החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חסד ספרדי

מאת:
הוצאה: , | 2011 | 374 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

יאיר מוזס, במאי קולנוע, מגיע לסנטייגו דה קומפוסטלה שבספרד עם רות, השחקנית הוותיקה שלו, לרטרוספקטיבה שעורכים שם לכבוד סרטיו. על הקיר מעל למיטתם במלון הוא מגלה רפרודוקציה של ציור לא-מוכר לו, שבו אשה צעירה מיניקה אסיר מבוגר. מוזס אינו מודע למסורת האירופית הארוכה של "החסד הרומי", אך הציור מממש לדעתו סצנה נועזת שהגה התסריטאי שלו, טריגָנו, אשר נועדה להתרחש בסרטם המשותף השביעי, לפני למעלה משלושים שנה. הסצנה בוטלה באמצע הצילומים בגלל המהומה שחוללה אז רות, אשר סירבה לבצע אותה. איך ומדוע נתלה עכשיו הציור בחדרם?

ביטולה של הסצנה בזמנו הביא לקרע סופי בין מוזס לבין טריגנו, התסריטאי של כל סרטיו הראשונים, ואף גרם לניתוק היחסים בין טריגנו לבין רות, אהובתו מנערותם בעיירת פיתוח בנגב. מאז אותו קרע "מוטלת" רות על מוזס, כחובה וכאשמה.

"הרטרוספקטיבה" – שמסיבות עלומות, מעוררות חשד, נבחרו לה ודוּבּבו לספרדית רק סרטים קדומים של מוזס, פרי שיתוף-הפעולה שלו עם טריגנו – אינה מסתיימת בספרד, וציור "החסד הרומי" עוד ישוב ויכונן את המשך הרומאן. חזרתם של מוזס ורות ארצה תהיה כרוכה בשיטוט פיזי ונפשי בעבר, שסופו להוליך לתיקון, כפרה ופיוס.

האירוניה המרחפת על-פני הרומאן, והדיאלוגים והמצבים הקומיים שממלאים אותו, יוצרים אקלים מצודד ומשעשע של "קומדיה", אבל מעֵבר לה הולך ומתפתח חשבון-נפש נוקב של מוזס עם עצמו, ככל שהוא הולך ומשיל את קליפותיו.

הדמיון הנועז של יהושע, במלוא לבלובו, ממטיר עלינו כאן סצנות מדהימות חדשות, עד לסיום, שבו יומר "החסד הרומי" ב"חסד ספרדי".

הספר זכה בפרס מדיסיס הצרפתי לספר הזר הטוב ביותר לשנת 2012.

מקט: 4-31-5028
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר
יאיר מוזס, במאי קולנוע, מגיע לסנטייגו דה קומפוסטלה שבספרד עם רות, השחקנית הוותיקה שלו, לרטרוספקטיבה שעורכים שם לכבוד סרטיו. על […]

1/ סַנְטְיָגוֹ דֶה קוֹמפּוֹסְטֶלָה

רק עם כניסתם בחצות לילה אל רחבת אבן ענקית, חמורת־סבר, עירומה מכל קישוט, פסל או מזרקה, למעֵט שלשלאות ברזל כבדות הכובלות אותה בפינותיה, חש הבמאי שהנה שוככת חרדתה של בת־לווייתו. ובעוד שני שרתים כסופי שיער נחפזים אליהם במדרגות בית־החולים־לצליינים לשעבר, שנהפך למלון פָּארָאדוֹר, כבר קורנת אליו תודתה של השחקנית, שהצטרפה אליו לבקשתו. אבל לאחר שנאספות המזוודות לא נרתע המארח מן השעה המאוחרת, גם לא מעייפותם הגלויה־לעין של אורחיו, והוא מושך אותם בתקיפות אל לב הכיכר כדי שיתפעלו בדממת הלילה מן הקתדרלה המפורסמת, שבין צריחיה הצהבהבים מזדקפים עתה לכבודם מלכים וקדושים. באנגלית מוזרה אבל שופעת הוא נוקב בשמות קדמוניה ובוניה ומשתבח בגודל הכיכר שהמאמינים נוהרים אליה, וניכר שהוא נחוש להוכיח לאורחיו שקדושת המקום שאליו הגיעו הלילה אינה נופלת מקדושת הארץ שממנה באו.

ואכן, לנוכח תפארת הקתדרלה והדרו של המלון הממתין לצידה טוב בעיני הבמאי, יאיר מוזס, שלא סירב לבקשת השגרירות, ולמרות גילו המתקדם יצא אל חבל ארץ מרוחק זה כדי להיות נוכח ברטרוספקטיבה שעורכים לסרטיו, ולא רק כאורח־כבוד שתקני, אלא כמשתתף פעיל. וכמו בשנים האחרונות, שוב חוזר הצער על היעדרו של הצלם שלו, שלבטח כבר היה עכשיו מכתיף מצלמה, ובזוך הלילה החורפי היה מנסה להטמיע אם לא את הקתדרלה עצמה, שהונצחה אינספור פעמים, לפחות את אור הירח המוטל בחיוורונו על שלשלאות הברזל, או אפילו את הצל של מדרגות האבן הרחבות, שמובילות אל העיר הישנה. ואם היה הבמאי מתרעם, כמו פעם, על בזבוז של חומר יקר, הוא היה מחייך ושותק, שהרי כבר הוכח שצילומים אקראיים, לא־תכליתיים, שאינם קשורים לא לעלילה ולא לדמויות, יש בכוחם, על שולחן העריכה, להעשיר מעברים סתמיים בין סצנות ולהעניק גם לסרט ריאליסטי מובהק אותו נופך מיסטי וסמלי שהתסריטאי־לשעבר שלו היה חותר אליו.

טוֹלֶדָנוֹ, הצלם, אילו היה עדיין בחיים, לא היה ניצב דוּמם להאזין להסברים הדקדקניים של המארח, שכבר ברור שיהיה צריך להציב לו גבול, אלא היה חומק לאחור, ובגנֵבה ושלא בגנֵבה היה משׂביע שוב את מצלמתו הרעבתנית בצדודית פניה ובתווי גופה או אפילו רק בצלליתה של רות, שאהבתו אליה הביאה למותו.

ואולי בגללה הוא מרבה להיזכר בו גם שנים לאחר מותו, שכן השחקנית, מושא אהבתו הנכזבת של הצלם, הפכה להיות לעתים בת־לווייתו של מוזס, או נכון יותר “דמות” שהופקדה בידיו. הנה היא נסמכת אליו עכשיו, לבושה במעיל־שיער מהוה, כפופה מעט, מסורבלת, אך למרות הסימנים שחרצו בה השנים היא עדיין מושכת לב, והקשבתה מסבירת־הפנים, שנראית אמיתית גם כשאיננה כזאת, ממריצה את שטף הדיבור הלילי, שבאמת הגיעה השעה לקטוע אותו.

כן, אדוני… אוחז האורח בזרועו של המארח שמרוב עייפות כבר פרח שמו מן הזיכרון. הקתדרלה שלך ראויה להערצה, ואני מקווה שמחר בבוקר היא עדיין לא תיפרד מהכיכר שלה, כך שבשלושת הימים שנתארח כאן עוד יהיה שפע זמן לחזור ולהתפעל ממנה. ומנהל הארכיון לאמנות הקולנוע, איש קטן־קומה מן הגזע

הקלטי, קירח ובעל פני ירח, מחייך וחוזר בענווה אבל בהקפדה על שמו, חוּאן דה וִיוֹלָה, ומזהיר מפני אשליית “שפע הזמן”. תוכנית הרטרוספקטיבה, שעדיין לא נמסרה לאורחים, עמוסה ודחוסה; בכל יום יקרינו לפחות שני סרטים – מלבד ארוחות ודיונים. לא רק בארכיון הסרטים, אלא גם במכון עצמו, מתעוררת סקרנות כלפי אמנות הקולנוע במדינת היהודים; וכבר רוחשות קושיות של מורים ותלמידים, שמכירים את יצירתו של הישראלי, ואין ספק שיתווספו עליהן גם תהיות של חובבים.

ב

יש רטרוספקטיבות שבהן מזמינים בשביל הבמאי והשחקנית שני חדרים, כי בביוגרפיות שלהם, כפי שהן נחשפות באינטרנט, שוררת עמימות בנוגע למהות האמיתית של יחסיהם. לעומת זאת, יש שהמארחים, מתוך ידיעה, שמועה, או סתם תקווה לחסוך, מכינים בבית־המלון חדר אחד בלבד. כשמוצעים לבמאי ולשחקנית שני חדרים, הם לוקחים את שניהם ומשתמשים בהם על־פי נטיית לבם באותה תקופה, אבל כשמעמידים לרשותם חדר אחד בלבד, הם מקבלים את הדין בהשלמה.

במלון היסטורי זה, שכל פינה שבו אומרת מאמץ אסתטי להמיר את עברו הרפואי בנוֹחוּת הדורה, העמידו לרשות האורחים חדר מרוּוח בקומה העליונה, עליית־גג שקורות עץ רחבות תומכות את תקרתה בהרמוניה מוקפדת. הרהיטים אומנם ישנים, אבל מבהיקים בלכה אדמונית, וּוילונות הקטיפה עטורים בגדילי משי, שצבעם תואם את השטיח הרך. ארונות־הקיר חרותים בגילופים אמנותיים, ובתוכם ממתינים מדפים רחבים ושפע של קולבי־עץ מרופדים. אומנם אין שתי מיטות נפרדות, אבל המיטה המשותפת נדיבה מאוד בממדיה, ופרושים עליה מצעים רעננים מקושטים ברקמה כפרית. גם חדר־הרחצה רחב־ידיים, אריחיו מבהיקים ואביזריו חדישים ומתוחכמים, פרט לאמבט ענק, בעל רגלי חרס, שהשתמר אולי כמוצג רפואי, שכן לפי סגנונו וממדיו דומה שבימים רחוקים היו רוחצים בו שני צליינים חולים ולא אחד. וכבר עיניה הבוחנות של רות – שבילדותה גדלה בעיירת פיתוח דרומית, והיא כמהה תמיד לשהות במקומות שלא יזכירו את מצוקות ילדותה – מאשרות את יופיו של החדר, ובלי היסוס היא פושטת את בגדיה ומתכרבלת מתחת לכסת הגדולה, נכונה להתמסר לתרדמה חסרת־דאגה.

מוזס – איש בינוני בקומתו, אשר בשנים האחרונות גידל כרס עגלגלה שלא נודעה במשפחתו, ולכן החליט לאזן אותה בזקן סנטר קטן, אינטלקטואלי – מרוצה מן החדר ומגודלה של המיטה הכפולה, אם כי מטרידה אותו מעט ההודעה על דחיסותה של הרטרוספקטיבה שלפניהם. למרות השעה המאוחרת הוא אינו ממהר להצטרף אל הישֵׁנה בַּמיטה, אלא חולץ את נעליו ומתהלך חרש, שלא להפריע לה להעמיק בתרדמתה. כבר זמן־מה הוא נוהג בה ברוך מיוחד, כי עדיין מחכה לה צער הידיעה שלא יהיה לה שום תפקיד בסרט הבא שלו. ואף כי שעת חצות חלפה מזמן, לא כדאי לסמוך על כוחה של עייפות טבעית, ולפיכך הוא מקדים לבלוע כמוסה שמומחיותה בעמעום החרדה. אבל כשהוא מבקש להחליש מעט את להט החימום אין הוא מצליח לגלות היכן מסתתר מנגנון השליטה, ולכן הוא פוער חלון, לשובב מעט את החדר ברעננות חורפית, ולהפתעתו הוא מגלה שהקתדרלה העתיקה לא הסתפקה ברחבת האבן האדירה הפרושׂה בחזיתה, אלא הצמיחה מאחוריה כיכר נוספת, כלל לא קטנה, שבמרכזה, על כן גבוה, ניצב מלאך אבן המניף כלפי האורח את חרבו.

בחדווה גומע מוזס את האוויר הצונן לפני שהוא מגיף את החלון ומחפה אותו היטב בווילון הקטיפה הכהה, כדי שאור השחר לא יזרז את ההתעוררות, ובזהירות, בלי שום נגיעה בגוף הרדום לידו, הוא משתחל תחת הכסת הגדולה. כבר כמה פעמים ביקשה רופאת־המשפחה מרות שתחזור על בדיקת הדם שתוצאותיה התגלו כמדאיגות, אבל היא, למרות הפצרותיו, דוחה שוב ושוב את הבדיקה. אולם כשנקבע תאריך לרטרוספקטיבה הזאת חשב מוזס שעדיף שתקיז מדמה לאחר שובם מספרד. גם אם יתברר שיש בעיה אמיתית בתמונת הדם שלה, עדיין תהיה שהות להתמודד איתה אחר־כך, ובינתיים מוטב לנצל את ההפוגה שנסיעה כזו מאפשרת כדי להשקיט מעט את הדאגה, בעיקר שלו, לא שלה.

במתג שלצד המיטה הוא מסלק את שאריות האור בחדר, כי רק בעלטה גמורה מסוגלת שנתו לגבור על דמיונותיו. אלא שבקיר הסמוך למיטה, קרוב לתקרה, נותרה נקודת אור עקשנית, שמן־הסתם נועדה להאיר את התמונה במסגרת המוזהבת התלויה מתחתיה, או לפחות להסב את תשומת־הלב אליה, ובעוד הוא מהסס אם ראוי לקום ולהיאבק באור חלוש כל־כך, הוא חש בעוצמתה של העייפות שהתעוררה עכשיו כדי להמתיק את שנתו, והוא מתכווץ לתנוחה עוּבּרית, ובמבט חטוף הוא קולט באפלולית שתי דמויות מיתולוגיות – גבר קירח, עירום בפלג גופו העליון, יושב או כורע למרגלותיה של נימפה חשופת חזה. אז הוא מסיר את משקפיו, שולף מאוזניו את מכשירי־השמיעה, ונרדם.

את ההידרדרות בשמיעתו איבחנה דווקא רות, ששמה לב שבהופעות לפני קהל הוא מרים את קולו שלא לצורך ועונה תשובות שאינן תמיד לעניין. אומנם גם תשובות שאינן מתאימות לשאלות עשויות להתקבל באהדה אצל אנשים מנומסים, הזוכרים לטובה את סרטיו שנגעו בלבם, אלא שקם דור חדש אשר שאלותיו תובעניות וממוקדות, ואם עונה הבמאי תשובה שמתנכרת לַשאלה, אין מוותרים לו. לפעמים מזדקף אדם חביב בקהל, שלא רק משחזר את השאלה אלא אף משיב עליה, אבל סיוע כזה, אפילו אם הוא נעשה ברוח טובה, אינו מאושש את כבודו של שום מרצה.

לכן השתכנע מוזס להיעזר במכשירי־שמיעה, שלמרות זעירותם אינם ניתנים להסתרה גמורה מעין בוחנת, ולפיכך הם מעמיקים את ההכרה בגילו. כשהוא תוקע את המכשירים הוורדרדים בשתי אוזניו, הם משמיעים מנגינה קצרה, לאמור, אנחנו לשירותך, ומיד הם מגבירים את המולת העולם. אבל לעתים הם מצפצפים ומזמזמים להנאתם, אם משום שאיזה מכשיר־שמיעה באוזן זרה משדר אליהם אות אחווה, ואם משום שמכ”ם צבאי נסתר כלשהו חוקר את זהותם. כשהסוללה באחד המכשירים ממצה את עצמה, היא מודיעה על גסיסתה בפעימה רציפה, עקשנית, שלא ניתן להתעלם ממנה, ולכן גם בזמן שיחת־רעים, או אפילו באמצע הרצאה, עליו לשלוף את המכשיר ולהחליף בו סוללה.

בסך־הכל היטיבו המכשירים עם מוזס. בעבודת הבימוי התבהר הדיאלוג בינו לבין השחקנים וצוות ההפקה, ובהופעות מול קהל הוא נראה ממוקד ונינוח. ובאורח מוזר, דווקא המכשירים הזעירים הללו לימדו אותו שהחירשות אינה רק עניין פיזיולוגי אלא גם פסיכולוגי. כשהוא שוכח לנעוץ אותם באוזניו, עדיין הוא מסוגל לפעמים לקלוט נימות דקות וחרישיות בדברי אחרים. גם בלוטת הערמונית שלו, שתפחה בשנים האחרונות, לימדה אותו לקח דומה. הוא והיא יכולים להתעלם זה מקיומו של זה במשך שעות רבות, גם לאחר שתייה מרובה, אבל לפעמים, בלי סיבה ברורה, רק בעקבות התרגשות ממחשבה חדשה או מביטוי רגשי מורכב, ואפילו עקב נסיעה איטית במעלית צרה, יכולה הערמונית לאיים על בעליה בלי כל התראה, ואז, כאשר השירותים רחוקים, או מיקומם אינו ידוע, אין ברירה אלא למהר לפינת סתר מאחורי מכונית חונה, או ליד פחי־האשפה ובלוני הגאז בחצרו של בית־מגורים מקרי. פעם, בייאושו, הוא חמק לגינה פרטית, אלא שבעל־הבית כבר ארב לו שם כדי לגעור בו. ואם הייתי רק כלב־חוצות, התגונן מוזס בחיוך, גם אותו היית מעליב ככה? אבל אתה לא כלב, הפטיר האיש בבוז, ואפילו אם תתאמץ לא תוכל להיות. מוזס רכס את מכנסיו והסתלק בשתיקה, אף שהיה יכול לספר לו שבתחילת עבודתו כבמאי יצרו הוא והתסריטאי שלו, שאול טְריגָנוֹ, סרט סוריאליסטי בן שלושים דקות על בעל קנאי שחושד כי אשתו בוגדת בו, ולכן, כדי לעקוב אחריה, הוא מתחפש לכלב. למרבה פליאתם הם הצליחו לעשות סרט שאינו מהתלה גרידא. התסריט המתוחכם והצילום המעודן, בתוספת מוסיקה מתאימה, אִפשרו להפיק מן הכלב ששיחק את הבעל הקנאי מחוות אנושיות אמינות. דמותו עדיין משוטטת בזיכרונו של מוזס. בן־תערובת גדול וצהבהב, שעיר ומלנכולי, דומה יותר לצבוע מאשר לכלב, אוזניו גדולות ומשתפלות, אולי ירושה מסבתא סְפַּניֶלית קדומה. הכלב היה נאמן כל־כך להוראות הבימוי, עד שהיה דומה שנפשו הכלבית הטמיעה את טירופו של הבעל הקנאי. גם לאחר שתמו הצילומים הוא נשאר זמן־מה צמוד לבמאי שלו – בן־לוויה מוזר, נאמן, מיוסר, כאילו באמת הצליח מוזס להפיח בו נשמת אדם; עד שלבסוף חצה כביש בפזיזות ונדרס.

ג

אומנם חשכה גמורה, אבל מחוגי השעון אינם מאכזבים. שבע־וחצי ולא חמש בבוקר. התרדמה גברה על התודעה שגברה על החרדה, ואם גם היבהב במשך הלילה חלום מוזר, הוא לא הטריד את בעליו. בחשאי חומק יאיר מן המיטה ומשתדל לא לזעזע את סביבתו, ועל־פי הזיכרון בלבד הוא מגשש לעֵבר חדר־הרחצה. וכבר בת־לווייתו, רדומה אבל לא מנותקת, כובשת לה אינסטינקטיבית חלקים מן הטריטוריה שהתפנתה.

בחדר־הרחצה קבוע אשנב שדרכו ניתן לראות עכשיו בני־אדם מהלכים לאורך חומת הקתדרלה. היום הראשון לרטרוספקטיבה כבר מתחיל איפוא, וכדאי להוסיף מנוחה בטרם תתחיל המהומה. זהרורי אור שמסתננים עד למיטה הגדולה מזהיבים את רגליה של השחקנית שנחשפו כי הכסת נשמטה מעט. מוזס מכסה אותן ובוחן בדקדקנות את הרפרודוקציה התלויה על הקיר. המבט החטוף בלילה היה שטחי ומטעה. אולי מוצג כאן אירוע מיתולוגי עלום, אבל לא של תשוקת גבר זקן לאשה צעירה, אלא של אדם רעב ומיואש. האיש הזקן, השרירי, הוא ודאי אסיר, שכן ידיו כבולות מאחוריו, וכפות רגליו היחפות והמזוהמות כנראה שוחררו זה עתה מן הסד, שנח לידן – ושוביו מן־הסתם הרעיבו אותו עד כדי כך, שהוא נמשך אל חסד שדיה של אשה צעירה, מיניקה, המדריכה בזהירות את קודקודו הקירח, השחוּם, אל לובן השד שלה.

מוזס מחפש את שֵׁם האמן ומוצא רק שתי מלים בכתב מסולסל: CARITAS ROMANA, כלומר, חסד רומי, וכהבזק של ברק רחוק חולפת בו השאלה אם ייתכן שמין ציור מוזר ונועז כזה, התלוי באקראי בחדר של בית־מלון בחבל גָליסְיה שבספרד, היה מוכר גם לטריגָנו. האם אפשר שבדמדומי שחר ספרדי, כך, בפשטות מקרית, הוא מגלה כאן, בסַנטיָגוֹ דה קוֹמפּוֹסטֶלה, מקור נסתר, ניצוץ שהצית את דמיונו של התסריטאי שלו, צעיר מוכשר, כמעט גאון, אבל גם עקשן בלתי־מתפשר, שבגלל סצנה שהתבטלה ניתק את יחסיו לא רק אתו, אלא גם עם חברתו ובת־זוגו, אשר מאז היא מוטלת עליו, על מוזס, אם לא כחובה הרי לפחות כדאגה. האם התמונה המיתולוגית הזאת היא שהיתה ההשראה של טריגָנו לאותה סצנה מטורפת, אשר נועדה לזעזע את הלב בסוף הסרט המשותף האחרון שלהם?

המקום שנבחר בשביל הצילומים של סצנת הסיום היה ברחוב מוזנח, לא רחוק מנמל הדייגים של יפו. מזג־האוויר הסגרירי באותו יום התאים לרוח הקודרת של הסרט. הצלם והמקליט, המאפרת והתאורן, כבר סיימו את הכנותיהם, ולמרות נידחותו של המקום התקהל מסביב קהל לא קטן. בתחילת שנות השבעים עדיין היה צילום פומבי של סרט עלילתי מאורע נדיר בארץ, ועוברי־אורח נמשכו אליו כבחבלי קסם. מוזס לא שוכח את הבוקר ההוא, למרות השנים הרבות שחלפו מאז, כי בו קרסה ברית העבודה בינו לבין התסריטאי שלו. בקרן הרחוב, על שרפרף, ישב קבצן קשיש לבוש בלואים – שחקן ידוע מן התיאטרון הלאומי. למוזס היה חשוב במיוחד שבסיום הסרט, באפיזודה האחרונה, לא יופיע ניצב אנונימי, אלא שחקן מוּכּר ומכובד, שיפתיע את הצופים בדמות קבצן עלוב וייחרת בלבבות. השחקן אומנם דרש שיוסיפו לדמותו נופך אינטלקטואלי כלשהו, אם באמצעות צילינדר שימתין לנדבות במקום כובע רגיל, ואם באמצעות מקטרת שעשנה יסתלסל מבין שפתיו. וכבר כשניתנו ההוראות האחרונות חש מוזס בציפייה הזחוחה של השחקן הוותיק לקראת המגע החושני עם שדיה של אשה צעירה, מה גם שהיה ברור שהסצנה תצולם כמה פעמים, כדי שיהיה אפשר לגלות על שולחן העריכה את הגרסה היותר מזעזעת באמינותה. למרות מקוריותה, לא היתה הסצנה מסובכת לביצוע. אשה צעירה, שזה עתה יצאה מקליניקה פרטית ליולדות לאחר שהשאירה שם את תינוקה לאימוץ, משוטטת במר נפשה ברחובות, וכשהיא מבחינה בקבצן הזקן, היא מתירה את מעילה, חולצת שד ומיניקה אותו.

ובגלל המריבה הקשה שפרצה באותו בוקר עדיין שמורים בזיכרון גם פרטים שוליים. המעיל הישן והארוך שרות לבשה. פניה שאופרו כך שייראו חולניים ומיוסרים. דלת ברזל חלודה באחד הבתים העזובים שנבחרה לייצג את השער של הקליניקה. אבל בעיקר זכורה מצוקתה של השחקנית הצעירה. טולדנו חזר וצילם את היציאה משער הקליניקה בתקווה לחזק את אמינות התנהגותה של האשה, אבל מוזס חש שמשהו מפחיד אותה. תנועותיה נעשו יותר ויותר מהוססות, חלולות, כאילו כל הווייתה מתקוממת כנגד הסצנה שכתב בשבילה התסריטאי בן־זוגה. תחילה הניח מוזס שמביכים אותה מבטיהם של הצופים הסקרנים, והציע שיצלמו את ההנקה מאחורי פרגוד. אבל התברר שלא עיני הזרים מרתיעות אותה, והלוא כבר הזדמן לה לערטל חלקים מגופה מול המצלמה, ולפעמים היה נדמה למוזס שהיא אף משתוקקת לכך. אפילו מגע שפתיו של השחקן הזקן בשַׁדהּ לא הבהיל אותה. אבל נפשה התקוממה נגד האבסורד שבדחיפת אשה צעירה אומללה, שזה עתה מסרה את תינוקהּ לאימוץ, להיניק זקן זר. אלא שבשל עריצותו הרוחנית של טריגנו, היא העדיפה לחמוק מן הסצנה באמצעות קביעת עובדה, מבלי להסתבך בדיבורים. וכך, בעודה מתקרבת אל פינת הרחוב והמצלמה בעקבותיה, היא נמלטה לפתע לתא־הנהג של משאית ההפקה, נעלה דלתות והעלתה חלונות, וניתקה מגע.

בהארה מיידית הזדהה מוזס עם רתיעתה, ולמרות השיבוש הלא־צפוי, ואף שהושקע לא מעט בהכנת אתר הצילום, הוא הורה לטולדנו הנסער, שהשתוקק כל־כך לסצנה הזאת, להניח למצלמה, לכבות את התאורה ולפרק את המסילה. ומאחר שבאותם ימים הוא היה לא רק במאי אלא גם מפיק, הוא מיהר אל הקבצן מן התיאטרון הלאומי כדי להודיע לו על ביטול הסצנה ושילם לו בו־במקום ובמזומן את השכר המובטח, כאילו התקיימה הסצנה. עדיין הוא זוכר את העלבון שהבעיר את פניו של השחקן הדחוי, אשר אומנם הופיע בעבר בכמה תפקידים קלאסיים בתיאטרון, אבל בשנים האחרונות לא נמצא בשבילו שום תפקיד ולכן היה זקוק מאוד למשהו, ולוּ גם שולי, שיחזק את ערכו לפחות בעיני עצמו. תחילה עוד ניסה השחקן לברר אם השחקנית נרתעת ממנו, אבל לאחר שמוזס הרגיע אותו שלא בו מדובר, אלא בפקפוק באמינותה ובנחיצותה של הסצנה עצמה, פלט השחקן קללה, השליך את המקטרת המוצתת לצילינדר, ותבע שיזמינו לו מונית. כעבור שנה או שנתיים, למקרא מודעת־אבל על פטירתו, תהה מוזס אם מפח־הנפש הפתאומי שנגרם לו באותו בוקר סגרירי לא החיש את מותו.

טריגנו לא השלים תחילה עם הפגיעה בתסריט שלו ורץ לשכנע את בת־זוגו שתחזור בה. אבל מאחר שהיה ברור לה שאכן יש בכוחו לכופף את סירובה ולהחזיר אותה לתפקיד שנכתב בשבילה, היא החליטה פשוט להתעלם ממנו. כיסתה את פניה בידיה וסירבה אפילו להוריד את שמשת החלון ולשמוע את קולו. למרד כזה טריגנו לא ציפה, והוא החל להכות באגרופו בשמשה כמבקש לשבור אותה, אבל רות לא פתחה את השמשה ורק צנחה והתקפלה למרגלות המושב, ומוזס, בניסיון לעצור את האלימות הגוברת של התסריטאי, מיהר ליטול על עצמו את האחריות לביטול סצנת הסיום. בוא, נחפש סיום אחר, הציע, משהו אנושי וסביר יותר, סצנה שתשדר חמלה פשוטה ולא פרובוקציה אינטלקטואלית. ואף שידע כי הוא פוצע את גאוותו של תלמידו־שותפו, הוא נסחף בדברי מחאה על תחושת התִּפלות והשעמום שפוקדת אותו לאחרונה כבמאי, כשנגזר עליו לממש מצבים חולניים ומעוּותים, שהולכים ומתרבים בתסריטים. בכוונה בחר במלים קיצוניות – “שעמום” ולא “קושי”, “תִּפלות” ולא “מוזרות” – שיוכלו לערער את ביטחונו העצמי של שותפו הצעיר. והרי טריגנו, שהיה בזמנו תלמיד אהוב ונאמן של מוזס, הוא שנטע בו אמונה שיחד הם מסוגלים לממש יצירות שיהיו בהן חזיונות ורעיונות חדשים לגמרי, ושיכנע אותו להפוך ממורה ליוצר סרטים, והנה לפתע, לאחר שורת סרטים משותפים, מביע המורה כפירה לא רק בערך האמנותי של עבודת תלמידו, אלא גם באיכותה המוסרית.

מאותו בוקר נטען עלבונו של טריגנו בשנאה שקטה אבל החלטית אשר חיבלה בכל אפשרות של המשך העבודה המשותפת. אמת, גם קודם־לכן התגלעו ביניהם ויכוחים ומחלוקות, אם על מבחר הדמויות ועל אופי היחסים ביניהן, ואם על תוכנם וסגנונם של הדיאלוגים, ולפעמים אפילו על זוויות צילום שצוינו מראש בתסריט. אבל עדיין התקיימה ביניהם אותה שותפות טובה, שבזכותה נוצרו שישה סרטים אומנם לא רווחיים, אבל ייחודיים ומקוריים, שזכו לאהדתם של אלו שדעתם היתה חשובה בעיני היוצרים. אבל לאחר שבצילומי הסרט השביעי מרדה לפתע השחקנית בסצנת הסיום, שהתסריטאי החשיב אותה כתכלית הסרט כולו, והבמאי לא רק שלא שיכנע אותה לחזור ולעמוד מול המצלמה, אלא גם הזדהה עם הסירוב שלה ואף החריף אותו, מיהר טריגנו לקרוע לגזרים את השותפות, ובצדק מבחינתו. כי היה מוסכם ביניהם שאפשר להתדיין על התסריט בשעת כתיבתו, אבל כשמתחילים הצילומים על הבמאי להישאר נאמן לכתוב.

וגם אם חלפו מאז שנים רבות, שבהן לא היה שום קשר בין שניהם, עדיין יכול מוזס לחוש בַּגֶדם של הקטיעה ההיא ולהאמין שאף התסריטאי חש בו, גם אם הוא גאה מלהודות בכך.

שהרי מאז שנפרדו דרכיהם המשיך מוזס לעשות סרטים באורך מלא, תחילה על־פי תסריטים שכתבו אחרים, ואחר־כך, כשההצלחה האירה לו פנים, על־פי תסריטים פרי רוחו או שנשאבו מספרים של אחרים. ואילו התסריטאי נדחק לעשיית סרטים קצרים אזוטריים, חצי־תיעודיים, וכשהתגלו שותפיו החדשים כחסרי־תושייה וסיבכו את ההפקות בצרות כספיות, חדל ליצור לגמרי והחל ללמד.

לפעמים עולה במוזס רצון עמום לחדש את הקשר אתו, אבל הוא מוותר. הפיוס לאחר קרע קשה יותר מיישור ההדורים לאחר ריב. כשהיו נפגשים באקראי, באירועים ציבוריים, בפסטיבלים או בסמינרים, בקושי היו מסוגלים להחליף כמה משפטים סתמיים, נטולי רגש, שצינתם ביטאה והזכירה את עומק התהום שנפערה ביניהם. תחילה סבר מוזס שטריגנו נפרד ממנו בגלל הפגיעה בכבודו המקצועי, אבל כשראה שהתסריטאי נטש גם את אהובתו וחברתו, הבין מוזס שגאוותו הזועמת של טריגנו התעוררה לא רק בשל התחשבות מוגזמת של במאי בשחקן שנרתע מדרישה חולנית של תסריט, אלא לנוכח רגישות יתרה שגילה גבר זר כלפי מצוקתה של אשה שטריגנו ראה אותה כנתונה למרותו. שכן אלמלא נכמר לבו של מוזס על נשיות מבוהלת המסרבת לחלוץ שד לקבצן זקן בפינת רחוב, ודאי לא היה מרחיק לכת ומוותר על סצנה שקודם־לכן היה מוכן לממש אותה – סצנה שמעולם לא נראתה על המסך. והלוא טולדנו, הצלם, שהיה כרוך אחרי רות, כיוון את התאורה ואת המצלמה כדי שסיומו של הסרט, הרגע שבו ראשו של הקבצן נח על שדיה, יִקְרַן באותה ארוטיות מעודנת, מעוררת געגוע, שאִפיינה את הופעותיה של רות באותה תקופה.

עכשיו, לפני תמונת ‘החסד הרומי’, מבטל מוזס את האפשרות שטריגנו התוודע אל ציור זה, או אל אחר דומה לו, לפני שהגה את הסצנה שלו. כשהיה שאול טריגנו תלמיד בכיתתו, התגלה כמי שסומך בעיקר על דמיונו ולא על השכלתו, שממילא היתה מקרית ולא מסודרת. והרי טריגנו גם לא בחר באסיר זקן, שידיו כפותות מאחורי גבו ואינו יכול לגעת באשה שעושה עמו חסד, אלא בקבצן זקן בקרן רחוב, הלופת כמו תינוק את השד שמיטיב אתו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חסד ספרדי”