החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הפרשה

מאת:
מאנגלית: איה מלמד | הוצאה: | 2013 | 432 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

"הוא היה לוחם. אני לא. אני הייתי שורד.

הוא חי למען הניצחון הטקטי.

אני חייתי כדי להשתין על הקבר של היריב. מיקוד שונה."

לכל דבר יש התחלה. עבור ג'ק ריצ'ר, שוטר צבאי מיחידת עילית, ההתחלה הייתה בקרטר־קרוסינג, מיסיסיפי, בשנת 1997.

מסילת רכבת נידחת. זירת פשע. אישה צעירה נרצחת, וראיות מוצקות מצביעות על חייל בבסיס הצבאי הקרוב. אבל לאותו חייל יש חברים רבי־השפעה בחלונות הגבוהים בוושינגטון.

ריצ׳ר מקבל פקודה לחקור במסווה את כל מה שאפשר, ואז להיעלם. אבל כשהוא מגיע לקרטר־קרוסינג, הוא פוגש את אליזבת דברו, השריף המקומית, הצמאה לצדק ולאמת. השניים נאלצים לפעול בשיתוף פעולה ללא ודאות שהם יכולים לסמוך זה על זה. ובזמן שריצ'ר מנסה לגלות את האמת, אחרים מנסים לקבור אותה לנצח, ומתחילים לראות בריצ'ר אִיוּם רצחני.

לי צ'יילד הוא מסופרי המתח המובילים בעולם, מחברם של שלושה־עשר מותחנים עטורי פרסים שראו אור בארבעים מדינות. צ'יילד, יליד אנגליה ותסריטאי טלוויזיה לשעבר, חי בניו יורק.

בעברית ראו אור ספריו צרות ומזל רע, אין מה להפסיד, מחר תמות, 61 שעות ושווה למות בשביל זה בהוצאת כנרת־זמורה ביתן.

"ג'ק ריצ'ר הוא קלינט איסטווד, מל גיבסון וברוס ויליס באדם אחד, סופרמן המתאים לזמננו."

אייריש טיימס

"לי צ'יילד הוא תמונת השער של ספרות המתח האמריקאית."

לוס אנג'לס טיימס

"סדרת מתח מהשורה הראשונה בספרות היום!" וושינגטון פוסט

מקט: 15100184
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הפנטגון הוא בניין המשרדים הגדול בעולם, שש מאות אלף מטרים רבועים, שלושים אלף איש, עשרים ושמונה קילומטרים של מסדרונות, אבל הבניין נבנה עם שלוש דלתות כניסה בלבד, כל אחת מהן נפתחת ללובי שמור להולכי רגל. אני בחרתי בכניסה הדרום־מזרחית, רחבת הכניסה הראשית, הכניסה הקרובה ביותר למטרו ולתחנת האוטובוס, כי היא העמוסה ביותר והחביבה על העובדים האזרחיים, ואני רציתי הרבה עובדים אזרחיים בסביבה, רצוי זרם ארוך ובלתי פוסק שלהם, למטרות ביטוח, בעיקר נגד ירי ממבט ראשון. מעצרים משתבשים כל הזמן, לפעמים בטעות, לפעמים בכוונה, לכן רציתי עדים. רציתי עיניים אובייקטיביות, לפחות בהתחלה. אני זוכר את התאריך, כמובן. יום שלישי, אחד־עשר במרץ, 1997, היום האחרון שבו נכנסתי למקום ההוא כעובד מן המניין של האנשים שבנו אותו.

לפני הרבה זמן.

אחד־עשר במרץ 1997 חל במקרה בדיוק ארבע שנים וחצי לפני יום שלישי אחר שבו העולם השתנה, וכמו הרבה דברים בזמנים ההם האבטחה ברחבת הכניסה הראשית היתה רצינית אך לא היסטרית. לא שהזמנתי היסטריה. לא ממרחק. לבשתי מדי ייצוג נקיים, מגוהצים, מבריקים וללא רבב, מעוטרים בשלוש־עשרה שנים של מדליות, סרטים, תגים, אותות וסמלים. הייתי בן שלושים ושש, זקוף וגאה, רב־סרן במשטרה הצבאית של צבא ארצות הברית בכל המובנים, פרט לכך ששׂערי היה ארוך מדי ושלא התגלחתי במשך חמישה ימים.

אבטחת הפנטגון נוהלה על ידי משמר הפנטגון, וממרחק ארבעים מטרים ראיתי עשרה מאנשיהם בלובי, מה שנראה לי הרבה יותר מדי, וגרם לי לתהות אם כולם שלהם או חלקם למעשה שלנו, עובדים במסווה ומחכים לי. רוב העבודה המקצועית שלנו נעשית על ידי קצינים אקדמאים, והם עושים את רובה על ידי התחזות למישהו אחר. הם מתחזים לקולונלים ולגנרלים ולחוגרים. זאת משימה פשוטה עבורם, ללבוש מדים של משמר הפנטגון ולחכות למטרה שלהם. ממרחק שלושים מטרים לא זיהיתי אף אחד מהם, אבל הצבא הוא ארגון גדול, והם בוחרים אנשים שלא הכרתי.

המשכתי ללכת, חלק מזרם רחב של אנשים שהלכו לכיוון הדלתות, מהם גברים ונשים במדי ייצוג כמוני או במדי קרב בדוגמת הסוואה שהיו נהוגים אז, מהם גברים ונשים שהיו בבירור אנשי צבא בלבוש אזרחי, ומהם בבירור אזרחים. חלקם נשאו תיקי מסמכים או חבילות, וכולם האטו את הילוכם כשהזרם האנושי הרחב הצטמצם לראש חץ והמשיך להצטמצם עד לטור אחד של יחידים או צמדים, לקראת הכניסה פנימה. הצטרפתי אליהם, לבד, יחיד, מאחורי אישה בעלת ידיים חיוורות עדינות, ולפני בחור בחליפה שהפכה מבריקה במרפקים. אזרחים, שניהם עובדי משרד, מן הסתם אנליסטים מסוג כלשהו, בדיוק מה שרציתי. עיניים אובייקטיביות. השעה היתה קרובה לשתים־עשרה. השמש זרחה בשמים, ובאוויר שררה חמימות של חודש מרץ. אביב בווירג'יניה. מעבר לנהר עצי הדובדבן עמדו להתעורר. הפריחה המפורסמת בראשיתה. בכל רחבי האומה השלֵווה הונחו כרטיסי טיסה ומצלמות רפלקס על שולחנות הכניסה במבואות הבתים, מוכנים לקראת הטיול הגדול לבירה.

חיכיתי בתור. הרחק לפני עשו אנשי משמר הפנטגון מה שאנשי ביטחון עושים. ארבעה מהם היו עסוקים במשימות מוגדרות — שניים איישו את דלפק הבידוק, ושניים בדקו את האנשים שנשאו תגי כניסה והחוו להם לעבור דרך המחסומים המסתובבים. שניים עמדו ממש מאחורי דלתות הזכוכית והביטו החוצה, בראשים זקופים ובעיניים לחזית, סורקים את הקהל המתקרב. ארבעה נשארו מאחור, בין הצללים, מאחורי המחסומים, מקובצים יחדיו ומקשקשים. כל העשרה היו חמושים.

הארבעה שמאחורי המחסום הדאיגו אותי. אין ספק שבשנת 1997 מחלקת ההגנה היתה מנופחת ומאוישת יתר על המידה ביחס לאיומים שעמדו בפנינו אז, ובכל זאת זה היה חריג לראות ארבעה בחורים בתפקיד ללא שום מטרה. רוב הקצינים לפחות דאגו שהאנשים העודפים שלהם ייראו עסוקים. אבל לארבעה האלה לא היה שום תפקיד ברור. התמתחתי לגובה והצצתי קדימה בניסיון לראות את הנעליים שלהם. אפשר ללמוד הרבה מנעליים. רוב תלבושות המסווה מזניחות את הפרט הזה, בפרט בסביבה לובשת מדים. אנשי משמר הפנטגון היו למעשה בתפקיד שיטור, לכן הם יעדיפו לנעול נעלי שוטרים, נעליים נוחות וגדולות שמתאימות להליכה ולעמידה ממושכת לאורך כל היום. קצינים אקדמאים של המשטרה הצבאית במסווה עשויים לנעול את הנעליים שלהם, שיהיו שונות במקצת.

אבל לא יכולתי להבחין בנעליים. היה חשוך מדי בפנים, והם היו רחוקים מדי. התור התקדם לאיטו בדרכו האופיינית של לפני האחד־עשר בספטמבר. בלי רטינות של חוסר סבלנות, בלי תסכול, בלי פחד. שגרה בסגנון הישן. האישה שלפני הדיפה ניחוח בושם. הרחתי אותו בעורפה. הוא מצא חן בעיני. שני הבחורים שמאחורי הזכוכית הבחינו בי במרחק עשרה מטרים לערך. מבטם נע מהאישה אלי. הוא נח עלי רגע יותר מהדרוש, ועבר אל הבחור מאחורַי.

ואז חזר אלי. שני האנשים הביטו בי בגלוי, מלמעלה למטה, מצד לצד, ארבע או חמש שניות, ואז התקדמתי קדימה ותשומת לבם עברה שוב אל מאחורי. הם לא אמרו דבר זה לזה. לא אמרו דבר לאף אחד אחר. בלי אזהרות, בלי התראות. שתי פרשנויות אפשריות. האחת, במקרה הטוב, הייתי סתם מישהו שהם לא ראו קודם. או אולי בלטתי בשל היותי גבוה מכל האחרים סביבי בטווח של מאה מטרים. או מפני שענדתי את עלי הזהב של רב־סרן וכמה עיטורים רציניים, כולל כוכב הכסף, כמו בפרסומת, אבל בגלל השיער והזקן נראיתי כמו איש מערות, ואולי הדיסוננס הזה חייב מבט בוחן נוסף, פשוט מתוך עניין. תפקידי שמירה יכולים להיות משעממים, ומראה לא שגרתי מתקבל בברכה.

או, במקרה הגרוע, הם פשוט וידאו שמשהו שציפו לו אכן קרה, שהכול התנהל לפי התוכנית. כאילו שהם התכוננו ושיננו תמונות ועכשיו אמרו לעצמם: או־קיי, הנה הוא, בדיוק בזמן, אז עכשיו אנחנו פשוט מחכים עוד שתי דקות עד שהוא ייכנס פנימה, ואז נתפוס אותו.

כי ציפו לי, והגעתי בדיוק בזמן. היתה לי פגישה בשעה שתים־עשרה ונושאים לדון בהם עם קולונל מסוים במשרד בקומה השלישית בטבעת C. והייתי בטוח שלא אצליח להגיע לשם. ללכת עם הראש בקיר למעצר בטוח היה טקטיקה מוזרה, אבל לפעמים כדי לוודא אם התנור חם, הדרך היחידה היא לגעת בו.

הבחור לפני האישה שלפנַי נכנס דרך הדלתות והציג את התג שהיה תלוי על שרוך סביב צווארו. הוא קיבל אישור להמשיך. האישה שלפנַי נעה ועצרה במקומה, כי באותו רגע שני אנשי משמר הפנטגון החליטו לצאת אל מעבר לזכוכית. האישה נעמדה והניחה להם להידחק החוצה לפניה כנגד שטף האנשים הנכנס. היא חזרה לנוע קדימה ונכנסה פנימה, ושני הבחורים עצרו ונעמדו בדיוק במקום שבו היא עמדה, מטר לפנַי, אבל מסתכלים בכיוון ההפוך, אלַי, לא הלאה ממני.

הם חסמו את הדלת. הם הביטו היישר אלי. הייתי די בטוח שהם אכן אנשי משמר הפנטגון. הם נעלו נעלי שוטרים, ומדיהם הונחו ונמתחו והתאימו את עצמם למבנה גופם האישי במשך תקופה ארוכה. המדים האלה לא היו מסווה שנלקח מארון ונלבש לראשונה הבוקר. הבטתי מעבר לשניהם, פנימה, בארבעת עמיתיהם שלא עשו דבר, וניסיתי להחליט איך המדים שלהם מונחים עליהם בהשוואה. היה קשה לומר.

הבחור שלפנַי מימין אמר, "אדוני, אפשר לעזור לך?"

"במה?" שאלתי.

"לאן אתה צריך להגיע היום?"

"אני צריך לספר לכם?"

"לא, אדוני, בהחלט לא," אמר הבחור. "אבל נוכל לזרז את המעבר, אם תרצה."

כנראה דרך דלת בלתי מסומנת לתוך חדר קטן ונעול, חשבתי. הנחתי שגם הם חשבו על עדים אזרחיים, כמוני. "אין לי בעיה לחכות לתור שלי," אמרתי. "אני הבא בתור, בכל מקרה."

שני הבחורים לא ענו. מבוי סתום. חובבנים. זה היה טיפשי לנסות להתחיל את המעצר בחוץ; יכולתי למשוך ולהדוף ולהסתובב ולרוץ ולהיעלם בקהל כהרף עין. והם לא יירו. לא בחוץ. יש יותר מדי אנשים ברחבה. יותר מדי נזק עקיף. זה היה 1997, זוכרים? אחד־עשר במרץ. ארבע שנים וחצי לפני החוקים החדשים. הרבה יותר טוב לחכות עד שאכנס ללובי. שני הליצנים יוכלו לסגור את הדלתות מאחורי ולעמוד כתף אל כתף מאחורי בזמן שאקבל את החדשות הרעות בדלפק. בנקודה הזאת יכולתי, באופן תיאורטי, להסתובב ולהיאבק כדי לעבור אותם, אבל זה יארך שנייה או שתיים, ובזמן הזה ארבעת הבחורים המשועממים יכלו לירות לי בגב אלף פעם.

ואם הייתי מסתער קדימה, הם היו יכולים לירות בי חזיתית. ולאן הייתי הולך, בכל מקרה? לברוח לתוך הפנטגון לא היה רעיון טוב. בניין המשרדים הגדול בעולם. שלושים אלף איש. חמש קומות. שני מרתפים. עשרים ושמונה קילומטרים של מסדרונות. יש עשרה אולמות היקפיים בין הטבעות, ואומרים שאפשר להגיע מכל נקודה לכל נקודה בשבע דקות לכל היותר, זמן שכנראה חוּשב לפי קצב צעדה מהירה של אנשי צבא, שישה קילומטרים בשעה, כלומר אם ארוץ מהר, אוכל להגיע לכל מקום תוך שלוש דקות. אבל לאן? אני אוכל למצוא ארון שירות ולגנוב ארוחות צהריים גרועות ולהחזיק מעמד יום או יומיים, אבל זה הכול. או שיכולתי לקחת בני ערובה ולנסות לשטוח את טיעוני, אבל אף פעם לא ראיתי צעד כזה מצליח.

אז חיכיתי.

איש משמר הפנטגון שלפני מימין אמר, "אדוני, אני מאחל לך יום נעים ובטוח." ואז עקף אותי, שותפו עקף אותי מהצד השני, שניהם פשוט המשיכו ללכת לאיטם, שני בחורים ששמחים להיות באוויר הפתוח, מפטרלים, משנים את זוויות המבט שלהם. אולי לא כל כך טיפשי, ככלות הכול. הם עשו את העבודה שלהם לפי התוכנית. הם ניסו לפתות אותי אל תוך חדר קטן ונעול, אבל נכשלו. לא קרה כלום, אז עכשיו הם עוברים לתוכנית ב'. הם יחכו עד שאכנס והדלתות ייסגרו, ואז הם יעברו לנוהל של טיפול במהומות, יפזרו את האנשים הנכנסים, ישמרו עליהם במרחק בטוח למקרה של יריות בפנים. הנחתי שזכוכית הלובי אמורה להיות חסינה לכדורים, אבל מן הסתם אין להניח שמשרד ההגנה קיבל בדיוק את המוצר ששילם תמורתו.

הדלת בדיוק מולי היתה פתוחה. נשמתי ונכנסתי אל תוך הלובי. לפעמים כדי לוודא שהתנור חם, הדרך היחידה היא לגעת בו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הפרשה”