החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

זמן הסוסים הלבנים

מאת:
מערבית: ברוריה הורביץ | הוצאה: | 2018-12 | 526 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

98.00

רכשו ספר זה:

סאגה משפחתית שנמתחת על פני שלושה דורות, השזורה באפוס היסטורי רב-תהפוכות משלהי המאה התשע-עשרה ועד סוף ימי המנדט הבריטי. אימפריות גוועות, שליטים מתחלפים ומאבקים מרים מתחוללים בין תורכים, אנגלים, מהגרים יהודים ומנהיגים פלסטינים, עירונים וכפריים.

 

זמן הסוסים הלבנים הוא רומן ריאליסטי רב-עוצמה, איליאדה פלסטינית הנרקמת מסוסים הנבראים בסערת הרוח, בני אדם שנולדים מן האבק המיתמר תחת פרסותיהם המפורזלות, וסיפורים הנמסרים בעל פה מדור לדור.

כאשר החל אבראהים נצראללה לכתוב את זמן הסוסים הלבנים, בשנת 1985, הוא סבר שיהיה הראשון בסדרה של רומנים בשם "הקומדיה הפלסטינית". אולם עשרים שנה חלפו וארבעה רומנים אחרים פורסמו בטרם חזר נצראללה והשלים את כתיבתו. זמן הסוסים הלבנים, שהפך לרומן האחרון בסדרה, הוא בעצמו טרילוגיה, ולעיתים נדמה כי גם הוא טרם הושלם.

אבראהים נצראללה (יליד מחנה הפליטים אלווחדאת שבעמאן, 1954) הוא סופר ומשורר פלסטיני-ירדני שמשפחתו נעקרה ב-1948 מביתה שבכפר אלבוריג' ממערב לירושלים. ספריו, ובהם ציפורים זהירות, ילד המחק, חתונות בטוחות, נרות מלך הגליל, שמש לפני הצהריים וחיי קילימנג'רו, תורגמו לשפות רבות. זמן הסוסים הלבנים הוא הרומן הראשון מפרי עטו הרואה אור בעברית.

מקט: 4-1307-73
זמין בגרסה מודפסת בלבד.

בואה של אלחַמַאמה

נס מושלם התרחש.
לפני המַדַאפַה, בית האירוח, תחת עץ התות, ישב חאג’ מחמוּד לצד בנו ח’אלד. יחד איתם ישבו כמה גברים מהכפר. לפתע נגלה לעיניהם מרחוק ענן אבק, ואחזה בהם תחושה מוזרה. כעבור דקות אחדות התפוגג ענן האבק, ובמקומו הופיע יצור לבן שכמותו לא ראו מעולם. בוהקו גבר והלך עד כי נגלה במלוא הדרו.
לא היה דבר ששבה את ליבם יותר מאשר יופיים של סוסה או סוס.
“אתם רואים מה שאני רואה?” שאל חאג’ מחמוד בהשתאות.
משלא נענה נפנה אליהם וראה שכולם אחוזי תדהמה עד כי נעתקו המילים מפיהם.
השתררה שתיקה ארוכה שהופרה רק על ידי קול השעטה התזזיתית של היצור, שנדמה היה כי הגיח מתוך חלום.
הרוכב ניסה ככל יכולתו להשתלט על גוש האור המקפץ תחתיו ומתנגד לו בעקשנות מבלי לתת דעתו לפצעים שגרם לו הרסן ולכאב שהתגבר עם אנחותיו והתנשפויותיו היוקדות. גוש האור נשא פניו מעלה והשמיע נחרה פצועה שבעקבותיה הכריז חאג’ מחמוד:
“אנשים, סוסה אצילה זועקת לעזרה, תנו לה מחסה.”
הסוסה עצרה לפניהם ונעמדה כסלע, כאילו החליטה שעדיף לה למות מאשר לצעוד צעד נוסף קדימה.

* * *
הרוכב הבחין באנשים המזנקים לעברו והחל לחבוט במקלו בסוסה כדי שתזוז ממקומה, אך היא לא נשמעה לו. הוא ירד מעליה במהירות ופתח בריצה לכיוון שממנו הגיע, מועד ונופל מפעם לפעם.
בטרם הספיקו האנשים להגיע אל הסוסה זינק ח’אלד על גב סוסתו ודהר אחרי האיש הנמלט.
הוא סבב אותו שוב ושוב עד שראהו משתטח ארצה.
“מאיפה גנבת אותה?” שאל.
האיש לא ענה.
ח’אלד התקדם לעברו, וסוסתו השמיעה צהלה זועמת והניפה את רגליה הקדמיות באוויר לעבר הגנב המבועת.
“מערבים עוברי אורח,” זעק האיש.
ח’אלד קרב אליו וסובב את צוואר הסוסה כך שרגליה הקדמיות היו במרחק סנטימטרים ספורים מחזהו.
“איפה?”
“ממערב לנהר.”
“הסוסה האצילה חשפה את קלונך.”
הגנב זעק לעזרה וביקש רחמים.
“מתי גנבת אותה?”
“לפני יומיים.”
“לא ידעת שגנבת סוסה כמוה כגנבת נשמה? תציל את עצמך לפני שתשקע השמש, שאם לא כן נאכיל את הכלבים בבשרך.”
ח’אלד סבב אותו פעם נוספת, והאיש שלח את ידו אל הכפייה, העקאל והעבאיה שלו.
“עזוב אותם,” צעק ח’אלד לעברו, “אין הגנה למי שאינו מגן על סוסה אצילה.”
האיש פתח בריצה בנסותו להגיע לקצה האופק לפני שקיעת השמש.

* * *
האנשים ניגשו אל הסוסה, אולם זו התפתלה סביב עצמה אחוזת אמוק. הם התרחקו ממנה מעט וחיכו עד שנעמדה במקומה.
“הניחו לה,” הורה להם ח’אלד.
הם טיפסו על הגבעה לכיוון חצר המדאפה, ואילו ח’אלד נשאר במקומו והחליט לעמוד במרחק־מה ממנה. הוא התבונן וראה בה יופי שכמוהו לא חצה מעולם את אדמת המישור. לאחר דקות אחדות הבין כי מוטב שיתרחק ממנה, עלה על הגבעה והצטרף לאביו ולאנשים שהיו איתו.
מרחוק כיסתה החשכה אט־אט את הגנב עד שנעלם מעיניהם. הסוסה המשיכה לעמוד במקומה ונראתה כפיסה של אור יום.
“לא כדאי להשאיר את הסוסה בחוץ,” אמר אחד האנשים.
“הניחו לה, זוהי סוסה אצילה,” אמר חאג’ מחמוד, וציטט את השיר:

והיה אם יאבדו אנשים את סוסיהם,    נגן עליהם כעל בני משפחותיהם
את מחייתנו מדי יום נחלוק עמם,    סַכֵּי עיניים ומרדעות נלבישם.

* * *
בשעת לילה מאוחרת התפזרו האנשים לבתיהם, אולם ח’אלד לא זז ממקומו ונשאר ער ליד הסוסה מבלי להסיר ממנה את עיניו. הוא חשש מהכול: חשש שמא תלך, חשש שמא תישאר ונפשו תדבק בה, והרי היא איננה שלו, וחשש שמא יופיעו בעליה, שהרי אילו איבד הוא סוסה כזו, היה כל חייו מחפש אחריה.
האומנם זה לא בדיוק מה שקרה לו?
אלהַבַּאבּ
איש לא ידע מהו מקור שם זה — אלהבּאבּ, ואיש לא ידע אם היה לו שם אחר לפניו.
תפארת הנכבדים רמי המעלה, כבוד הקאימקאם החדש ירום הודו יצא לסיורו הראשון כדי לעמוד על מצב העניינים בתחום שלטונו. בדרך משך את תשומת ליבו אדם שנראה לו מלא חשיבות עצמית. היה זה אלהבּאבּ. מבטיהם הצטלבו, ולמרבה הפתעתו אלהבּאבּ לא גילה כל מבוכה. הוד רוממותו הקאימקאם קרא לו, וכאשר ניגש אליו טפח על שכמו וסבב סביבו, אך הלה לא זז ממקומו כאילו הדבר כלל אינו נוגע לו. די היה בכך כדי לעורר את חמתו של מפקד שהגיע לעיר רק יומיים לפני כן וציפה שתושביה יסורו למרותו. הוא שלף את חרבו ואחז בה כך שהניצב היה נעוץ באדמה והחוד נע בין האגודל והאצבע של ידו השמאלית. הוא הניח את ידו הימנית על כתפו של האיש והיטה את חוד החרב לעבר מותנו. האיש נותר לעמוד בלי נוע.
בינתיים התאספו במקום אנשים כדי לצפות במחזה המוזר. לפתע משך המפקד את האיש אל החרב, וזו פילסה בקלות את דרכה בבשר מותנו הרך. האיש עדיין נותר על עומדו, והדם ניגר ממותנו מטה לעבר הניצב הנעוץ באדמה. המפקד הרכין את ראשו וראה את שלולית הדם הנקווית במהירות. הפעם היה משוכנע כי הקול האחרון שהאיש יוציא מפיו יהיה אנחת כאב, גם אם שתיקתו תעלה לו בחייו. הוא פסע שלושה צעדים לאחור ושאל אותו:
“מאיפה אתה?”
האיש הצביע לעבר המרחבים המשתרעים מזרחה, שם הסתירה שמש הבוקר את הגבעות הרחוקות בהילה אפורה.
המפקד הזמין אותו ללכת איתו, ואלהבּאבּ נענה להזמנתו. הוא שאל אותו מה שמו ומאיזה כפר הוא, אחר כך אמר לו:
“אל תעזוב את הח’אן הזה ואל תלך לשום מקום.”
כעבור יומיים באו אליו שלושה חיילים תורכים ולקחוהו איתם.
ומאז נעלמו עקבותיו.

הרוע נשבר
הפצע של ח’אלד טרם הגליד. הסתלקותה הפתאומית שניחתה עליו לפתע שברה את ליבו. כיצד חמקה מבין אצבעותיו? כיצד חטף אותה ממנו המוות בעודו אוחז בה ואיננו מרפה?
הוא התאהב בה באחת הפעמים שבהן יצאו מאלהאדיה לביקור בירושלים. חאג’ מחמוד הכיר את אביה מימים ימימה.
מיד לאחר שחזר הביתה לקח צלחת וניפץ אותה.
אמו מוּנירה שמעה את קול התנפצות הצלחת ואמרה:
“הרוע נשבר.”
הוא לקח צלחת נוספת ושבר גם אותה.
“הרוע נשבר פעם נוספת,” אמרה אמו.
היא פנתה אליו ושאלה אותו:
“מה יש לך היום?”
ובטרם סיימה את שאלתה השליך צלחת שלישית מצלחות החרסינה הוורודות שקנה חאג’ מחמוד משוטר תורכי, ושבריה התפזרו על הארץ. היא ראתה אותו מרים צלחת נוספת וצעקה:
“יא חאג’, בוא מהר אל הבן שלך לפני שישבור לנו את הבית.”
החאג’ בא בריצה, כי הבין שהתשוקה לאשה מפעמת בעורקי בנו.

* * *
זה היה מנהג נפוץ ויקר שרווח בקרב הגברים הצעירים בכפרים רבים באזור, שבאמצעותו הצהירו שאינם יכולים עוד לשאת את רווקותם.
למען האמת, מונירה ציפתה בקוצר רוח ליום שבו תשמע קול התנפצות של צלחת, אולם לא הייתה מוכנה להקריב את צלחות החרסינה שלה, תהא הסיבה לכך אשר תהא. לכן משהבינה את גודל הסכנה האורבת לצלחותיה החלה לצעוק.
כאשר נכנס חאג’ מחמוד אל הבית ראה את בנו אוחז צלחת אחת מעל ראשו ואת שאר הצלחות בין כף ידו השמאלית למותניו.
“תגיד לי מי, ונעשה כמיטב יכולתנו לעזור לך,” הבטיח לו חאג’ מחמוד נחרצות.
גורל הצלחות נתון היה עתה בידיו.
“אַמַל, הבת של אבּו סלים,” אמר.
“איזה אבּו סלים?”
“סוחר החיטה מירושלים.”
“ומה רע בבנות הכפר?”
“אין בהן כל רע, אבל אני רוצה את הבת של אבּו סלים.”
“אבל היא עירונית. היא לא תועיל לך כאן.”
הצלחת בידו של ח’אלד זזה, וליבה של מונירה החסיר פעימה.
“נו, הבת של אבּו סלים, הבת של אבּו סלים, מה הבעיה?” שאלה מונירה את בעלה מבלי להסיר את מבטה מידו המורמת של בנה.
“מה את אומרת, אשה? אלה לא היו נותנים לנו אפילו עז אילו הייתה להם, אז את מצפה שהם ייתנו לנו את הבת שלהם?”
עיני ח’אלד פגשו את עיני אמו, והיא הבינה את המסר: ככל שתתמהמה בתשובתה, היא מעמידה את הצלחת הזו ואת אחיותיה שהיא כה גאה בהן בסכנת התנפצות.
“בחייך, יא חאג’, אל תשבור לו את הלב. הוא הבן הבכור שלנו. תן לי לשמוח בשמחתו.”
“אני אחשוב על זה.”
היא פנתה לבנה וגערה בו:
“הוא הבטיח לך שהוא יחשוב על זה, אז הוא יחשוב, ועכשיו תן לי את הצלחת.”
היא ניסתה להגיע לידו המורמת, אך לא הצליחה. בלית ברירה חטפה את הצלחות התחובות בין ידו השמאלית למותנו והניחה לו, שמחה שלפחות הצליחה לחלץ מידיו כמה צלחות.
“וחוץ מזה איפה ימצאו חתן לבת שלהם בגובה כזה?” אמרה לבעלה.
חאג’ מחמוד שתק ולא הגיב, והיא המשיכה:
“ומה עם השיער הבלונדיני שלו? והעיניים הירוקות?”
חאג’ מחמוד התבונן בבנו, הניע את ראשו ואמר:
“אנשאללה יהיה טוב.”
לשמע דברי האב הושיט ח’אלד לאמו את הצלחת שנותרה בידו.

* * *
במשך שלושה ימים תמימים נעלמו הצלחות כאילו מעולם לא היו בבית. שלושה ימים של שתיקה שהופרה רק על ידי דברי התוכחה של אמו:
“אמא שלך עד כדי כך לא חשובה בעיניך, ח’אלד, שהיית מוכן לשבור את הצלחות שלה?”
ח’אלד לא השיב.
בהיותה לבדה עם חאג’ מחמוד אמרה לו:
“אל תיתן לצלחות שנשברו להישבר לחינם.”
החאג’ מיהר לקום ממקומו וחיפש את שאר הצלחות כדי לנפץ גם אותן, אך לא מצאן, והאם בירכה את האל על המחשבה שנתן בליבה להחביא את הרכוש היקר לה מכול.

* * *
הגברים ישבו בטרקלין הגדול שהכול בו העיד על חיי רווחה ועושר: הכיסאות הגדולים, התמונות התלויות על הקירות, כלי הזכוכית המונחים בסדר מופתי על המדפים ועל השולחנות בפינות החדר, המראה הגדולה, מנורות הנפט הקסומות וכוסות הקריסטל המבריקות במזנון שצבעו היה כצבע הדבש.

[אבי המנוח סיפר לי פעם שאבּו סלים היה אחד מנכבדי הסוחרים. אנשים נהגו לקחת ממנו סחורות שונות לצורכיהם, ובעונת האסיף היה בא אליהם לקחת חיטה, שעורה וסומסום תמורת הסחורה שלקחו ממנו. הם מעולם לא התמקחו איתו, שכן מחיר גרעיני החיטה היה ידוע אז כמחיר הבולים כיום.]

הקפה הוגש לנוכחים, ושייח’ נאצר אלעלי, ראש משלחת הנכבדים, לקח את הספל שהוגש לו והניח אותו על השולחן שלפניו. כמוהו עשו שאר הגברים שהגיעו איתו.
“שתה את הקפה שלך, יא שייח’,” אמר אבּו סלים.
“נשתה אותו בעזרת האל, יאריך האל את תפארתך ויברך את ביתך. אבל תחילה יש לנו בקשה.”
“מה רצונך, יא שייח’?”
“באנו לבקש את ידה של ה’סייחה’ שלכם בשביל ח’אלד, בנו של חאג’ מחמוד.”
השתררה שתיקה. אבּו סלים התבונן באורחיו, ולאחר כמה רגעים נחו עיניו על פניו של חאג’ מחמוד.
“אנחנו רוחשים לך כבוד רב, יא שייח’ נאצר, וגם לאנשים הטובים שבאו איתך,” אמר, “אתם יכולים לשתות את הקפה שלכם. מאיפה נמצא לבתנו חתן אציל כמוהו?”
ההפתעה הייתה גדולה, ולכן נזקקו האורחים לזמן ארוך יותר מהרגיל לשתיית הקפה. הם היו מוכנים נפשית לכך שאבּו סלים ישיב את פניהם ריקם, וכמוהם הרגיש גם שייח’ נאצר אלעלי.
“חששנו שמא תאמר לנו שאינכם מוכנים לשלוח את ה’סייחה’ שלכם הרחק מהבית, ומן הסתם היינו מבינים לליבכם,” אמר חאג’ מחמוד.
“ארץ זו, גודלה כגודל הלב, יא חאג’. אין בה דבר רחוק, ואין בה דבר זר,” השיב אבּו סלים.
שבעת המכובדים
חאג’ מחמוד זוכר היטב את היום שבו הגיעו שבעת המכובדים.
“אנחנו יכולים להבטיח לכם שנהיה קלים יותר ממשבי הרוח הקלילים שעל גבעה זו עד כי לא תרגישו בקיומנו. עם זאת אנחנו גם מבטיחים לכם שבזכותנו תהיו חזקים יותר, וכאשר אנחנו אומרים ‘בזכותנו’ כוונתנו לעולם שלם העומד מאחורינו ומיוצג על ידי הכנסייה. בוודאי ידוע לכם שזה זמן רב ‘השער העליון’ הוא זה שממנה את הארכיבישוף של ירושלים מקרב אנשי הדת של עדתנו. יחד עם זאת אנחנו כפופים לשלטון של ארצנו כאילו אנחנו חיים בה, וכך אנחנו נמצאים תחת חסות כפולה שממנה ייהנו גם תושבי הכפר.”
“ומדוע בחרתם לבוא דווקא לאלהאדיה?” שאל אותם חאג’ מחמוד.
“אתה חושב שבמקרה הכפר נקרא כך?” השיב ראש המשלחת.
הוא הצביע על אדמת המישור המשתרעת עד קו האופק והמשיך:
“במקום כזה, בשלווה כזאת, במרחבים כאלה שבהם דבר לא מונע מלראות את המראות ולחזות את הבאות, קרוב לוודאי נמצא האדם קרוב יותר לאל.”
“אין אלוה מבלעדי אללה,” מלמל חאג’ מחמוד.
דבש למכירה!
שמחתו של ח’אלד בכלתו עלתה על כל דמיון. הוא היה רודף אחריה ברחבי הבית, תופס אותה, נושא אותה בזרועותיו, יוצא איתה מהבית, חוצה את רחבת העפר של החצר לעבר המקום שבו ישבו הוריו ואחיו ומסתובב סביבם כשהוא חוזר ומכריז בשמחה:
“דבש למכירה, פרחים למכירה, בואו לקנות…”
באחת הפעמים ביקש לעלות איתה לגג, וקרוב לוודאי שהיה עושה זאת אלמלא עצר אותו חאג’ מחמוד ברגע האחרון.
“תירגע, בני,” אמרה לו מונירה, אך בליבה שמחה בשמחתו.

* * *
אהבתו העזה של ח’אלד לכלתו הייתה לשיחת היום בקרב תושבי אלהאדיה. הדבר לא נשא חן בעיני הגברים, אך הנשים התלחשו ביניהן ואמרו:
“ככה הגברים צריכים להיות, אחרת מה הם שווים?”
לא עבר חודש מאז החתונה ובכל מקום שבו הופיעה הכלה ננעצו בה מבטי קנאה נוקבים. ובכך לא הסתיים העניין. באחד הימים ישב ח’אלד עם כמה בחורים מהכפר, וכאשר החלו להתלחש ביניהם קם ממקומו ואמר:
“למה אתם מתפלאים? אני נשבע לכם שאגרש אותה אם היא לא יפה יותר מהשמש ומהירח.”
הבחורים לא הגיבו.
כעבור יומיים ישבו ואכלו ארוחת צהריים בשדה ובתוך כך הטילו ספק בדבריו.
“אני נשבע לכם שאגרש אותה אם היא לא יפה יותר מהשמש ומהירח,” שב ואמר.
“איך אתה אומר דבר כזה, בן אדם? הייתכן שיש אשה יפה יותר מהשמש ומהירח, שהם תפארת הבריאה של האל ואין יפים מהם? הרי השמש מאירה לנו את היום, והירח מאיר לנו את הלילה.”
ח’אלד חשב על דבריהם, וכאשר הביט באשתו לא היה לו כל ספק שהיא יפה יותר.
כעבור שבעה לילות, בליל ירח מלא, הייתה הזדמנות לשוב ולדון בנושא. רמדאן נצראללה התבונן בירח ואמר:
“תסתכלו בעצמכם על הירח ותגידו איזה אדם יכול להיות יפה יותר מיצירת המופת הזו שברא האל?”
ח’אלד הבין את כוונתו, פנה אליו ואמר:
“היא. נשבע לכם שאגרש אותה אם היא לא יפה ממנה.”
לפתע השתתקו כולם.
“מה קרה?” שאל, תוהה לפשר שתיקתם.
“גירשת את אשתך אהובת ליבך שלוש פעמים מבלי שתשים לב,” אמר לו מוחמד שחאדה, “מי המשוגע שמסוגל להגיד שיש אשה יפה יותר מהשמש ומהירח?”
הוא חש באסון כבמדקרות חרב ורץ אחוז אמוק לאביו ואמו. ברוב ייאושו הלך לביתו של שייח’ חוסני. הלה קימט את המצנפת שלו כאילו הייתה מצחו ואמר:
“תן לי לחשוב על זה, אבל מאיפה הבאת על עצמך ועלי את הצרה הזאת?”
הוא התבונן באשתו והרגיש שתהום פעורה ביניהם. למחרת בבוקר שב אל שייח’ חוסני ומצא אותו כפי שהשאירו אמש, יושב וממולל את המצנפת שלו. הוא התיישב בפתח המסגד וחיכה. עברו שלושה ימים, ולא אירע דבר שיפיג את חרדתו.
לבסוף עזב את אלהאדיה, נע ונד בדרכים עד שהגיע לירושלים. הוא ביקש מכל שייח’ שפגש בדרכו שיאמר לו דבר מה ולא יסתפק בשתיקה שבה בחרו כולם.
הוא המשיך בדרכו וחצה את הארץ מצפונה לדרומה וממזרחה למערבה, אך העלה חרס בידו. באחד הימים מצא אותו שייח’ נאצר אלעלי שרוע בפאתי שדהו כשלצידו סוסתו. הוא התכופף אליו, השקה אותו מעט מים ועזר לו לקום.
לח’אלד לא היה מושג כיצד הגיע דווקא לשדהו של השייח’, האדם היחיד שביקש כל אותו זמן לחמוק ממנו. הרי הוא בכבודו ובעצמו בא בראש משלחת נכבדים לבקש את ידה של אהובתו, ועתה הוא ממיט עליו חרפה בשל פזיזותו.
“מה קרה לך, בני? נעזור לך אם רק נוכל, ואם אתה זקוק למשהו, נעשה כמיטב יכולתנו להשיג לך אותו.”
השתיקה שגזרו על עצמם כולם בכל מקום שברה את רוחו. הוא נשא אפוא את עיניו לשייח’ נאצר ופרץ בבכי.
כעבור שלושה ימים שוב שאל אותו שייח’ נאצר מה קרה לו, וגם הפעם פרץ בבכי. אך ארשת פניו הנעימה והידידותית של השייח’ שחררה את חרצובות לשונו ולאחר שנרגע אמר:
“אתה השאת לי אותה, ואני איבדתי אותה,” ושפך בפניו את מר ליבו.

* * *
השייח’ שתק וחיכך בידו את זקנו הלבן. הוא קם והתהלך בחצר אנה ואנה, משלב את ידיו מאחורי גבו ומתבונן בשמים בעיניו העמוקות כמו רצה לעיין בהם בקומתו הנמוכה והזקופה ובפניו הקטנות כפני ילד.
“אביך יקר לליבי, ח’אלד,” אמר לו, “וכמוהו סבך לפניו. היית אורח שלי במשך שלושה ימים, ואני מקווה שתהיה אורח שלי יום נוסף. אולי תנוח עלי השראה אלוהית ואמצא פתרון לבעיה המסובכת.”
לאחר שעות אחדות קרב אליו השייח’ ואמר לו:
“אני יודע שהיית מעדיף להישאר כאן, אבל אתה חייב לחזור.”
ח’אלד הנהן בראשו ואמר:
“מצאת פתרון, אבי?”
“בעזרת האל אמצא. קדימה, קום, תכין את הסוסה שלך ושים מבטחך באל. אולי נתפלל את תפילת אחר הצהריים באלהאדיה.”
השניים יצאו לדרך, חצו מישורים, טיפסו על גבעות וחלפו על פני שדות וכרמים ירוקים. מפעם לפעם האיץ בו השייח’ ואמר:
“בטח באל, בני, והסר דאגה מליבך.”

* * *
כעבור זמן־מה נגלה לעיניהם הכפר על גבעה נישאה מעל כל הגבעות מסביב. ח’אלד משך ברסן סוסתו והיא נעצרה. הוא עיסה את מצחו באצבעות ידו השמאלית ושתק. השייח’ שב לאחור עם סוסתו ואמר:
“אני יודע שחיכית הרבה זמן, אבל אנחנו לא רחוקים. עוד מעט נגיע.”
הגברים שעבדו בשדות התאספו סביבם, ורבים מהם היו אחוזי חרטה בשל ההתגרות בח’אלד שגרמה לו לומר את אשר אמר. משראו אותו חאג’ מחמוד, אמו, אחיו, אחותו אלעַזִיזַה ודודתו אלאַנִיסַה שמחו שמחה גדולה. בטרם פנה לבנו ניגש חאג’ מחמוד אל השייח’ ואמר לו בקול רם:
“שייח’ נאצר אלעלי, החיית את נפשנו בכך שהשבת לנו את בננו וכיבדת את כפרנו בביקורך. ברוך הבא. ברוך הבא. אתה מוזמן אלינו לארוחת ערב, ויחד איתך מוזמנים כל תושבי הכפר.”
הוא הורה לאחד האנשים להכין את הארוחה, והלה יצא לדרך כחץ מקשת, בחר כמה כבשים והחל מייד במלאכה.
שייח’ נאצר אלעלי היה אחד משופטי השבטים החשובים בארץ, והיה האמיץ והחכם שבהם, ועל כן עורר בהם תקווה מחודשת.
ח’אלד הביט כה וכה, מקווה לראות את אשתו, אך לא מצא אותה שם.
“היא בבית,” אמר לו אביו, “אבל זכור שהיא אסורה עליך.”
ח’אלד הנהן בעצב.

* * *
שייח’ נאצר נצר את לשונו גם לאחר כניסתם למדאפה, ומרוב מתח וציפייה התקשה חמדאן לשים גרגרים חדשים במיהבּאש כדי להכין קפה לאורחים. הוא לקח אותו למקום מרוחק והחל לכתוש בשקט את גרגרי הקפה כשדמעות זולגות מעיניו.
כאשר שב אל המדאפה הבחינו האנשים בעיניו הדומעות. סאלם, בנו של חאג’ מחמוד, לקח מידיו את הקומקום והספלים ויצק את הקפה לאורחים. הוא הקיש עם פיית הקומקום בקצה הספל כדי שלא תישפך אפילו טיפה אחת על הארץ. חאג’ מחמוד אחז את הספל בידו הימנית והגיש אותו בעצמו לשייח’ נאצר אלעלי.
כאשר הגיע מועד הקריאה לתפילה פנה השייח’ נאצר אל הנוכחים ואמר:
“בואו נתפלל היום כאן, וברשותכם אהיה האימאם שלכם.”
שייח’ חוסני קרא לתפילה, וכולם הסתדרו בשורות. שייח’ נאצר קרא את אלפאתִחה, ואחריה קרא פסוק מפרק התאנים: “בשם אללה הרחמן והרחום. אשבע בתאנים ובזיתים ובהר סיני ובחבל ארץ זה הבטוח. בראנו את השמש ואת הירח בצלם רב יופי.”
אחדים מהמתפללים מחו על קריאתו ואמרו:
“טעית, יא שייח’.”
השייח’ השתתק לרגע, וכמוהו כל הנוכחים, אחר כך הסתובב אליהם ושאל:
“ומה אומר האל יתעלה?”
“‘בראנו את האדם בצלם רב יופי,'” השיבו לו.
שייח’ עלי הניע את ראשו כמי שמוגיע את מוחו בבעיה חסרת פתרון, אחר כך אמר:
“מכיוון שידוע לכם שהאל אמר זאת ושהאדם הוא הבריאה היפה ביותר של האל, מדוע גרמתם לפירוד בין גבר לאשתו?”
שוב השתררה שתיקה, וח’אלד, שהבין את כוונתו של השייח’, התפרץ לעברו, חיבק אותו ונישק את ידיו. שייח’ חוסני היכה על מצחו ואמר:
“איך לא חשבתי על זה קודם?”
“כי איש לא חשב על זה קודם,” אמר לו חאג’ מחמוד.
אולם שמחתם לא ארכה. באחד הימים שמעה אשתו של ח’אלד מוכר מכריז על מרכולתו ויצאה לקראתו. היא החליפה איתו שלוש ביצים בשני חופנים של דבלות, ובערב החלה לצעוק: “אוי, הבטן, כואבת לי הבטן…”
בתחילה חשבו שהיא עומדת להפיל את עובּרה, אולם שִׁנַארַה, המיילדת של הכפר, אמרה בבטחה ברגע שראתה אותה כי הבעיה איננה קשורה לעובר שלה. לאחר שעתיים של כאבי תופת היא נפחה את נשמתה בזרועותיו של ח’אלד.
זמן רב לאחר מותה לא חדל ח’אלד מהזיות ואמר שוב ושוב:
“איך הוא הצליח לקחת אותה מהידיים שלי? הרי החזקתי אותה בכל הכוח… איך?”
“האמן באל שאין אלוה מבלעדיו, בן אדם,” אמרו לו.
ואז הופיעה אלחמאמה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זמן הסוסים הלבנים”