החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

תעתועי שכחה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 192 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

17.50

רכשו ספר זה:

בשנייה אחת יכול להתהפך עולמו של אדם.

המכונית הכסופה החליקה לתוך מפרץ החניה בשלווה, הדלת נפתחה, ובשנייה שבה נגעה רגלו ברצפת החניה חרך ברק חד את מוחו, מהמצח ועד העורף. קטע זעיר של כלי דם נפרץ במוחו, ודם הציף את גולגולתו. הוא מעד לכיוון הרצפה ובראש בוער, זועק מכאב, הקיא לראשונה. […] רגע זה היה קו פרשת המים של חייו – של האדם שהיה עד לרגע זה, ושל האדם שהפך להיות מרגע זה ואילך.

 

ארי מתגייס עם אהובתו מהתיכון, עובר לנח"ל לחיות איתה בקיבוץ רחוק ומקים משפחה. הוא יוצא ללימודים גבוהים ובעקבותיהם עוזב את משפחתו ואת הקיבוץ למען אישה אחרת וקריירה כמהנדס. אלא שחייו מתהפכים עליו: לאחר שהוא לוקה בשטף דם במוח, הוא נכנס לתרדמת, וכשהוא מתעורר, חייו החדשים נשכחים ממנו לגמרי. כעת עליו להחליט אם להמשיך בחייו ולהתגבר על השכחה או להיכנע לה ולחזור לקיבוץ. ואז, אחרי שכבר החליט, חוזר לו הזיכרון ברגע בלתי צפוי ומטלטל שוב את כל עולמו.

 

שולמית (שולה) לוין היא ד"ר לכימיה, מומחית לכימיה אנליטית, מרצה באוניברסיטאות ועבדה בחברת Waters הבינלאומית כיועצת מדעית. עם פרישתה לגמלאות החלה לעסוק בעיקר באומנויות כמו צילום, ציור, וכן כתיבת שירים וסיפורת. כמו כן היא יוצרת סרטונים דוקומנטריים וקליפים מוזיקליים לרשתות החברתיות ולערוץ הטלוויזיה הקהילתית.

מקט: 4-1272-952
בשנייה אחת יכול להתהפך עולמו של אדם. המכונית הכסופה החליקה לתוך מפרץ החניה בשלווה, הדלת נפתחה, ובשנייה שבה נגעה רגלו […]

 

פרק שני

 

התחברות

 

כשארי נכנס בפעם הראשונה לחדר כיתה ט’ בבית הספר התיכון המרכזי בעיר הגדולה, הוא חש כאילו הוא פוסע לתוך אולם גדול. הוא היה רגיל לכיתות קטנות ממדים וצפופות, עמוסות בשולחנות, ועתה נכנס לאולם גדול, שבו כל ארבעים התלמידים של הכיתה הגדולה היו צריכים לשבת בזוגות ליד כל שולחן. הנערים והנערות הושבו זה לצד זה בסדר שהמורה החליט מראש, כפי שהיה נהוג אז, ולא על פי רצונותיהם. ארי ישב בשורה הראשונה משום שהמורה חשש כנראה שהתלמיד מהפרוורים הזנוחים יצטרך השגחה מיוחדת. שכן, כאמור, “אפשר להוציא את הילד מהשכונה, אך לא את השכונה מהילד…”

ארי אהב דווקא לשבת בשולחן הקדמי. למעשה האמין למוריו בבית הספר היסודי, וחשב שכאן באמת יהיה עליו להתאמץ כדי להבין מה מלמדים המורים המשכילים של בית הספר התיכון היוקרתי הזה. אולם עד שהסתיים השבוע הראשון ללימודים, הוא נוכח שגם בכיתה ט’ של בית הספר התיכון הגדול והמתקדם הזה תספיק לו הצצה קטנה בחומר הנלמד כדי לדעת מה יקרה בשיעור. שוב חזרה בו תחושת השעמום המוכרת במהלך השיעורים. גם כאן היה יושב בשקט ומשגיח בחצי עין על מהלך השיעור בעודו עוסק בעניינים אחרים כמו ציור וכתיבה עצמית במחברת אישית משלו.

בהפסקות יצא אל החצר הענקית של בית הספר, שבה היו מגרש כדורסל לצד מגרש אתלטיקה, מדשאה עם פינות ישיבה, ושם חיפש לו חברים חדשים. הוא לא היה ביישן או חששן, וחבריו החדשים גילו אותו מייד. הוא נכנס לכל החבורות בטבעיות גמורה ובשלווה, גם לחבורת הנערים וגם לחבורת הנערות. אותה התכונה הייחודית שלו, שהפכה אותו מייד משענת מוצקה לכל הסובבים אותו, גרמה גם לבנות לחפש את קרבתו ולחוש בטוחות לידו.

בין הנערות הללו הייתה גם נאווה, נערה משכונה מרכזית בעיר ממשפחה מבוססת. נאווה, נערה תוססת ויפה, הייתה תלמידה מצטיינת בכל המקצועות. מחבּרותיה היו מבוקשות מאוד בקרב חבריה, כמקור מצוין להעתקה, וכדוגמה טובה כיצד יש להכין את שיעורי הבית. היחיד שלא היה ממש זקוק למחברותיה היה ארי, והבנה מיוחדת התגלתה בין שניהם, כתלמיד מצטיין אחד לשנייה, כל אחד באופן שונה. לעיתים הציצו זה במחברתו של זו כדי להשלים חומר או לגלות דברים שאולי לא עלו על דעתם. הם עשו זאת במעין שיתוף פעולה ייחודי בין שני מוחות מבריקים. כאשר שוחחו על נושאי הלימוד, שיחתם הייתה נשמעת די מוזרה למאזין המזדמן, כאילו נאמרת בחלקי משפטים.

“ארי, שאלה שנייה בביולוגיה, לא הגזמת?!”

“כן, מעגל חומצת הלימון, בדיחה על חשבון המורה, שיתאמץ קצת, מה קרה?”

“נאווה, יש לך מספיק מילים נרדפות בלשון בשאלה חמש?”

“בטח, המורה יתבייש, מסכן…”

בסוף כל יום לימודים הייתה נאווה אוספת את חפציה, ויחד עם כמה מחברותיה הייתה פונה לכיוון מרכז העיר, אל השכונה שבה גרה, מרחק של כמה דקות מבית הספר התיכון המרכזי. כשהייתה מגיעה הביתה, אמה כבר הייתה מחכה לה בסבלנות ומגישה לה את ארוחת הצהריים. נאווה הייתה מתיישבת לאכול עימה, ואז נכנסת לחדרה, נשכבת על מיטתה לנוח, לקרוא או להכין שיעורי בית. שום חובות לא היו לה מלבד הלימודים. המדפים בחדרה היו עמוסים בספרי לימוד וספרי עזר ללימוד, כמו אנציקלופדיות ותנ”ך עם פירושים. היה לה שולחן וכיסא משלה, רק שתשב ותלמד, והיא אכן למדה ונחשבה תלמידה חרוצה.

ארי, לעומתה, היה צריך לנסוע בשני אוטובוסים הביתה, אולם כדי לחסוך בדמי אוטובוס אחד היה מרחיק לכת אל תחנת האוטובוס השני. התחנה הייתה רחוקה כקילומטר מבית הספר, ושם היה עומד ומחכה לאוטובוס. כדרכו, מעולם לא היה לבדו, וגם כאן היו מתלווים אליו אותם חברים ספורים שהצליחו לעבור מבית הספר העממי שבשכונתו אל בית הספר התיכון המיוחס. גם הם היו חוסכים דמי אוטובוס אחד, והולכים עימו עד לתחנה הרחוקה של האוטובוס השני, שמגיע לשכונתם. האוטובוס היה מתנהל לאיטו ועוצר בכל התחנות. בכל תחנה היו עולים אנשים בדלת הקדמית וכל אחד שילם בכסף מזומן, שכן כרטיסיות וכרטיסים חודשיים לא היו קיימים אז. אחרים היו יורדים בדלת האחורית באיטיות ובכבדות. לאחר זמן מה היה האוטובוס מגיע אל התחנה הסמוכה לביתו של ארי, והוא היה יורד בזריזות, מנופף לשלום לחבריו וממהר הביתה לעזור בעבודות הבית.

קודם כול היה עליו לערוך את השולחן, להכין שתייה, לחתוך סלט ולחמם את האוכל שבמקרר. לאחר מכן היה בודק ששאול, אחיו הקטן, הגיע הביתה ושהוא מכין את שיעוריו, ואז היה יושב איתו לאכול את ארוחת הצהריים שלהם. משסיימו היה שוטף את הכלים, מייבש אותם ומניח חזרה במקומם. רק אז נפנה אל שיעורי הבית. הוא היה מרפרף עליהם במהירות ובקלילות, וממלא את המחברות בתשובות החסרות. כשהיה זקוק לאנציקלופדיה או לספר עזר אחר, היה לוקח את אחיו הקטן יחד עימו ופונה אל הספרייה העירונית שבקצה הרחוק של השכונה, ושם היה יושב לעיין בספרי העזר. בבית לא היו מדפי ספרים או ספרי עזר על מדפים, בוודאי שלא בשפה העברית.

נאווה וארי יכלו להיפגש רק בשעות בית הספר, בייחוד בהפסקות. אם היו רוצים לתקשר שלא בשעות הלימודים, לא עמדה לרשותם בתקופתם שום צורת תקשורת בין אדם לחברו מלבד פגישות פנים אל פנים או כתיבת מכתבים על נייר ושליחתם בדואר. ברוב הבתים, כולל בבתיהם של ארי ושל נאווה, לא היו מותקנים טלפונים עדיין, לכן לא יכלו לשוחח בטלפון.

מדי פעם רצתה נאווה להזמין את ארי לביתה, אך היא לא אזרה אומץ. הייתה פתיחות רבה בין הילדים, והם ידעו בדיוק מה קורה זה בביתו של זה. נאווה ידעה שארי עסוק מאוד בעזרה בביתו, וחששה להפריע לו. הוא עצמו רצה מאוד בקרבתה, אולם לא ידע כיצד יוכל להגיע אליה לאחר שעות בית הספר.

כך צלחו שניהם את כיתות ט’, י’ וכן את י”א. בכיתה י”א נסעו לשירות הלאומי יחד עם כל ילדי הכיתה. כל כיתה נסעה לקיבוץ אחר במקום אחר בארץ כדי לעזור בעבודות שונות במה שכונה “מחנה עבודה” בלשון הקיבוץ. ארי ארז לעצמו תרמיל דל במצרכים ובחפצים. לעומתו, אמה של נאווה ארזה לה מזוודה עמוסה בכול טוב. האוטובוס בלע אל קרבו את כל חבורת הילדים על מיטלטליהם, ונסע הרחק אל הקיבוץ הנידח בדרום.

חבורת בני התשחורת הגיעה אל הקיבוץ. הייתה זו חבורה מלוכדת וחרוצה, ואנשי הקיבוץ לרוב היו מרוצים מעבודת הצעירים בכל ענפי הקיבוץ – דבר שלא היה מובן מאליו בכלל כאשר מדובר בעירוניים מפונקים. סדרן העבודה היה מוסר לנציג הכיתה רשימת עבודות, וזה היה מסדר את חבריו לפי המשימות. לא הייתה גישה ישירה של בני הכיתה אל סדרן העבודה או אל מְרַכְּזי הענפים של הקיבוץ. העבודות כללו עזרה במטבח בהכנות לבישולים או עזרה בהגשה בחדר האוכל, עבודת אדמה בשדות, מיון התוצרת החקלאית בבית האריזה, וכן גינון בגינות הנוי המפותחות מאוד של הקיבוץ.

בפאתי הקיבוץ הייתה שכונת ״העמק״, שהשתפלה אל ואדי. היו שם מבנים עשויים אסבסט, בצורת שורות של חדרים כרכבות, שבהם שוכנו חברי גרעיני הנח”ל, וכן מתנדבים מחוץ לארץ או עובדים זמניים. היה זה אזור רחוק ממשכנות החברים של הקיבוץ, ואוכלוסייתו הייתה ססגונית ומגוונת, שונה לגמרי מחברי הקיבוץ חדורי עקרונות השיתוף המחמירים. חבורת הצעירים מהתיכון, אלה שבשירות הלאומי, שוכנו בצריפים האלה, בנים לחוד ובנות לחוד, כאשר בצריף הארוך שלפניהם שכנו חברי גרעין הנח”ל המיועד לקיבוץ.

השמחה ב״עמק״ הייתה גדולה בשעות הערב, כאשר היו מתכנסים כל הצעירים לישיבה סביב שאריות ארוחת הערב שהביאו עימם מחדר האוכל. חברי הגרעין הצעירים היו מארחים נלהבים, ושמחו לקראת “המשלוח החדש והטרי” של בנים ובנות מהעיר הגדולה. שתי החבורות התמזגו בערבים, ופה ושם הייתה נרקמת לה זוגיות של רגע בין נערה מהכיתה ובין בן גרעין נלהב, לעיתים רק לערב אחד ולמחרת מתפוגגת. לעיתים התקיימה הזוגיות במשך כל שבוע השירות הלאומי, וכשזה הסתיים, התפוגגה בקול ענות חלושה. זוג אחד או שניים נשארו בקשרים, ואפילו נישאו מאוחר יותר.

כשהגיעה רשימת סידור העבודה, התברר שארי שובץ לעבודה חקלאית, קטיף הירקות. בשעת בוקר מוקדמת, או לפי מושגיו של בן עיר גדולה, בשעת לילה מאוחרת לפנות בוקר, היה מגיע שומר הלילה, האחראי הרשמי מטעם הקיבוץ להשכמה של כולם. הוא היה נוקש על דלתות הצריפים כדי להעיר את עובדי השדה. לקראת השעה חמש בבוקר פסעו חבורת הבנים הצעירים בני כיתתו של ארי, אל רחבת חדר האוכל. שם חיכה להם כבר טרקטור שאליו הייתה רתומה עגלה רחבה. בכניסה לחדר האוכל הוגש תה חם וכן פרוסות לחם שחור וריבה לארוחה של שחרית. אחד-אחד טיפסו בכבדות אל העגלה, כשפרוסות הלחם והריבה בידם, והטרקטור התנהל באיטיות אל החממות שבשדות הסמוכים למשק.

מרחוק נראה השדה רחב הידיים כאגם מים, שכן לכל אורכו זו לצד זו היו פרושות החממות. בהתקרב הטרקטור הבחין ארי בחממות. הן נראו כמו מנהרות ניילון ארוכות שעל גבי קרקעיתן גם כן פרוש ניילון, ומתחתיו מתוחות הטפטפות. לכל אורך החממות היו חורים עגולים שמתוכם צצו שיחי פלפל ועגבניות. ליד כל מנהרת ניילון כזאת כבר היו ערוכים דליים גדולים וריקים, שכמו המתינו בסבלנות כדי להתמלא בפירות המושלמים בצורתם אשר גדשו את השיחים הקטנים.

הקוטפים היו מתייצבים שניים-שניים, אחד מכל צד של שורת שיחים כזו, כשמזמרות בידיהם, ועוברים משיח לשיח. בעדינות ובסבלנות אין קץ היו קוטמים את הפירות המושלמים של החממה, ומניחים בזהירות בדלי כדי שלא ייפגמו. היו אלה ירקות יפהפיים ללא דופי, שהבשילו מוקדם יותר מכל המקומות האחרים בזכות החום, הלחות המבוקרת והמזון העשיר שאפפו אותם בתוך החממות. ירקות כאלה נועדו אך ורק לייצוא לארצות אירופה, והיה חשוב מאוד שיישארו מושלמים ללא פגם.

ארי היה מצטרף לחבר קיבוץ בתחילת הערוגה, לצביקה או ליענקל’ה, ומנסה להדביק את הקצב שלו עד לסופה, לא תמיד בהצלחה מרובה. כך או כך הוא הצליח למלא דליים רבים שאותם רוקן אל ארגזים מיוחדים בעגלה מיוחדת. זו הייתה מתמלאת עד סופה, ואז מוסעת אל בית האריזה של הקיבוץ, מתרוקנת, ומוחזרת להמשך הקטיף.

לקראת השעה שמונה בבוקר כבר היו מתאספים דליים רבים מלאים מטוב החממות, עגלת הטרקטור כבר עברה סיבוב אחד או שניים לבית האריזה, ואז הגיעה שעת ארוחת הבוקר בחדר אוכל שדה. היה זה מבנה ישן של הקיבוץ ששכן בין השדות. הוא עבר שיפוץ קל, ורק בעונת הקטיף היה משמש חדר אוכל זמני לארוחת בוקר בלבד. חנהל’ה, חברת הקיבוץ, מרכזת חדר האוכל הזה, הייתה מכינה להם סלט ירקות, חביתות טריות ודברי מזון שונים שהביאה מחדר האוכל המרכזי של הקיבוץ וקוראת להם לארוחת הבוקר. הצעירים המורעבים אהבו מאוד את ״חדר-אוכל-שדה״ הזה ואת חנהל’ה הנדיבה שניהלה אותו ביד רמה.

יום הקטיף המעייף היה מסתיים לרוב בשעה אחת בצהריים, כשהחום היה כבר בלתי נסבל. הטרקטור היה מסיע אותם בחבורה על העגלה הנגררת שלו אל ארוחת הצהריים שבחדר האוכל המרכזי הממוזג היטב. שם היו מערימים על צלחתם את מאכלי המטבח הקיבוצי. בעיני הצעירים לא תמיד היה האוכל ראוי למאכל אדם, אך כפועלים רעבים שחוזרים מעבודת שדה מפרכת, לא בחלו בדבר ברגעים אלו.

קבוצת בנות ובהן נאווה היו גם הן משכימות קום, אך הן שובצו בבית האריזה. היה זה בניין גדול מאסבסט, ובתוכו שתי מכונות מפלצתיות שבמרכזן רצועת מסוע גדולה נוסעת. לאורכן של המכונות סודרו כיסאות, כמצפים לאלה שישבו עליהם יום שלם ללא נוע, כשעיניהם נעוצות בריכוז בפלפלים ובעגבניות המוסעים על גבי הרצועות, והם מנסים לאתר פגם או עיוות בצורת הירק. ידיהם היו נשלחות מדי רגע לאחוז בפרי סורר שאינו מושלם, לסלקו מתוך הרצועה, ולהניחו במחיצה מיוחדת. חלילה שלא ייקלע פרי עם נגע בין חבריו המושלמים, שלא יוציא לתוצרת החקלאית היוקרתית שם רע.

נאווה הייתה שם בין היושבים והיושבות, ממיינת את הירקות הטריים שאך זה נקטפו בשדה יחד עם בנות כיתתה. הן ישבו ליד הרצועה הנוסעת ללא לאות, עליה נפרשו הירקות בזרימה בלתי פוסקת מול עיניהן, והיו צריכות להחליט בזריזות ותוך שבריר שנייה על גורלו של הירק הטרי לחסד או לשבט; אם הם נוסעים לחו”ל לייצוא או נשארים בארץ, ומגיעים אל הירקנים, אל תעשיית המזון או למאכל בהמות.

“אבל… איציק…!” קראה נאווה לאחראי המשמרת שניסה להסביר להן את ההבדלים בין הירקות “איך אפשר להחליט בשבריר שנייה איזה פלפל באמת מובחר ומתאים לייצוא?”

“אני אגיד לך בדיוק איך: כשתראי פלפל שתרצי להתחתן איתו תוך שבריר שנייה, תביני שהוא מובחר ומתאים לייצוא!” ענה איציק, והבנות התגלגלו מצחוק.

איציק היה מהלך סביבן במשך כל היום, מזמר שירים עבריים עליזים ושורק, מסדר לידן ארגזים ריקים, מפנה ארגזים מלאים, דואג שהעבודה תזרום ללא עיכובים ושהירקות יגיעו בזריזות ככל שניתן אל המכולות המצפות להם בדרך לשדה התעופה.

בשעות אחר הצהריים החמות היו שבים כל הצעירים היגעים אל החדרים הקטנים שב״עמק״, וצונחים לשינה כבדה. רק בשעת הערביים, לקראת ארוחת הערב, היו יוצאים מהחדרים לשבת בצוותא ברחבה שלפני הצריפים ומשתפים בחוויותיהם זה את זה.

ביום השני הועידה רשימת סידור העבודה את נאווה לעבודה בגינון, מה שנקרא ״נוי״. ענף הנוי בקיבוץ היה מורכב מגננים מחוננים שתחזקו את כל הגינון של הקיבוץ, החל מהמדשאות הירוקות, דרך כל הגינות והחורשות בכל תחומי המשק. הנוי’ניק החביב, גדי, לקח אותה תחילה בבוקר אל ערוגות גדולות ומלאות עשבים, נתן לה מעדר, מקלטר ומגרפה, והורה לה לסלק את כל העשבים המיותרים.

לא היו לו ציפיות גבוהות מהצעירה העירונית המפונקת שמינו לו כעוזרת ליום אחד. גדי היה בטוח שייקח לה יום שלם להתגבר על חלקת הגינה גדושת העשבים. הוא נסע לדרכו בטרקטור לשעה ארוכה, מניח לה לנפשה.

נאווה התאהבה בעבודה הזאת מייד, ובהתלהבות פנתה למלאכת העישוב. היא קלטרה ועדרה במרץ, וניקתה למופת את כל ערוגות פרחי העונה. ברגע מסוים חס גדי על הנערה העדינה שקיבלה עבודה כל כך גסה, והחליט לעבור לידה ולהציץ בה. אולי היא מעולפת ורוצה מים או סתם עידוד, תהה. כשהגיע למקום גילה לתדהמתו שהיא סיימה עבודתה. היא התיישבה לה בניחותא בצל, נשענת בקלילות על גזעו של אחד העצים הסמוכים, מחכה שיבוא וימשיך להטיל עליה משימות נוספות.

הוא העביר אותה הלאה בטרקטור אל ערוגות אחרות לגיזום של שיחי ורדים, משם להתקנת טפטפות השקיה, ולבסוף לאיסוף עלים יבשים. נאווה הייתה חרוצה מאין כמוה, ובעזרתה הצליח להתגבר על פיגורים גדולים בעבודתו. לקראת סוף היום נקף מצפונו, כשחשב שהוא מנצל ילדה תמימה ונחמדה, אולם נאווה נהנתה מכל רגע, והייתה אסירת תודה על העבודה המעניינת והמספקת שקיבלה.

לקראת השעה שבע בערב, כשהיו מתאספים כל בני הנעורים בחבורה ומהלכים בניחותא אל כיוון חדר האוכל, הבחינה נאווה בסדרן העבודה של הקיבוץ. הוא התווכח בלהט עם גדי מהנוי ועם איציק מבית המיון. שניהם היו האחראים עליה ביומיים האחרונים. היא הייתה סקרנית, ובהתקרבה לחברים המתנצחים ביניהם שמעה את שמה. היא התגנבה קרוב אליהם ונוכחה לדעת שגדי ואיציק מתווכחים עם סדרן העבודה של הקיבוץ. כל אחד מהם דרש שהיא תעבוד אצלו ביום המחרת. לא היה גבול להפתעתה ולגאוותה של נאווה, והיא חשה כאילו התקבלה כחברה מן המניין בקיבוץ.

שקשוק כלי האוכל ורחש הדיבורים קידמו את פניה כשנכנסה אל תוך חדר האוכל הקיבוצי, שהיה אולם גדול ומרובע ובו שולחנות מסודרים בשורות. היה מעין מדרג חברתי בסידור הישיבה של תושבי המקום. בקבוצת שולחנות קבועה ישבו החברים המבוגרים, מייסדי המקום, על משפחותיהם. בצידו הימני של חדר האוכל נסבה ליד השולחנות באופן קבוע קבוצה של צעירים בני הקיבוץ, והם התערבבו עם צעירי גרעיני הנח”ל. בצד אחר הייתה מתמקמת ליד השולחנות קבוצה ססגונית של מתנדבי הקיבוץ וכל הערב רב שהיה נקלע למקום לזמן קצר ונעלם לאחר מכן. שלושה שולחנות היו מיועדים באופן קבוע לאנשי מחנות העבודה, בקצה המרוחק של אולם חדר האוכל. הללו לא היו אמורים להיטמע בין חברי הקיבוץ המיוחסים. הנערים והנערות הרעבים היו פושטים על עגלות ההגשה העצמית, מעמיסים על צלחותיהם לחם, ביצים קשות, גבינה לבנה בסיסית וירקות. אלה היו נחתכים לקוביות קטנות ומתערבבים לסלט ישראלי. הצעירים התיישבו יחד, צוחקים ונהנים בשולחנות המיועדים להם, עד שתורני חדר האוכל היו מגרשים אותם החוצה.

נאווה התיישבה ליד ארי, צלחתה בידה. היא סיפרה לו בשעשוע על הוויכוח שהייתה עדה לו בין איציק הרכז מבית האריזה ובין גדי הנוי’ניק, והוא סיפר לה על צביקה ויענקל’ה מחממות הירק. שיחתם התגלגלה והמשיכה, כשהם מביטים זה לתוך עיניה של זו, סמוכים זה לזו. הם לא שמו לב שהארוחה הסתיימה, ותורני חדר האוכל שילחו כבר את חבריהם. הם המשיכו בשיחתם. ארי הביט בשיער המשי שלה וחש דחף ללטפו. גומותיה שהבזיקו מתוך חיוכה מדי כמה שניות קסמו לו, ושפתיה נדמו לו כתאנים בשלות מלאות עסיס. נאווה חשה במפנה שחל במבט של ארי, שקדח בתוכה כלהב חם. ליבה החל לפעום בה ותחושות לא מוכרות זרמו בכל איבריה. סביבם נדַמו כבר רחשי חדר האוכל, על שקשוק שטיפות הכלים, ניקוי השולחנות והזזתם, ורק כשהתורנים עמדו לנעול את דלתות חדר האוכל, יצאו השניים לאוויר הלילה הרענן. הם צעדו זה לצד זו בשקט ובצעדים איטיים, מהורהרים ומכונסים כל אחד לעצמו.

הם צעדו לאיטם ללא מטרה, כיוון שלא רצו להיפרד, ולפתע מצאו עצמם בדרך אל חוף הים. הם צעדו חרישית בין השדות, ואז נעצרו להקשיב לשקט המוחלט של הטבע, ללא הפרעות מנועי מכוניות, תעשייה כבדה או כלי טיס מרובים. בימים ההם אפשר היה לצעוד בחשכה בין שדות ללא חשש ממחבלים או שודדים.

ברגע מסוים דיבורו החרישי של ארי הפר את הדומייה כשאמר, “נאווה, מכל האנשים בעולם מתאים לי שרק את תהיי איתי כאן. רק את מבינה באמת מה זה להקשיב לשקט ולהתחבר לסביבה כל כך יפה בלי יותר מדי דיבורים.”

“ואם הייתה זו מירה במקומי?”

“מירה הייתה מפטפטת ללא הפסק, ומתפעלת בקול מהאוויר הצח ומהשדות הרחבים.”

“ואם היה זה חיים כאן במקומי?”

“חיים היה מחפש הרפתקאות וריגושים, חיות לילה וזוחלים, ולא מצליח לשתוק לרגע.”

“ואם נעמי הייתה באה?”

“אז הייתה מספרת לי איך זה דומה לשדות שליד הבית שלה, וכמה שם יותר יפה, יותר רחב ידיים, יותר שקט.”

“ואם…”

ואז חתם ארי את פיה של נאווה בנשיקה ארוכה, כאילו רצה להשתיק אותה, ולשונותיהם התחברו. זרם חשמל חתך את גופה של נאווה, מקודקודה ועד לבהונותיה. הייתה זו הנשיקה הראשונה שקיבלה מימיה, הפעם הראשונה בחייה שלשונו של נער פלשה לתוך פיה. מתיקות התפשטה בכל גופה. ארי, שזו לו הנשיקה הראשונה גם כן, הופתע מעצמו. הוא לא הבין מה הנחה את תנועותיו ואת לשונו אל תוך פיה של חברתו. הוא חש שכל גופו נמס, וברכיו רעדו מהתרגשות ותשוקה. לפתע התנתקו זה מזה בהפתעה גמורה, הביטו זו בזה בשתיקה, והבינו שנחתם ביניהם חוזה חדש.

“בואי אליי, כמה שאת יפה,” לחש לה ארי ברכות.

הוא כרך את זרועותיו סביבה והוביל אותה אט-אט לעבר חוף הים. הם שוב צעדו בשתיקה, אך הפעם בחיבוק צמוד ולוהט. לשניהם היה זה מגע ראשוני בין נער לנערה, והדרך לחוף הים הייתה מסעירה ומלאת הבטחה. כשהגיעו לחוף מצאו להם פינה נוחה, וישבו להביט בים הרגוע שהיה שקט כמו ראי, ומימיו שכשכו בצלילים רכים. ארי שוב חיפש את שפתיה, ושניהם התחברו לנשיקה ארוכה וחמה.

***

בשעות הערב נפתחה הדלת בסערה, ואיתמר נכנס מתנשף  לאחר שטיפס בריצה את גרם המדרגות בבית סבו וסבתו כמעט בנשימה אחת. הוא קפץ עליהם בחיבוקים ונשיקות, והם זרחו מאושר. הוא ניגש אל ארי בזהירות, כפי שהונחה קודם לכן בקפדנות רבה על ידי נאווה, הושיט את ידו לארי לשלום ולחץ אותה כגבר קטן. ברגע זה בדיוק נכנסה לבית נאווה, אף היא הגיעה ללא נשימה לאחר שטיפסה במדרגות הבניין ובידיה שקיות רבות כמי שערכה קניות רבות. ארי לחץ בכבוד רב את ידיו של הילד הנחמד, קם בשמחה אל נאווה, הוריד מידיה את השקיות הכבדות, ומיהר לחבקה ולנשקה באהבה. הילד בחן את שניהם בסקרנות רבה והתיישב. הוא לא ידע בדיוק מה לעשות ברגע מוזר שכזה, שכן לא זכר את הוריו מעולם במצב אינטימי כל כך.

***

כשחזרו מהשירות הלאומי, כבר ידעו כולם שארי ונאווה הם “חברים” במובן הרומנטי. הם המשיכו להקשיב למוזיקה וללכת יחד לקולנוע, אך כעת התנהגו כזוג רומנטי, כשהם גם חברים בלב ובנפש. זמנם היה קצוב, כי הגיוס לצבא עמד בפתח, והם עמדו להיפרד לזמן ממושך, כשכל אחד אמור להתגייס ליחידה אחרת. אפשרויות הגיוס לבנות בצה”ל היו אז דלות מאוד יחסית לאלו של הבנים, ורובן היו מגויסות לעבודות משרד פשוטות בלבד, עבודות הדרכה כחיילות מורות בעיירות הפיתוח וכדומה. הייתה דרך אחת בלבד לנערה להיות “קרבית”, והיא להתגייס לנח”ל.

נאווה שאפה להגיע לנח”ל, ודרכו להגיע לאותו הקיבוץ שבו שהו בשירות הלאומי, לפחות לחלק מן השירות הצבאי. אולם הדרך היחידה להגיע לנח”ל ומשם אל הקיבוץ הייתה להשתייך לתנועת נוער, וממנה ליצור גרעין נח”ל שנועד להשתייך אל הקיבוץ המסוים. לפתע עלתה מחשבה בליבה והיא שאלה, “ארי, מה דעתך שנתגייס לנח”ל שנינו, ונחזור לקיבוץ שהיינו בו בשירות הלאומי?”

“מה זאת אומרת להתגייס לנח”ל? צריך להיות קודם בתנועת נוער שאליה שייך הקיבוץ המסוים, ואז צריך להצטרף בה אל אחד מגרעיני הנח”ל, ובסוף גם ׳להגשים׳, כלומר להצטרף לקיבוץ, לא? איך נדע אם יש גרעין מסוים לקיבוץ שלנו?”

“נו, אז מה? אם צריך להשתייך לגרעין, אז בוא נקים גרעין!”

“מה זאת אומרת להקים גרעין? איך מקימים גרעין?”

“לא יודעת איך. צריך להתעניין בקיבוץ שבו היינו בשירות הלאומי, אולי שם ידריכו אותנו.”

“את יודעת מה? בואי נשאל את שלמה, מזכיר הקיבוץ, מה אפשר לעשות כדי שיהיה לנו גרעין וכדי שנוכל להמשיך בקיבוץ!”

“מה זאת אומרת לשאול את שלמה הרי אנחנו ממש צריכים לנסוע לקיבוץ כדי לדבר איתו!”

“יאללה, בואי, נוסעים!”

כבר למחרת היו ארי ונאווה באוטובוס, שהתנהל בנסיעה למשך כארבע שעות עד שהגיע אל הקיבוץ. הם ירדו ממנו ומייד חיפשו את משרדי המזכירות. הם הגיעו אל שלמה, מזכיר הקיבוץ. הוא היה המום כשהשניים הופיעו פתאום על מפתנו, הנער והנערה מהשירות הלאומי, ששהו בקיבוץ לא מזמן. הוא הופתע משאלותיהם על כל מה שצריך לעשות כדי להקים גרעין נח”ל. לקח לו זמן להבין שלמעשה הם מבקשים ממנו שייתן להם הזדמנות, כנוער שאינו שייך לתנועה שלהם, להצטרף לנח”ל ודרכו לקיבוץ שלו.

“אני יודע…?” גמגם שלמה המזכיר. “אף פעם לא עשינו משהו כזה,” היסס.

“אני חושב שצריך קודם כול לאסוף משהו כמו עשרים וחמישה נערים ונערות. צריך לרכז אותם לקבוצה מגובשת, להפעיל אותם לאיזה תקופה בכל מיני פעולות חברתיות, אחרי זה לרשום אותם לתנועה שלנו, ‘הנוער העובד’, ואז להכריז עליהם כגרעין המיועד לקיבוץ שלנו. יש כאן המון עבודה! אתם בטוחים שאתם מסוגלים לעשות את כל זה?”

“רגע, רגע, אז מה אתה אומר בעצם, יש דרך?” התלהבה נאווה.

“אבל האמת היא שאין לזה תקדים…” הסתייג שלמה.

“אנחנו ניצור תקדים!” אמר ארי בנחישות רבה.

“נפרסם מודעות בעיתוני הנוער ובעיתוני הערב: דרושים נערים ונערות להקמת גרעין נח”ל המיועד לקיבוץ בדרום,” המשיכה נאווה בהתרגשות.

“טוב, אתם יודעים מה? אתייעץ עם החברים. נראה אם אצליח בכלל לגייס לכם מדריכים שיתנדבו לנסוע אליכם מדי פעם ולהדריך אתכם לקראת חיי הקיבוץ השיתופיים.”

הגשת ארוחת הצהריים בחדר האוכל הייתה מוגבלת לשעה אחת בין שתים-עשרה לאחת. בשתים-עשרה כבר התייצבו השניים יחד עם שלמה מזכיר הקיבוץ בכניסה לחדר האוכל. הם נפגשו בשמחה עם יענקל’ה וצביקה, גדי ואיציק, האנשים שאיתם עבדו בימי השירות הלאומי.

“היי, נאווה, מה את עושה כאן? באת להצטרף לקיבוץ?” שאל גדי בחיוך.

“ארי, מה קרה? התגעגעת אל הטרקטור או אל החממות?” שאל יענקל’ה.

“אנחנו רוצים להגיע לנח”ל, להגיע לכאן במסגרת השירות הצבאי, אבל מחפשים דרך לעשות את זה,” ענה ארי.

“מה זאת אומרת?” שאל יענקל’ה. “מה, אתם לא בגרעין של הנוער העובד?”

“לא, אנחנו מחפשים מסגרת משלנו, לארגן משהו פרטי,” ענה ארי.

“מז’תומרת משהו פרטי?” הקשה יענקל’ה.

“אנחנו חושבים לפרסם מודעה בעיתונים ולארגן קבוצה, שבסוף תתגבש לגרעין לקיבוץ שלכם,” ענתה נאווה בהתלהבות.

“בעיתונים…? קבוצה…? שיגיעו אנשים מכל מיני חורים? מממ… וואלה, רעיון מוזר, אני חייב לומר,” ענה יענקל’ה.

“נצטרך מישהו מהקיבוץ שירכז את זה, שיבוא אלינו לפחות פעם בשבוע כדי לארגן את הקבוצה לגרעין. מה דעתך לקחת את זה על עצמך?” גייסה נאווה את כל החן שיכלה, וגומותיה קרצו אל יענקל’ה בחום.

“בחיי, עשית ממני מדריך חבורות נוער, הא?” החזיר לה יענקל’ה. “אבל את יודעת מה, זה דווקא נשמע לי מעניין… מה רע לנסוע יום בשבוע לתל אביב על חשבון הקיבוץ, לעשות חיים עם חבר’ה צעירים? בוא’נה מרגע לרגע זה דווקא נשמע טוב!”

“יענקל’ה, תזכור! אנחנו מבקשים אותך ממזכיר הקיבוץ!” התלהבה נאווה. “לא יעזור לך כלום. עכשיו לא תוכל להתחמק!”

“טוב, טוב, נו, מדריך חבורות רחוב עשו אותי אלה…” פנה מהם יענקל’ה, וניגש אל דוכן ההגשה העצמית להעמיס לעצמו ארוחת צהריים.

נאווה מייד ניגשה אל שלמה ובישרה לו שיש לו מועמד רציני לרכז ולגבש את הגרעין, יענקל’ה מענף החממות. שלמה החל לשוחח עם כמה חברים כדי לבחון אם יש בכלל אפשרות לארגן דבר כזה. הרעיון פשט מייד בין שולחנות החברים הסועדים ועורר לעג וספקנות רבה.

“שמעת מה מארגנים החבר’ה הצעירים, אלה שהיו כאן במחנה עבודה לפני כמה זמן? ‘מבצע גרעין מעריב’ הם עושים,” סיפר חבר אחד למשנהו בזמן הסעודה.

“מה זאת אומרת?”

“זאת אומרת שמפרסמים מודעות במעריב לנוער, שקוראות לתלמידי שמיניות מכל מיני חורים במדינת ישראל להתאסף לקבוצה אחת, שבסוף תגיע לכאן כגרעין,” הסבירו זה לזה.

“אבל למה ככה בצורה כזאת? מה לא בסדר עם ה’נוער העובד’?” השאלות התרוצצו.

“נו, זה בגלל שאלה בכלל חבר’ה ‘סלוניים’, שלא ממש מעניינת אותם תנועת הנוער העובד, אבל הם רוצים להצטרף לקיבוץ שלנו כגרעין, אז הם מחפשים מסגרת,” התרוצצו הדיבורים בין השולחנות.

חבר’ה סלוניים…

לקיבוץ…

מכל מיני חורים בארץ…

כל הרחשים והלגלוגים האלה לא הרתיעו את נאווה וארי, ועד שנושא השיחה הגיע אל השולחן האחרון בחדר האוכל, כבר נוצר גרעין דמיוני שמדריכו יענקל’ה. כשיצאו מחדר האוכל כבר טפחו להם חברים על הכתפיים בחצי לגלוג, “גרעין מעריב, הא?”

ארי ונאווה התגייסו למשימה. צריך היה לארגן קבוצה של נערים ונערות מכל בתי הספר התיכוניים בכל רחבי הארץ, שיסכימו להתאסף ולקיים חיי חברה קבוצתיים מעבר לשעות הלימודים. בתחילה הם כינסו את כל חבריהם לשכבה, דיברו על ליבם וניסו לשכנע אותם ולרתום אותם לרעיון הגרעין. לשם כך ארגנו מפגש ב”בית העם”, ששימש מעין מרכז חברתי כמו המתנ”ס של ימינו. המקומות היחידים שבהם ניתן היה להתכנס לפעולות של גרעין נח”ל היו הקנים של תנועות הנוער, אך אלה לא היו בשלים להתכנסויות פרטיות מסוג “גרעין מעריב” התקדימי. לכן היעד היה “בית העם” שהיה שייך לעירייה, ובו ניתן היה לקבל חדרי מפגש או חדרי הרצאה אם המטרה היא “ציונית” חברתית. לא היה משהו יותר “ציוני” מאשר לארגן קבוצת נוער כדי להפוך אותה לגרעין נח”ל, שבסופו של דבר יגיע לקיבוץ מרוחק. לארי ולנאווה היה כושר שכנוע רב. כך הם הצליחו לגייס חדר הרצאות ולהודיע בכל כיתות הלימוד של השמיניסטים שיש מפגש עם שלמה, מזכיר הקיבוץ שבו שהו בשירות הלאומי. שלמה היה בחור חביב ואהוד על כל חברי הכיתה שהשתתפו בשירות הלאומי.

פינת הלוח של כל כיתות י”ב של בית הספר התיכון הייתה מוקדשת להודעות שנאווה וארי היו רושמים ברשות המורים:

חברי הגרעין לקיבוץ מוזמנים ביום שלישי הקרוב בשעה שמונה בערב לבית העם. הנושא: דינמיקה קבוצתית.

מדי שבוע היה נושא ההתכנסות שונה. הם ערכו גם טיולים בפארק הירקון, הלכו יחד להצגות תיאטרון במועדון צוותא, ואפילו נסעו יחד לסוף שבוע בקיבוץ. המחנכים של הכיתות קיבלו בברכה את פעילותם, ואף הניחו להם להעביר את המסרים שלהם למשך כמה דקות בכל תחילת שיעור. הם השאירו מקום פנוי על הלוח, במיוחד עבור ההודעות שלהם. בכל זאת, זוהי ״ציונות״ לשמה…

לבסוף התארגנה קבוצה של כעשרה חברים נחושים ומתמידים מבית הספר התיכון שלהם, ולאחר מכן המודעה התפרסמה בעיתונים:

“בני נוער בגיל הגיוס לצבא המעוניינים להצטרף לגרעין נחל המיועד לקיבוץ בדרום, נא להתקשר…” וכאן באה רשימת הטלפונים והכתובות של ארי, של נאווה ושל חברים נוספים.

 

מכתבים של בני נוער שמעוניינים להצטרף לקבוצה החלו להגיע מכל רחבי הארץ. נאספו שם שניים מנס ציונה, שניים מחיפה, שלושה מרמת גן, עוד כמה מראשון לציון, זה מנתניה וזה ממושב ליד חיפה, ואפילו שלושה מיוחסים מצפון תל אביב הצטרפו לחבורה. בהדרגה התקבצו נערים ונערות מרקע מגוון, ונוצרה קבוצה מרתקת, שונה באופייה לחלוטין מגרעין נח”ל טיפוסי שמתגבש בתנועת נוער.

החבורה נפגשה מדי שבוע או שבועיים למטרות שונות, כשיענקל’ה משמש כמדריך הקבוצה. הם היו יוצאים איתו לסיורים, להרצאות, להצגות תיאטרון ולשיחות קבוצתיות, ובהדרגה התגבשה הקבוצה לגרעין נח”ל. אפילו נוצרו כמה זוגות נאהבים בין בנים ובנות מהגרעין, וכן גם בין בנות הגרעין לחברי קיבוץ צעירים. כולם חיכו כבר ליום הגיוס.

בעיצומו של קיץ תמים, בתחילת שנות השבעים הגיע יום הגיוס, וחבורת הצעירים המלוכדת התייצבה במקום המיועד בשמחה רבה ובהמולה גדולה. אוטובוס גדול חיכה להם והם נסעו יחדיו, בנים ובנות, אל בסיס הקליטה והמיון בתל השומר, שם נפרדו לשתי קבוצות, קבוצת הבנות וקבוצת הבנים. מכאן ואילך המנגנון של הצבא ניסה להפרידם ככל האפשר, אך הם התאמצו להישאר יחד, ובכל רגע שניתן היו הבנים “מסתננים” אל תוך קבוצת הבנות ולהפך.

בתור ארוך ואיטי עמדו ביחד בנות הגרעין לפני דוכן המדים בבסיס הקליטה והמיון, וכל אחת קיבלה חצאית, חולצת חאקי, נעלי גולדה וכובע מחודד לראשה. המדים לא תאמו בדיוק למידתן, וחבורת הבנות נראתה פתאום כאילו ארזו אותן בעטיפות חאקי, כמו היו חבילות המיועדות לאן שהוא. לעומתן הבנים, ברגע שהיו לבושים מדי חאקי הפכו לגברים צעירים, כפרפרים שהגיחו מתוך הגולם. בסופו של יום עמוס חוויות, ראיונות, מבחנים, בדיקות רפואיות וזריקות, נכנסו כולם יחד לאוטובוס ונסעו אל מחנה הטירונות, מחנה 80 שבשרון.

בתמימות רבה ובהתלהבות נעורים הצטרפו לצבא ההגנה לישראל. הם לא שיערו בנפשם איזה אסון גדול יפקוד את ארצם בעיצומו של שירותם הצבאי, מלחמת יום כיפור.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.