החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כובעים של זכוכית

מאת:
הוצאה: | 2019-05 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

"לקח לבני דורי זמן להתבגר, להפסיק לפחד מרוחות הרפאים ששוטטו בין קירות הבית ולהתיידד איתן… להגיע להכרה ולהבנה שלעולם לא נבין."

בשנת 1985 קיבלו לראשונה ילדי השורדים והניצולים קול בפרוזה. הקול הזה היה קולה של נאוה סמל. בספרה השלישי, קובץ הסיפורים הראשון שלה, כובע זכוכית, הניחה על הדף נוף אנושי פנימי שכולו התנפצות, דמויות המבקשות לאסוף את רסיסיהן, ילדים ההולכים על שברים שנפוצו לכל עבר בעקבות הדף הטראומה של הוריהם.

קשה להמעיט בעוז שנדרש בכדי להעניק מרחב ונוכחות לחוויותיהם הפנימיות של בני הדור השני, לחשוף את הצלקות שנגרמו להם – גם להם – להשתמש בלשון האמנות בכדי לתקף את כאבם של מי שגדלו בצלו המקפיא, המשתק והתובעני של הזיכרון. קשה לחוש ראוי לסיפור משלך כאשר מתקיים לצדו סיפור אחר, כזה שאינו מסתיים לעולם, כביר ונורא. לנאוה סמל היו העוז הזה והלשון הזו, כמו גם הבנה מעמיקה באשר לאופן שבו האמנות והבדיה עשויות להעניק לזיכרון חיים ארוכים יותר מחייהם של הזוכרים.

ביצירותיה שהתפרשו על פני מגוון תחומים – שירה, מחזאות, תסריטאות ועוד – ובספרות שכתבה סירבה סמל בעקשנות להיכלא מאחורי סורגי סוגה. לאורך עשרים ושלושה הרומנים, קובצי השירה והסיפורת שראו אור בחייה נעה סמל מהריאליסטי אל הפנטסטי, מהאוטופי אל הדיסטופי, מהעבר כפי שיכול היה להיות אל העתיד שאולי לא יהיה לעולם. טווחים אלו מתחו ואיתגרו את הגדרת הזיכרון ואת החירות לעשות בו מעשה אמנותי, לא כדי לערער אותו או עליו, אלא להיפך, כדי להבטיח שלא יישכח.

כי עבור סמל, הזיכרון היה מעשה, בכל מובני המילה. הוא היה סיפור מעשה, ומעשה שהיה, ודבר שעושים אותו ואיתו – באומץ, ביופי ובמעוף של דמיון, המאיר גם ברגעים החשוכים ביותר ששירטטה.

הרומן האחרון שלה, סיפור האהבה הגדול של פאני וגבריאל, הביא את יכולותיה לשיא רב־עוצמה, עת הטליאה פיסות של בדיה למארג המציאות שאותו חוררו המלחמה והשתיקה. הטקסט הפותח את האסופה שלפניכם, גבריאל ופאני – במקום פרולוג הוא הזרע שממנו נבט הרומן. לצדו מופיעים סיפורים נוספים שחוויות הדור השני ומעשה הזיכרון משותפים לכולם, ואשר קובצו כאן לראשונה מתוך מגוון יצירותיה של סמל. בהם שלובים ושזורים סיפורי כובע זכוכית, שראה אור לראשונה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד־ספריית פועלים", ושבאדיבותה אנו גאים להשיבם אל מדף הספרים לאחר היעדרות ארוכה. את האסופה מלווה אחרית דבר מאת הסופרת שהרה בלאו, מהדוברות הבולטות של בני הדור השלישי שנטלו את הלפיד מנאוה סמל והיוצרים שלאחריה במירוץ השליחים של הזיכרון.

 

נועה מנהיים

 

נאוה סמל

(2017-1954)

סופרת, משוררת ומחזאית. ספרה הראשון, שירי הריון ולידה, ראה אור בשנת 1982, בסדרת ביכורים של הוצאת פועלים ובעריכת נתן יהונתן.

בשנת 1985 פרסמה את אסופת הסיפורים 'כובע זכוכית', באותה ההוצאה. כובע זכוכית היה לספר הראשון שעסק בחיי ילדיהם של ניצולי השואה, בני 'הדור השני'.

במהלך חייה ראו אור 23 ספרים פרי עטה, לילדים ומבוגרים. מחברת הרומנים הזכורים צחוק של עכברוש, ראש עקום

ורב־המכר פאני וגבריאל.

מקט: 15101033
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


גבריאל ופאני — במקום פרולוג

סבא עזב את סבתא. בדור ההוא זו נחשבה שערורייה, סוד שהתלחשו בו בחדרי חדרים, כזה שלא נועד חלילה לאוזני ילדים. גירושים כמובן היו הס מלהזכיר, בדיוק כמו מוות. בדור ההוא אנשים לא התגרשו ולא מתו.

לא רק את סבתא סבא עזב, אלא גם את אבא שלי שהיה אז תינוק בן שישה חודשים — והיגר לאמריקה. זה קרה בשנת 1919 כשבעיירות היהודיות הקטנות באירופה חלפה השמועה שבניו יורק יש מדרכות מזהב ולאמריקה קראו ביידיש ‘גוֹלְדֶנֶע מֶדִינֶע’.

סבא הבטיח שישלח כרטיסים כשיסתדר. סבא הסתדר, אבל את הכרטיסים הוא מעולם לא שלח. בטפסים שקיבלתי לימים ממוזיאון אליס איילנד בניו יורק, מצהיר גבריאל הֶרְצִיג שהותיר באירופה אישה, אבל את התינוק יצחק מעלים. האם חשש משלטונות ההגירה, או שמא הדחיק את העובדה שזנח את בנו יחידו?

מדי שנה, ביום הולדתו, קיבל אבא אות חיים מניו יורק בדמות שטר של דולר ירוק במעטפה. כאשר הקניטו אותו חבריו בעיירה הקטנה סִירֶט שבבּוּקוֹבִינָה־רומניה על היעדרו של ההורה, הירהר לעצמו שאולי מוטב אבא מת מאבא עלום־חי. ‘העדפתי להיות יתום,’ כך יאמר לי בבגרותי — משפט שצבט את לבי.

אני לא בטוחה שסבתא פַאנִי העדיפה להיות אלמנה, אך היא נותרה עגונה. לסבא גבריאל זה לא הפריע לקיים זוגיות בנוסח מתקדם עם אישה אחרת בשם קלרה מֶנְדֶל, מהגרת כמוהו. השניים חיו בשתי דירות נפרדות בלואר איסט סייד — קלרה ברחוב קלינטון וסבא ברחוב נורפולק.

האם ההסדר המודרני הזה היה לנוחותה או נכפה עליה, אינני יודעת. כך או כך, הם חיו בנוסח וודי אלן ומיה פארו במשך שלושים שנה ויותר. מדי בוקר סבא בא אליה לשתות קפה ואחר כך הלך לעבוד בבורסה בניו יורק. זהב הוא אמנם לא קטף מהמדרכות, אבל הפך למומחה למניות, שייצגו בשבילו את תמצית העולם החדש והמלהיב.

סבתא הזנוחה, לעומתו, לא ידעה מעולם גבר אחר, במובן התנ’כי, כמו גם במובן המעשי. הגבר היחיד בעולמה היה אבא שלי והיא הלכה אחריו לכל מקום. הוא הצליח להציל אותה משילוחי המוות לטְרַנְסְנִיסְטְרִיָה ולהפוך אותה לציונית בעל כורחה, בניגוד מוחלט לבעלה בנפרד שארץ ישראל לא היתה בשבילו מעולם אופציה והתפילה היהודית ‘לשנה הבאה בירושלים’ היתה רק אמירה בעלמא.

ייתכן שסבתא נאחזה באבא כל כך מפני שזיהתה בו את הארוס יפה התואר והשרמנטי שלו המתינה בנאמנות במשך ארבע שנים בעת ששירת כחייל במלחמת העולם הראשונה. ‘מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה’ — נאמר בשיר השירים, וגם האוקיינוס האטלנטי לא הצליח לכבות את זו של סבתא שלי.

לו הייתי במקומה, הייתי נאבקת ומורדת, ובטח מסתערת על המאהב הראשון שנקרה בדרכי כדי לתקן במעט את האגו הפצוע, אבל בדור ההוא נשים קיבלו את גורלן בהכנעה, כגזרת גורל. איך תירצה סבתא את מצבה המשפחתי, אני יכולה רק לדמיין בספרים שאני כותבת.

ב־1946, אחרי השואה, רואיין אבא כפעיל ציוני צעיר בכנס ‘הנוער הציוני’ בפריז בידי כתב עיתון יהודי־אמריקאי. בבוקר ניו יורקי אחד, על כוס הקפה שלו, פתח סבא בנחת את העיתון ולפתע זיהה את אבא בכתבה. כך גילה שבנו היחיד חי וקיים. אולי מפני שמצפונו נקף אותו שלא עשה די להצילם מזוועות הכיבוש הנאצי, יצר קשר עם העיתון וביקש קצה של חוט. אני לא מוציאה מכלל אפשרות שקלרה חשוכת הילדים היא שדחקה בו לאתר את בנו.

שלוש שנים אחר כך אוחדה המשפחה בברית של אחי הבכור שלמה בקיבוץ שבעמק יזרעאל. סבא הגיע ארצה להכיר את נכדו הבכור ואת בנו — שניים במחיר של אחד. סבתא סירבה לקבל את פניו בנמל חיפה, אולי חששה שהמעטה השברירי שחיפה על עומק רגשותיה, יתרופף.

על מה שקרה במפגש הראשון בין זוג הסבים שלי בנפרד לא הצלחתי לקושש עדות, למעט העובדה שגבריאל היורד בכבש האונייה ויצחק העומד מולו על הרציף, ענדו שניהם על דש בגדם תג עם שמותיהם על מנת שיוכלו לזהות זה את זה — תיאום מקרי מושלם. כאשר נודע לי הסיפור במלואו כבר לא היו גבריאל ופאני בין החיים, וגם לו הייתי זוכה בהזדמנות לשאול, ספק אם היו מתוודים, כי מי חשף רגשות בדור ההוא?

כך או כך, בתצלום שחור־לבן היחיד שנותר מאותו ביקור, נראה סבא בטקס הברית של אחי כשהוא מכה במעדר באדמה הקישחת של ישראל וסבתא צופה בו מהצד במבט עגום. שלושים שנה אחרי הנטישה הוא נתן לה סוף־סוף גט והתיר אותה מעגינותה. עכשיו היתה מותרת לכל אדם. לכאורה סיפור האהבה העתיק הזה הסתיים.

גם לישראל הצעירה לא רחש סבא אהבה גדולה. היא נראתה לו מקום נידח וחסר סיכוי במזרח התיכון, מוקף בשכנים עוינים ורווי באלימות. את הקיבוץ תיעב כ’מעוז של קומוניזם’, ואילו הציונות נראתה לו הרפתקת עִוועים מטורפת. לאבא הגיש אולטימטום: ‘או שתיסעו איתי לאמריקה, או שאני עוזב שוב’.

אבא כמובן סירב. בישראל אמנם לא היו מדרכות מזהב והיא גם לא זבה חלב ודבש, אבל היא היתה המקום היחיד בשבילו ובשביל אמי מִימִי ניצולת אושוויץ. מבחינתם שום ארץ מובטחת אחרת לא באה בחשבון. מיד אחר כך עיברת אבא את שם משפחתנו מהרציג ל’ארצי’, וכך התפצלה הזהות המשפחתית באופן הנחרץ והברור ביותר.

עשר שנים אחרי הגירושים והעזיבה השנייה חזר סבא שוב במפתיע לחיינו. קלרה מנדל, או כפי שכונתה אז ‘ידועתו בציבור’, שלחה מכתב ובו הבשורה המרה — סבא הולך ומתעוור. היא, מצדה, לא התכוונה לטפל בו. אחרי הכול, גם בהיותו סוף־סוף גבר פנוי, לא טרח לענוד לאצבעה את הטבעת. עכשיו היה הוא הגבר הניטש. יש מי שיאמרו ‘צדק פואטי’.

הייתי בת חמש כשאבא נסע לניו יורק. הוא עבר לגור בדירתו של סבא ברחוב נורפולק, ובהיותו כבר איש מבוגר ובעל משפחה בעצמו, התוודע לראשונה מקרוב לאביו הנוטש. האינטימיות הכפויה היתה מאוחרת מדי והשניים נותרו מנוכרים, ואילו עם קלרה — עדיין ברחוב קלינטון — יצר אבא קשר חם. ייתכן שהזדהה בסתר עם החלטתה של המאהבת להשיב לעריק הסדרתי כגמולו.

מכתביו של אבא חצו את האוקיינוס מדי יום ביומו. אחרי מותו קראתי בהם, וההבטחה הנואשת בסוף כל מכתב, ‘ילדי האהובים, אני אשוב’, מעידה עד כמה היה רדוף בידי צלקת הנטישה. הסיוט שלו, כך יאמר לי בבגרותי, היה שייחשב אף הוא לאב הנוטש את ילדיו.

מקץ שישה חודשי היעדרות חזר אבא אלינו עם סבא זר בחליפה הדורה ובעניבת משי שכמוה לא נראתה במקומותינו, ועם מכונית פלימות’ שהיתה אז שיחת העיר. בספר ‘גרשונה שונה’ שפירסמתי לפני כשני עשורים, כתבתי, ‘ואני לא ידעתי שיש לי סבא בכלל’.

עכשיו נכרך סיפור האהבה העתיק בתוך חיינו וחולל לא מעט בעיות חדשות. מכיוון שסבא וסבתא היו גרושים ונאסר עליהם הייחוד על פי היהדות, ישנתי אני למרגלותיו של הזקן האמריקאי הקודר על מיטה מתקפלת בסלון, ואילו אחי הבכור חלק את המרפסת הקטנה עם סבתא. הצלקות הישנות הציתו את הבית. בתוכי מתהדהדות מילים צורבות שהוטחו ביידיש, שתיקות חוסמות שפה וענן של מועקה בחדרים הדחוסים עד למחנק. דבר מכל זה לא סופר לי. הוא שאמרתי, גירושים היו סוד שחייבים להסתיר מילדים, כמו מוות.

עד מהרה נמצא פתרון יצירתי להתנהלות הבלתי אפשרית בבית. סבא הציע נישואים לסבתא והיא, למרבה ההפתעה, נענתה. סבי השני הוא שהגה את המזימה מפני שחס על בתו — אמי הנמעכת בסיר הלחץ המשפחתי. את העסקה סגר מראש בין הצדדים כשדכן מיומן.

למה הסכימה סבתא להינשא לסבא בשנית? האם היה זה רגע מרומם של ניצחון ופיצוי על ההשפלה שספגה כל חייה, הגשמה מאוחרת של האהבה שהיתה כבושה בתוכה שנים כה רבות, או שמא היה זה הגורל האירוני שהעניק לה גלגול נוסף שבו התחלפו היוצרות והשליטה בגבר שלה — עיוור, זקן וכנוע — נמסרה סוף־סוף לידיה. פאני ידעה שגבריאל לא יעזוב אותה עוד לעולם.

טקס הכלולות הצנוע נערך במשרדי הרבנות בתל אביב. הנכדים — אחי ואנוכי, לא היינו בין המוזמנים. לא היו שם שמלת כלה וגם לא צלם שהנציח את המעמד, אך ‘הזוג הצעיר’ היה זכאי על פי חוקי ישראל לרכוש דירה במחיר מוזל והם עברו להתגורר בשכנותנו. רק מכונית הפלימות’ הנוצצת נשארה לחנות דרך קבע מתחת לבית שלנו, מפני שסבא, שחשכה מוחלטת ירדה עליו, כבר לא היה מסוגל לנהוג.

לכאורה הפי אנד.

בתצלום החגיגי שנותר באלבום סבתא בוהה בחלל בשפתיים קפוצות, ידיה מפותלות בחיקה, ואין שום מגע בינה ובין הגבר לבן השיער שהסתלק לפני ארבעה עשורים וחזר פתאום לחייה.

הילדה הצוחקת שמפרידה ביניהם זו אני.

פרק חיי הנישואים השניים של פאני וגבריאל היה גרוע לא פחות מהראשון. החתן היה מר נפש ונרגן, תיעב את ישראל, קילל את עיוורונו ובילה את כל ימיו מרותק ל’קול אמריקה’ שבקע ממכשיר הרדיו שהביא בזכויותיו כעולה חדש. בכלה הוא לא הפסיק לרדות ביידיש זועמת מהולה באנגלית, ואילו סבתא קיבלה את עלבונותיו בשלווה סטואית ולא חדלה להמחיש את תלותו בה. אבא נהג בו אמנם במידת הכבוד הראויה והקריא לו מדי ערב את שערי המניות בבורסת ניו יורק, אבל אהבה מעולם לא חש כלפיו.

‘האם מחלת לו?’ שאלתי בבגרותי, מצדיעה לאצילותו של אבא שלי שלא גמל לאבא שלו בנטישה שהיתה מתקבלת בהבנה גם אצל יהודים רחמנים. חיבקתי אותו חזק כשהסמיק כילד ואמר במבוכה ‘דם איננו מים’ — אמרה אלמותית ביידיש — השפה שכה הביכה אותי בצעירותי.

לאופרת הסבון המשפחתית היה עוד פרק סיום. שלוש שנים אחרי הטקס הצנוע ברבנות צנחה קלרה מנדל מכוכב ניו יורק. לאחי ולי מכרו אותה כ’דודה מאמריקה’. האישה הגוצה והצחקנית שלבשה בגדים פרחוניים ושפתיה היו משוחות באדום בוהק, הביאה מתנות שהפכו אותנו לשיחת העיר — בובה עם שמלת קרינולינה וג’יפ עם שלט רחוק. היינו מושא קנאתם של כל ילדי שכונת הפועלים התל אביבית.

מהנשיקות הדביקות של קלרה התחמקתי, כמו גם מגילויי החיבה הפומביים שכללו מלמולי ‘סוויטי’ ו’דרלינג’ קולניים. בדומה לסבתא, קלרה אף היא שמרה אמונים רק לגבר אחד ואולי היינו לה תחליף לנכדים שלא נולדו לה מעולם.

בביקורה התארחה המאהבת בביתם של האקס המיתולוגי שלה ושל גרושתו — עכשיו אשתו.

למרבה הפלא, סבתא וקלרה דווקא הסתדרו מצוין והזיווג ביניהן היה מושלם. שתיהן עשו יד אחת נגד הגבר ששיחק ברגשותיהן ועונשו היה כעת כפול ומכופל. את מה שלחשו מאחורי גבו, אני יכולה רק להמציא בספרים. בת מזל אני שסאגת האהבה הנפתולית הזאת מספקת לי חומרים לכמה וכמה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כובעים של זכוכית”