החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

להבות הגורל

מאת:
מצרפתית: אביגיל בורשטיין | הוצאה: | 2023 | 288 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

צלילה לתוך החברה הפריזאית בסוף המאה ה־19

בעקבות גורלן הרומנטי של שלוש גיבורות

4 במאי 1897: השריפה הגדולה בפריז (שהתרחשה במציאוּת) פירושה מוות עבור רבים.

אלא שעבור ארבע נשים היא הישועה!

במהלך אירוע צדקה לשכבת האצולה, יריד מפואר בלב פריז, פורצת שריפה שמתפשטת במהירות לבגדים ולכובעים של המבקרות. הדלתות, שנפתחות רק פנימה, חסומות על ידי ההמונים. עשרות נשים בנות החברה הגבוהה עם משרתותיהן, משותקות מול הלהבות, נשרפות חיים או נרמסות תחת פחדנותם של הגברים. יותר מ־120 איש מתים בתוך דקות.

עבור אליס ואדריאן, שתי נשים מהמעמד הגבוה, הקטסטרופה הזו פירושה גם הזדמנות להשתחרר מהכבלים שהחברה כופה עליהן, לברוח מהגברים הלא אהובים שלהן וללכת אחר ליבן. בו בזמן אמלין האנרכיסטית ולוסיל — עיתונאית עצמאית שאפתנית — מצליחות להתעלות על כל הכאוס הזה ולהמציא את עצמן מחדש.

בשם כל הגופות הבלתי מזוהות, וכנגד כל הסיכויים, הן מצליחות להוציא לאור את האמת…

אודיל בויאר (ילידת קאן, 1970), היא תסריטאית וסופרת, מחברת של כמה מותחנים היסטוריים בולטים עטורי פרסים. הספר עובד לסדרה בנטפליקס.

אהבות, בגידות, סודות משפחתיים, חקירות משטרה, מאבקים לשחרור האישה — רומן עשיר בתככים ותהפוכות של סוף־המאה הסוער הזה.

מקט: 15101720
צלילה לתוך החברה הפריזאית בסוף המאה ה־19 בעקבות גורלן הרומנטי של שלוש גיבורות 4 במאי 1897: השריפה הגדולה בפריז (שהתרחשה […]

פרולוג

4 במאי 1897, פריז, יריד הצדקה, 15:30

מאז שבנו בשאנז אליזה בתים יפים ונטעו שורות עצי ערמון, השדירות שונות משהיו בימים שהבורגנים לא העזו להגיע לשם. בימים ההם ארנבים שוטטו בשטחים הפתוחים, ובגני הירק אפשר היה להיתקל בגננים ובשחקני פֶּטַנק. בלילה הסתובבו צללים מעוררי חשש בין עששיות הקברטים המאולתרים שבצריפים ובבקתות.

עכשיו טייל שם הבורגני המודרני, מחזיק חזק את כף היד של אשתו, וצפה בהערכה פעורת פה בכרכרות המעוטרות בסמלי משפחה. היום אחר הצהריים, בכיכר משוטחת שעצים צעירים ופנסי רחוב חדישים נשתלו סביבה במרווחים קבועים, חיבקה השמש באור זוהר חבורות ששוחחו מול יריד הצדקה. השנה התקיים היריד ברחוב ז’אן גוּז’ו, באחד השטחים הפתוחים האחרונים ברובע השמיני האופנתי להפליא, שני צעדים משער הניצחון. מפגש שנתי שמטרתו לאסוף כספים עבור הנזקקים ביותר.

אֶמֶלין תיעבה את המושג הצבוע נזקקים… מילה של עשירים. בורגנים חששו לבטא את המילה ‘עניים’, המקובלת יותר. הם חיו באשליות, משוכנעים שאם לא ינקבו בשמם של דברים, יבטלו את קיומם. כאילו מאחורי הדלוּת לא ייתכן שום אור. אמלין, לעומת זאת, לא חששה לקרוא לדברים בשמם, וגם לא חששה להיות בוטה. באומץ שנסכו בה שבע־עשרה שנותיה, היא התערבבה עם שאר הצעירות בנות גילה שהגיעו למקום, שכן יריד הצדקה היה מקום מושלם לכניסה ראוותנית לעולם הסגור ומסוגר של החברה הגבוהה בפריז. יריד הצדקה… רק מטומטמים היו מעיזים לחבר בין שתי מילים זרות כל כך! לרגל אירוע ההתרמה שסוקר בהרחבה בעיתונות, הגיעו מרחבי צרפת אצילים שמירקו את מצפונם בהשלכת פירורים לשכונות העוני, שלא זכו ליהנות ממנעמי ה’בֶּל אֶפּוֹק’.

פריזאים בעלי הון ניצלו את ההזדמנות כדי להציג את עצמם לראווה, והפגינו נדיבות מזויפת שעוררה חלחלה באמלין. הצעירה נאנחה: ה’בל אפוק’ שהאיר את העולם לא היה אלא מלכודת, התקופה הייתה יפה רק למי שהאמצעים קנו לו אלגנטיות והצלחה. עניי האזור נזקקו לדברים הבסיסיים ביותר, הם פשוט מתו מרעב בבקתותיהם העלובות והמעופשות שנבנו אחת על השנייה לצד החומות. אמלין הכירה את המציאות הזו מקרוב, היא איבדה את כל יקיריה, שאת גורלם חרצו הרעב והשחפת.

כל ההצגה הזאת הרגיזה אותה עד בלי די: שיתפגרו… סיננה האנרכיסטית הצעירה. היא דיברה מספיק בשקט כדי שלא ישמעו אותה, ובכל מקרה במהומה ששררה שם לא נשקפה לה סכנה.

חייבים להודות שאוגוסט דה ז’אנסה, נשיא הוועדה שאירגנה את היריד המיועד לאנשי החברה הגבוהה, לא חסך במאמצים להפוך את המקום למסע בזמן, שיישא את המוזמנים לימי הביניים. הודות לקשריו — או ליתר דיוק לקשרים של גיסו, חבר הפרלמנט השמרני מארק־אנטואן דה לנברפרה — השיג אוגוסט דה ז’אנסה ‘רחוב של פריז הישנה’ במחיר טוב, והפך את הבקתה לארמון מהאגדות. הצייר והדקורטור שָפֶּרוֹן, שיצירתו הייתה אחת האטרקציות העיקריות בתערוכת התיאטרון והמוזיקה שנערכה חודשים אחדים לפני כן, הפך את המבנה הרעוע לארמון. דה ז’אנסה רצה להרשים את הקהל ביריד הפופולרי בעיר, כדי לזכות בלקוחות עתידיים ובחוזים שמנים לעיתון שניהל, ושלעת עתה היה שקוע בהפסדים. דה ז’אנסה שהיה חסיד מושבע של קִדמה, הפסיד כספים על פטנטים מכל הסוגים: הוא השקיע בכל המצאה, מופרכת ככל שתהיה. אדם זה סבל מהחסרונות של מעלותיו: הוא היה אדם חביב שנהפך קל לתמרון אחרי שהימר על העתיד, הימור מסוכן בהכרח, ונכנס לחובות.

העיצוב העשוי עיסת נייר וציורים שצוירו במיוחד ליריד שלו, שיחזרו אפוא רחוב ימי־ביניימי שכלל עשרים ושניים דלפקים מקורים, דוכנים ציוריים וקומות מבוימות. יומיים לפני כן, כשהותקנו דוכני הממכר, התלוננו המוכרות על הרוח, ומיד מוסמרו בקפידה רוב הפתחים והשאירו את הרוח החצופה בחוץ.

במכירת הצדקה שאורגנה על ידי — ועבור — נשות החברה הגבוהה, היה מן הראוי להיראות. ואם התבוננו בך — מה טוב. בהתחשב במספר האריסטוקרטים והבורגנים שהגיעו, אפשר היה לומר שהתבשיל עלה יפה: במהלך האירוע היה השטח ברחוב ז’אן גוז’ו ה־מקום בהא הידיעה להיות בו. הקירות שכוסו בתשומת לב בשרכים ועלים, שיוו למקום גוון כפרי־משהו ומוזר למדי. בעיני אמלין היה העיצוב מנופח, עמוס וסר טעם. את הכול כיסתה יריעה גדולה, שהפכה את היום הקיצי בטרם עת לחם ומחניק עוד יותר.

במקרה של גשם היה השטח עלול להפוך לבריכת בוץ, ומשום כך הונחו בחיפזון, ליתר ביטחון, לוחות עץ על הקרקע. המשטח המכוסה שטיח קטיפה אדום, שבשוליו צמחייה שופעת ומנורות גז, העניק מראה מהודר למקום והבטיח שבמקרה של גשם הגברות והאדונים הנכבדים לא ייאלצו ללכלך את מגפיהם. אמצעי זהירות מיותר: לשמש שיקדה על פריז באותו יום רביעי של פתיחת המקום, הצטרפו קשיי נשימה שנבעו מהדוחק והצפיפות האנושית של אלפי מבקרים. בין המבקרים הבחינה אמלין בבלונדינית יפהפייה ישירת מבט שהתקדמה בשביל המרכזי, צועדת בגאווה בשמלת מוסלין ורודה שהלמה את גון עורה האפרסקי. אליס דה ז’אנסה, בתו הבכורה של מי שהיה אחראי לאווירת בית הבושת. היא שוחחה עם חברתה אודט דה לה טרמוי — אישה שבעלה נאף בה מהרגע הראשון — ואמלין צפתה בה מזווית העין. כולם ידעו שבעלה של אודט אוסף מאהבות ואפילו לא מסתיר זאת. הוא היה דוחה ומתעלל ונהג לשכב — בכוח אם צריך — עם המשרתות בביתו. לא היה צריך להיות העיפרון הכי מחודד כדי להבין שהאיש גס הרוח הוא רודף שמלות מדופלם ותו לא. לאמלין נודע על כך ממקור מהימן — עוזרת טבחית בבית משפחת אושו, שֵם הנעורים של אודט. דה לה טרמוי לא היסס להכניס להיריון את המשרתת של חותנתו בלילה שבו רעייתו כרעה ללדת. המשרתת שהייתה בקושי בת חמש־עשרה נאלצה להפיל ומתה במהלך הניתוח, שכן מי שעשתה לה את ההפלה, שלא הייתה מיילדת, לא הצליחה להשתלט על הדימום שליווה את הוצאת העובר.

מצד אמה של אודט, החזיקה המשפחה בהון אשר דה לה טרמוי חמד אותו. האלמנה הנרגנת פקחה עין על רכושה ותיעבה את חתנה, שמלבד צרות בכל זאת העניק לבתה דבר פעוט. יורש, תומא בן השבע. אותו תומא הרפה מיד אמו כדי לאחוז בידה של אליס והלך עם הצעירה לכיוון הראינוע. אמלין התאמצה לסלק ממחשבותיה את זיכרונות אחיה הקטן, שהשחפת לקחה כשהיה באותו גיל. היא התרכזה באודט, שפנתה אל אחד הדוכנים.

‘לה טרמוי, בנזונה…’ מילמלה האנרכיסטית באוזנה של אודט, כשעקפה אותה.

היא התענגה על השמטת כינוי האצולה דה, שגרם לאנשים להרים את האף. אודט דה לה טרמוי קפאה על מקומה למראה הצעירה היפה שפנתה אליה.

‘בושה להיות אשתו!’ המשיכה אמלין לגדף אותה וירקה לפני מגפוניה של הבורגנית.

אמלין הבחינה בשני שוטרים בבגדים אזרחיים שתפקידם לשמור על הסדר, ונבלעה בהמון הצפוף. האיום בפיגוע היה ידוע במעגלים סגורים, ומפקד המשטרה מוריס לבלאן התייחס ברצינות למכתב אנונימי, שהודיע לו שמתוכננת פעולה ביריד. על כן הציב במָקום את צוותו המובחר ביותר, זה של קומיסר אניו, כדי להבטיח לשועי פריז שאין להם ממה לחשוש. אבל מה שאמלין ראתה, למרבה השעשוע, הוא שהשוטרים לא עושים דבר מלבד לשוטט ולשטוף את העיניים. כשהיא מאופרת כבורגנית, לבושה שמלה אוורירית, מהסוג שלא נהגה ללבוש, ופניה מכוסות רעלה אופנתית — אי־אפשר היה לזהות את אמלין. בחזותה לא היה זכר לתצלום שבתיק המשטרה, ולא היה חשש שתיתפס. יחד עם זה, כיוון שזהירות הייתה לה טבע שני, דאגה אמלין לעקוף את השוטרים.

כשהבחינה בדוכסית מאלנסון, נשיאת ועדת החסוּת, סקרה אותה אמלין בזריזות. היא הייתה חייבת להודות שאשת החברה הקרינה מעין כריזמה. בסנטר זקור וכששמה הטוב הולך לפניה, הביעו פני הפטרונית רכּוּת וחומרת סבר שהשלימו זו את זו להפליא. היא לבשה שמלה אחידה וכהה מבד פֶּרקַל. בלי אף נוצה ובלי זכר לסרט נראתה הדוכסית רצינית וכמעט קודרת. כפפות שהשתלשלו מתיק היד שלה ומניפת משי רקומה בגוון שנהב היו נגיעה יחידה של גנדרנות. אמלין אמנם לא הייתה יכולה לדעת שמקור המניפה בבוואריה, מולדתה של הדוכסית, אך היא זיהתה שמדובר בפריט מרהיב. למזלה הטוב נישאה הדוכסית מאלנסון לגבר עשיר כקורח ובעל אמונה יוקדת.

בלי אלוהים ובלי אדון! מילמלה אמלין לעצמה והביטה ב’זאתי’ מאלנסון: אף שהדוכסית הייתה נקיית כפיים, אצילה מסריחה היא אצילה מסריחה. רעל מוצאה זרם בעורקיה, ואמלין לא סבלה את זה!

בדוכן הקתולי נוביסיאט שניהלה הדוכסית החביאה אמלין את הפצצה המאולתרת שלה. הקיצונית הצעירה צהלה בתוך תוכה מכך שהיא ביריד, כמו זאבה מורעבת בלול תרנגולות…

היא תיכננה את הפעולה במשך חודשים: להיות המפַגעת בפיגוע החצוף ביותר זה יובלות. האין זה נכון שכל דבר קורה בשעתו, אם רק מתאזרים בסבלנות?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להבות הגורל”