החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

משחקי היעלמות

מאת:
מאנגלית: גיא הרלינג | הוצאה: | 2018-08 | 320 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

הגוסטמן עובד לבד.

הוא הפושע הכי טוב בעולם, אבל אף אחד לעולם לא ידע זאת.

טוב, כמעט אף אחד.

הייתה לו מורת דרך.

אנג׳לה לימדה אותו איך להפוך לפושע, איך לתכנן שודים. הם אפילו עבדו יחד, לפני שש שנים, בשוד ההוא בקואלה למפור.

אחרי מה שקרה שם, היא נעלמה.

כעת הגוסטמן מקבל ממנה קריאה לעזרה.

הוא מקווה שזאת היא אבל לא יודע בוודאות.

הוא חייב לבדוק, אחרי כל מה שעשתה בשבילו.

מעורבים בעסק כמה טיפוסים מפוקפקים, המון כסף ממקור לא ברור ואבני חן.

או שהוא ימחק את החוב, או שהוא נכנס ביודעין למלכודת.

יש דמויות מפתח שאתה מסכן את חייך עבורן.

 

משחקי היעלמות הוגדר על ידי המבקרים כשילוב של רומן של לי צ׳יילד וסרט של טרנטינו. רוג׳ר הובס היה הזוכה הצעיר ביותר

אי־פעם בפרס “פגיון הפלדה״ של אגודת סופרי הפשע (CWA) ע״ש איאן פלמינג, וכמו כן זכה בפרס הסטרנד על רומן הביכורים הטוב ביותר “גוסטמן״ שיצא בהוצאת כנרת־זמורה דביר. הובס מת בפורטלנד, אורגון, ב־2016, בעודו כותב את ספר ההמשך למשחקי היעלמות.

מקט: 15100932
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

ים סין הדרומי

שעות ספורות לפני שהשחר עלה על בוקר משימתו האחרונה, השתטח סאבו פארק על גחונו ליד הרובה. בחרטום סירת הדיג שלו הזדחל קדימה לתנוחת ירי נוחה ופתח את מכסה העדשה של כוונת הלילה שלו. לאחר שבדק פעם אחת ועוד פעם את הכוונון, הוציא זוג אוזניות לבנות קטנות, הכניס אותן לתוך אוזניו ולחץ על נגן באייפוד שלו. השיר היחיד ברשימת ההשמעה היה Sinnerman של נינה סימון. עשר דקות ועשרים שניות אורכו.

בתום השיר יהרוג סאבו כמה אנשים שרק יוכל.

העניין הוא כזה: בים סין הדרומי יש יותר מבריחים פעילים מאשר בכל מקום אחר בעולם. הים מחבר בין נמלים בסין, בפיליפינים, במלזיה, בטייוואן ובווייטנאם. בשלולית הזאת מתגלגל יותר מטען מבכל מקום אחר באזור. רובו חוקי, כמובן, אבל לא כולו. כל מוצר לא־חוקי הראוי למכירה עובר כאן. סוחרים בבני אדם מקמבודיה ממלאים מכולות ישנות בילדים, זורקים להם כמה פחיות של ‘אֶנְשוּר’ ודלי לעשיית צרכים, ואז שולחים אותם בסיטונאות כדי למכור אותם לעבדות בסין. בווייטנאם הקרטלים משגרים משטים עמוסים לעייפה בסמים ממשולש הזהב, עד כדי כך שהם בקושי מצליחים לצוף. מדי יום יוצאות סירות טורנדו גדושות בסחורות יוקרה מוברחות וסירות דיג עמוסות בבשר לווייתנים בלתי חוקי ומפליגות להן צפונה אל היפנים הרעבים. המת’ מגיע מתאילנד, הרובים מרוסיה, הכסף המזויף מגיע מצפון קוריאה והקלטות הבוטלג משנגחאי. ים סין הדרומי הוא, לטוב ולרע, לב־לבה העולמי של התעבורה הימית הבלתי־חוקית.

ובכל מקום שיש בו תעבורה בלתי־חוקית, יש פיראטים.

כשרוב האנשים חושבים על פיראטים, הם לא מדמיינים בחור כמו סאבו. פיראטים מודרנים אמורים להיות ילדים סומלים עם קלשניקוב, מפוצצים בגת, ולא קוריאנים צנומים עם נטייה למחלת־ים. סאבו נראה יותר כמו דוגמן מאשר כמו עבריין קשוח. הוא התנשא לגובה של מאה תשעים ושמונה סנטימטרים, לבש מעיל רוח של הוגו בוס, חולצת פסים מכופתרת של איטון ומכנסי ג’ינס צמודים, ונעל זוג מגפי מעצבים בשווי אלף מאתיים דולר שלא ראו בוץ מעולם. היו לו רולקס דייטונה ואייפוד מצופה בזהב ארבעה־עשר קראט. רק מסכת סקי מכותנה עבה וכפפות גומי הסגירו את ייעודו האמיתי.

סאבו פארק היה שודד מזוין.

אך הלילה הוא לא גנב דבר מאיש. הדבר שביקש להשיג היה קטן מספיק כדי להיכנס בכף ידו ויקר מספיק כדי לקנות מכולה מלאה בהרואין ממשולש הזהב. אלפי גברים כמוהו נלחמו ומתו במשך שנים על הדברים האלה, כי לפי משקלה, מטרת הג’וב של סאבו היתה אחד החומרים היקרים ביותר בעולם.

הלילה עמד סאבו לגנוב אבן ספיר כחולה.

שתבינו, יותר ממחצית מאבני הספיר הכחולות בעולם מוברחות בשלב כזה או אחר, כי הטובות ביותר מגיעות ממקום קטן בשם בורמה. אם להיות ספציפיים יותר, הן מגיעות מהעיירה מוֹגוֹק שבמחוז מנדליי. הבעיה היא שבורמה כבר איננה מקום. המדינה עצמה מכנה את עצמה כעת מיינמאר, מפני שזה כמה עשורים היא נשלטת בידי חונטה צבאית שהחריבה את המקום כליל. ראשי המדינה עדיין המשיכו, כמובן, לשלוח אנשים לכרות בורות כדי למצוא אבני ספיר, אבל כל אבן שהצליחו לדלות היתה אמורה להישלח ישירות אל סוחר האבנים מטעם המדינה, והוא היה מקפיץ את מחירו באלפי אחוזים ומעביר את הרווחים למשטר. היו כאלה שלא הסתפקו אפילו בהקפצת המחיר הזאת. אפילו היום, כשמיינמאר מתחילה להתקדם אט־אט לעבר דמוקרטיה, ממשיכים להקפיץ את המחיר. אז יש מבריחים. הרבה מבריחים. ואם לא די בכך, אז צבאות הסמים העצמאיים ששולטים בצפון נכנסים סוף־סוף לעניינים כתוספת הכנסה לכספי הסמים המממנים את מלחמת האזרחים הנצחית שלהם. מדי שנה, כמו שעון, יוצאות מהמדינה אבני חן יקרות בשווי של יותר ממיליארד דולר.

יש שני נתיבי הברחה עיקריים — הדרך הזולה, והדרך הטובה. הראשונה היא עבור האבנים הנחותות, שנשלחות בדרך הארוכה. ראשית, אחד הכורים צריך להגניב את האבן החוצה מתחת לאפו של מנהל העבודה שנוגש בו בחסות הצבא. זה עלול להיות לא קל. הכורים הם בדרך כלל ילדים, לפעמים בני לא יותר משבע, שעובדים שמונה־עשרה שעות ביממה, בחום היוקד או בקור המקפיא, ומנפים חצץ ומי כולרה בידיים חשופות בחיפוש אחר אבנים צבעוניות קטנטנות ששוות יותר מכל הכפר שלהם. ברגע שהם מוצאים אחת, הם חייבים להחביא אותה, אחרת ייקחו אותה מהם. אתם בטח חושבים שיש הרבה דרכים להחביא אבן, אבל אין, ומנהלי העבודה האכזריים מוצאים את רובן. רק שיטה אחת עובדת באמת. לפני שמישהו ישים לב, הכורה צריך לקחת את גושיש הסלע המרופש, לזרוק אותו אל תוך הפה ולבלוע את הבנזונה בשלמותו. לא משימה פשוטה. מידת הקשיות של אבן ספיר היא תשע בסולם מוס, כלומר קצת יותר רכה מיהלום. אם יש לה חוד משונן, אפילו באורך של מילימטר בלבד, היא עלולה להיות מסוכנת לבליעה כמו תער. והילד גם לא יכול פשוט להקיא אותה אחר כך. לא. האבן הזאת חייבת לעבור הכול. גרון, קיבה, קרביים, מעי גס. ואז, אם היא יוצאת לבסוף, הכורה צריך להוציא אותה מתוך צואתו הספוגה בדם, לשטוף אותה ולהביא אותה לשוק.

ושם בחור סיני עם זכוכית מגדלת של צורפים בודק את האבן ונותן לילד קצת כסף. הילד לא מקבל הרבה כי הוא בעצם עבד, אבל במכרות אפילו סכום קטן של כסף יכול להביא אותך רחוק. אחרי שהמתווך הסיני מצליח לאסוף כמה אבנים, הוא מוכר אותן לסוחר סמים תאילנדי תמורת הרואין. במיינמאר הרואין שווה יותר ממטבע קשה. סוחר ההרואין מכניס את האבנים למכונית שלו ונוסע לטאצ’ילייק, כפר קטנטן ליד הגבול עם תאילנד ולאוס. כשהוא מגיע לשם, הוא מוכר את אבני הספיר לאיש במעבר הגבול תמורת עוד הרואין, וזה מחביא את האבנים בתוך שקי אורז ומבריח אותן אל תאילנד, מעברו השני של הנהר, על גבי אופניים או טנדר גדול. הכי קל שאפשר. במאי סאי האבנים ממושכנות בידי סוחרי תכשיטים לגיטימיים, בתואנה שהגיעו ממכרות מקומיים בתאילנד או בלאוס. מכיוון שמדובר באבנים מאיכות נמוכה, השקר עומד במבחן המציאות. הסוחרים מערבבים בין האבנים החוקיות ללא־חוקיות ומוכרים אותן בסיטונאות לקמעונאים ברחבי העולם. כל היתר מובן מאליו. וחוזר חלילה.

אבל זה הנתיב של דגי הרקק. אין בו כסף. השחקנים האמיתיים לא מתעניינים באבנים קטנות של קראט אחד, עם כתם חלבי באמצע ובלי צבע. הכסף הרציני מגיע מהברחה של אבני ספיר גדולות ברמה עולמית — עשרה קראט או יותר, בלי פגמים, אמצע נקי, צבע בהיר, גוון מושלם. ההתחלה היא אותה התחלה: כורה, בחור סיני, הרואין. אבל אחר כך נכנסים לעניין מעגלי ההברחה הרציניים. במקום לנסוע לעיירות גבול כמו מאי סאי או מאי הוֹנג סוֹן, הם קונים את האבנים תמורת סכום זעום במנדליי, מחביאים אותן במכלי הדלק או במקומות אחרים בכלי הרכב שלהם ונוסעים כמה מאות קילומטרים אל עיר הנמל ראנגון. בעצם, אם המשלוח גדול מספיק, הם לא טורחים אפילו לשמור על עמימות. הם פשוט מעלים את האבנים על שיירה משוריינת, מלווים בכמה שומרים חמושים, ופותחים בירי אם מישהו מבקש לראות אותן. ברגע שהאבנים מגיעות לראנגון, הן מועמסות על סירת דיג קטנה או על כל כלי שיט אחר שלא ימשוך תשומת לב, שמוציאים אותן אל המים הבין־לאומיים. זה, כמובן, החלק המסוכן ביותר. המבריחים נדרשים לא רק לעבור את משמר החופים הבורמזי, שאת אנשיו קשה לשחד, אלא גם להפליג יותר מאלף קילומטרים סביב הקצה הדרומי של מלזיה, דרך המים שורצי־הפיראטים של תאילנד וּוייטנאם, ועד לים סין הדרומי סחוף־המונסונים. ואז הם מגיעים להונג קונג — העיר שבה אפשר לקנות הכול. זהו מסע עתיר־סיכונים, אך אם הסירה מצליחה להגיע בשלום, אפילו חופן קטן מאותן אבנים עשוי להפוך להון נכבד בשוק התכשיטים הבין־לאומי. ואם אבני חן הן הקטע שלכם — זה המקום בשבילכם.

בהונג קונג יש יותר חנויות תכשיטים לקילומטר רבוע מבכל מקום אחר עלי אדמות. ניו יורק ואנטוורפן מחווירות לעומתה. קָאוּלוּן היא כמו חנות ממתקים ענקית של אבנים מנצנצות. הרווחים מטורפים. השמים הם הגבול. יש שם אבני ספיר כחולות כמו האוקיינוס השקט, ושקופות כמו רסיס של זכוכית. יש שם אבני אודם לא מלוטשות בגודל של אשך וזוהרות כמו כוכב בשמי הערב. אפשר לקנות שעון מצופה יהלומים או טלפון נייד מחופה פלטינה, אם רוצים. בעולם אבני החן יש ארבע מילות מפתח — ליטוש, שקיפות, צבע וקראט. אם תצאו לסיבוב של חמש דקות לאורך רחוב קאנטון בהונג קונג, תראו בחלונות הראווה כל שילוב אפשרי של התכונות הללו. מסע הברחות מוצלח אחד יכול להפוך השקעה של עשרים אלף דולר לסיפור הצלחה של מיליון דולר. כל אבן ספיר יכולה להניב עד חמישה־עשר אלף דולר לקראט, חמישים קראט לאבן. תעשו בעצמכם את החשבון. זה כסף רציני.

וסאבו פארק היה כל־כולו בעניין של הכסף הרציני הזה.

הוא סרק את המרחק בכוונת הלילה שלו, שהאירה את האוקיינוס השלֵו בזוהר ירוק חיוור. בתוך פחות מעשר דקות תפליג אל תוך שדה הראייה שלו יאכטה עמוסה באבני ספיר, והוא יהיה שם כדי לקחת אותן. היא עדיין לא נראתה, אבל סאבו ידע איפה היא. אורותיה הבהיקו ממש מעבר לאופק כמו מכונית שמתקרבת מאחורי ראש גבעה בערפל. סאבו הקיש באצבעו על נצרת ההדק לפי קצב המוזיקה.

עוד שמונה דקות.

סאבו הרים את יד שמאל כדי לאותת לאנשי הצוות שלו. אף פיראט בתולדות המקצוע לא עבד לבדו, וגם סאבו לא היה יוצא דופן. זו היתה עבודה מהסוג שדורש שני אנשים, ועוד אחד שאיננו בסירה. זו היתה המוח — האישה עם התוכנית. היא עשתה את כל התחקיר ואמרה להם איפה להיות ומתי. מוחות כמעט לעולם אינם עובדים בשטח. שלו היתה שלוש מאות קילומטר משם, ישבה ליד הטלפון הלווייני שלה בתוך לימוזינה וחיכתה. היא תקבל נתח כפול מהרווחים.

האיש מאחורי שמשת הפלסטיק על גשר ההיגוי היה הקפטן. בהיעדר מילה אחרת, נקרא לו נהג המילוט. תפקידו היה לתכנן את היציאה. הקפטן היה גם שמו היחיד. כולם קראו לו ככה. הוא היה ג’נטלמן מבוגר וחסון שמוצאו ממזרח רוסיה, עם פרצוף של שזיף מיובש. לעומת סאבו, שחש קצת בחילה לאורך כל ההפלגה, לקפטן זרם מלח בוורידים. הוא היה אחד מגדולי הימאים העבריינים בעולם. הוא החל את דרכו בהברחת פליטים משנגחאי לג’ינדו בשנות השמונים, אבל כשהנתיב הזה יבש, הוא ניסה את מזלו בהרואין במלזיה. מבנגקוק לסינגפור בשמונה־עשרה שעות — נתיב ההברחה הכי קשה באסיה. במשך עשר שנים הוא השיט סירות טורנדו עמוסות בחומר, עד שמבצע מעצרים במעלה שרשרת ההברחות הותיר אותו חסר כול. הוא היה איש סבלני וחביב. חיי הפשע לא הלמו אותו. הוא מעולם לא השאיר אף אחד מאחור, גם אם נאלץ להחמיץ משלוח. הוא ראה בעצמו קורבן של עוני ושל נסיבות, וככל הנראה גם צדק. אין פיראטים זקנים, יש רק אנשים זקנים.

למטה, בסַפְנָה, היה איש החוד, זה שממש עובר מסירה לסירה. קראו לו ג’ים הולמס, והוא היה ניו־זילנדי, שלא היה יכול לחזור הביתה כי עמד נגדו עונש מאסר של עשרים וחמש שנים על שוד בנק. היו לו עור בגון הצמר גפן ועצבים של מכרסם קטן. הוא ממש שיקשק מרוב פחד, אבל למען ההגינות, יש לציין שהעצבנות הזאת הגיעה לו בדין. תפקידו היה בעת ובעונה אחת גם הקל ביותר וגם המסוכן ביותר. אחרי שסאבו יגמור לירות, יזנק הולמס אל היאכטה של המבריחים כשהיא עדיין בתנועה, יערוך בה חיפוש וימצא היכן מוחבאות אבני הספיר. מי יודע מה עוד הוסלק בסיפון הספינה הזאת. מבריח אחד שהצליח להתחבא בחוכמה, או דלת אחת ממולכדת, עלולים לגדוע את חייו. הוא רעד במגפי הגומי שלו, עיניו עצומות בחוזקה, וידיו לפותות סביב רובה הציד כאילו הוא עומד להחליק מהן.

והיה גם סאבו פארק. מבנה גוף רזה, עיניים כהות, בלי חיוך. שערו השחור הארוך גלש עד מתחת לכתפיים, ושם כיסה חלקית את סמל הליש’ט הבריטית שקועקע בעורפו. צמד צלקות ארוכות ועמוקות הזדגזגו במורד עצמות לחייו ושיוו לו פרצוף זעוף תמידי. הוא לא הפגין פחד, לא משום שהיה קשוח או חזק, אלא משום שמעולם לא חש את הרגש הזה. קצב הלב שלו היה קבוע כמו תקתוק של שעון שוויצרי. הוא נידנד את ראשו עם הקצב.

סאבו היה איש הכפתורים.

רוצח מקצועי.

וזה היה הצוות כולו. שלושה גברים בלבד. זה אולי יפתיע אתכם, אבל שלושה פיראטים שעובדים יחד יכולים להטביע כמעט כל ספינה. אפילו מכלית בגודל של בניין האמפייר סטייט יכולה לפעול בהצלחה כשעל סיפונה רק עשרה או חמישה־עשר אנשי צוות. בכלי שיט מודרניים לא צריך צוות גדול. הכול אוטומטי עכשיו.

הקפטן הרים את ידו, סימן לכך שראה את האיתות של סאבו. קודם עקב במכ’ם אחרי יאכטת היעד שהתקרבה לכיוונם, אך עכשיו כבר לא. הוא השתופף מתחת ללוח הבקרה של סירת הדיג כדי להוריד את מפסק המגן, ומעט האור שעוד נותר על הסיפון כבה. המכשירים החשיכו. הסירה היתה שחורה כמו האוקיינוס שתחתיה. לא היה ירח. אחר כך הוא בוסס בחשכה, ובעזרת חוש המישוש בלבד חיבר מצבר של מכונית למכשיר אלקטרוני לבן ועגול שהותקן על גג תאו. זה היה משבש תדרים, רק למקרה שקברניט ספינת היעד יהיה חכם מספיק להציץ במכשיריו. עכשיו היתה סירת הדיג הזאת בלתי־נראית לחלוטין, כמו חור בלב האוקיינוס. בערפל כזה איש לא יראה אותה מתקרבת.

עוד חמש דקות.

סאבו משך לאחור את בריח הרובה והכניס כדור לבית הבליעה. היה לו רובה צלפים טקטי מתוצרת H-S Precision, גרסה אזרחית של הסוג החביב על צלפים בצבא הישראלי. מבחינה מכנית, הוא היה לא יותר מסתם רובה רב־תכליתי מיושן. מנגנון בריחי, כדורי וינצ’סטר 0.308, קנה בקוטר עשרים וארבעה אינץ’. הגרסה שלו היתה בגימור שחור־מט ועלתה לו קצת יותר משבעת אלפים דולר, כולל כוונת הלילה, בחנות נשק בארצות הברית. היתה לו שלישייה של מחסניות ארבע־טוריות, האחת בתושבת המחסנית ועוד שתיים רתומות לקת, כך שיוכל לשלוף אותן בהתרעה של רגע. הוא הצמיד את לחיו אל הקת, עצם עין אחת והחל להקשיב לפעימות לבו. סאבו מצא שרק שני דברים בעולם מסיבים לו עונג: להרוג אנשים, והמוזיקה של נינה סימון. עבורו היה הרגע הזה אושר צרוף.

אז הוא חיכה.

חודשים של עבודה הושקעו כדי לאפשר את הרגע הזה. האישה שתיכננה את השוד הזה, המוח, רכנה מעל עשרות מפות ימיות ואלמנכים של ימאים בחיפוש אחר נקודת ההשתלטות המושלמת. היא התחקתה הלוך ושוב, בעזרת מד־זווית, אחר מסלולה של היאכטה בים, והשתמשה במודלים ממוחשבים כדי להיות בטוחה. ים סין הדרומי משתרע על פני שלושה מיליון וחצי קילומטרים רבועים. למצוא את כלי השיט המסוים הזה באותו לילה מסוים — היה כמו לפגוע ישר במרכז לוח מטרה, עם כיסוי עיניים, ממרחק של שני רחובות. חודשים של תחקיר נדרשו כדי לשים את האצבע על הנקודה הזאת. הקואורדינטות היו מדויקות.

שלוש דקות.

ואז הציצה היאכטה מעבר לאופק, לא כולה בבת אחת — היא הופיעה בחלקים כמו הזריחה בחורף. תחילה האנטנות, אחר כך פנס התורן, פנסי הצד הירוקים והאדומים, הסיפון העליון, ולבסוף מחזירי האור שעל גוף הספינה. כל ארבעת הפנסים נראו כאילו הם מנצנצים במרחק — צורה שהקפטן נהג לכנותה ‘יהלום המוות’. עד מהרה פילחה הספינה כולה את דרכה בתוך הערפל כמו דגם ממוזער.

היא התקרבה ישירות לעברם.

התרגשותו של סאבו הלכה וגברה. כל רגע שחלף נדמה כמו נצח. כשהיה ילד, לא ידע איך לשלוט בתאוות הדמים שלו. ברגעים כאלה היה זע בעצבנות ובציפייה, עד שהתפקע והוציא את האלימות שלו על מישהו שאיתרע מזלו להיות בסביבה. עכשיו היה יותר בשליטה, אבל עדיין הרגיש אותה נבנית. הכעס והעונג והזעם טיפסו במעלה עמוד השדרה שלו, דרך עורפו, וסימרו את שערותיו. הוא ידע שככל שיחכה עם השחרור, כך ירגיש טוב. עבר חודש מאז הפעם האחרונה שפגע באדם, ושישה מאז הרג אדם. מוחו המה חישובים. הרוח, המרחק, הקשרים, מהירות הלוע. האופק היה במרחק חמישה קילומטרים. היאכטה נעה במהירות של חמישה־עשר קשר. הקליע יטוס בשלושת אלפים וחמישים קילומטרים בשעה. סאבו לא נדרש לבצע חישובים כאלה, כמובן — הוא יירה רק כשהמטרה תהיה קרובה — אך הוא עבר שוב על הכול בראשו. הרגל צרוף. זה היה להנאתו האישית בלבד. הוא רצה שהרגע הגדול יהיה מושלם. רק קצת יותר ארוך. הוא הניע לאט את אצבעותיו לעבר ההדק.

דקה אחת.

היאכטה כבר היתה קרובה כל כך, עד שסאבו היה יכול לראות שני אנשים על הסיפון. בחרטום ישב בחור צעיר בכיסא קמפינג עם משקפת סביב צווארו. במרכז הסיפון העליון היה גבר נוסף, מבוגר יותר, שעישן סיגריה.

סאבו בחר באקראי את המעשן, גבר אסיאתי גבוה, רזה כשלד וקירח כתינוק, וסרק אותו דרך כוונת הרובה. הקעקועים כיסו את צווארו והציצו מתוך חולצתו על זרועותיו. הוא עמד עם הפנים לימין האונייה, עישן את הסיגריה שלו ובהה אל תוך הערפל. על כתפו נתלה ברישול מעין תת־מקלע. הוא נראה כמו גרסה ישנה של MP5, אבל סאבו לא הצליח ממש לראות מהזווית הזאת. היו לו קת מתקפלת ושתי מחסניות בתושבת, שהוצמדו זו לזו בנייר דבק כמו בג’ונגל. הרובה הזה לא ממש יעזור לו. באזור המנגנון היו שריטות עקב שנים של שימוש יתר.

המטרה השנייה, הילד בכיסא הקמפינג, היתה מעניינת הרבה יותר. אין סיכוי שהוא בן יותר מעשרים. על פי המשקפת סביב צווארו, הוא היה התצפיתן. סאבו סקר אותו במבט מהיר. הילד לא נראה מרשים במיוחד, אבל היה לו רובה מרשים על הברכיים. גרסה כלשהי של AR-15, אבל סאבו לא ראה איזו בדיוק. לנוכח תפקידו של הילד, זה היה כנראה חיקוי מזרח־אסיאתי — אולי CQ או טריילבלייזר. בכל מקרה, זה היה כלי נשק לגמרי לא רע. כמה חבל שלא תהיה לו הזדמנות להשתמש בו.

מבעד לכוונת האופטית הרגיש סאבו כאילו הוא יוצר קשר עין. המטרות לא נראו כמו אף גבר בורמזי שסאבו ראה קודם לכן. תווי פניהם היו שטוחים וחיוורים, מראה נדיר בבורמה החמה והשמשית. אבל לסאבו לא היה אכפת. הוא כיוון לעבר המבוגר עם הסיגריה. הנקודה האדומה שלו גלשה כלפי מעלה, כאילו מרצונה החופשי, עד שנחה במרכז פניו של האיש, קצת מתחת לגשר אפו. נקודת התורפה. איש כפתורים טוב לא מכוון אל המצח, אלא למרכז הפנים. ברגע שהקליע עובר דרך השיניים או האף, הוא מוחק את המחצית התחתונה של המוח. במוח העליון נמצאים אולי כל הרגשות והזיכרונות, אבל בחצי התחתון נמצאת כל הצנרת. המוח המוארך והמוח האמצעי — השליטה בקצב הלב ובמערכת המוטורית. אדם שנורה בגזע המוח כָּבֶה כמו מתג. הוא ימות כל כך מהר שאפילו לא ירגיש את זה.

סאבו שמר על גוף יציב כדי לפצות על הטלטולים הקטנטנים של סירת הדיג שעלתה וירדה מתחתיו. הוא הפסיק לנשום והקשיב לאקורדים האחרונים של השיר שלו, חיכה לרגע הנכון.

שלוש שניות.

שתי שניות.

אחת.

ואז, בתוך ראשו של סאבו, האט הזמן עד כדי זחילה. הוא ראה כאילו היה הקליע עיניו. ברגע שההדק ננעל, פין הירי זינק קדימה והכה בלבו של כדור ה־0.308 המתכתי הגדול. הפיקה ניצתה בניצוץ, ואז דחפו אבק השרפה והגזים החמים את הקליע לאורך הקנה ופרצו מתוך הלוע בקול נפץ על־קולי. הקליע ריחף והסתחרר ברוח האוקיינוס העדינה, ואז נטה שמאלה ומטה כשהתקרב. אבל סאבו ציפה לכך — כוח הכבידה הנחה את הקליע אל מקומו. הוא בא במגע עם היעד ממש מתחת לעינו השמאלית וחצה את ראשו מהצד עד שיצא מאחורי אוזנו הימנית. הירייה פוצצה את כל ראשו לרסיסים. יריעות גולגולת גדולות נפלו לכל עבר. רסס ורוד סמיך נפלט מתוך פצע היציאה. ואז, כאילו כהערת אגב, הגיע סוף־סוף קולה של הירייה אל אוזניו של סאבו.

בום.

סאבו טיפל בבריח ועבר אל היעד הבא על חרטום האונייה. הילד לא הספיק אפילו לתפוס את הרובה שלו. כבר היה מאוחר מדי. סאבו כיוון וירה, ירייה שפוצצה את מוחו של הילד עוד לפני שהספיק אפילו לקום. הנער נשמט לאחור וחצי מגופו גלש מכיסאו.

קול היריות הזעיק כנראה את שאר הצוות. סאבו ראה את מנועי הספינה מתיזים נחשול של מים, ואז כבים בשיעול. כעבור כמה שניות פרץ מתוך תא הנוסעים גבר נוסף בסרבל אפור חלק ובכובע גרב, כשבידו שלוף אקדח שחור קטן. סאבו לא טרח לירות שוב אל הראש. הוא כיוון ולחץ על ההדק, שהחדיר את הקליע ישירות דרך עצם החזה שלו. הגופה נפלה קדימה, והאקדח החליק מן הסיפון אל תוך הים. רגע אחד חלף.

סאבו היה קרוב מאוד לגמור. העונג שקלח בתוך ורידיו היה טוב יותר מכל דבר שהרגיש אי־פעם. כל הסקס, הסמים, הכסף והמוזיקה בעולם החווירו לעומת העונג שבהרג טרי. הוא נרעד קלות, הצליח בקושי להתאפק. הוא משך את הבריח לאחור, פלט את פסולת המתכת והכניס את הכדור הרביעי.

וחיכה.

דמיונו של סאבו השתולל. הוא ראה בעיני רוחו את יתר המבריחים בתא הנוסעים מתעוררים לפתע לקול הירי. אילו היו חכמים היו לוקחים את הזמן, אולי אפילו מנסים להבין מאיזה כיוון הגיעו היריות לפני שיצאו אל הסיפון העליון כדי להשיב אש. אך לבסוף יהיה עליהם לצאת החוצה. הסקרנות תכריע אותם. וכשיצאו, סאבו יהיה מוכן. הוא קיבע את כוונת הצלב אל אמצע דלת תא הנוסעים, חמישה־עשר סנטימטרים מעל הידית וכשלושים סנטימטרים ימינה. כל מי שיצא יעבור דרך אזור המטרה הזו. סאבו הוציא אוויר מריאותיו, לקח שאיפה נוספת והחזיק אותה בתוכו. הקול היחיד ששמע היה קול פעימות לבו.

במרחק כמה מטרים ממנו נכנס הקפטן לפעולה. הוא שב והפעיל את החשמל בסירה ולחץ על כפתור ההצתה. האורות העמומים שעל האנטנות והתורן היבהבו ונדלקו, ואחריהם גם פנסי הצד האדומים והירוקים. המנוע השתעל, ואז גירגר. הוא נשאר בהילוך סרק וחיכה ליד ההגה כשידו האחת עליו והשנייה על המשנק. אך אם הכול ילך לפי התוכנית, הוא לא יצטרך אפילו לנווט. יתר המבריחים יצאו החוצה וימותו, ואז היאכטה, שתהיה כעת נטולת־הגאי, תיסחף קדימה מכוח ההתמד בלבד עד שתהיה ממש לידם, מרחק מטרים ספורים.

סאבו חיכה ומיקד את כוונתו בדלת הספנה. הוא הוציא אוויר מריאותיו, לקח שאיפה והחזיק אותה שוב בתוכו. ההמתנה היתה כמעט בלתי נסבלת. הוא הרג שלושה אנשים כרגע, אבל זה לא הספיק. עדיין היה צמא לדם. הוא הקיש באצבעו בקוצר רוח על שמורת ההדק.

הולמס, לעומתו, רצה כל שנייה של שקט שעמדה לרשותו. קול יריות הרובה רק הרעיד אותו יותר, והוא נשמט על גוף הספינה והתיישב שם במצב כמעט קטטוני. גרוע מכך: הוא ידע שזה יקרה. הוא התמוטט לפני כל שוד בנק שביצע אי־פעם, משום שנחרד מהמחשבה על כך שילך לכלא. הוא התחיל לקחת חופנים של זנקס ולשטוף אותם בג’ק דניאלס בין ג’ובים, אך גילה שהמינון הדרוש לו, ואפילו הרבה פחות מכך, היה מספיק כדי לגרום לאדם רגיל לאבד את הכרתו. הוא יהיה חייב להדחיק את זה ולהתמודד. אם יצליח להחזיק מספיק זמן כדי לעבור את הג’וב האחרון הזה, יוכל להסתתר שנים בצ’כיה ולהסניף את כל הבֶּנזוֹ שירצה. הוא פשוט יצטרך להחזיק עוד קצת.

סאבו הניח את הרובה. היאכטה כבר היתה פחות מעשרים מטרים מהם. זה אומר שהחלק שלו בג’וב נגמר. עכשיו מתחילה ההצגה של הולמס. סאבו נופף אליו, אבל הולמס לא הגיב. עיניו עדיין היו עצומות. מפרקי אצבעותיו הלבינו מעוצמת הלפיתה של הרובה.

‘הי,’ אמר סאבו. ‘תורך.’

הולמס הינהן, אבל עדיין נדרש לו רגע כדי להתעשת. הוא שאף עמוק ונשף לאט, ואז הקים את עצמו בכוח ועלה אל החרטום. היאכטה כבר התקרבה כדי עשרה מטרים לפנים מצד ימין ונסחפה לאט לכיוונם. עדיין רחוקה מכדי לקפוץ אליה. הולמס הרים שרשרת שהוברגה לגוף הספינה, חיכה עד שהסירה תתקרב עוד קצת והשליך את הלולאה כך שתתלבש על חרטום היאכטה כמו לאסו מפלדה.

כעבור כמה שניות השרשרת נמתחה. חוקי הפיזיקה עשו את היתר. סירת הדיג שימשה עוגן, סובבה את היאכטה על צדה, משכה את עצמה לאחור והסתובבה. אחרי דקה פנו שני החרטומים לאותו כיוון. המרחק ביניהם התקצר, עד שגופי הספינות התנגשו בקול עמום וכלי השיט נעצרו בגמלוניות.

הולמס זינק מסיפון לסיפון.

הוא קירב מיד את הרובה לכתפו. הוא היה חייב לאלץ את עצמו להאט. האינסטינקטים שלו אמרו לו ללכת היישר אל תא הנוסעים ולגמור עם זה, אבל ההוראות שהמוח נתנה לו היו אחרות. הוא היה חייב לבדוק ראשית כל גומחה וכל פינה נסתרת בסיפון העליון, לוודא שאף אחד לא מסתתר בשטח פתוח. הוא עקף את הנער המת בכיסא הקמפינג וירד אל הסיפון הראשי. רצפת העץ תחת רגליו היתה חלקה מדם. הוא השגיח כל הזמן בעין אחת על דלת תא הנוסעים.

החיפוש היה שיטתי. הולמס נע בזיגזג, בברכיים כפופות, ונופף ברובה ימינה ושמאלה כדי לטהר את כל הפינות. הוא שינן מראש רשימה של כל המקומות שצריך לבדוק. בארון מתחת לסיפון הגשר. מאחורי הדופן. מתחת לכבש העלייה לסירה. הכול פנוי. נשימותיו, עדיין מהירות, יצאו ממנו בנשיפות לבנות ופראיות אל תוך הערפל. רק אחרי דקה תמימה סיים לבדוק את הסיפון והגיע אל דלת תא הנוסעים. הוא הצמיד את גבו אל המחיצה שלצד הדלת ונח לרגע. זה היה רגע האמת. הוא החזיק את הרובה ביד אחת, ובשנייה ניסה את הידית. להפתעתו, הדלת נפתחה בקלות.

וכלום לא קרה.

הולמס ציפה ליריות — למבריח אחד נוסף, אולי אפילו שניים או שלושה שיחכו לו בפנים, ממש ליד הדלת, מוכנים להוריד אותו בשישים כדורים מרובי הסער שלהם. זה לא קרה. לא היה שם כלום. שום מחסום מאולתר, שום מטח כדורים, שום מלכודת סמויה, והכי חשוב — שום סימן לאנשים. הולמס לא שמע שום קול ולא ראה שום תנועה. שום צעדים או נשימות רכות. תא הנוסעים נראה ריק, למעט נורה בוהקת אחת מאחור ששפכה אור על הסיפון והטילה צל מלבני גדול על קיר המחיצה. הולמס הבחין בצל, אבל לא הצליח להעלות על דעתו של מה הוא. בוודאי לא של חלק מהספינה. זה עירער אותו לרגע.

מה זה, לעזאזל, הדבר הזה?

הוא עמד שם עוד רגע וחיכה למבריחים הנותרים שיעשו משהו. ואז הרשה לעצמו רגע אחד קצרצר של תקווה. אולי לא היו עוד מבריחים. אולי הם היו רק שלושה מלכתחילה. אבל הרגע חלף. להולמס עדיין היתה עבודה. הוא היה חייב להתמקד במשימה שלפניו. ברגע שהיה מוכן, הסתובב במהירות עם הרובה לפנים, כשמחצית מגופו עדיין בפתח והשנייה מסתתרת מאחורי המחיצה. הוא נופף ברובה ימינה ושמאלה כדי לבדוק את הפינות. אין אף אחד בבית.

ואז המשיך פנימה.

ובפעם השלישית באותו הבוקר סאבו פארק נאלץ לחכות.

יהיה נחמד לומר שסאבו פארק דאג לעמיתו, אך זה לא היה המצב. סאבו היה חסר סבלנות. בתוך תוכו אפילו קיווה קצת שיהיה למטה עוד מבריח שיהרוג את הולמס, רק כדי שסאבו לא יצטרך לשמוע את משיכות האף של הילד בדרך חזרה. הוא ראה איך הוא רעד, את פיק הברכיים שתקף אותו. המחשבה על כך שלוזר פתטי כזה יקבל נתח שווה מהשלל הפכה את בטנו.

סאבו הסיר מעליו את מסכת הסקי, ואז הוציא את האוזניות מאוזניו והחליק אותן בחזרה אל הכיס. הוא השאיר את הרובה מאחור והלך אל צדה השני של הסירה כדי לראות טוב יותר. הגופות על הסיפון נראו כאילו הן זורחות בירוק באור העמום. הן היו מושלמות. פיו של סאבו התעוות לחיוך חולני. ראשו של המבריח הראשון נקרע לשניים בדיוק באמצע. הביצוע הכי טוב שלו זה זמן רב.

הוא שלף את הברטה שלו מתוך הנרתיק שהוסתר מתחת לחגורתו וכיוון אותו לעבר דלת תא הנוסעים של היאכטה. אקדח לא ממש יועיל בטווח הזה, אבל הוא גם לא צריך ממש להועיל. סאבו יכול להיפטר מכל חמישה־עשר הכדורים, להוציא את המחסנית, לטעון מחדש ולהיות מוכן לירות שוב בתוך פחות מחמש־עשרה שניות. רובה נועד לעבודה מדויקת. אקדח יכול לעשות עבודה לא רעה בטווחים קרובים עד בינוניים, אבל אף אחד לא מדייק בקרב יריות.

הולמס יצא מתא הנוסעים והניף את רובהו אל־על כדי שיבחינו בו.

‘השטח נקי?’ צעק סאבו.

‘נקי,’ צעק הולמס בחזרה. ‘אבל יש לנו בעיה.’

‘מה קרה?’

הולמס דיבר בבלבול, כאילו לא ידע איך להשיב. ‘הכי פשוט שתבוא לראות.’

סאבו בהה בו רגע אחד ארוך, ואז החזיר את אקדח התשעה מ’מ לנרתיקו, דילג אל היאכטה ועשה את דרכו בזהירות סביב הגופות. כשהתקרב למרחק של שיחה נורמלית, ראה שפניו של הולמס מביעות פחד ויראה ואימה, אבל דבר־מה נוסף. משהו אחר. משהו שסאבו לא הצליח לשים עליו את האצבע.

‘איפה?’ הוא אמר.

‘ממש מאחורי הדלת של תא הנוסעים.’

‘האבנים אצלנו לפחות?’

‘נראה לי שכדאי שתסתכל קודם.’

סאבו שלח מבט חשדני בהולמס, ואז בדלת התא. הולמס פתח אותה בדחיפה כדי שסאבו יוכל להסתכל פנימה.

ואז סאבו ראה אותו.

את החפץ שנח ממש במרכז התא, מתחת לשולחן קטן. זה היה אחד הדברים המדהימים שראה בחייו. צורתו דמוית קובייה, ואורך כל אחת מצלעותיו קצת יותר מחצי מטר. מעליו, כמעט כתוספת אגבית, נח השק עם אבני הספיר הכחולות, שלפתע איבדו כל משמעות, בעלות ערך זניח כמו מטבעות של פני על ערמת שטרות של מאה דולר. מרוב הלם ברחו לרגע כל יתר המחשבות מתוך מוחו העסוק של סאבו. זה היה הדבר היפה ביותר שראה בחייו. הוא לא היה יכול לדבר או לזוז. מה שראה היה מסוכן יותר מכל הרובים ומכל הסכינים שנגע בהם אי־פעם, יקר יותר מכל הכסף בכל הבנקים ששדד אי־פעם, יפה יותר מכל הדם של כל האנשים שהרג אי־פעם. עבור אדם מעוות כמו סאבו פארק, זה היה כמו לחזות בפניו של האל.

הולמס פנה אליו. ‘מה אנחנו עושים, לעזאזל?’

סאבו לא ענה. במקום לדבר הוא שלף את הברטה מחגורתו וירה לו בראש.

הולמס צנח מיד והיה מת עוד לפני שפגע ברצפה. הירייה כאילו הידהדה על פני המים כמו רעם מרוחק. המתכת קירקשה על רצפת הסיפון ואז התגלגלה אל תוך התא. הקפטן ראה את מה שקרה, אבל נדרש לו יותר מדי זמן לחבר אחת ועוד אחת. הוא רק קפא במקומו, המום, בתא ההגאים של סירת הדיג, עד שסאבו הסתובב אליו וירה בו.

הקליע קרע סדק דמוי קורי־עכביש בשמשת הפלסטיק, במרחק כשלושים סנטימטר מראשו, והוא התכופף כדי לתפוס מחסה. הקפטן לא היה חמוש. הוא הרי היה רק הנהג. נהג המילוט. הנשק הקרוב ביותר היה הרובה של סאבו בקצה הרחוק של הסירה, שבו ננטש עם בריח פתוח. הקפטן פתח בריצה פראית לעברו.

סאבו חזר בצעדים רגועים לעבר סירת הדיג, זרועו מושטת קדימה, וירה כדור אחר כדור בזקן. הוא עדיין היה רחוק מכדי לבצע חיסול ודאי, ולכן ניצל כל כדור שהיה לו. הקליעים קרעו את שמשת הפלסטיק והתיזו רסיסים על גוף הסירה, מנפצים מכשירים ונתקעים בתוך רצפת הסיפון. אחד מהם חלף סנטימטרים מראשו של הקפטן ונעלם בשמי הלילה.

הקפטן הצליח לרוץ כמעט חמישה מטרים לפני שכדור פגע בחזהו, בצד ימין, ליד הלב. הוא המשיך עוד כמטר או שניים לפני שצנח על רצפת העץ, סנטימטרים ספורים מהרובה, התפתל ולפת את פצע הירייה בזמן שריאתו קרסה.

סאבו לא מיהר לשום מקום. ברגע שזיהה בוודאות שהקפטן נוטרל, החזיר את הברטה לנרתיקו ודילג בצעד אגבי בחזרה אל סירת הדיג. הוא העיף מבט אחד אחרון בזקן כדי לוודא שלא יקום שוב, ואז נכנס לתא הנוסעים וכיבה את כל המכשירים. הזקן עקב אחרי סאבו בעיניו בעוד הדם מתפשט על מעילו ונספג ברצפה. הפצע השמיע קול פצפוץ עם כל נשימה מהירה ושטוחה. הקפטן החל לגרגר קצף ורוד, שנטף מזווית פיו. סאבו ניגש אליו, ואז ירד לעמידה שפופה וכרה את אוזנו.

הקפטן ניסה בכל כוחו לדבר, אך אף מילה לא יצאה.

סאבו הניד בראשו. ‘לא מצליח לדבר, נכון? זה מה שעושה ירייה בחזה. הריאות שלך יתמלאו לגמרי בדם. אני נותן לך בערך עשר דקות.’

הקפטן נשא אליו מבט נוקב, מתחנן.

סאבו הציץ בשעונו, ואז הביט היישר בעיניו של הקפטן. ‘לצערי, אין לי עשר דקות.’

סאבו הושיט את ידו, הרים את רובהו, הצמיד את הלוע לראשו של הקפטן וירה בו למוות. הוא עצר כדי לנגב את הדם ממעיל הרוח שלו, ואז שלף את המחסנית הישנה ותחב פנימה עוד אחת. סאבו ירה את כל ארבעת הכדורים אל גוף הספינה, ממש מתחת לקו המים, כך שהחורים יכניסו פנימה מים. כשסיים, השליך את הרובה אל תוך הים. המשאבות יתמודדו חלקית עם ההצפה, אבל לא לאורך זמן. בתוך שעה סירת הדיג כבר תהיה באמצע הדרך אל קרקעית האוקיינוס.

סאבו ידע שלא יוכל להשאיר דבר מאחוריו. אסור שמשהו יקשר אותו למה שקרה כאן הלילה. אנשים בעלי כוח יבואו לחפש את מה שגנב. ייתכן שלא יפסיקו לעולם לחפש. יהיו שימותו מזקנה לפני שיחדלו מהחיפוש. סאבו ידע שהם לא ירפו, אך ידע גם שזה שווה הכול. אם יצליח לברוח, יהיה לו כל מה שרצה אי־פעם. הוא יחיה את חיי הפאר שתמיד חלם עליהם. היה אסור לסאבו להשאיר שום עדים. שום שותפים. שום עקבות.

הוא יהיה חייב להיעלם.

סאבו זינק בחזרה אל היאכטה. הוא ראה את כל עתידו נפרש לפניו מהרגע הזה והלאה. הוא יזרוק את הגופות, ואז יתקשר למוח ויגיד לה שהאחרים נהרגו בחילופי האש. הוא ינטרל את מכשיר הקשר של היאכטה, וגם את משדר אותות המצוקה שעליה. הוא יפליג אל הנמל הקרוב ביותר, יוציא את האוצר שלו ויטביע את הסירה. האוצר כבד מדי, הוא לא יוכל להסתובב איתו בדרכים. הוא יהיה חייב להחביא אותו איפשהו. המוח תמכור את האבנים, וברגע שסאבו יקבל את חלקו, הוא ייסע הכי רחוק שאפשר. הוא יוריד פרופיל באיזו פינה נידחת של העולם, אפילו במשך שנים אם יצטרך, ואז יחזור כדי לקחת את מה ששלו. אך זה יהיה שווה את זה. הכול יהיה שווה את זה.

כי מהרגע הזה ואילך סאבו פארק היה האיש העשיר ביותר שהכיר אי־פעם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “משחקי היעלמות”