החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ככה נראה אושר

מאת:
הוצאה: | 2004 | 80 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

גיבורי הסיפורים הקצרים שבספר זה מוצאים עצמם בפרשות דרכים, באמצע או בשלהי החיים, כאשר קול פנימי תובע מהם תשובות לשאלות קיומיות, ושולח אותם למסע פנימי למציאת משמעות ותכלית ולפענוח תחושת האושר. לצד צמיחת תובנות חדשות, מתרחשים תהליכים של אבל והשלמה, נגיעה במיסטי ובמופלא או כניעה לתחושת המלכוד ואף ציפייה לנסים.

בין הדמויות ב"ככה נראה אושר" – שראה אור לראשונה בשנת 2004: אשה במשבר אמצע החיים, שמשליכה את המשבר הנפשי שלה על נישואיה ויוצאת עם מסקנה על מהות האושר האנושי; גבר מצליח, שתחושת סופיות החיים משתלטת עליו לפתע וגורמת לחייו להראות תפלים; אם חד הורית הכותבת מכתב לבנה ערב חתונתו ותוך כדי כך עורכת חשבון נפש, ערירית העוברת מן העולם במעין חוויה מסטית־אפוקליפטית, אלמנה הפוגשת מדריכה רוחנית וזוכה בתפנית פנימית, קשיש על סף המוות שמסכם את תכלית החיים, ומישהו שכבר מת שמדבר על החיים מנקודת "מבטו".

שלומית מירון, יוצרת ומנחת קבוצות, חושפת באזמל חד ועדין את המקומות הכואבים, הקומיים, המיסטיים, המייסרים והמופלאים, שבהם עוברים נשים וגברים, בבגרותם המאוחרת, בדרכם לבינה.

את ההשראה לסיפוריה הקצרים, שמתפרסמים מעל במות שונות (בין השאר ב'מראה' – כתב עת לספרות אמנות והגות יהודית ובאתרים 'פסיכולוגיה עברית' ו'סלונה') שואבת המחברת מהסדנאות שהיא יוצרת ומקיימת מזה כעשר שנים – המלוות אנשים במשברי חיים באמצעות כתיבת זכרונות, כתיבה יצירתית, כתיבה אינטואיטיבית וביבליותרפיה.

ספר נוסף של שלומית מירון "המוצץ שלי והמוצץ של אבא – סיפורו של מסע גמילה משפחתי" – מהסוגה האמביוולנטית (כתוב בשני רבדים – למבוגרים ולילדים) נבחר על ידי המכון לתרגום ספרות עברית וראה אור בספרדית ובקטלנית.

מירון, היא תלמידת תואר שני בחוג לתרבות עברית באוניברסיטת תל אביב, וחוקרת את גלגולה של המאגיה היהודית מתקופת התנ"ך לימינו.

מקט: 1-860-1

גיבורי הסיפורים הקצרים שבספר זה מוצאים עצמם בפרשות דרכים, באמצע או בשלהי החיים, כאשר קול פנימי תובע מהם תשובות לשאלות קיומיות, ושולח אותם למסע פנימי למציאת משמעות ותכלית ולפענוח תחושת האושר.


ככה נראה אושר – האוויר עמד ולא היה מה שיזיז אותו והיא השתוקקה לרוח פרצים, שתבוא ותעיף ותרטיט ותסחרר – להתרגש עד שאי אפשר – והאוויר הזה עומד כבר שנה או יותר.

שנה או יותר. בעיקר יותר. העצב כבר לא עמוק, אבל גם לא הצחוק, שהיה פעם פורץ ומתגלגל ומחבר תהומות, עולמות, מזיז הרים. איזו ילדה משוגעת הייתי – כזאת שבוכה וצוחקת בעוצמות שאלוהים היה חייב, מוכרח להגיב.

ותמיד, תמיד היו תגובות. ועכשיו, פתאום, שקט. דממה. הילדה התבגרה והיא לא מתגרה יותר באלוהים ואלוהים לא מתגרה יותר בה. הסכמה. סטאטוס־קוו. אני לא ארעיש עולמות כדי להעיר אותך ואתה אל תרעיש עולמות בשבילי. וההסכם מקויים. אין מה לדבר. אלוהים עומד יפה בהסכמים שעושים איתו. ואם למישהו יש טענות, שיבוא בטענות לעצמו. שיזכור מה ביקש. והיא זכרה – היא ביקשה שקט ושקט היא קיבלה.

וככה זה יהיה מעתה? היה לה קשה להחליט אם היא מוכנה לסגור על היציבות הזאת. בעל, שני ילדים, כלב, בית עם חצר מטופחת, עבודה מסודרת, מוערכת. ולימודים – כן, למה לא? כול מיני תחומי עניין חדשים, אבל הכול במסגרת. בעיקר במסגרת הטעם הטוב. לא פורץ גבולות, לא מאיים על סגנון החיים.

בועז חזר מהעבודה. לרגע הזה היו שלושה סימנים בטוחים. השעה שמונה וחמש דקות בדיוק, אם אין במקרה איזה פקק באיילון ושמונה ורבע עד שמונה וחצי אם יש פקק באיילון. הסימנים הבאים – ריח האפטר שייב (איך הוא מצליח לשמר אותו יום שלם?) וטריקת הדלת בצורה המסוימת שלו. אין ספק, גבר עם סגנון.

החשבון שלה לא היה איתו. אף פעם לא איתו. גם לא עם הילדים או עם הכלב. זה רק היא – היא עם עצמה.

ואיזה מזל, היא חשבה לעצמה, שלפחות הגיעה לגיל הזה, גיל התבונה, שבו את מבחינה מה בינך לבין עצמך, מה בינך לבין אלוהים ומה לא שייך, לא קשור אלייך בכלל. והוא לא היה קשור. הוא היה התגשמות משאלה. זה מה שרצית – זה מה שקיבלת.

ואולי, אולי מה שהיה הכי קשה במחשבה על איזשהו שינוי, היה הזיכרון המאוד חזק, שזה בדיוק, אבל בדיוק, מה שהיא ביקשה לעצמה אחרי כול הסערות.

היא צחקה לעצמה במרירות, אולי בפחד, כי היא נזכרה בסרט "המכשפות מאיסטוויק" – הנשים שקיבלו בדיוק את הגבר שביקשו, אבל הוא היה אסונן. הוא היה השטן.

פתאום התגנבה ללבה מחשבה, שאולי בכלל מישהו משחק איתה פה משחקים כדי לסדר אותה. איך שלא יהיה, מה שלא יהיה. ולא בשביל ללמוד איזשהו שיעור גדול ומשמעותי ברוחניות לצורך תכלית חייה (שהשד יודע מהי), סתם, בשביל לשחק.

וזה הפחיד אותה. הפחיד אותה כמו שתפסה עצמה משחקת עם נמלה בחצר. מזיזה גרגר לחם גדול עם ענף קטן מפה לשם, עושה לה שבילים קטנים להראות לה את הדרך ואז מפנה את הפירור לצד אחר. משגעת אותה. אמא, למה? שאל אותה הילד שלה, שעקב בתמיהה אחרי המשחק הזה. והרי אמא שלו כל־כך טובה. והכול אצלה תמיד כל־כך נכון. ומשהו פה לא הסתדר לו בכלל. וגם לה. והיא התעשתה כשהוא פנה אליה, והגישה לנמלה את הפירור עד הקן ונשאה אותה על הענף לפתח הקן, כדי שלא תתאמץ, ופיזרה לה עוד הרבה פירורים מהלחם. סוף טוב. הכול טוב.

מישהו יעיר את אלוהים, ככה פתאום, גם בשבילי?

הימים היו חמים, לחים, מעיקים, והאוויר עמד. היא חשבה שהיא לא באמת רוצה לבקש עכשיו סערות, היא מעדיפה להמשיך לעמוד בלי תנועה, אך גם בלי סכנה. טעם הכאב עוד היה בגרונה. התופת בבטן. לא, לא. ככה לפחות לא כואב. שקט. אפשר להמציא ריגושים קלים, קטנים, לא צריך להסתכן.

אבל הסכנה כבר ממילא עמדה באוויר והיא היתה חולה. בחילה מוכרת טיפסה במעלה גרונה – כזאת שטומנת בחובה הבטחה לסבל שילך ויתעצם, ילך ויגבר. כשהיתה קטנה נלחמה בבחילה הזאת. יותר מכול שנאה להקיא. רק לא להקיא. היא היתה מוכנה לסבול כך שעות. לסבול, אבל להימנע מהתחושה הזאת של הרעל, שתופס תאוצה במעלה הגרון – בניגוד לכוח המשיכה, בניגוד לסדר הטוב. משהו השתבש. צריך להיפטר מהקיים ולהתחיל מחדש.

היא לא אהבה להתחיל מחדש. רצתה לדעת מה קורה. להיות בשליטה. לצפות, כמובן, להפתעות טובות, אבל מה יהיה אם יהיו הפתעות רעות? אין לה כבר כוח לכאב, לעלבון, לאכזבה, לדחייה.

כל־כך הרבה שנים חיה בביצות האלה וחיכתה ליום הזה, שתהיה במקום שהיא נמצאת עכשיו – מוכרת לעצמה ולסביבה, מטופחת, מוגדרת. צמח מוגן.

הלהבה שבערה בתוכה כמעט שככה לרגע. בועז שאל אותה בזהירות אם היא רוצה משהו והיא לא שמעה את השאלה עד הסוף. רק חשבה על כך, שאין כרגע שום דבר שהוא יכול לתת לה, שהיא תרצה. והיא כעסה מפני שהיא הרגישה איך מתחיל המעגל הזה שבו כמה שהוא ישתדל יותר היא תיעשה תובענית יותר ופחות מרוצה. בור ללא תחתית.

היא לא ריחמה עליו. גם לא רצתה להיכנס לתפקידים שלו ולוויכוחים שלו עם עצמו. אם הוא בחר בה ואם הוא רוצה כל־כך לרצות אותה – גם כשהיא לא נחמדה – מן הסתם יש גם לו את הסיבות הטובות שלו, שלא קשורות בה. לא קשורות בה בכלל. לא עניין שבינה לבינו – עניין שבינו לבין עצמו. והיא נמצאת שם, כמו קורבן, שבויה – לתת לו את האפשרות להשתדל, לרצות, להיות קדוש מעונה, צדיק – מסיבות השמורות עמו. לגמרי עמו. לא משנה מה היא תעשה עם זה.

וכמה זה שונה מהמקום בו ראתה אותם לפני שנים. כמה שמחה, שסוף סוף ידעה להגיד כן גם למי שנחמד אליה, למי שרוצה לשמח אותה. ראתה בכך אות גדול לפיוס בינה לבין עצמה. בינה לבין החיים. כאילו הצליחה לבנות סוף סוף משהו נכון ויפה ונחמד – כמו שצריך. והיו אלה נופים של אושר שהפעימו אותה, כמו הרגישה שהשלימה מלאכות שהטילה על עצמה. בלי שום קשר אליו. בלי שום קשר לאושרו. אבל הם היו מאושרים. כול אחד עם אושרו. כול אחד מהסיבות השמורות עמו. אושר שנפגש באושר. במקרה. והנה לך זוגיות טובה.

ועכשיו היה גם את העניין הזה עם הילדים. השותפות. הנשיאה בעול. לחלוק יחד אהבה, גאווה ואושר. יצירה משותפת – חצי שלו וחצי שלה. החזון שלה, הביצוע שלו. העקשנות שלו, העיניים הירוקות שלה. איזה פאזל הרכיבו ביחד. כמה זה נחמד לעבוד ככה ביחד ולהשיג כאלה תוצאות.

כן, כן. לא בציניות. אף פעם לא בציניות כשמדובר בילדים. אחרי הכול מדובר בבני אדם חדשים, שימלאו את עולמנו המיוסר בכול המחשבות שכבר חשבנו ואולי אפילו בחדשות. אולי הם נושאים תקווה חדשה. אולי הם יצליחו לגלות משהו שגם אנחנו קיווינו לגלות ולהיות מאושרים. לנצח.

הזמן עמד באוויר ולא היה מה שישכיח אותו. תקתוק השעון חרץ קמטים בפנים עייפות והשעה היתה מאוחרת. מחר יום חדש ואולי היא בכלל תרגיש אחרת. לפעמים מרגישים אחרת. ככה סתם בלי שום סיבה. בסך הכול מה הם חיינו – אם לא רצף של הרגשות חולפות.

מחר היא אולי תרגיש אחרת, אבל מה היא תרגיש בעוד שבוע? על כך היא לא רוצה לחשוב בכלל. בדמיון שלה היא ראתה אותם – את בועז ואת הילדים -טורחים סביב העוגה שהכינו בעבודת צוות משותפת, עם הקצפת הלבנה והסוכריות הצבעוניות, מנסים ליצור בצורה הכי מדויקת את המספר 40.

כשהיא תיכנס פתאום הביתה בערב, הם ידליקו את הזיקוקים ויצעקו לה: מזל טוב, יום הולדת שמח, והיא תופתע כמו תמיד ותשמח בהם ותחשוב לעצמה איזה מזל שיש לי כזאת משפחה וכזאת אהבה והלב שלה יחמץ מעצב ובגרון שלה יעמדו דמעות שאי אפשר לבלוע ואי אפשר להקיא והיא תכעס על עצמה שהיא לא מבינה מה טוב בחיים ולא יודעת להיות מאושרת ותיזכר בכול החברות שלה הרווקות, והגרושות והנבגדות והעקרות, שהיו מתחלפות איתה בעד כול הון שבעולם. והיא תפתח את המתנות והיא תנשק ותגיד תודה ותחייך ותחכה ללילה, שכולם ילכו לישון, ותיקח סיגריה ותעשן ותנשוף מול הירח ותראה איך העשן מתרחק ממנה ומתפוגג.

אלוהים תעזור לי, היא נאנחה בלבה אל מול השמים השחורים וצחקה על התשובה, שהוקרנה מיד על המסך הפרטי שבראשה: אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו – זה הרי מה שהיא אומרת תמיד לחברה הלוזרית שלה, בכול פעם שההיא מתפללת לרחמים, במקום להזיז את התחת ולעשות משהו עם החיים שלה.

והיא חשבה שהיא חייבת לעצמה סוף סוף, בגילה המופלג, ללמוד להקיא – לזרוק החוצה את מה שמכאיב ולהתחיל מחדש.

זה טירוף! איזה סיבה בעולם יש לי להקיא? הכול כול כך בריא. והיא ידעה שהיא שוב משחקת עם עצמה במשחק ההתחמקויות. מנסה להימלט מהבלתי נמנע, שזורם אט אט במעלה הגרון. אפשר לדחות את זה, אבל אי אפשר למנוע את זה. אז קדימה, מה את מחליטה? תחכי לגיל חמישים או שישים, או שתעשי את זה עכשיו כשהכול עוד פתוח, אבל ללא ספק – הדקה האחרונה.

עוד לילה קשה. היא נכנסה לחדר השינה והביטה בבועז שישן כדרכו עם מבט מיוסר על הפנים. היא לא חשבה שהוא יופתע. היה לה ברור שהוא מחכה למכה הזאת בבטן, בדיוק כמו שהיה זה התפקיד שלו לנסות לרצות אותה. מין עסקת חבילה שכזאת – אני אשתדל כול חיי לשמח אותך ואת בסוף תתני לי מכה בבטן. זה הדיל הבלתי כתוב ביניהם. היא ענתה על ציפיותיו והיא שנאה אותו על כך.

היא לא ידעה איזה חיים היא רוצה במקום, אבל היה לה ברור שהוא לא אמור להיות השחקן הראשי בהם. מישהו אחר. משהו אחר. בסדר, גם תמורת קצת כאב. אבל קצת. היא בכול זאת הולכת להיות זהירה.

בימים הבאים היא הסתובבה סביבו, מתבוננת בו, מחכה לרגע המתאים להשחיל הקדמות. זה לא יהיה פשוט. זה ברור לה. גם בטח לא מהיר. יעברו ימים רבים עד שהחבילה תתחיל להתפרק אט אט. גם היא זקוקה להדרגתיות. גם לה עוד קשה לחשוב על זה, לעכל את זה. היא גם רוצה להשאיר לעצמה פתח מילוט – לאפשרות שהיא תגיע למסקנה שנעשתה כאן שגיאה חמורה. אולי אפילו תציע לו משהו באמצע. משהו כמו נישואים פתוחים או משמורת משותפת על הילדים, שתחייב אותם למסגרת משותפת. למען הסדר הטוב ותחושת הביטחון של כולם.

היא בחנה אותו והוא נראה כל־כך רגיל. לא מצפה ממנה לכלום. לא טורח לחפש בעיניה את מה שפעם עוד חיפש – אהבה, הקשבה, חיבה, אכפתיות, תשומת לב. את האושר פגש באושר החליף הסיפור על: הכאב פגש בכאב, וכמה הסיפור הזה הרבה פחות נחמד וכמה הרבה פחות נעים לשמוע ולראות הסיפור הזה. עדיף, באמת עדיף להשפיל עיניים.

איש איש עם כאביו, עם אכזבותיו, עם חלומותיו הבלתי ממומשים, עם ויתוריו המייסרים. היא לפחות כעסה, צעקה, בכתה בלבה, הוא סתם המשיך לנוע בתסריט חייו המשמים, סופג הכול בשקט, בהכנעה. מקיים את הנדרש.

הכול היה אוטומטי כל־כך והיא חשבה – איזה חרא קטן ומתפשר אתה. מגיע לך הרבה יותר. למה, למה אתה מסכים לזה?

והכעס שלה הוליד כול מיני תגובות קטנוניות, אבל הוא שתק וסבל הכול וניסה לברר אם היא עדיין חולה או אם יש איזו מצוקה אחרת שיש בידו להושיע, והיא חשבה שאי אפשר להמשיך להתעלל בו ככה יותר.

והיא חיכתה לשבוע שאחרי יום ההולדת ואחרי כול התודות והחגיגות, החליטה להפתיע אותו ולהזמין אותו לארוחת צהריים בתוך כדי ביקור פתע במקום עבודתו. צעד דרמטי כזה, ראוי שתהיה לו הקדמה דרמטית, המעידה על חשיבותו.

הוא עבד כחשב בחברה גדולה למוצרי מזון. איש חשוב, איש עסוק. מאוד עסוק. בדמיון שלה היא ראתה הרבה חשבונות וחשבוניות. ים של מספרים, שהוא, בדייקנות ובמסירות אין קץ, עושה בהם סדר. נמלה עמלנית שכמותו. הדבקות היא חיינו. המספרים הם עמלנו הבלתי נמנע. והיא נזכרה איך פעם היתה מתקשרת אליו לעתים קרובות, ואיך זה היה מפריע תמיד, אבל הוא שמח והתפנה אליה למרות הכול ואיך השיחות הלכו ופחתו ועכשיו היא אפילו לא ידעה איך קוראים למזכירה שקיבלה אותה בפתח החדר שלו.

אני אשתו של בועז היא אמרה, והמזכירה ננעצה שם כאילו ראתה חייזר וסומק עז הציף את לחייה. בועז נמצא, לא?! כן, כן תיכנסי, אמרה המזכירה וטעם רע עלה בגרונה, כי היא זכרה את המבט הזה ואת הסיטואציה הזאת מאיפשהו ולא היה לה טוב. בועז ישב ממוסמר לכיסא שלו כאילו המשיך את מבטה של המזכירה, והוא לא הצליח להתעשת בשום פנים ואופן גם אחרי ששהתה אצלו כמה דקות, והם דיברו ביניהם על ענייני שגרה, ומזג האוויר וכאב השיניים של הילד ובועז היה עסוק מאוד בלסדר מהר כול מיני דברים על השולחן ולהכניס למגירות כול מיני חפצים, שהיא ראתה אבל לא הצליחה לתרגם לעצמה בשום פנים ואופן מה היא רואה. הפקודות לא הגיעו למוח.

והיא חשבה – משהו רע קורה. סכנה מתרגשת עלי. אותות אזעקה החלו לעלות מכול אברי גופה והיא נחלשה. הראש כאב לה והבטן רעדה. היא צריכה כוס מים והוא כמובן מביא מיד. כשהוא יצא והיא נותרה בחדר לבדה, היא ניסתה לעשות סדר בדברים והיה לה ברור שהסדר המוכר לה השתנה – יש משהו אחר שהיא עומדת לגלות וזה עומד לכאוב.

בחוץ היו התלחשויות. היא שמעה טון דיבור מהיר, קטוע, לחוץ מאוד. הוא נכנס עם כוס המים ועל פניו מבוכה וחרדה.

היא אמרה שהכי טוב שתלך הביתה. היא בטח עדיין חולה. והוא אמר כן, הכי טוב. והיא יצאה, כושלת, והוא ליווה אותה עד למכונית ושאל אם היא בטוחה שהיא יכולה לנהוג והיא אמרה שכן, כן. באמת. אתקשר אליך ברגע שאגיע הביתה, והוא הבטיח לחזור מוקדם מהרגיל.

ובדרך היא חשבה לעצמה, שהיא לא רוצה לחשוב. אבל בבית היא פשוט הפכה בטירוף את כול המגירות שלו ואת כול הארנקים והדפים וחיטטה בהם היסטרית. הכול פתאום היה ברור. המבט של המזכירה והמבט שלו וההיעדרויות בערבים מסוימים, שאף פעם לא הטרידו אותה, והאדישות שלו לנוכח האדישות שלה, והמבט האוטומטי בעיניים שלו.

והיא התקשרה ואמרה שהוא חייב להגיע. עכשיו. מיד. בעצם היא תפגוש אותו באיזו מסעדה באזור. לא ליד הילדים. בראשה כבר הלמו קריאות הקרב והיא חיכתה לו שם מוכנה למערכה. הוא נכנס בצעד מהוסס והתיישב מולה בעיניים אטומות. היא הביטה בו ולא הבינה איך זה יכול להיות שכול הזמן שהיא ריחמה עליו הוא התעלל בה ככה מבלי שתדע. נקמתו המתוקה. הוא הסכים לתת לה לשחק את המשחק שלה, את המלכה בארמון, כשמאחורי גבה הוא חי את החיים האמיתיים, הלך עם עצמו לכול מקום שרצה בלי להביט אחורה, או הצִדה, או לפנים. והיא קינאה בו פתאום כל־כך על האומץ שלו, על הנאמנות שלו לעצמו – לעצמו בלבד.

והוא הקשיב ושתק. והיא חשבה שהנה עכשיו הוא יתחנן על נפשו, אבל היא לא תסלח לו, היא תעניש אותו. היא תראה לו מה זה. והוא רק אמר, שאם היא ככה מרגישה אז אולי זה באמת רעיון טוב להיפרד לאיזו תקופה.

והיא הרגישה כמו רמש. אפילו להעניש אותו היא לא יכולה. העונש יהיה בשבילו ברכה. מה היא תעשה, לאן היא תלך, לא יכול להיות שהוא לא אוהב אותה, שהוא לא שם בשבילה יותר. לא יכול להיות.

והוא הדליק סיגריה ושאל אותה אם היא רוצה, והיא התרפקה על הפנייה שלו אליה. על המבט, על קירוב הידיים בעת הצתת הסיגריה. הוא שאף את האוויר לריאותיו והיא אהבה פתאום את החזה שלו הרחב, שנפתח עם השאיפה. היא אהבה פתאום את השקט שלו. הוא היה בעיניה כל־כך רב עוצמה.

והוא אמר שהוא מוכרח לזוז. והיא אמרה: רגע, יש לנו עוד הרבה על מה לדבר. והוא אמר: אולי כדאי שלא עכשיו, אחר כך, כשנעכל, כשנירגע. והיא לא הסכימה, לא הסכימה שילך כשהוא כבר לא שלה.

בתוך רגע היא שינתה גישה והעלתה שלוש הצעות רציניות לשיקום נישואיהם, שאחת מהן כללה כתובת וטלפון של יועץ נישואים מעולה שהיא מכירה, שאפשר להתחיל אצלו מהיום. והוא נרתע מהלחץ שלה, אבל הבטיח לשקול את הדברים ונפרד בנימוס והלך.

הלילה היה מפחיד וקר, האוויר זז כמטורף ונדמה היה לה כי עוד רגע תצנח ותתעלף. היא כבר התגעגעה לדיכאון של אתמול ושל כול השנים האחרונות ורצתה בו בלי תנאי. מבטיחה, מבטיחה, שלעולם יותר לא אקטר ולא אתלונן. רק בבקשה תחזיר לי את החיים שלי. אלוהים. עוד פעם זה היה בינה לבין אלוהים. הוא לימד אותה לקח והיא לומדת מהר, לא צריך להמשיך. אבל היא הכירה את אלוהים, הוא לא כזה ותרן. לקח הוא לקח. ולא היה אכפת לה ללמוד את הלקח, רק שמישהו יבטיח לה שהוא יחזור. הריחה את בגדיו בארון. הורידה את תחתוניו מהחבל. הניחה את מכונת הגילוח החשמלית במקומה ולבשה את החולצה שלו.

היא היתה מאושרת לרגע לגלות שהיא בעצם מאוהבת בבעל שלה – חזון אחרית הימים, תחיית המתים – אבל היא לא יכלה לשאת את התסריט לפיו בעוד שנה היא מקבלת הזמנה לחתונה של בועז ושל המזכירה.

המוח שלה עבד בקדחתנות. כמה זה מוזר שהמוח עובד ככה, אחרי כל־כך הרבה שנים מנוונות. עוד ועוד התחלפו התסריטים. איך היא תפתה אותו, איך היא תחזיר אותו, איך היא תרחיק את המזכירה הזאת ממנו.

היא כבר צלצלה למתווכים וחשבה על מקום מגורים נפלא בצפון, המשופע בחברות הזקוקות לחשבים, או על חופשה נפלאה עם הילדים – טיול תרמילאים בהודו לשלושה חודשים, כמו שתמיד חלמו.

והיא בכתה ובכתה ובכתה. מהעלבון. בעיקר מהעלבון. הביטה במראה וראתה את עצמה – לא מכוערת, אבל גם לא יפה. מחר, מחר היא כבר תהיה במכון כושר ולקוסמטיקאית שלה היא התקשרה עוד קודם. שיפוץ כללי. אוברול. היא תחזור לימים הטובים שלה.

והוא, איפה הוא. אולי הוא לא ירצה בה למרות הכול. כול הזמן הזה שהיא שלטה בבית ביד רמה והרגישה שהוא כולו נתון בשבילה ולמענה, הוא חמק ממנה, מעריצותה, וטווה את חייו בשקט, כמו עכביש. כמו אלמנה שחורה.

טיפשה, חשבת שאת מנצחת? הוא ניצח וניצח בגדול. את התרברבת והוא ניצח. מה זה, מלחמה? מי מדבר על מלחמה? הכול מלחמה! יחסים הם מלחמה. אמא ובת, אב ובנו, אשה וגבר, אח ואחות. כולם נלחמים על משהו, על איזושהי עליונות, על איזושהי הכרה – מיהו החזק, מיהו החכם, מיהו הטוב ביותר, מי יצליח להגשים את עצמו ואת חלומותיו, מי צודק.

והוא הצליח – הוא הצליח בזמן שנרקבת עם היסוסייך, ייסורייך ולבטייך. את התפתלת והוא חי. ועכשיו יש גם סיכוי טוב שאת תמשיכי להתפתל והוא ימשיך לחיות, אולי אפילו יקים משפחה חדשה – אשה צערה ורדרדת, עם הרבה מרץ לחנחונים טריים ולתינוקות רכים. סרט חוזר. החיים מחדש. משהו שהיא, ככל הנראה, לא תצליח כבר לעשות. בטח לא בקלות כזאת.

היא לא תיתן לו. היא לא תיתן לו לחמוק ככה. היא תחזיר אותו בחזרה. למקומו.

על השולחן בפינת האוכל שלה עמד נר דולק ונערכה ארוחת ערב שלא היתה מביישת שום מסעדת פאר. הילדים היו מחוץ לבית והיא חיכתה לו לבושה בחולצת הסריג, ששיגעה אותו פעם, לשיחת הבהרה.

והוא הגיע. מרוחק אבל מקסים. לא פורש את קלפיו. לא מגלה. בבת אחת היא זכרה הכול. את שלל משחקי הפיתוי. פעם אחת היא כבר לכדה אותו וזה היה מבצע לא פחות קשה. אפשר לנסות לשחזר את ההצלחה. והיא נדהמה לראות את השינוי ההורמונלי האדיר שהתעורר בה באחת ואת הנמרה הארוטית והנחושה, שצצה ועלתה לפתע מתוכה, מובילה אותו אט אט, בערמומיות אין קץ, מנטרלת את חמקמקותו, את מרחב המחיה שלו, ממקדת אותו בה, מהפנטת אותו, במגע שמתרקם קודם באוויר עד לשפתיים שנוגעות, מרפרפות בהססנות במעלה צווארה. ועכשיו כשהוא ככה, עוד לא לגמרי שלה, היא הביטה בגבו ובפניה במראה שממול. וזה היה מראה של רגע שחייבים ללמוד להקפיא. כי בשביל רגעים כאלה אנחנו חיים. ככה, היא חשבה, ככה נראה אושר.

  1. :

    אותי זה הפך. איזה סיפור.

הוסיפו תגובה