החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חוף פרטי

מאת:
הוצאה: | 2018-12 | 192 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.50

רכשו ספר זה:

“בבוקר חמים ישבה עם סשה על החול הלבן של הים השחור. נותר בה עדיין מקום לקמטים שלא נחרצו. נעימת המים גלשה אליהם. הם בנו ארמון, ידיהם, המכוסות בכתמי הזמן נפגשו כשחפרו מחילה. צדף גדול וורוד נגלה מתוך גל שנטש אותו על תפר החוף. היא לקחה אותו והניחה אותו על הארמון שבנו, כדי שיגן עליו מפני הרגע החולף”.

 

מיכל אילן שוזרת בספרה הראשון מילים ומאורעות שהם צדפים ורודים, מורכבים ומעודנים, שמגוננים על ארמונות חייהם של גיבוריה מפני הרגעים החולפים ובוזזים את אוצרותיהם. משפטיה של אילן הם אדוות השוטפות את הלב ונעות בריתמוס המחבר בין הפנים והחוץ. בנות המאה התשע עשרה או המאה העשרים, רוסיות או ישראליות, הגיבורות של אילן מנהלות מערכות יחסים רגישות ומורכבות. חוט של תוגה משוך על נשים אלו, הרגישות ליופי, כמו מוזיקה מיוחדת במינה האופפת אותן.

מקט: 4-128-87
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


סבתא בישלה דייסה. אמצע המאה ה-19

מרינה היפה, כך ידעה את עצמה, הרבה לפני הסוד שנחשף בפניה. אימהּ נוגעת בידיה, שערה האפור מכסה את לחייה הגבוהות. שתיהן כבר מקומטות, האם יותר מהבת. בחוץ מתחוללת לה סופת קור. אתמול נפרדו מאבי המשפחה. הוא הביט בה וחייך אליה ואז נעצמו עיניו. הם אפילו לא בכו, נשקו לו על מצחו, סגרו את דלת חדרו והתחבקו. אצבעות ידיה של אימהּ ארוכות, דקות וחזקות, שתי טבעות זהב מעטרות אותן. מרינה מניחה את ראשה על כתפה, מריחה את ריח הרכות שלה, נושמת אותו ובוכה.

כשהייתה בערך בת חמש ישבו היא ואימהּ על החול הלבן לחוף הים השחור ובנו ארמון. על הארמון הניחו צדף ורוד וגדול שישמור את הרגע ויקשט אותו. מרינה זוכרת שהייתה עצובה, ואולי זה רק זיכרון מתעתע, אולי רק נדמה לה שהיא זוכרת. היא פחדה שהרגע יחלוף והשמים יתקדרו. הפחד לאבד את הרגע התיישב בתוכה, נצמד, לא הרפה. זיכרון נוסף נכנס, היא הייתה כבת שתים עשרה, אהבה את המוזיקה של קולה של אימא. הן ישבו ליד האח, אצבעותיה של אימא ליטפו את שערה הבהיר והיא התמכרה. אימא קראה לה שיר של פושקין שהתפרסם בעיתון היומי של אודסה.

רַעַשׁ הַגַּלִּים יָשַׁב בֵּינֵינוּ.

כָּל יוֹם וְכָל שָׁעָה לְלַוּוֹת

בְּמַּחְשָׁבָה רָגִיל הִנְנִי

וּמִשְׁתַּדֵּל בָּם לְגַלּוֹת

שְׁעַת הַמָּוֶת שֶׁתָּבוֹאֶנִי

חלפו שנים, עכשיו היא מסתכלת על הבללייקה שנותרה יתומה ממגעו של אביה. לחדר נכנסת אדל, בתה הבכורה. היא מתיישבת בינה ובין אימהּ. הן מתחבקות ומחממות זו את זו. על השולחן שלצד הספה מונחת תמונה של ילדה כבת עשר, שלא הייתה שם אף פעם, עיניה הבהירות מחייכות אליהן. ידיה של אימהּ נוגעות בתמונה. היא נאנחת ואז אומרת: “זאת הבת שמתה שנתיים לפני שנולדת ועל שמה את נקראת מרינה, מרינה היפה”.

שבוע האבל על מותו של אבא הסיר את הצעיפים שכיסו את הסוד המשפחתי. הן קראו יחד ביומן של אחותה מרינה. כשהייתה בת שתים עשרה מתה ממחלת לב נדירה ומולדת:

“היום אני מרגישה חלשה מאוד. אימא כל הזמן מסתכלת, משתדלת שלא אשים לב לדאגה שלה. אני עושה את עצמי עליזה ומחייכת, זה ממש קשה לי. אני מתגעגעת לחברות שלי, במיוחד לאווה, אבל הרופא אמר לי להישאר השבוע בבית כדי שאתחזק. אני אוהבת את הבוקר עם אימא במטבח. ריח רענן של עלים נכנס ומלטף אותנו. אני מקשיבה לסיפורים של אימא על אימא ואבא שלה שלא הכרתי. כשהיא מדברת עליהם היא יפה יותר. העיניים הירוקות שלה מתמלאות דמעות ולפעמים אפילו מחייכות. היא מדברת בקול נעים והמילים שלה יפות. לפעמים היא שרה, וכל השירים שהיא אוהבת עצובים. שאלתי אותה למה היא אוהבת שירים עצובים, קצות העיניים שלה התכווצו. היא צחקה ואמרה שאף פעם לא חשבה על זה אבל עכשיו כשאני שואלת נדמה לה שהעצב אמיתי יותר ומרגש יותר.

מרינה הולכת לפינה האהובה עליה במטבח, מתיישבת ובוכה בקול. פורצים ממנה צלילים שאינה מכירה, והיא לא מנסה להחניק אותם. אימהּ נכנסת, מתיישבת לידה ומלטפת את שערה בדיוק באותה רכות שזוכרת הילדה השברירית שבה.

“חוף הים חיכה לנו היום במיוחד”, היא ממשיכה לקרוא ביומן אחרי שהיא נרגעת מהרגשות שהציפו אותה. “אפילו אבא ירד איתנו לחוף, כף היד הגדולה והחמה שלו החזיקה אותי חזק והייתי מאושרת. צעדנו על החול הלבן והחלק. מרחוק ראיתי שחלק מהארמון שאימא ואני בנינו אתמול נפל אל החול, וגם הצדף ששמנו כדי שישמור עליו נפל”.

היא סוגרת את היומן. היא לא יכולה להמשיך ולקרוא את נפשה של אחותה. הלך לאיבוד רגע שהיה שייך רק לה ולאימא. עיניה האמיצות של בתה אדל נחות עליה, היא מתכסה בהן ונותנת לכעס להתגלגל ולפלוש אל הרווח שנוצר בינה ובין אימא.

אדל

אלה העיניים של בתה אדל, עיניים כחולות וחודרות. מרינה יכולה לראות דרכן כיצד מהלכת בתה בחולות ליבהּ הרחב. אדל מביטה וקולטת את האובדן שנוצר באימהּ. היא חומלת עליה ומאפשרת לה להישען עליה. בדרך כלל זה הפוך, מרינה היא זו ששולחת עוגן אליה.

חלף זמן מאז נפרדה מרינה מאבא שלה ומהידע שלה, התמים, לגבי מקומה אצל הוריה, והימים עכשיו עצובים פחות. היא פותחת את דלת ביתה של אדל. אדל ומאיר מתגוררים בדירה קטנה וצבעונית בין בניינים נמוכים הקרובים לים. מרינה מחזירה את המפתח אל הארנק השחור עם ידיות הכסף. קול גבוה וצלול בוקע מחדר האמבטיה, שר ארְיָה של ורדי. מרינה מתיישבת בכורסת הקטיפה, שוקעת אל תוך הצלילים. שקט מפר את המוזיקה והיא פוקחת את עיניה. בתה עומדת מולה, עטופה במגבת ומחויכת. הן מתנשקות ומריחות את הקרבה. זה הריח שעושה אותה מאושרת.

הדירה מפיצה נעימות, אדל משתרעת על הספה. שערה כהה משל מרינה אך נפשה בהירה יותר. מרינה אוהבת את החופש שאדל מפזרת סביבה. גופהּ כבר מתחיל להתעגל, ההיריון רק התהווה אבל משהו בה ובפניה כבר המס כל חדות וספג אליו חיוך חדש ולא מוכר. “התקבלתי לאופרה הצעירה של אודסה”, היא מספרת בהתרגשות. הגאווה מציפה את מרינה. היא קמה ומחבקת את גופהּ החם של בתה, חוזרת לכורסה ומתרווחת. אחרי תקופה של תוגה עמוקה, חזרה הנעימות לשוטט בה.

מכיוון שהחשש הוא חלק בלתי מבוטל ממחשבותיה, האופטימיות של אדל מגיעה אליה תמיד מלוּוה ברעד ובחשש שמא תאבד ותתקלקל. מאיר בעלה מְשווה ליחד שלהם מעט קדרות. הוא תמיד עסוק בהגיגים מרים על המציאות האנושית. את מחשבותיו הוא מעלה במאמרים בעיתון היומי של אודסה. צד זה באופיו מרגיע את מרינה, מאפשר לה לנוח מעט מחששותיה. מרגיע אותה שמאיר דואג לאדל, וכך מסיר מעליה, ולו במעט, את דאגותיה.

היא נשארת אצל אדל עד שמאיר שב, בידו העיתון שבו התפרסמה כתבה שלו על מצב היהודים באוקראינה. הוא קורא להן שורות אחדות שמצליחות לעורר את דאגותיה. אדל מפנקת אותם בארוחת ערב שמחזירה אותה לחיוך שבע.

בדרך חזרה לביתה עוצרת מרינה אצל אימהּ, נכנסת למקום שבו השאירה את כאבה, סוף-סוף היא יכולה לסלוח לה על הסוד הגדול שהסתירה מפניה ושוב לגעת בה באהבה.

מוכפלת

מאז התאלמנה מיוריק, הכניסה הביתה שורטת. שלוש שנים חלפו, עטו עליהן חוויות מתוקות ונוגות. היא יושבת מול תמונתו, מסתכלת אל תוך עיניו הכהות, חדות המבט, ומספרת לו את פחדיה, משתפת אותו בהרהוריה, מתבוננת איתו ביום שחלף. היא מתלבטת אם להיפגש עם סשה, שהכירה אצל חברים טובים – רוזה ומישה.

בחודשיים שחלפו מאז מות אביה היא אישה כפולה, שתי מרינות. ההיעדר של אחותה שכה נוכחת בחייה מעורר בה צורך עז לחיות. היא מסבירה ליוריק שנפשה נושאת בתוכה דמות נוספת שנושמת איתה כל רגע ומגיבה בקול נוסף. תמיד חשה מין אישה שהיא שתיים, מין ישות נוספת שגרה בה ומדברת בצליל שונה, רועם יותר, חריף ונועז. מרינה פותחת את ארון הבגדים הענקי שחציו נותר יתום. השמלות זזות בחוסר שקט. מזמן לא הרגישה תשוקה כשנגעה בהן. עברו ימים מאז העבירה את אצבעותיה בשערה החלק וחשה שצמרמורת נעימה עוברת דרך הבטן ומענגת אותה. היא מציצה אל בבואתה במראה, עושה פרצוף מצחיק ולרגע יודעת שהיא יפה. האחרים תמיד רואים את יופייה, להרף עין רואה אותו גם היא.

שוב מסתנן לו הצל של כל הנפשות החסרות בחייה, אלה שהיא יכולה לשים עליהן מאוויים, למלא אותן במחשבות, חוויות, מילים, מאכלים, צלילים. הן סוחפות אותה והיא טובעת בהן עמוק יותר ויותר, שוקעת אל תוך חלל ריק, תהומי, נאחזת בשאריות של אוויר ואז צפה ועולה אל עצמה. הסחרחורת נרגעת, היא פוגשת את פניה במראה, נושמת נשימות עמוקות. “תחיי”, היא אומרת לעצמה. “תחיי”.

ביום שישי היא מתקשטת בשמלה ארוכה שחורה מנוקדת לבן, הדוקה לחזה ונפוחה במורד גופהּ, שרשרת זהובה מדגישה את צווארה העדין, נעלי עקב שחורות מגביהות אותה וטופפות בנשיות מודגשת על גבי המדרכות. מעיל הפרווה מגן עליה מהקרירות שנושבת מהים. היא מגיעה לדירת ידידיה. על גבי השטיחים המפוארים פוסעים גברים לבושי מקטורן, כמה מהם מרכיבים משקפיים עגולים, ונשים בשמלות ארוכות ומהודרות, צרות במותן ומתרחבות משם עד לקרסוליים המסתיימים בנעלי עקב צרות. הידידים שמחים בבואה ומחבקים אותה.

סשה נשען על המזנון, אוחז בכוס מלאה וודקה. הוא נראה מרשים יותר מאשר בזיכרון שישב בה. שערו הבהיר מייפה את פניו החזקות. היא מעיזה וניגשת, נעמדת מולו עם מבט עיניה הבוטחות, מבט שימים לא נכח בה. הוא קרב אליה, “אני מתרגש שהגעת, קיוויתי לראות שוב את יופיך”. הוא מגיש לה כוס מלאה כדי שישתו ביחד. היא מחייכת. הקמטים שהדאיגו אותה נשרו ממנה. “מזמן לא הגעתי למפגשים עם חברים, הייתי שקועה בחיי ושכחתי כמה אני נהנית לראות אנשים”. המילים שלו מתחככות בשלה, “בני אדם מעניינים אותי יותר מכול, מסקרנים אותי, אני יכול להתבונן בהם ולתאר לעצמי את סיפור חייהם”. הם מדברים ומציירים לעצמם כל אחת מהדמויות שחולפות בחדר. צביטה קטנה בריגוש שעוטף אותה מחזירה אותה למציאות ההומה והמעיבה. “מה קרה?” שואל סשה. “כזאת אני, נבהלת”. “נבהלת ממה?” “מזה שכל כך נוח לי איתך, התגעגעתי להרגשה הזאת”. הוא נוגע בכתפיה וחומו מרגיע אותה.

אופרה

אדל עמדה במרכז בימת האופרה. שמלה צבעונית ייפתה אותה. שערה הכהה נאסף מעלה והגביה אותה. קולה נשפך אל הקהל והאולם רעד. מצו סופרן מזוכך ושמימי הבקיע דרך אל ליבהּ של מרינה. שום צליל ששמעה עד לאותו רגע לא הדהד בתוכה כמו המלודיה המלנכולית, הנוגעת, החונקת, המינורית, של ויולטה המפצירה באלפרדו אהובה לעזוב בלי שידע על התחייבותה לאביו, שציווה עליה להיפרד מבנו מכיוון שיחסיהם מכתימים את המשפחה. הארְיָה ריחפה דרך מעילי הפרווה והחליפות הכהות וחלחלה אל תוך לבבות הקהל המהופנט. דרך הארְיָה של ורדי, מתוך לה טראוויאטה, שרה אדל את כל חרדותיה ורגישויותיה. סשה אחז באצבעותיה של מרינה. היא לקחה את ידו והניחה אותה על לחיה הרותחת.

הקהל קם, נעמד על רגליו, מחא כפיים והריע, “בראוו, בראוו”. מרינה וסשה פסעו לחדרה של אדל שמאחורי הקלעים. הם התעכבו ליד דלת חדרה, בעוד מרינה אוחזת בכתפו של סשה. הדלת נפתחה. אדל עמדה שם, קורנת. הם קרבו, היא נשקה לה, מרטיבה את לחיה. אדל הביטה בסשה, זו הפעם הראשונה שנפגשו. עיניה הטובות גלשו על פניו, ידיה של מרינה רעדו. אדל צעדה לקראתו וחיבקה אותו. נשימתה של מרינה חזרה. היא חשה את יוריק שלה האהוב, יכולה הייתה כמעט להריח אותו, לראות את הדמעות שנקוו בעיניו הטובות כשנחו על אדל. כאב היעדרו פילח אותה בחדות.

בלילות הבאים הייתה אישה נשואה לשניים, מתכרבלת במיטה עם סשה ומדי פעם מציצה לעבר יוריק. יש משהו משקיט בשתי אהבות, דיברה עם עצמה, האחת מגינה על האחרת, כשיש חוסר באחת אפשר לפנות אל השנייה. שיחה ארוכה בהמשכים התנהלה בינה ובין סשה.

“אתה לא מכיר אותי בלי קמטים”, אמרה באחד מפרקיה.

“זה מבטיח לך שאני אוהב את הדבר האמיתי”, חייך.

רגשי האשמה כלפי אהבתה הראשונה הלכו והתמעטו. מדי פעם כשפקדו אותה, שוחחה איתם והודתה להם על שהזכירו לה את געגועיה לחיבוק המיוחד של יוריק, רק הוא ידע לכסות כל פיסה שבתוכה ולאסוף אותה אליו.

שתי בנותיה של אדל, לורה ואנה, חיזקו את מרינה והעניקו לימיה טעמים של תמימות וגילוי. ביחד הן נגעו בחול המשי של החוף, הצדפים מפוזרים ביניהן. הן אספו אותם וחרזו אותם לשרשראות שקישטו אותן ושייכו אותן לשבט עתיק. באחד הימים הביטה בהן מוצפת קרבה. הים סער מעט וגליו מסכו במחשבותיה גוונים של כחול. הן החזירו לה מבט ונשכבו ברפיון לצידה. לאט ובקול נמוך וצלול התגלה להן סודה. זה היה מאותם רגעים שבהם הגיעה לפיצול דרכים ובחרה בדרך שאי אפשר לחזור בה לאחור. היה לה קשה לכפות עליהן את קיומו של הסוד שהיה לה משמעותי כל כך, אבל היא בחרה לחשוף אותן אליו. היא דיברה ודיברה והן הקשיבו לסיפור שנחשף זה עתה. היא התרוקנה, ולשמחתה מילאה אותן באחווה. “אני רואה את מרינה אחותך יושבת בינינו ואוספת איתנו צדפים”, אמרה אנה, שידעה מייד להיות נוכחת במציאות חדשה. אנה היא זו שתמשיך את רוחה כשכבר לא תהיה פה, ואילו לורה שותקת או מפטפטת על דברים אחרים כדי לא לכאוב. רווח לה.

פרידה

החיים והאופרה הפכו למערכות שנוגעות ומשתלבות זו בזו. הפחדים שנולדו במערכה הראשונה אי-שם בחולות הים השחור, חוללו דרמות ושלחו את הנפשות לבחירות הרות גורל. העיתון שפרשה לפניה התמלא בשפה החדשה של המהפכה. הפרולטריון הרים ראש וכבש את הארץ. מאיר היה נסער מתמיד. ברחובות העיר הסתובבו חיילים. גברים לבושים בחליפות הדורות ונשים מקושטות מיהרו לדרכם בפנים מפוחדות ומבוהלות, מנסים שלא להיראות.

אדל, מאיר, לורה ואנה ניצבו בפתח ביתה. היא נבהלה. לעולם אין הם מופיעים כך מבלי שקבעו מראש. היא קפאה. הם התחבקו והתיישבו. הייתה שתיקה. מאיר התקרב אליה וכיסה את ידיה בידו. “מרינה שלי, קשה לי להגיד את המילים האלה”. נשמתה פרחה, נעשה לה קר. אנה ולורה התקרבו אליה, ואילו אדל נראתה מרוחקת, על סף בכי. “אולי אכין לכולנו תה?” הציעה וקמה מייד להכין כדי לדחות את המילים הבאות שלא ידעה לאן יובילו. הם לגמו מהתה וניסו להירגע. מאיר אמר: “אני מלא חרדות מכל מה שמתרחש עכשיו. חיילים רבים מסתובבים ברחובות, מתנכלים ליהודים. דברי ביקורת שאני כותב לעיתון עוברים סינון. לאחרונה ניגשו אליי כמה חברים ולחשו לי שימיי בעיתון ספורים”. הוא נשם נשימה והמשיך והיא כבר נתנה למילים שנאמרו לקרוע את ליבהּ. “יש לנו אפשרות לברוח דרך הגבול עם רומניה ומשם אולי לעלות על אונייה לפלשתינה”. אדל חיבקה את כולה ופרצה בבכי. מרינה שתקה. “אנחנו כבר החלטנו לעזוב, בכאב גדול, בואי איתנו”. היא נשכבה כדי לא להתעלף. דממה מעיקה כיסתה אותם. שנים אחר כך היא תתהה אם כך התרחשו הדברים, או שהזיכרון שלה יצר אותם. פתאום ליקטה כוח, קמה, הביטה בעיניהם ואמרה: “אתם חכמים והחלטתם נכון, אני רק רוצה שתמצאו לעצמכם מקום שיגן עליכם וישמור אתכם”. היא הרגישה חזקה מאי-פעם, המשיכה לדבר וללטף ולבכות ולגעת בכל תחושה. “אני נשארת בביתי, אמשיך כאן את חיי עם סשה ועם כל הזיכרונות שלי”. ההחלטה שלה התנגשה בהחלטה שלהם. האוויר נעשה סמיך ורווי כאב. היא תמצתה את הרגע הזה שהלך והתרופף וידעה כמו תמיד שעוד מעט ויימוג אל כל הרגעים הצפונים בתוכה, ערימות של שניות שאיבדו את ריחן החזק. עכשיו, לנוכח הפרידה, הקפיאה את אהוביה וחרטה בתוכה את תווי פניהם, את קווי האופי: עיניה הכחולות והחודרות של אדל, שערה הכהה המכסה את לחייה הרכות, גופהּ העגלגל והנשי, כולה סערה מעודנת; רגליה הארוכות של אנה, נושאות עליהן יופי בהיר, ענוג ושברירי, עומק ההתבוננות שלה בכל תנועה של זרם חולף; הכהות והאווריריות של לורה, שממלאת כל חלל שנוצר בעשייה ובשמחה; מבטו הנוקב של מאיר המהורהר, הנוטף כולו מחשבות על עולם טוב יותר, משקפיו העגולים מכסים על דוק של עצב, מילותיו מצליחות תמיד לגשת אליה ולמצוא אותה. הצדף הוורוד הגדול ששמר על הארמונות שלה, של אחותה ושל אימהּ, שכב מיותם על המפה הרקומה.

בלילה ערפילי וקודר הם נעלמו מחייה והותירו אותה מרוקנת מנוכחותם. שנותיה הנותרות עברו עליה בחלל ענק שבו מרחפים אהוביה. מדי פעם צעדה אל ביתם, עלתה במדרגות ונעמדה מול הדלת הנעולה. היא ניסתה להקשיב להד הצלילים האהובים כל כך. השקט שבקע הכאיב לה. היא ציפתה לדמעות שיזרמו וירטיבו אותו, אך הן יבשו. מרינה חלקה עם סשה את כל זיכרונות חייה, כדי לא להישאר איתם לבד וגם מתוך חשש שייעלמו ותיאלץ לאבד גם אותם. “אמנם שמעתי כבר את הסיפור הזה אבל אני אוהב לשמוע אותו שוב ושוב, כי כל פעם את משנה בו איזה פרט והוא מקבל צבע שונה”, אמר לה סשה כשליטף את שערה והעביר בה אותה תחושה שידעה ממגע ידיה של אימא.

בבוקר חמים ישבה עם סשה על החול הלבן של הים השחור. עדיין נותר בה מקום לקמטים שלא נחרצו. נעימת המים גלשה אליהם. הם בנו ארמון, ידיהם המכוסות בכתמי הזמן נפגשו כשחפרו מחילה. צדף גדול וורוד נגלה מתוך גל שנטש אותו על תפר החוף. היא לקחה אותו והניחה אותו על הארמון שבנו, כדי שיגן עליו מפני הרגע החולף.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חוף פרטי”