החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

להאיר פינות אפלות

מאת:
הוצאה: | 2017 | 291 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

"להאיר פינות אפלות" הוא ספרה הראשון של יעל פנקס. בספר קובץ סיפורים שגיבוריהם צמחו בתוך המערבולת של המציאות הישראלית. מערבולת של עולים חדשים וותיקים, מלחמות צבאיות ומאבקי הישרדות בתנאי מצוקה כלכלית וניכור חברתי.
בספר שישה שערים המסמנים תחנות עיקריות במעגל החיים: ילדות, נעורים, זוגיות ומשפחה, אהבות ראשוניות ואהבות מאוחרות, ובשלהי החיים¬¬ – הזקנה על פניה השונים.
יעל פנקס היא פיזיותרפיסטית המטפלת באנשים עם מוגבלויות גופניות – זמניות וכרוניות –יותר מארבעים שנה. דרך הקשר הטיפולי למדה לחדור לנבכי נפשם  של מטופליה, ולהיות לצדם ברגעי תסכול, כאב ופחד.
הפינות האפלות הן מקום משכנם של פחדים, מאוויים, כאבים, כמיהות – משקעי סערות רגשיות  המטלטלים את הנפש בצמתים חשובים של החיים ושוקעים במעמקיה הנסתרים.
"אך יש ויצוצו מתוכנו אל האור, דרך זיכרון, חלום או דרך כתיבת עצמנו[…]  בחלוף הזמן ה"אני" יודע לעגל פינות חדות, מבלי שיעיבו עלינו סערות הנפש של אתמול".
הפינות האפלות אינן רק נחלת גיבורי הסיפורים – הן נמצאות בכולנו. הכתיבה, כמוה כאיזמל מנתחים, בכוחה לחדור פנימה ולעורר רגשות וכמיהות מרבצם העמוק בפינות האפלות של הנפש ולהעלותם אל התודעה, אל האור. אכן, לא מעט מן הדמויות בארבעים ושישה הסיפורים שבספר, מפלסות לעצמן דרך חדשה מלאה בתקווה ובהכרה בערכן האמתי. יעל פנקס מתארת מאבקים סמויים בין ה"אני" החיצוני שעוצב מכוחם של נסיבות ואילוצים חיצוניים ,ובין "אני" פנימי, נסתר, אוטנטי שאולי הודות לרגעי משבר הסודקים את הנפש – מצליח להגיח אל המרחבים הפתוחים ולהיאחז בקיים .
הסיפורים מתארים קורות חיים אישיים על-זמניים, אך הם צבועים בצבעי הזמן והמקום ,ומהדהדים בהם אירועים שנצרבו בתודעה הישראלית הקולקטיבית.

מקט: 4-128-76
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


לא שייכת לכאן

תמיד הרגשתי שאני לא שייכת לכאן. ידעתי שההורים שלי הם לא ההורים שלי. ההורים האמתיים שלי גרים בכלל רחוק מכאן על כוכב לכת אחר. כוכב עם שם שקשה להגיד אותו, כי הוא משתנה לי כל הזמן. ההורים שלי שם מצחיקים – נראים אחרים, אבל חמודים, חמודים. כאלה שאפשר לשחק ולהשתולל אִתם. הם לא צריכים עיניים. יש להם מְחוֹשים כמו לשבלול. כאלה שיוצאים להם מהחורים של הכובע. אִתם הם יכולים גם לראות וגם לשמוע. הפנים שלהם תמיד מחייכות. הם לא צריכים ללכת לעבוד, כמו ההורים שלי הלא אמתיים. כל היום הם מטיילים בכוכב שלהם,קופצים ואוכלים המון ממתקים שגדלים על העצים ליד הבית שלהם. הם תמיד צוחקים בקול חזק ומצחיק, ואז כל הגוף שלהם רועד ורוקד. בכוכב שלהם לא קורים דברים עצובים. שם אף אחד לא בוכה, אז הם גם לא צריכים דמעות. הבית שלהם נראה כמו בֵּיצה גדולה עם חלונות עגולים. אני מאוד רוצָה לבוא אליהם. בחלומות הם מדברים אתי מהטלפון המצחיק שלהם, ומבטיחים שיבואו לקחת אותי מהמקום הכי גבוה.

כשהייתי אולי בת ארבע, לקחתי את התיק של הגן ועליתי לגג הכי גבוה בעולם – הגג של משפחת פורמן. לגג שלהם מובילות מדרגות. בשקט-בשקט עליתי אליו – לא רציתי שגברת פורמן תרגיש. על הגג שלהם חיכיתי שיבואו לקחת אותי לבית שלי על כדור-הלכת עם השֵם הזה… בזמן שחיכיתי, עשיתי קולות של חייזרים. לא ידעתי בדיוק מה השפה שחייזרים מדברים, אז עשיתי כל מיני קולות, אולי אחד מהם יתאים והם ישמעו אותי.

בני משפחת פורמן כנראה שמעו את הדיבורים עם המשפחה האמתית שלי ואת רעש הנעליים על הגג שלהם. הם לא הבינו את השפה שדיברתי ולכן לא ידעו שזאת אני – חשבו שמישהו רוצה להיכנס אליהם לבית מהגג. אז הם הזמינו את המשטרה. כשהשוטרים הגיעו, נבהלתי. לא ידעתי מה עשיתי רע, אבל הם נראו לי דיי נחמדים, כי אחרי שסיפרתי להם שאני מחכה להורים האמתיים שלי שצריכים להגיע מהחלל, הם חייכו אליי ואפילו צחקו בקול, בסוף הם הורידו אותי מהגג.

אימא ואבא שלי הלא-אמתיים אמרו לי לא לצאת מהחדר כל אותו יום וגם למחרת. זה היה העונש שקיבלתי, כי עליתי על הגג והפחדתי את משפחת פורמן. שמעתי אחר כך את אימא מדברת עם השכנה ואומרת שהיא לא יודעת איפה לקבור את עצמה. הבנתי שהיא מחפשת מקום לקבור את עצמה, אחרי שההורים האמתיים שלי יגיעו לכאן וייקחו אותי הביתה. אני כבר לא אצטרך אותה.

כשהייתי כבר בת חמש, חסכתי המון זמן את דמי הכיס שסבתה בלה נתנה לי, בקופסה שהחבאתי מאחורי הספרים שלי. היא נתנה לי כדי שאסכים לבוא אליה. כשהיה לי הרבה כסף קניתי בחנות 'פינוקיו' המון בלונים, שאתם אפשר לעוף לשמים. כשחזרתי מהחנות, אימא הייתה עסוקה במטבח ואבא עדיין לא חזר מהעבודה. קשרתי לידיים את הבלונים שניפחתי. עוד שני בלונים מנופחים מאוד חיברתי לרגליים. עליתי על כיסא בחצר וניסיתי לעוף. רציתי להתאמן בלעוף לשמים, כך שכשההורים האמתיים שלי יגיעו לקחת אותי, אוכל לעוף אתם לכוכב-הלכת שלנו. באמת התרוממתי קצת באוויר, אבל רק קצת …, לא מספיק. אימא ראתה אותי ושאלה מה אני עושה. הסברתי לה. היא גלגלה עיניים למעלה ונאנחה. אני הבנתי. היא הסתכלה לשמים לראות אם הם הגיעו, אבל כשראתה שלא, נאנחה כמוני. היא תשמח כשיבואו לקחת אותי, כי היא כל הזמן אומרת לאבא, שאסור להסיר את העיניים ממני. להורים שלי מהכוכב האחר הרי אין עיניים, וצריך יהיה להסיר את העיניים שלי, כדי שאהיה דומה להם שם. אז שאלתי את אבא, למה אסור להסיר ממני את העיניים? והוא ענה לי: "כשתגדלי ותתבגרי, אפשר יהיה…" אז הבנתי שאני צריכה לחכות ולגדול בעוד קצת, ואז אהיה דומה לחייזרית מהכוכב ההוא.

אחר כך נולדה אחותי הקטנה והמעצבנת. היא כל הזמן בכתה. היא אפילו לא ידעה להגיד מה היא רוצה, הטיפשה הזאת! אז באמת רציתי כבר שייקחו אותי, לא הייתה לי כבר יותר סבלנות אל הטיפשות שלה. לכולם בגן סיפרתי על אחותי הקטנה, הטיפשה והמעצבנת. כל הילדים אמרו לי שגם להם יש אחים מעצבנים וכשהיא תגדל עוד קצת מחלת הטיפשות תעבור לה, והיא תבריא.

היה פעם אחת שאימא לא הגיעה לקחת אותי אחרי שכל הילדים כבר הלכו הביתה. הייתי עצובה. דאגתי שהם כבר לא רוצים להיות ההורים הלא-אמתיים שלי, כי יש להם כבר ילדה אחרת – אמתית. הלכתי לגננת שנשארה אתי לבד, ושאלתי למה לא באו לקחת אותי היום מהגן. היא אמרה לי לא לדאוג ושאימא שלי תבוא עוד מעט. אחרי זה הבנתי ש"עוד מעט" זה המון זמן, וכמו שחיכיתי לאימא המון זמן עד שהגיעה ברגל עם אחותי בעגלה, ככה אצטרך לחכות להורים האמתיים שלי, שיגיעו "עוד מעט".

בעצם נמאס לי לחכות. שאלתי את אימא מתי אוכל לעזוב את הבית ולגור בבית העגול שדומה לביצה. אז אימא אמרה שצריכים עוד הרבה מים לזרום בנהר. כשהגננת לימדה שבחורף זורמים הרבה מים בנהרות, החלטתי לאהוב את החורף. המקום שהכרתי שיש בו הכי הרבה מים היה 'מגדל-המים', כי ככה קוראים לו. הוא נמצא באמצע הישוב שלנו. יום אחד, כשירד המון הגשם, החלטתי שיש מספיק מים בנהרות. הורדתי מעל הארון את המזוודה שלי שאתה אני נוסעת בחופשות לסבתא בֶּלָה. מלאתי בה את כל הספרים שאני אוהבת, את הדובי שלי ואת הבובה ימימה ועוד שלושה תפוזים וכמה סוכריות טופי (שאימא שומרת בארון במטבח), ויצאתי מהבית עוד לפני שאבא חזר מהעבודה ולפני שאימא התעוררה ממנוחת הצהריים שלה. לא חשבתי בכלל על הגשם שהרטיב אותי וגם לא על המזוודה הכבדה. רציתי להגיע ל 'מגדל-המים'! המגדל היה נורא גבוה וכדי לעלות למעלה הייתי צריכה לטפס על המון מדרגות שהיו מסודרות כמו סולם לא ישר, אלא מסובב. כל העלייה משכתי את המזוודה הכבדה מאחורה, וכל פעם החלפתי יד. לא העזתי להסתכל למטה – זה היה מפחיד. כל רגע עצרתי. לא היה לי אוויר ונעשה לי חם, אפילו שנרטבתי מהגשם. בסוף הגעתי לסוף של המגדל. שמתי את המזוודה בצד וישבתי באמצע, כדי להיות רחוקה מהצדדים שהפחידו אותי. ישבתי וישבתי, וכשהייתי רעבה אכלתי את כל סוכריות הטופי שהבאתי – בכלל לא הפריע לי שנרטבתי. כנראה שבסוף קצת נרדמתי, כי לא הרגשתי שנהייה לילה. כשפקחתי פתאום את העיניים היה כבר קצת אור. הייתי רטובה. מהשערות טפטפו לי מים על הפנים ועל העיניים. הייתי עצובה. ידעתי שההורים האמתיים גם הפעם לא הגיעו, כי אני עדיין פה. היה קר. רציתי הביתה. פתאום שמעתי מישהו עולה על המדרגות מברזל. חשבתי שהם הגיעו, ועוד מעט כבר אעלה אתם לשמים. אבל אז ראיתי את הראש של אבא שלי הלא-אמתי. הוא נראה מצחיק – דומה לחייזר. הגשם הדביק לו את השערות מכל הצדדים והקרחת שלו, שהוא תמיד מחביא אותה, נראתה נורא גדולה. המעיל שלו וגם כל הפנים שלו היו רטובים, והעיניים שלו נראו קטנות. הוא הסתכל עליי ולא אמר לי כלום. אחר-כך עלה והתיישב על ידי, ונשם כמו כלב שרץ. הוא המשיך לא לדבר אתי. בהתחלה חשבתי שהוא בא לחכות אתי, ושצריך לחכות בשקט, אבל אחר כך כשהתחיל לדבר, הבנתי שהוא לא יכול לדבר בגלל המדרגות.

בכלל לא היה לו כוח לכעוס עליי. ולפני שיתחיל לקבל שוב כוח, אמרתי לו שאחזור הביתה, אבל רק בינתיים… הגוף שלי כאב. היה קר. התחלתי לרעוד כמו חולה. גם לי לא היה כוח, אז בלי להסתכל למטה זרקתי את המזוודה שלי מהמגדל, שלא אצטרך לסחוב אותה שוב כל הדרך חזרה למטה. ברגע שזרקתי אותה, אבא ניסה להגיד לי משהו בלי כוח, אבל… שנינו שמענו פתאום קול צעקה מלמטה. אחר כך היה לאימא גבס על היד המון זמן. אבא בישל לנו. האוכל שלו היה יותר טעים משלה. רציתי שיישאר לה הגבס לתמיד.

אחרי המקרה הזה, שמרו עליי כל הזמן. אסור היה לי ללכת לשום מקום בלעדיהם. נשארתי כל אחר-הצהריים בבית. אפילו ללכת לטלי, החברה הכי טובה שלי מהגן, לא הרשו לי. בכלל לא היה נעים להיות עם אחותי הקטנה בבית. היא גדלה קצת, ועצבנה יותר. בכל פעם שזחלה על הרצפה ותפסה משהו – הרסה אותו. הכול הרסה! בכוונה היא עשתה את זה, הטיפשה. קרעה לי הרבה ציורים וגם קימטה לי את חוברת הציור. בלילה כששכבתי במיטה בחושך, חשבתי על ההורים האמתיים שלי מהכוכב האחר ושאלתי את הירח שהסתכל אליי מהחלון מתי יגיעו. פחדתי שאולי יש להם כבר ילדים חדשים, והם לא רוצים אותי.

כשהייתי כבר כמעט בת שש, חיכיתי פעם שאימא תבוא לקחת אותי מהגן. ישבתי על המדרגה בכניסה לגן, וראיתי מחילה שהנמלים בנו אותה בתוך חריץ קטן במדרכה. הסתכלתי על שתי נמלים שהלכו הלוך וחזור. אוספות גרגיר ומביאות למחילה, ושוב הולכות להביא משהו… . התפלאתי איך הן לא מתעייפות לעשות כל הזמן אותו דבר. פתאום שמעתי את הגננת קוראת לי. היא לקחה אותי ביד והכניסה אותי לגן. היינו לבד. את כל הילדים כבר לקחו הביתה. נבהלתי. שוב לא באו לקחת אותי. הבטן כאבה לי. חשבתי שאולי אחותי חולה ואימא לא יכולה לבוא לקחת אותי. הגננת התיישבה על הכיסא של הילדים ודיברה אליי בשקט, כמו שאימא מדברת עם אחותי אחרי שעשתה בחיתול משהו גדול ומסריח. היא אמרה שהייתה תאונת-דרכים. נהג לא זהיר התנגש באוטו שלנו. לקחו את כולם לבית חולים. נסעתי אתה לבית חולים באוטו שלה. בדרך לא דיברה. היא הייתה עצובה כמוני. חשבתי שהם מתו והתחלתי לפחד שלא אראה אותם, ומהיום אשאר לבד. פתאום כבר לא היה לי חשוב שהם לא ההורים האמתיים שלי – אני רק רציתי לראות אותם. פחדתי להישאר לבד. בבית חולים לקחה אותי הגננת לחדר גדול עם ריח של תרופות. אימא שכבה שם במיטה גדולה ובפיז'מה ורודה כמו כֹל האימהות שהיו שם. הפנים שלה היו לבנים. היא שכחה לשים את האודם שלה. שמחתי לראות אותה ורצתי אליה. היא חיבקה אותי ונישקה אותי על המצח, ומאוד אהבה אותי. אחר כך אמרה תודה לגננת, והגננת שלי הלכה. חזרתי הביתה עם אימא ועם אחותי הקטנה במונית. אבא נשאר בבית-חולים. כשחזר, אסור היה לי לעצבן אותו ולעשות רעש. היו לו כאבי ראש, ושמו לו תחבושת גדולה על הצוואר.

מאז אני כבר לא מחכה להורים האמתיים שלי. כשהם יבואו, אני כבר לא רוצה לעלות אתם לשמים, אלא להישאר כאן. אולי אני לא שייכת לכאן, אבל להורים האמתיים שלי אין עיניים, ולי יש. אני רוצה להישאר כאן ושאף פעם לא יסירו ממני את העיניים, שאוכל לראות תמיד את כּוּוולַם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להאיר פינות אפלות”