החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סיכת שיער קלטית

מאת:
הוצאה: | 2018 |
קטגוריות: אהבה ותשוקה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

בדרך לשם ניסיתי כמיטב יכולתי להתעלם מהמבטים הבוחנים שהפנתה לעברי מדי פעם. פחדתי ממה שרצתה להגיד לי.
"ראיתי אותו."
מבטי היה נעוץ בכביש שלפניי, אך ראייתי הייתה מעורפלת. לא ראיתי דבר.
"גבי…"
"קלייר," הסתובבתי לעברה נסערת, "אני לא רוצה לדעת."

**
בעוד חייה עוברים סערות ומשברים, וליבה נשבר לרסיסים, ממשיכה גבי במסעה המרגש לחשיפת הסודות המלווים אותה כצל. אט־אט הקשרים הסמויים מהעין נחשפים והם הופכים גלויים, מסעירים ומשני חיים.

**

סיכת שיער קלטית הוא הספר השני בצמד הספרים יומני סקוטלנד, קדם לו הספר קשרים נסתרים אשר כיכב ברשימות רבי המכר בארץ. מסורת אירית, ספרה הראשון של סאסי, יצא אף הוא בהוצאת יהלומים וכיכב ברשימות רבי המכר בארץ, הספרים זכו להצלחה רבה בקרב הקוראים.

מקט: 001-2850-041

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

שמש נעימה חיממה את פניי כשריחפתי, קלילה כנוצה, בשדה של פרחים לבנים וצהובים, ריחם המתוק באפי. הרגשתי כל כך טוב, רציתי להישאר כך לנצח. מרחוק, מישהו קרא בשמי, לא הסתובבתי לעברו, לא רציתי. כל מה שרציתי היה להמשיך לרחף ברוח הנעימה. הקול התקרב.

“גבי, גבי.”

עזבו אותי, חלפה מחשבה בראשי, למה אתם מפריעים לי?

שוב אותו קול. “גבי, גבריאלה, את שומעת אותי?”

אני שומעת, עזבו אותי. אני שומעת, אבל טוב לי ונעים לי.

נפלתי במהירות מסחררת וצללתי לתוך מערבולת. התחושות הנעימות הפכו לבהלה כשטפיחות קלות על פניי הרחיקו אותי מהשדה שבו ריחפתי. עפעפיי היו כבדים, לא הצלחתי לפקוח את עיניי. הרגשה מוכרת של פחד חנקה את גרוני, ניסיתי להרגיע את עצמי.

“זה בסדר, היא ערה, תנו לה כמה דקות.”

הקולות לידי נשמעו חזקים יותר. עיניי נעשו פחות כבדות, פתחתי אותן מעט. אור לבן סנוור אותי, מיהרתי לעצום אותן שוב. אנשים דיברו בקולות מהוסים, ורעשים לא מוכרים נשמעו סביבי.

מה זה? איפה אני?

יד ליטפה את מצחי.

“גבי, מתוקה, התעוררת?”

מצמצתי בעיניי, נחושה שלא לעצום אותן שוב. פניה של רננה הביטו בי בדאגה. רציתי לחזור לישון אבל משהו בתוכי אסר עליי. הייתי חייבת להבין איפה אני. רננה המשיכה ללטף את מצחי.

“תודה לאל, את בסדר. הבהלת אותנו כהוגן.”

“רננה? מה קורה? איפה אני?” קולי נשמע חרוך, ואז, כאילו מישהו נתן לי סטירה, הפניתי את ראשי בחדות הצידה. הצרידות החזירה אותי ברגע אחד למציאות הכואבת. דמעות חמות הציפו את עיניי, וכאב עז דקר בחזי. אלכס!!!

רננה התיישבה על כיסא ליד המיטה.

“את בבית חולים. התייבשת ואיבדת את ההכרה. אבל הכול יהיה בסדר.”

אחות ניגשה לצד השני של המיטה וחייכה אליי.

“הפחדת את החברים שלך.” היא התעסקה במתקן העירוי שהיה מחובר לזרועי. “עוד כמה דקות יגיע הרופא לבדוק אותך. בינתיים תנוחי, מנוחה ונוזלים זה מה שאת צריכה.” היא החליקה בידה את השמיכה והסתלקה.

לא, חשבתי, מה שאני צריכה זה את אלכס.

הפניתי את מבטי אל רננה. “שמעת משהו על אלכס?” גופי סירב לשתף פעולה כשניסיתי להתיישב, ויתרתי ונשכבתי בחזרה.

רננה הנידה בראשה. “לא הספקתי לדבר עם אף אחד. דקה אחרי שנָחַתְּ התעלפת והבאנו אותך לפה.”

“תתקשרי לקיילי, אני חייבת לדעת מה קורה.” היא נאנחה. “עכשיו, רננה, בבקשה.”

רופא וכמה מתמחים נכנסו לחדר. רננה יצאה והרופא סגר את הווילון. אצבעותיו הקרות לחצו על בטני. “את זוכרת מתי שתית בפעם האחרונה?”

נעצתי בו מבט אטום. על מה אתה מדבר? חשבתי, למי אכפת. אלכס, אתה יכול להגיד לי מה עם אלכס?

הרופא הצעיר השיב לי מבט, הוא הבין שלא יקבל תשובה. האחות שבה לחדר, מקצועית ונחושה, והביקור הסתיים. הייתי מיובשת ותשושה, זה הכול. כמה ימים של מנוחה והחדרת נוזלים ו”תחזרי להיות כמו חדשה” – כך זמזמה האחות באוזניי. גלי נכנסה לחדר. היא ליטפה את פניי ונישקה את מצחי. עצמתי עיניים, ראשי כאב והרגשתי מסוחררת. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם מבטה המודאג. חיכיתי בקוצר רוח שרננה תיכנס כבר ותעדכן אותי במידע על אלכס. כשנכנסה סוף־סוף הבטתי בה במבט נואש.

“אין שינוי במצב שלו. אבל, היי,” ניסתה לעודד אותי, “לפחות המצב לא הורע.”

נזכרתי במשהו. “הוויסקי, איפה הוא?”

רננה הרימה גבה והעיפה מבט לעבר גלי. “מה? איזה ויסקי?”

“היה לי בקבוק ויסקי בתיק.”

“הדברים שלך עדיין ברכב, אני מבטיחה לבדוק אם יש שם משהו.”

הייתי עייפה ורציתי רק לעצום עיניים ולברוח מהמועקה ומהמחשבות שהטרידו אותי. לא חשבתי שאצליח לישון, מה שבאמת רציתי זה להיות לבד, לא היה לי כוח לאנשים שיכרכרו סביבי. גלי הסיטה את הווילון והביטה בי בעצב. נזכרתי בעיניה העצובות של אנה. תלאות היממה האחרונה הציפו את מחשבותיי. זה היה גיהינום. קלייר וקיילי עזבו אותי בשדה התעופה באדינבורו, ואני התנהלתי בכבדות. בקושי גררתי את עצמי לדלפק הקבלה, הייתי לבד ולא יכולתי להרשות לעצמי להתמוטט.

עצירת הביניים באמסטרדם הייתה איומה, הרגשתי כל כך רע שבשלב כלשהו חשבתי שאני עומדת להתעלף. הייתי באפיסת כוחות ואיבדתי את דרכי בשדה הענק. שיחה בעברית של זוג שעבר לידי הייתה בשבילי גלגל הצלה. הם הובילו אותי לשער שהייתי צריכה, הניחו לצידי בקבוק מים ונעלמו. שני מלאכים.

בטיסה לארץ לא הצלחתי להירדם, הטריד אותי בקבוק המים שהשארתי על הספסל בשדה התעופה באמסטרדם. מטומטמת, חשבתי. הדיילות ראו שאני לא מרגישה טוב וניסו לעזור, להשקות, להאכיל, לבסוף ויתרו. יצאתי מהמטוס מסוחררת, אדים מהבילים קיבלו את פניי. אלוהים אדירים, חצי שנה לא נשמתי את האוויר הזה. הלחות, שכבר הספקתי לשכוח אותה, הכתה בי, מוכרת כל כך מחיים אחרים, מיקום אחר. אני בבית?

בקהות חושים אספתי את המזוודה שלי. באולם קבלת הנוסעים זיהיתי את פניהם של רננה ואורי. הם נופפו לי בידיהם וזהו, הרשיתי לעצמי להתמוטט. התעוררתי בבית החולים. בעיני רוחי ראיתי מיטה אחרת, בית חולים אחר.

למחרת בבוקר השתחררתי. את בקבוק הוויסקי הקטן מצאו בתיק שלי והביאו לי אותו. אף אחד לא הבין מדוע עשיתי מהומה בגלל בקבוקון קטן. בדרך הביתה התקשרתי לקיילי וקיבלתי את אותה תשובה שקיבלה רננה בערב הקודם: “אין שינוי במצבו.”

המכונית נעצרה לפני הבית שלי, הבטתי בו בתדהמה, כל כך מוכר וכל כך זר. כשצעדתי בשביל הכניסה תקף אותי געגוע עז. געגוע למה? תהיתי. הגינה הייתה מטופחת, הוורדים גזומים, הכול היה נקי ומסודר. זה היה הבית שלי, אבל זה לא היה הבית שלי. שמחתי שאי אפשר לשמוע את מחשבותיי המבולבלות.

נכנסתי פנימה בהיסוס כחוששת ממה שאמצא בפנים. הבית הבהיק מניקיון, ושמש הבוקר חדרה דרך החלונות הפתוחים לרווחה. הכול נשאר בדיוק כפי שהיה, כאילו הזמן עמד מלכת והחודשים האחרונים, שבהם נעדרתי, כלל לא התרחשו. חלצתי נעליים ונשכבתי על הספה בסלון. רננה טרחה על משהו במטבח ואורי העלה את המזוודה שלי לחדרי שבקומה השנייה. בחנתי מסביבי את כל החפצים המוכרים, דברים שלא ראיתי ימים רבים. את חלקם אהבתי, לרובם לא נזקקתי.

מכונית נעצרה ליד הבית, שמעתי את השער נפתח. תומר וגלי נכנסו. אימצתי את גלי אל ליבי, ונשמתי את ריחה המתוק והאהוב, משחררת מתוכי את כל הגעגועים של החודשים האחרונים. רננה הגישה לכולם מרק חם. הרגשתי כאילו אני בולעת גוש ברזל, הנוזל הטעים סירב להחליק לי בגרון. לא ניסיתי להעמיד פנים שאני בסדר. הייתי בקרב משפחתי וחבריי הקרובים.

גלי ותומר שהו איתי בבית כמה ימים, השלמנו פערים. שנאתי את עצמי על שחשתי הקלה כשעזבו, לא יכולתי יותר לשאת את הטרחה של כולם סביבי. הם כל כך השתדלו. הייתי עצובה בשבילם, הייתי עצובה בשביל עצמי. הערכתי מאוד את המאמצים שלהם, אך חייתי משיחת טלפון אחת לבאה אחריה, מהודעה להודעה, וזה כל מה שעניין אותי. הקפדתי להתעדכן כמה פעמים ביום וגם זה רק כי לא היה לי נעים לשגע את קיילי. לא נתתי לאיש לטעום מבקבוק הוויסקי, שהיה צמוד אליי כמו קמע.

במשך כשבועיים הרחקתי רק עד לשער הכניסה, מציצה לרגע לרחוב, מסתובבת חסרת מנוחה בחצר היפה שלי וממהרת לשוב לספה שבסלון, שהפכה לעוגן עבורי. חייתי על הספה הזאת, לא חזרתי לחדר השינה שלי בקומה השנייה. לא הייתי מסוגלת לישון במיטה שבה ישנתי עם עופר. גל חום לא אופייני לעונה התיש את כולם, אבל לי היה קר. עטופה בשמיכה, רבצתי על הספה והתאוששתי. קולי חזר אליי. הייתי חייבת להתחזק כדי שאוכל לחזור לסקוטלנד במהירות ולטפל באהבת חיי. ידעתי שאורי מטפל בכל מה שקשור לשיבה שלי למקום היחיד שבו רציתי להיות באמת.

צלצול בדלת העיר אותי מנמנום והחריד את עצביי המעורערים. לא יכולתי לתאר מי זה יכול להיות, לגלי ולרננה היה מפתח, והן לא היו מטרידות אותי עם הפעמון הזה. עדיין שיהקתי מהתקף הבכי שתקף אותי חצי שעה קודם לכן, לאחר שסיימתי לדבר עם קיילי. ייאוש ופחד הציפו אותי. מצבו של אלכס לא השתנה. אף שהשתדלתי ככל יכולתי להצניע את העובדה שחזרתי, חשבתי שאולי מישהו מהשכנים ראה אור בבית ובא לברר מה קורה. הייתי שרועה על הספה בנוחות, עטופה בשמיכה, והתעצלתי לקום. קיוויתי שמי שזה לא יהיה הוא יוותר ויסתלק. הוא לא.

הפעמון צלצל שוב, צלצול ארוך יותר. זרקתי את השמיכה מעליי וקיללתי חרישית. שמש אחר צהריים חזקה ויוקדת סנוורה אותי כשפתחתי את הדלת. צללית גבוהה עמדה בפתח. עיניי, שהיו מורגלות לאפלולית ששררה בתוך הבית, לא זיהו את הדמות.

“לא תתני לי להיכנס, גבריאלה?”

נרתעתי לאחור ומצמצתי בתדהמה. איך לא זיהיתי אותו?

עופר נכנס וסגר אחריו את הדלת. הוא התקרב לסלון והביט באי־הסדר ששרר בו בעיניים מופתעות.

כן, חשבתי לעצמי, גבי, שהשתגעה מכל כרית או ספר שזזו מילימטר, כבר לא קיימת.

חזרתי לשבת על הספה, עדיין המומה מכך שלא זיהיתי אותו מייד. הגבר שהיה חלק בלתי נפרד מחיי במשך כל כך הרבה שנים כבר לא היה קיים בתודעה שלי. כל ישותי, מהותי, חיי, היו נתונים לגבר שנמצא אלפי קילומטרים מכאן. הוא התיישב בכורסה מולי בשיכול רגליים, כרגיל, לבוש בחליפה משובחת, שערו גזור בקפידה. הוא נדנד קלות את רגלו ובחן אותי. לא הצעתי לו לשתות, רציתי רק שילך.

“שמעתי שחזרת, את חולה?”

הבלעתי חיוך. הלו, זו אני, גבי, ואני מכירה כל ניואנס שלך, אז מה אתה רוצה?

לא עניתי.

“נעדרת זמן רב, התחלתי לדאוג.”

כן, בטח.

“את בטוחה שאת בסדר? את קצת חיוורת.”

בשלב הזה כבר הייתי בטוחה שהוא רוצה משהו. המשכתי לשתוק.

“את לא מתכוונת לדבר איתי?”

משכתי בכתפיי. “עופר, למה באת? תגיד מה אתה רוצה, אני קצת עייפה.”

הוא החליט כבר לפני זמן רב שאני סתומה, היה ברור שהוא עדיין חושב כך.

“אסור לי לבקר את אשתי?”

“לשעבר,” ציינתי.

הוא התעלם והמשיך. “לא היית כאן הרבה זמן, באתי לראות מה שלומך.”

נאנחתי בייאוש. לא היה לי חשק או כוח למשחקים שלו, זה כבר היה מאחוריי. דברים חשובים יותר הטרידו אותי.

“אז ראית שאני בסדר. טוב, תודה רבה לך שבאת לבקר.”

התרוממתי מהספה, אך הוא עדיין לא סיים. הכרתי היטב את המבט שנעץ בי, הוא התחיל לאבד את סבלנותו המדומה ולהתעצבן. ידעתי בדיוק מה עובר לו בראש: הייתי יותר מדי נחמד לטיפשה הזאת. הוא הוריד את הכפפות.

“אז גבי המתוקה שלנו הכירה גבר. הוא בטח צריך להיות משהו מיוחד אם הוא מסוגל לסבול אותך. או אידיוט מושלם,” הוסיף כבדרך אגב.

הדם געש בראשי. האופן שבו דיבר על אלכס הרתיח אותי. חשבתי על האיש שלי, שנאבק על חייו, כמה הוא שונה מהטיפוס החלקלק והמאוס הזה. ולחשוב שפעם אהבתי אותו. כל מילימטר בגופו של אלכס היה שווה פי עשרה מששווה המנוול הזה.

הלוואי שאתה היית שוכב שם במקומו. סילקתי את המחשבה מראשי מייד. לא רציתי בשום אופן לתת לו לזהם את האהבה היפה שלי. החלטתי שאני לא מבזבזת עליו שום אנרגיה, הייתי זקוקה לה לדברים אחרים. ניגשתי רגועה ככל שיכולתי לדלת ופתחתי אותה, ואז אמרתי בכל קור הרוח שהצלחתי לגייס: “עופר, תודה לך שבאת לבקר. אל תבוא שוב, ועכשיו צא, בבקשה.”

הוא התרומם באיטיות מהכורסה וניגש לדלת. “זה הבית שלי,” אמר בארסיות.

“כבר לא.” טרקתי את הדלת ונשענתי עליה.

כמה רעל היה באיש הזה, אף פעם לא הבנתי למה. נרעדתי וצמרמורת חלפה בגופי כשניסיתי להסדיר את נשימתי. ידעתי ממה שסיפרה לי גלי שהוא נפרד מהבחורה שלמענה עזב אותי. אולי רצה לחזור לכאן, הייתה לו דרך מוזרה מאוד להראות את זה. דבר נוסף שלא הבנתי היה הנדיבות שלו בהסכם הגירושים, הוא השאיר לי את הבית וסכום כסף לא מבוטל. התפלאתי, זה בהחלט לא היה אופייני לו. הביקור הזה התיש אותי. חזרתי לשכב על הספה, בוהה בתקרה בייאוש.

רננה ואורי הגיעו בערב ומצאו אותי שוכבת בחשכה, עדיין באותה התנוחה שנשכבתי בה לאחר שעופר הסתלק. סיפרתי להם על הביקור שלו.

“האפס הזה,” התרתחה רננה, “אין לו שום בושה.”

“יקירתי, אני מאושר על כל גרוש שהוצאת ממנו,” אמר אורי וקרץ לרננה. היא הביטה בו במבט מתרה. לא הבנתי, לא היה אכפת לי, זה לא היה חשוב. היה חשוב לשמוע איך מתקדמת החזרה שלי לסקוטלנד.

“עוד פחות מעשרה ימים את שם, גבריאלה.” לאורי זה נראה מעט, עבורי זה היה נצח.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיכת שיער קלטית”