החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

להציל את החולדה

מאת:
הוצאה: | 2018 | 245 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

19.50

רכשו ספר זה:

סיפורם של שלושה דורות בני משפחה אחת, מתואר דרך עיניו של אלווין, הבן והנכד, שנקרא להיות נושא הדגל של משרד האדריכלות שנוסד על ידי סבו בשנות "המדינה שבדרך".
זהו ספר הפרוזה הראשון של ארד שרון ובו סיפורים מעולמו האישי המורכב, סיפורים החושפים פצע עמוק של אשמה ובושה העובר מדור המייסדים לדור הבנים והנכדים.
דרך רומן הסיפורים הזה, מספר שרון את סיפור הדור השני של המדינה, עם התקווה, האכזבות, הקשיים להתמודד עם המורשת שהושארה לו, ועם הקרע שנוצר אחרי מלחמת ששת הימים בין הערכים למציאות. אלווין, גיבורם של כל הסיפורים, מעורר בנו רגשי הערכה ואמפטיה כשאנחנו עדים למאמצים שלו לבנות את חייו – להאמין באהבה, התאהב ולאהוב, למרות הכאוס שמשאיר לו אביו.
בהשראת ג'ויס ועם מסורת ספרותית עשירה ברקע, כתב שרון ספר חכם, סקסי והומוריסטי גם יחד. לקרוא ולחשוב, לקרוא ולהתענג.

מקט: 4-128-79
סקירה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


להציל את החולדה

אני רואה את זה: אמי הלבישה אותי בתחפושת של אינדיאני שסבתא אנוּש תפרה. חג פורים. התרוצצתי בגינה האחורית של הבית שלנו, יריתי חצים מהקשת שאבא יצר עבורי מענף שיח שאותו קצץ באולרו החד. רצתי מהר, אחוז התלהבות ושמחה, יריתי חצים בקקטוסים שסבא שלי גידל בהמון אהבה בחצר וצעקתי צעקות קרב. מאוחר יותר הוא יכעס עלי בגלל הפצעים שפצעתי את הצמחים האהובים עליו.

הוריי ערכו מסיבת תחפושות לכל חבריהם, אנשי הבוהמה. היו שם ציירים, סופרים, משוררים, אדריכלים ועיתונאים.

לכבוד המסיבה,שהתחילה מוקדם אחר הצהריים, אבא בנה בכניסה לדירה קיר מגבס וצבע אותו בשחור. כל אורח שהגיע היה חייב לטבול את ידו בדלי עם צבע לבן, שהוצב בסמוך לקיר השחור, ולהטביע את חותמו על הקיר, שהחל אט-אט לשנות צורה והפך למעין יצירת אמנות.

יגאל טיומקין, עוטה סרבל כתום, עמד כשומר סף בראש גרם המדרגות שקישר את הרחוב אל מפלס הכניסה לדירה שלנו והחזיק בידו קופסת נעליים לבנה שמעליה מכסה מחורר. שמש אדומה יקדה באותו יום חורפי, ואגלי זיעה זלגו במורד זרועותיו החשופות וטיילו בין ציורי הקעקועים שעיטרו אותן, ציורים צבעוניים של נשים מפתות עם שדיים ענקיים, עוגנים עם כתובות בשלל שפות זרות ודרקונים יורקי אש.

יגאל, מתעלם מהשמש ומהזיעה, קרא לכל האורחים שטיפסו במעלה המדרגות להתקרב אליו. וכשהם היו ממש לידו, הסיר בבת אחת את המכסה מקופסת הנעליים, מה שגרם − במיוחד לאורחות − לנוס במהירות לעבר הדירה שלנו כאילו ראו שד.

עם כל מנוסה מבוהלת כזו, היה יגאל פורץ בצחוק פרוע, פניו היו סמוקות מהנאה ומבטו המשועשע ליווה את האורחים הנמלטים.

תהיתי מה יש בקופסה הלבנה, בטח משהו מפחיד, איום ונורא, חשבתי, אבל לא התעכבתי. חיפשתי את אימא, רציתי להראות לה את הקשת שלי. מצאתי אותה במטבח עומדת כשפניה מופנים לעבר הסלון. ריחות נעימים עלו מהסירים המהבילים שניצבו על הכיריים.  

'אימא תראי אותי, אני אינדיאני!' קראתי אליה, מנפנף בגאווה בקשת. אבל אימא רק בהתה בי לרגע ושאלה, 'ראית את אבא?'

אימא הייתה אישה יפהפייה, אבל על פניה הייתה נסוכה תמיד הבעה של עצב, ועיגולים שחורים היו משורטטים מתחת לעיניה הכהות.

ידעתי בלבי שאימא סבלה מיחסו של אבא, שהתעלל בה באכזריות בוטה ומקוממת. הוא נעדר ימים שלמים מהבית, ואמי ואני נשארנו אז לבד. לפעמים היה חוזר שיכור מאוחר בלילה מקלל אותה ואותי, נשכב באלכסון על המיטה, נרדם ומשמיע נחירות רועמות.

חשתי צורך עז להגן עליה, אבל לא ידעתי איך. האינדיאני הקטן רצה מאוד לירות חץ באבא שלו, שבגללו אימא תמיד עצובה. הנחתי את הקשת ואת החצים על הרצפה, פסעתי אל אימא וחיבקתי אותה באהבה. אחר כך הרמתי את הקשת, דרכתי חץ ורצתי בשאגות קרב החוצה.

ראיתי את יגאל שעמד שם עדיין במעלה המדרגות, מסיר שוב ושוב את המכסה של הקופסה הלבנה, מפחיד את האורחים שהגיעו למסיבה, ונהנה למראה הנשים המחופשות שמיהרו להימלט בצווחות. כיוונתי את הקשת לכיוון שלו ויריתי את החץ שנחת לרגליו. יגאל הסתובב, הבחין בי וחייך אלי. התקרבתי אליו וביקשתי שיחזיר לי את החץ. הוא התכופף, הרים את החץ והושיט לי אותו: 'אם אתה רוצה את החץ שלך, אינדיאני שכמוך, בוא נראה אם יש לך אומץ לראות מה יש לי פה בקופסה.'

לבי הלם בחוזקה, וחרדה טיפסה בגרוני. יגאל חייך וליטף את תלתליי: 'בוא, בוא, אני לא נושך.' הוא צחק והחל להסיר לאט את המכסה של הקופסה הלבנה.

הצצתי לתוכה בחשש ודמי קפא. חולדה אפורה שכבה שם לכודה וצייצה אחוזת אימה. עיניה הקטנות התרוצצו אנה ואנה, גופה הארוך וזנבה הדקיק היו סמורים וחסרי אונים.  

ריחמתי עליה ואפילו רציתי לעזור לה. יגאל גיחך: 'תראה איך כל הבהמות המטומטמות צווחות כאילו שוחטים אותן', ועיניו, שהיו אדומות מאלכוהול, בחנו בהנאה גלויה את פניי המיוסרות.

'בואי, מותק, בואי תראי מה יש לי בקופסה', פנה ברגע הבא לבחורה יפה, שהייתה מחופשת למכשפה. כשהתקרבה אלינו, הסיר באחת את המכסה. הבחורה הציצה ונדהמה, אבל במקום לצעוק כקודמותיה, היא פשוט הסמיקה.

החולדה נצמדה אחוזת אימה אל דופן הקופסה. יגאל חייך: 'החולדה שלי רוצה אותך,' אמר לבחורה, ועיניו בחנו אותה במבט מוזר. היא השמיעה מין אנחה, סובבה אליו את גבה ופנתה להיכנס לדירה.

יגאל אמר: 'סוף-סוף, אחת שווה. אני נהנה לגרות אותן ככה. תראה איך הן מזיעות מפחד ותשוקה.'

לא הבנתי את המילים שפלט, אבל איכשהו הן נחרתו בזיכרוני יחד עם החולדה שלפתע זינקה מתוך הקופסה, השתוללה ונשכה את ידיו המקועקעות של יגאל, שניסו לשווא לתפוס ולהחזיר אותה לקופסה.

ראיתי אותה נמלטת על המדרגות עד שנעלמה בתוך הבית. מיהרתי אחריה למטבח − צעקות האימה של אמי נשמעו משם. היא עמדה ונופפה בידיה ובעטה בפראות בחולדה. ואז ראיתי את הייצור הקטן משופד על עקב הנעל של אימא. דם ניתז לכל עבר.

אחוזת אימה, אמי צעקה, 'בוא', תפסה בחוזקה בידי, וניערה בזעם את נעלה עד שהחולדה התנתקה מהעקב והתגלגלה על הרצפה ללא רוח חיים. 'אני לא יכולה יותר לחיות פה! אנחנו חייבים להסתלק מהבית האיום הזה כבר!'

היא משכה אותי החוצה אל הרחוב בעוד יגאל נשאר לעמוד שם במעלה המדרגות, אוחז בידו הנשוכה, פניו מכווצות מכאב, והוא מקלל בחמת זעם.

אמי עצרה מונית: 'מהר, מהר, סע מפה…' צעקה לנהג, והמונית דהרה הלאה כשאנשים ומראות הרחוב חולפים על פנינו. ישבתי לידה מבוהל וחסר אונים. אמי התנשפה, שפתיה היפות פלטו קטעי משפטים: 'אני לא… כבר הרבה זמן… האיש הזה מטורף… נעלם פתאום באמצע המסיבה… אני יודעת איפה הוא, המנוול… עצור כאן!' אמרה פתאום.

המונית נעצרה, אמי שילמה לנהג בחיפזון ומיהרה החוצה אוחזת בידי בכוח ומושכת אותי אחריה. הרחוב הבהיק בשמש היוקדת. אנשים נעצרו להביט באישה הגוררת אחריה ילד. 'לאן את רצה ככה עם הילד, גברת?'

אמי הדפה את דלת הכניסה למסעדה גדולה ונכנסה כשאני נגרר אחריה. אור השמש התחלף באחת לאפלולית כהה. עיני נצרבו מעשן סיגריות סמיך, מריחות מאכלים ואלכוהול. באוזניי הדהדו צחקוקי ולחשושי נשים. צלליות חלפו על פניי, גברים חיבקו נשים והתנשקו עמן בלהט ושיכורים צחקו בקולות רמים וצורמים. ניסיתי ללא הצלחה להיחלץ מידה של אימא, אבל אחיזתה הייתה איתנה, והיא המשיכה לגרור אותי אחריה עד שנעצרה מתנשפת מזעם במרכז המסעדה. אז ידה התרוממה מעל לראשה ונחתה היישר על פניו של אבי, שישב שם והתבונן בה וחיוך אווילי מרוח על פניו. הסטירה הייתה כה חזקה, עד שמשקפיו התעופפו מעיניו והתרסקו על פניה ההמומות של אישה שחיבקה אותו.

הוא שאג מכאב ומכעס, ואני, שלא יכולתי לסבול עוד את החיזיון הזה, נשכתי את ידה של אמי בכל כוחי עד שהרפתה ממני.פניתי בריצה לעבר היציאה, מתפתל ומועד בין הכיסאות ובין עקבי נעליהן של נשים מפורכסות, עד שלפתע נתקלתי במשהו נוקשה, כנראה ברגל של שולחן. זרם חד של כאב פילח את גופי ונפלתי על הרצפה.

לא יודע כמה זמן שכבתי שם בעיניים עצומות, מתפתל מכאב, עד שיד גדולה ליטפה בעדינות את תלתליי ועזרה לי לקום. ואז, כשפקחתי את עיני, ראיתי את הנשים עם השדיים הענקיים, את קעקועי העוגנים, את הדרקונים יורקי האש… ואת הדם שעדיין נזל מן היד שאחזה בזרועי.

יגאל חייך אלי, הרים אותי גבוה מעל כולם, אימץ אותי אל גופו החנוט בתוך סרבל כתום, והוביל אותי בבטחה מן המאורה האפלה לתוך המכונית שלו, שנראתה לי כמו קופסת נעליים לבנה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להציל את החולדה”