סיפור על הישרדות ואהבה ללא גבולות. דפיקה בדלת. "משפחת דָ'אַנְגֶ'לִי? את אימא של אורי דָ'אַנְגֶ'לִי?" שאל החייל המבשר בקול מהסס, […]
– 1 –
העלייה לארץ
בספטמבר 1959, הפליגה הספינה “תיאודור הרצל” מנאפולי שבאיטליה אל נמל חיפה בישראל. מימי הים התיכון חובקים את האונייה השייכת לצי חברת השיט הישראלית “צים”, המתחדשת ונרכשת בכספי השילומים הגרמניים של שנות החמישים, שילומים של אשמה וזוועה. הספינה עומסת על סיפונה ובמעמקי רחמה גברים, נשים וטף. צעירים וקשישים, עמוסי זיכרונות, מאדמתה של אירופה ששימשה להם ערש ילדות ונעורים, אותה אירופה שבגדה בהם בימי השואה והפכה לערש הדווי של רבים כל כך. המולדת החדשה קוראת ליהודים לעלות לארץ ישראל, משמיעה את קולה בתקווה — לא עוד! לא עוד גלות והרכנת ראש רופסת וכנועה. מעתה ניקח את גורלנו בידנו. לידה חדשה.
אבי, אֶלְיוֹ דָ’אַנְגֶ’לִי, מלא אנרגייה מתפרצת, נרגש כל כך. שנים הוא מחכה לרגע הזה, ליום שבו יזכה לעלות לארץ הקדושה, משאת נפשו, תפילת דורות. “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. הבוקר הזה תעגון האונייה לחופי העיר חיפה. “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. בעבור הרגע הזה נטש את ונציה, עירו האהובה.
השחר עולה. מרחוק נראה פס יבשה, ארץ ישראל. אבא מעיר את אימי לִיצָ’ה והם מלבישים בבגדי חג את אחי פאולו בן החמש ואותי – סוזנה בת השלוש. זוג צעיר, מרשים כל כך, נרגש ומלא תקוות, חרדות וציפייה גדולה. אבא חולם שתהא משפחתו חלק מ”עם חופשי בארצנו”. הוא רוצה לגדל את הילדים בני חורין על אדמת החלוצים המפרים את השממה. תמו הימים שבהם חוו זרות, אורחים בארצות מולדתם, גרים בארץ ניכר. פאולו אחי, עגול פנים, חבוש בברט חום ובחולצת פסים. אני בשמלה לבנה מנוקדת בכחול ובפרחים סגלגלים. לרגליי גרביים לבנים המגיעים עד הברכיים.
הארץ החדשה תקבל את מהגריה החדשים בהרמת גבה קטנה. זאת ארץ ישראל, שבה הצבר דוקר ומחוספס, ומה לה לילדה בשמלה המנוקדת והיפה?
החוף נשקף אלינו ומביטים ההרים; האם העולים האיטלקים מביאים עימם רוח חדשה?
ממרחק מצביע אבי ומורה לאימי ולנו כי הינה הכרמל בהדרו משקיף לעברנו, וכל גל מקרבנו אליו. הספינה מפלסת דרכה לנמל חיפה. אומנם הר הכרמל שומם וריק מבתים, אבל הרי “אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה”. גבעותיו הירוקות משרות נחמה גדולה בלבבות המהגרים החדשים. בביקור ההכנה של הזוג הצעיר לפני העלייה לארץ, נבחר הכרמל, המזכיר במראהו את טוסקנה, כמקום שבו ימומש החלום להתיישב ולהכות שורשים, כי הוא משלב ישן בחדש, ובכך תהא לאימי נחמה ויוקלו קשיי הפרידה במעבר למולדת החדשה.
“הינה, הביטי, הינה הר הכרמל!” קורא אבי אֶלְיוֹ בהתרגשות אל אימי לִיצָ’ה.
ההר הזה יביא אליה ניחוחות ילדות ויפצה אותה על הפרידה הקורעת מקסמי התרבות.
בחדש ובמסעיר טמון ריחן של חורשות עצי האורן בדומה לחורשות האורנים בטוסקנה.
המבט אל הים והקרבה של חיפה אל החוף המו בנפשה של אימי. העיר חיפה, הנמל, אלו דומים לליבורנו עִירה האהובה. כך תוכל אימי לִיצָ’ה לשמר רגעים של אשליה, כשהיא מוקפת בנעוריה, קרוביה ועירה האהובה; כך ירגיע הכרמל את הכיסופים לכל אשר נטשה.
לפני רגעים ספורים עוד חשה את מגע ידיה של אימה האהובה נלי, קולה הצורמני מעט עוד פועם בנשמתה: “למה תיסעי רחוק כל כך, בתי, למה לארץ לא זרועה?”
אביה אציו מביט בה בעיניו השקועות והנבונות; הזאת בתו הצעירה? אכן הצליח אֶלְיוֹ בעלה הוונציאני הנחוש בדעותיו לגרום לה לעזוב את מכורתה ואת משפחתה. תחושת אשמה עברה בו, חרדה חבויה מהעתיד הצפוי לבתו, הוא לא יוכל לחסוך ממנה את המכשולים הרבים שהיא עתידה לעמוד בפניהם. מסתבר שמשהו מהאידאולוגיה הסוציאליסטית שהוא האמין בה כל חייו נטמן גם בנפשה. האם תוכל לקשיי החיים והדרך, לחיים הצנועים בארץ המדברית הרחוקה?
הצופר מרעים קולו והאונייה עוגנת בנמל חיפה.
אבי מתפלל “שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד”.
בצעדים זהירים פוסעת המשפחה על כבש המדרגות המחבר בין האונייה על שם “בנימין תיאודור הרצל”, חוזה מדינת היהודים, ובין משטח הבטון של הנמל. בנוח כף רגלם, חשו כאילו האדמה במולדת החדשה מתנועעת וגלי הים הפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. לרגע התעוות מראהו של ההר הירוק; הוא הסתיר את רזיו, רק הוא בצפונותיו ידע את אשר תטמון האדמה.
מהנמל יוצאת משפחת העולים למשכנם הארעי ברחוב בלפור שבשכונת הדר בחיפה. דירת עולים זעירה וצנועה בבניין אפור שכּונה “בית סירה”.
“בקרוב, פָּצְיֵנְסֶה, סבלנות יקירה”, לוחש ומתחנן אבי ללִיצָ’ה אשתו.
תוך חודשים מספר יסתיים להיבנות ביתנו שברחוב הספורט מס’ 12 בכרמל, ועד אז נעביר ימינו בבית המעבר לעולים. זאת ההזדמנות להשקיע וללמוד את השפה הקשה באולפן לעברית, להתחיל להפנים את הצלילים החורקים של השפה שאין דומה לה במאגר הצלילים הלטיני.
מחשבותיו של אֶלְיוֹ נודדות לאביו פֵּלֶגְרִינוֹ שנפטר; האם היה מתגאה בו על החלטתו לעלות לישראל, האם היה תומך בו? אימו עדה, שנרעדה לרעיון של עלייה לארץ, עטפה אותו באנחותיה.
“אֶלְיוֹ, בני, מה עולה בדעתך, הינה תעלה לארץ הקודש ומי יודע איזו סכנה מחכה לך ולמשפחתך בארץ הפרועה?”
אך לעמוד בפני כוח רצונו של בכורהּ לא יכלה. אֶלְיוֹ מחזיר את מחשבותיו להווה, למולדת החדשה. עליו להתייצב בעבודה, זאת שהובטחה לו לא מכבר בביקור ההכנה לעלייה לארץ. עכשיו יתחיל להתערות במפעל “שמן” שבמפרץ חיפה, למרגלות הכרמל, מפעל לסבונים ושמנים, שבו כבר ממתינים למהנדס הכימי הצעיר המגיע מאיטליה.
המדרגות הצרות והאפורות שבבניין העולים בבלפור קולטות אל חובן את הנשימות, הפחדים והתקוות שלנו. מדרגות אפורות בבניין שאין בו לא קסם ולא אשליה, לא יופי ולא הדר, רק שכנה חביבה, אשר בכל פעם שעלינו במדרגות הייתה פותחת את דלתה בחיוך ובשפה לא מובנת נותנת לכל אחד סוכרייה. בוודאי הזכרנו לה את מה שנטשה ועל מה שוויתרה אף היא בעוזבה את מכורתה.
ליבה הלך שבי אחר הילדים האיטלקיים המנומסים, הלבושים כאילו יצאו מעיתון אופנה; בגדיהם בפסי כחול־לבן והקטנה, כובע לראשה. אימם של הילדים, האישה בעלת החיוך הרחב, אשר שפתיה משוכות באודם, יפה היא כשמש בזוהרה ומזכירה את שחקניות הסינמה בארץ הולדתה, ממנה ברחה כפליטה.
בדירת העולים הקטנה, פורקים הורינו אֶלְיוֹ ולִיצָ’ה את המזוודות. בלילות אהבתם הם רוקמים חלומות, חובקים את התרגשותם ואת תקוותם. ממיסים זה בזרועות זה את מכאובי הפרידה והכאב ובוראים בתשוקתם את הצבר הראשון של המשפחה.
אין עדיין תגובות