לגרש את השדים הוא סיפור חייו המפתיע של עודד רוזנפלד, שגדל ביישוב כפרי שלו בסמוך ליער עצי אלון עבותים, בבית […]
ראשית דבר
נולדתי בסמוך לחג השבועות שבו ניתנה התורה לעם ישראל, ואני לא לקחתיה. בכל משך תקופת ילדותי ברחתי ממנה ובכל רגע בחיי הבוגרים רדפתי אחריה. זאת היא תמצית סיפור חיי. ברחתי מהתורה, אבל לא מהספרים.
מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי לקרוא ספרים, אבל מעולם לא חשבתי שארצה לכתוב ספר. תמיד ראיתי בסופרים ענקי רוח ולא עלה בדעתי לנסות ולהתמודד עם אתגר גדול כל כך. ג’וליה קמרון טוענת בספרה ‘הזכות לכתוב’ שיש לבטל את המושג סופר, ושלכל אדם באשר הוא יש הזכות לכתוב. גם אדיר כהן תומך בגישתה של קמרון, בספרו ‘היה הסופר של חייך’. כהן מציע לכותב “להיות קשוב לקול הפנימי שבו, לגלות את עצמו, את המעיק עליו, את שאלותיו, את שיקופי דמותו, את הדרכים הנפתחות לפניו, את קשיי הדרך ואת הסיפוק שבהתמודדות, הפורקן והמסע הדמיוני…” (6: 13).
בכל ספר יש משום חשיפה עצמית של כותבו, בוודאי כאשר הוא מספר את סיפור חייו. משהחלטתי לכתוב את סיפור חיי, ידעתי שאהיה מחויב לאמת ולאותנטיות, ומאידך, אירועים לא מעטים בו נכתבו כרומן ספרותי. אולם אם חשיפת הפרטים נגעה לאנשים אחרים, בעיקר כאלה שהחשיפה לא החמיאה להם במיוחד או עקב צנעת הפרט, שמותיהם לא הוזכרו או שונו. עם זאת, המציאות בתיאוריי נותרה כפי שאני חוויתי אותה, מזווית ראייתי האישית כמובן, ובוודאי שהיא סובייקטיבית – כי איך אפשר אחרת?
הסופר נתן שחם, חתן פרס ישראל, כותב בספרו, ‘סיפור הכיסוי הכפול של אימא שלי’, כי המספר על עצמו ראוי ליחס של כבוד וחשד. הוא נתלה באילן גדול כמו ג’ורג’ אורוול ומצטט: “מי שלא מספר משהו לא נעים מעברו, חושדים בו שלא כתב את כל האמת”. הסופר שחם מוסיף: “אף זה שהלשין על עצמו להנאתו אין לדעת אם לא חשף טעות וחולשה כדי לחפות על איוולת וחטאים גרועים ממנה” (16: 33).
בחירת שם הספר, ‘לגרש את השדים’, נשענת על בסיס חיי – חיים שבהם נדרשתי להתעמת בכל יום, בעיקר בתקופת ילדותי, עם דרישות, סנקציות, איומים, הפחדות ויד קשה, ביחסיי עם אבי במיוחד, בבחינת “חושך שבטו שונא בנו”. ההתמודדות עם הקונפליקט התמידי שבין הפיתוי להפר את הכללים ואת הדרישות לבין הידיעה על חומרת הענישה, הייתה מורכבת. הצורך למרוד ולהתנגד לכללים שנכפו עליי היה גדול יותר מכל עונש, ויהיה זה החמור ביותר שיהיה. התנהגותי הצפויה הייתה כאילו כפאני שד. כל התנהגות אחרת, התנהגות נורמטיבית, הייתה הפתעה די מרעישה עבורי.
את השדים הללו ניסיתי לגרש במהלך כתיבתי, אולם גיליתי שעצם הכתיבה היא חוויה מטלטלת בפני עצמה, ולעיתים לא רק שלא הצלחתי להיפטר משדים, אף הצלחתי לזמנם – אומנם רק אחדים מהם, ולמזלי לזמן קצר בלבד. ספר זה הינו סיפורת ביכורים, שבה ניסיתי להלך לצד אבני הדרך שציינו את חיי. לעיתים הדרכים היו עקלקלות ומתפתלות ולפיכך נדרשתי בכתיבתי השבלולית לחזור לאחור בזמן, במקביל להתקדמותו על ציר החיים.
פרק ראשון: חיפה – 1944־1946
נולדתי לפנות בוקר, ביום קיץ חמים והביל. המראה הפסטורלי שנשקף לעיני אימי מחלון חדר היולדות לא העיד כלל על הדרמה שאירעה בחדר כמה שעות קודם לכן.
אימי פונתה לבית החולים בדחיפות במוצאי שבת, מעט לפני חצות. הכאבים היו בלתי נסבלים. בימים האחרונים שלפני הלידה, כך סיפרה, “בעיטותיך היו בעוצמה כל כך חזקה עד שלא יכולתי להתאפק וצרחתי מכאבים”. כבר מתחילת ההיריון נבעתה אימי מאפשרות החזרה של החוויה הטראומתית מלידתה של אחותי, שש שנים קודם לכן. רגשות האשמה מאותה לידה, שעל מקורם ארחיב בהמשך, ליוו אותה עוד שנים רבות.
תהליך הלידה החל “ולא הראית כל סימן שאתה רוצה לצאת…”, סיפרה לי אימי שנים רבות לאחר מכן. “רק לא מלקחיים, רק לא מלקחיים”, צרחה אימי מכאבים ומאימת הזיכרון. “גברת אסתר, אם אינך רוצה שנעבור לניתוח קיסרי, את חייבת ללחוץ ברגע זה בכל הכוח”, אמר הרופא המיילד. אימי גייסה את שארית כוחה ולאחר דקות ארוכות, שנִדמו לה כשעות, הגחתי לאוויר העולם. השתררה דממה. לא נשמעה צעקה או קול של בכי. הרופא סטר קלות על ישבני, אולם ללא תגובה. הוא סטר פעמים נוספות, ופניי החלו להכחיל. הרופא חבט בעוצמה רבה יותר, ולפתע נשמעה פעיית בכי מתמשך, בעוצמה הולכת וגוברת. אני בכיתי, וכולם נשמו לרווחה.
המראה הפסטורלי הנשקף לעיני אימי מחלון חדר היולדות היה מראה המורדות המערביים של הכרמל, ההולכים ומשתפלים תוך שהם נושקים לים התיכון שנצבע בגוון עז של כחול־טורקיז. השינויים בצבעים, שתעתעו את עיני המתבונן, נבעו מבוהק קרני השמש של בוקר יום ראשון. המראה המרהיב של מפרץ חיפה היווה פיצוי־מה לאימי על הסבל שגרמתי לה בלידתי.
המציאות בחוץ לא דמתה כלל למראה המלבב שנשקף מחלון בית החולים. באותם ימים שלטו הבריטים בארץ ישראל, והעיר חיפה שימשה בסיס צבאי מרכזי של האימפריה במזרח התיכון. חיפה היוותה מבחינת הבריטים צומת לדרכי התחבורה השונות. נתיבי התחבורה היבשתית, הימית והתעופתית אפשרו לבריטים שליטה טובה יותר במזרח התיכון וחיזקו את הקשר שלהם עם בריטניה.
היום שבו נולדתי
היום שבו נולדתי היה עוד יום שגרתי בחייו של ראש העיר היהודי הראשון בעיר המעורבת, שבתאי לוי. הוא הגיע למשרד, כהרגלו מדי יום, בשעה שמונה בבוקר, ומצא על שולחנו את המכתב מטעם ‘ברית השבת בארץ ישראל’. במכתב נדרש ראש העיר “לאסור את המנגינה בבתי הקפה… החל מערב שבת ועד צאת הכוכבים במוצאי שבת… ולא לאפשר שאנשים בלתי אחראים יבטלו את צביון השבת היהודי… רק לשם בצע כסף” (17: 191). לעומת זאת, בחודש שבו נולדתי, הגבירו ההגנה והאצ”ל את מלחמתם כנגד השלטון הבריטי. באירופה, הייתה זו שנת ההכרעה של מלחמת העולם השנייה. בעלות הברית נלחמו בגבורה נגד גרמניה הנאצית. היה זה יומיים לפני הפלישה המכרעת של כוחות הברית לנורמנדי. מלחמת דמים זו נחשבת למלחמה הגדולה בתולדות האנושות, שגבתה מיליוני קורבנות.
ישנם מחקרים היודעים לתאר ולהסביר את השפעת מורָאות המלחמה על העובר, על התינוק בלידתו, על ילדותו ולמעשה על כל מהלך חייו. אימי תיארה אותי כילד רגיש, תנועתי, אנרגטי, סקרן, חסר מנוחה, החייב למשש כל דבר, לפרק, להכיר, לטעום ולהריח, לעולל תעלולים, למרוד בעולם המבוגרים ובמוסכמות. איני יודע עד כמה תכונות אלו קשורות לאותם ממצאי מחקר של השפעות המלחמה או שזו פשוט הגנטיקה, השפעת הסביבה, שילוב בין כלל הגורמים או בין כמה מהם…
חיפה האדומה
בספרם של שרפמן ונחמיאס ‘תה על מרפסת הקזינו’ מתוארת חיפה כעיר ים תיכונית מרתקת, רבת פנים, עיר חדשה ומעורבת. חיפה היא העיר היחידה בישראל הממוקמת על שפת המפרץ הטבעי והמרהיב ביופיו. עיר המשלבת בגבולותיה את ההר הירוק עם הים. מאפייניה של העיר נקבעים במידה רבה על ידי הגוון הקוסמופוליטי שמעניק הנמל, ומעצם היותה עיר מעורבת בעלת פסיפס של עדות אתניות ודתיות.
לאחר מלחמת השחרור נותרו בעיר תושבים ערבים, נוצרים ומוסלמים. היחסים בין היהודים לבין הערבים בעיר היו הרמוניים. ההרמוניה התאפשרה כיוון שכל צד חי במרחב תרבותי, חברתי ודתי באופן עצמאי, ונקודות החיבור בין האוכלוסיות השונות היו בתחומי החיים הכלכליים, העירוניים והממשלתיים. למגוון האנושי והצבעוני תרמו גם העדות המיוחדות, של הבהאים והאחמדים, שאליהן יש כמובן לצרף את העדה הדרוזית השכנה, המתגוררת במרומי הר הכרמל. חיפה מכונה גם בשם “העיר האדומה”. הכינוי נבע ממאפייניה כעיר של פועלים שהתארגנו והקימו ועדי עובדים חזקים, וכן את מועצת הפועלים ואת ההסתדרות. גופים אלו ריכזו כוח חברתי, ציבורי ותרבותי ויישמו אותו ככוח פוליטי שהייתה לו השפעה מכרעת על היישוב. באמצעות הפוליטיקה ההסתדרותית, מפא”י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) ויתר מפלגות הפועלים, הצליחו מנהיגי תנועת הפועלים לשלוט בעיר שנים רבות. גופים אלה יצרו בקרב מרבית בוחריהם (כמעט כל הפועלים נרשמו כחברי ההסתדרות) תחושת הזדהות, גאווה ושייכות לתנועת הפועלים. להיות פועל בחיפה לא היה רק ביטוי של כוח פוליטי אלא דרך חיים של ממש. העיר התאפיינה כעיר של פועלים שבה האקלים הפוליטי הוא של שוויון, אחווה ונאמנות לתנועת הפועלים, שסמלה הוא הדגל האדום.
גרנו בפרברי העיר, ברחוב גאולה הנמצא בפאתי רמת הדר המשקיפה לוואדי רוֹשְמִיֶה (רַאס מִיאֶה – ראש מים), שם גרו שכנינו המוסלמים. בשכונה שבה התגוררנו, רוב התושבים היו ממעמד הפועלים. סגנון הבנייה האופייני בשכונה היה של ‘קופסאות בטון’ אפורות עם מרפסות פתוחות אל הרחוב. סגנון משמים זה נכח בסביבתו בניגוד משווע לסגנונות הבנייה של בתי האבן הערביים, עם הקמרונות והקשתות, בשוני רב לעומת בתי המידות מאבן של המושבה הטמפלרית עם הגמלונים (משולש שווה שוקיים בחלק העליון של הבית), הגגות האדומים ומרפסות העץ, ובסתירה בולטת לסגנון הבנייה האנגלי־מנדטורי המשלב מוטיבים בינלאומיים עם מוטיבים מזרחיים כמו קשתות. הבניין שבו גרנו היה בן שלוש קומות, ללא מעלית – שהייתה אז מצרך נדיר, אם בכלל הייתה. הדירה כללה שני חדרים שבהם התגוררו שתי משפחות – לכל משפחה שני ילדים – עם מטבח ושירותים משותפים. צורת מגורים זו הייתה די אופיינית למשפחות ממעמד הפועלים ולאנשים שעלו ארצה שנים ספורות קודם לכן, ללא כל אמצעים.
כאשר נולדתי מלאו לאחותי שש שנים. היא הלכה לכיתה א בבית הספר ‘חוגים’. מדי יום היא חצתה את רחוב גאולה ואספה את גדי, בן הדוד שגר ברחוב המקביל. אחותה של אימי, מָלָה (עמליה), שהייתה מבוגרת ממנה בשנה, עלתה ארצה בגפה, שנתיים קודם לעליית הוריי. בישראל היא הכירה את זאב רוזנהולץ והם נישאו כעבור שנה. לאחר החלפת מקומות מגורים וכמה עבודות הם עברו לחיפה והתגוררו ברחוב עקיבא הסמוך. אחותי זיוה ובן הדוד גדי היו בני אותו גיל. היחסים בין המשפחות היו מאוד קרובים וחמים, וכך היו גם היחסים בין הילדים.
באחד הימים, בזמן החזרה מבית הספר, חלפו השניים ליד שיח צבר. גדי סיפר לאחותי שאכל סברס, ושהפרי היה מאוד טעים ומתוק. הוא הציע לה לטעום ממנו. עם מקל הצליח גדי להוריד סברס מהשיח ובאמצעות קצה של פחית שימורים קילף חלק מהקליפה. עוד בטרם הצליחה אחותי לחוות את מתיקות הפרי, היא חשה בקוציו הננעצים בלשונה והחלה לבכות. גדי צחק ואמר לה שזה לא נורא כל כך ושהיא צריכה להתגבר. כתגובה, דחפה זיוה את גדי לשיח הצבר. נרעש והמום נחלץ גדי מהשיח, שרוט כולו וזב דם. כאשר התלונן בפניה מדוע עשתה זאת, ענתה לו אחותי: “זה לא נורא כל כך, ואתה צריך להתגבר…” למחרת הלכו בני הדודים לבית הספר כאילו לא אירע דבר.
גן בנימין
בשעות הבוקר הייתה אימי נוהגת לקחת אותי בעגלת התינוקות לטייל ולנוח בגן בנימין. הדרך לגן כללה הליכה במעלה הרחובות גאולה, הפועל ופבזנר וחציה של רחוב יהושע – בואכה גן בנימין. שנים רבות לאחר מכן היא סיפרה לי שגן בנימין נחשב אז לאחד הגנים היפים בארץ, וששם פגשה את שכנותיה לבניין. הן נהנו לשבת על הספסלים שבפארק ושוחחו על מאורעות המלחמה באירופה, על הניסיונות שלא צלחו ליצירת קשר עם בני המשפחה שנותרו בארצותיהם, האם לאפשר לבעלים להיענות לקריאת מנהיגי היישוב העברי להתגייס לבריגדה היהודית כדי להילחם בנאצים ועוד. האימהות שוחחו גם על ענייני היום־יום, על הטיפול בילדים, על קשיי הבעלים במציאת מקום עבודה קבוע עם זכויות ועל השאיפה למצוא דירת קבע למשפחה. אימי סיפרה לשכנותיה שמשפחתנו עתידה לרכוש קרקע בקריית עמל ולבנות שם את ביתנו. כך ישבו האימהות בגן בנימין מדי יום, שיתפו האחת את השנייה בפחדיהן ובחרדותיהן לגורל יקיריהן שנותרו על אדמת אירופה, תינו את צרותיהן היום־יומיות ורקמו במשותף את חלומותיהן. אימי סיפרה לי שהישיבה בצוותא במקום מופלא כמו גן בנימין, שאיפת האוויר הצח, השהייה בין הפרחים ועצי הגן המרהיבים והתמיכה האחת בשנייה, הקלו עליהן בהתמודדות עם קשיי היום־יום. הדרך חזרה הייתה תמיד נעימה וקלה יותר, ולא רק בגלל ההליכה במורד הרחובות.
באחד מביקוריה של אימי בגן בנימין היא הכירה את אולגה זהבי, שבאה עם תינוקה בן השנה לגן כיוון שהרופא המליץ לה לצעוד כל יום כמה קילומטרים לשיפור בריאותה. אולגה התלוננה על פקידי מפא”י המפלים בין העובדים שאין להם פנקס אדום בזכאות לדירה. אימי סיפרה לה שגם לבעלה, המתנגד עקרונית לכפייה השלטונית של מפלגה זו, אין פנקס אדום. כעבור כמה חודשים בישרה אולגה לאימי על זכיית משפחתה בדיור בכפר אתא, אולם סירבה לספר כיצד זה קרה.
רק בחלוף יותר מ־40 שנים הכרתי את התינוק של אולגה מגן בנימין. קראו לו אלי זהבי. אלי ומיכל זהבי גרו בכפר סבא, והכרנו אותם בזכות העבודה המשותפת של רעיותינו בבית הספר ‘ברנר’, לאחר שהפכו חברות טובות. אלי סיפר לי שבימים ההם לא ניתן היה לקבל זכאות לדיור אם לא היית נמנה עם המקורבים למפלגה השלטת, מפא”י. אביו, יעקב זהבי, היה נהג שהוביל חומרי בנייה ממחצבות נשר. את יום עבודתו הוא החל עוד בטרם הפציע השחר, וסיים אותו בשעות הערב המאוחרות. את כפר אתא, שנקרא על שם הכפר הערבי כוּפַרְתַא, בנתה חברת ‘עבודת ישראל’, שהקימה את ‘השיכון הבולגרי’. שמו של אחד ממנהליה היה קונפינו, מהנדס שעלה מבולגריה, ובהתאם לזכאותו של יעקב זהבי הבטיח לו המהנדס זכאות לדיור, “אבל אתה חייב לעבור דרך סטרוטי, פקיד החברה, כדי שייתן לך פתק המאשר את זכאותך”, כך אמר לו קונפינו. חודשים עבר יעקב בין קונפינו לבין סטרוטי, ובין סטרוטי לבין קונפינו, עד שנמאס לו. שלא כהרגלו, השבית יעקב את המשאית בצהרי היום, אל מול משרדו של סטורטי. הוא נכנס למשרד ואמר לפקיד: “אני לא יוצא מכאן בלי הפתק”. הפקיד סטרוטי, שהיה גבר גבה קומה ורחב כתפיים, לא נבהל מאיומיו של יעקב, התקרב אליו ושאל את יעקב מה הוא מתכוון לעשות לו אם לא ייתן לו את הפתק. בתגובה נגח יעקב בפניו של סטרוטי בעוצמה רבה, וזה נפל על הרצפה. יעקב סייע לסטרוטי ההמום לקום. על חולצתו הלבנה של הפקיד ניגר דם רב מאפו. “עכשיו תחתום לי בבקשה”, אמר לו יעקב בקולו הרך, תוך שהוא מוציא ממחטה ומנגב לו את הדם מפניו. סטרוטי חתם, משפחת זהבי זכתה בפתק הזכאות, ובחלוף כמחצית השנה נכנסה לדירתה.
בגיל שנה, מספרת לי אימי, תקפה אותי התקררות קשה שבעקבותיה חליתי בדרכי הנשימה. שיאה של אותה התקררות היה סדרת התקפים של קשיי נשימה קשים. באחד מההתקפים חדלתי לנשום כליל, כך מעידה אימי. היא זעקה נואשות לעזרה, ומשזו לא הגיעה ובראותה כי התחלתי להכחיל בפניי, הכתה בי ברוב ייאושה בהיסטריה וללא כל הבחנה, כמוצא אחרון, עד אשר חזרה נשימתי…
כבר באותם ימים היו מפעלים מזהמים במפרץ חיפה ובסביבתה, כמובן ללא מודעות מצד האוכלוסייה שגרה במקום. האנשים עסקו אז בהישרדות, ובוודאי שלא התעמקו ולא התעניינו בקשר האפשרי שבין זיהום סביבתי לבין תחלואה בדרכי הנשימה…
באחד הימים (ואני כבן שנתיים) הותירה אותי אימי בלול עם בן השכנים, דני, במרפסת המשותפת. הדירה הייתה בקומה הראשונה של הבניין. לפתע נשמעו קריאות בכי ויבבות מהמרפסת. אימי חשה לראות מה קרה, וגילתה כי הילד דני צועק ובוכה, והילד השני (אנוכי) איננו! אימי עמדה נדהמת, אינה מבינה ואינה מאמינה למראה עיניה – לאן יכולתי להיעלם…? משרכנה מעבר למעקה, לכיוון הרחוב, גילתה את הילד התזזיתי הולך ופוסע לו בינות לאנשים, תוך שהוא חוצה לו בנחת את הרחוב…
מצוקת הדיור
אימי התלוננה בפני אבי על תנאי הדיור הקשים: כל בני המשפחה, ארבע נפשות, נאלצים לגור ולהצטופף בחדר אחד. היא אף רמזה לאבי שזיוה, הבת הבכורה, כבר גדולה, ושהמגורים יחד באותו החדר עלולים להשפיע עליה לרעה בכל הקשור ליחסי אישות. היא דרשה לעבור לדירה בת כמה חדרים. אבי טען ש”אם לעבור, זה רק לבית משלנו. חבל על כל לירה לדמי שכירות”. אבי עבד בבניין כעובד ארעי בחברת ‘סולל בונה’, ולא רצה להתחייב לתשלומים לטווח ארוך. אימי לא ויתרה, הציקה לו שוב ושוב, עד שנעתר.
במסגרת עבודתו הוא שמע על יוזמתו של אדם בשם דב פטישי, על הקמת ‘מפעל לשיכון הזול’ בקריית עמל. הוא הצטרף לאחד הסיורים המאורגנים במקום מטעם מועצת פועלי חיפה ונשבה ביופיו של מקום המגורים המיועד, המוקף ביער אלונים עבות והמשקיף אל עבר שֵייח’ אַבְּרֵיק. היזם דב פטישי, ששמע מאבי על ניסיונו בבנייה עוד מימי הקמת הקיבוצים תל עמל וחניתה, הציע לו להוזיל את התשלום עבור הבנייה, באמצעות בנייה עצמית. התשלום היה עבור הקרקע וחומרי הבנייה. פטישי אף הוסיף ואמר לאבי שאם ייעזר בחברים השכנים, שאף הם בונים את בתיהם, הוא לא יחויב לשלם עבור הפועלים.
אבי, כהרגלו, לא הסגיר את התלהבותו מהמקום ואמר לפטישי שהוא מוכן לשקול אפשרות של בנייה במקום, אך אין לו האמצעים הדרושים לכך. פטישי ענה לו מייד שאין כל בעיה – הוא יעזור לו בהשגת הלוואה בתנאים נוחים ביותר. בתשובתו ענה אבי שהוא אינו יכול להתחייב, כיוון שהוא עובד בעבודה שאינה קבועה. פטישי, שהיה מאוד מעוניין בהגשמת חזונו להקמת קריית עמל ולאכלוסה, ענה לו: “תן לי לבדוק מה אני יכול לעשות בעניין”. באותם ימים ‘סולל בונה’ עמדה לרכוש את מפעל הזכוכית ‘פניציה’, שם היו מעוניינים במסגרים. רק לאחר שאבי התקבל לעבודה קבועה ב’פניציה’ הוא לקח הלוואה וקנה שטח של דונם במורדותיה הדרומיים של גבעה, שבעתיד ייסלל בה רחוב ‘חנה סנש’. בתחילה נסע אבי לאחר יום עבודה במפעל כדי לבנות את ביתנו שבקריית עמל, אולם בהמשך עבודת הבנייה נעשתה בסופי שבוע. אבי נעזר בשכנים ובתמורה סייע להם בבניית ביתם. הייתה זו שנה קשה במיוחד בחייו של אבי. בתום אותה שנה עברנו לקריית עמל.
דב פטישי – חזונו של יזם
ארץ ישראל נבנתה על ידי אנשי חזון, יזמים באישיותם, ‘משוגעים לדבר’, שראו את ייעודם בבניית הארץ ופעלו במשך כל ימי חייהם מתוך תחושת שליחות עמוקה. כזה היה גם דב פטישי, שכבר בצעירותו בלט כאידאליסט בתנועת ‘השומר הצעיר’, שפעלה במחתרת באזור ווהלין שבאוקראינה (ברית המועצות לשעבר). לאחר עלייתו לישראל ועם סיום לימודיו בטכניון, הגה את הרעיון של השיכון העצמי למחוסרי העבודה, וארגן קבוצה של מאה משפחות שעלו יחד איתו לגבעות ‘חַרְתִיָה’ והקימו את היישוב ‘בית שערים החדשה’, שלאחר מכן הוסב שמו ל’קריית עמל’. השומרים אלכסנדר וציפורה זייד סייעו לתושבי המקום בעלייתם על הקרקע, בציוד, בהספקת מזון ובעיקר בשמירה. השמירה הייתה מפני ההתנכלויות החוזרות ונשנות של הבדואים מקוּסְקוּס טַבְּעוּן.
את האדמות שבין טבעון לקיבוץ אלונים של היום עיבדו באותן שנים בדואים משני שבטים – אֶ־זְבִּידַאת ועַ’רִיפַאת. הם היו אריסים של משפחת סוּרְסוּק הלבנונית, שהסכימה באותם זמנים למכור את הקרקעות הללו ליהודים. האריסים הבדואים פוצו פיצוי מלא, וכך גם משפחת סורסוק, מה שלא מנע מהם לנסות ולקבל פיצויים נוספים על ידי קביעת עובדות בשטח. המשפחה הלבנונית אף דאגה להתסיס את הבדואים ולדרבן אותם להמשיך בפעילויותיהן, ולכך תרם גם הצו שהוציא המופתי הירושלמי באותן שנים, חַאגְ’ אַמִין אֶלְ־חוּסֵיינִי, לפיו לערביי ארץ ישראל אסור למכור אדמות ליהודים. הוא אף התערב אישית בסכסוך באזור קוסקוס טבעון ותמך בניסיונותיהם של הבדואים להשתלט מחדש על האדמות שנמכרו.
על מנת לשמור על האדמות נהגו לחרוש אותן ‘חריש פוליטי’, כדי ליצור מראית עין של אדמות בבעלות יהודית המעובדות על ידי יהודי האזור, ובכך למנוע השתלטות עוינת של הבדואים מהסביבה. עובדה זו לא הפריעה לערבים להמשיך לנסות להשתלט על האדמות שנמכרו ליהודים. השומר אלכסנדר זייד דרש להקים יישובים סביב האדמות, כדי להבטיח ולהנציח את הבעלות עליהן.
בשנת 1937 הוקם ביוזמתו של דב פטישי הישוב קריית עמל, באישור המוסדות. דב פטישי והתושבים רצו לקרוא ליישובם בית שערים, כאמור, אולם הצעה זו נדחתה על ידי המוסדות המיישבים. שנה לאחר מכן הוקם קיבוץ אלונים. עד הקמת הקיבוץ הם התגוררו בסמוך לשֵייח’ אַבְּרֵיק ולשומר אלכסנדר זייד פטרונם.
חזונו של פטישי היה להקים עיר גנים, ולמטרה זו הוקם יישוב צפונית לכביש הראשי חיפה־נצרת, ‘בית שערים הצפונית’ (תשע שנים לאחר הקמת קריית עמל). גם כאן התערבו המוסדות המיישבים בקביעת שם היישוב ונקבע ששמו יהיה ‘טבעון’. היישוב טבעון נבנה ממערב ליישובי הבדואים כדי למנוע מהם השתלטות על האדמות. שתי הקריות אוחדו לקריה אחת בשנת 1957 ונקבע השם, ‘קריית טבעון’.
סיפורם של ראשוני החלוצים בקריית עמל תיאר קרב נואש על הישרדותם הכמעט בלתי אפשרית במקום. לאחר יום עבודה בן שתים עשרה שעות בשמש הקופחת, באין כל צל להגן על ראשם, חזרו לעת ערב לאוהליהם ולצריפם המלא חורים, שאותם סתמו בנייר זפת. הגשם חדר והרטיב את כל תכולת האוהל – הבגדים, המיטות, השמיכות, כלי האוכל וחלק מהמצרכים. בלילה הם נאלצו לשמור ארבע שעות מפני הבדואים שבסביבה.
משפחתנו הגיעה לקריית עמל תשע שנים לאחר הקמתה. התוודעותו של אבי ליזם ולבונה הקריה, דב פטישי, אפשרה למשפחתי דלת האמצעים לרכוש מגרש שאמצעי התשלום העיקרי עבורו היה הלוואה.
התגוררנו ברחוב שהיה מעין שביל עפר כיוון שעוד לא זופת, ונקרא על שמה של חנה סנש, הלוחמת והמשוררת. הרחוב שלנו משקיף אל עבר גבעות שייח’ אבריק ומנזר המֻחְרַקַה שעל הר הכרמל. אכן, אבי היטיב לבחור את מקומו הגאוגרפי של ביתנו, ולו רק מבחינת נוף הקדומים הנשקף ממקום מגורנו.
אין עדיין תגובות