החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מותו של אהרון אלקלעי

מאת:
הוצאה: | 2018-02 | 272 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

אהרון אלקלעי היה הבולגרי היחיד ברחוב שלו ביפו שהצביע בגין עוד בשנות השישים, ודווקא בתו האמצעית, הסוערת והיצרית, מתחתנת עם ערבי. הוא תמיד תיעב את הדת ואת הדתיים, ודווקא בנו הבכור, שאיבד את עצמו בטריפ בהודו, בסוף מוצא את עצמו עם כיפה. נחמתו היחידה היא בבת הזקונים, שאותה מגדל אהרון לפי רצונו, אלא שגם הבת השאפתנית המחונכת לעילא מתקשה למצוא את הדרך, תרתי משמע.

מותו של אהרון אלקלעי מגולל בלי רחמים אך עם שפע חמלה את סיפורם של דניאלה, עופר וסנהדרין לפני ואחרי מות אביהם הדומיננטי, שמטיל את צלו על חלומותיהם, תקוותיהם ואהבותיהם. יפו, אחות חורגת לעיר הגדולה, פיסת נדל״ן מתחדשת, ערבית ומערבית, היא זירת ההתרחשות המרכזית של הספר וגם דמות בפני עצמה – קריה צבעונית ונחשקת הנושאת גיבנת של נחשלות והזנחה.

ספר זה, השני פרי עטה של עידית אלנתן, הוא רומן משפחתי לא שגרתי, נוקב וחד הבחנה. קולה המדויק מקפל ופורש רובדי משמעות בשפה רגישה בעודו צולל אל מעמקי המתחים של מבוע החיים הישראלי.

ספרה הראשון, בניגוד להוראות היצרן (זמורה־ביתן, 2011), זכה לשבחי הביקורת ולהצלחה בקרב הקוראים.

מקט: 15100860
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ראשית דבר

בשנה האחרונה לחייו הם עבדו כצוות. הוא היה הנהג, הנווט, המפיק והדובר, ולמרות זאת לא שלשל אגורה שחוקה לארנקו. לא תשלום ולא אש’ל, לא תקבול ולא דלק. כל מה שיצא — יצא מכיסו, וכל מה שנכנס — נכנס לכיסה. את התמורה למאמציו קיבל באבקת פחם כשבוע אחרי כן. מדי יום שישי היה מתעורר בחמש בבוקר לקול קרקוש המעלית הנעצרת בקומה, וכששמע את חבטת העיתון בדלת, היה מזנק מהמיטה, מטופף בזריזות בתחתונים ובנעלי בית אל חדר המדרגות ואוסף את העיתון בלב מתרונן. לאור נורת הפלואורסצנט במטבח היה מפשיט את העיתון מהניילון, משליך את עמוד החדשות ושולף את המוסף, ואז מפלס את דרכו בסבך גידולי הפרנק־ריהל השוטים כדי לתור אחר הערוגה המטופחת שבה גידלה בתו מילים לתפארת. כשמצא סוף־סוף את עמוד העלי עם שמה בכותרת, הניח את העיתון בהקלה רבה, ובידיים מפוחמות ניגש למטבח להרתיח מים על הכיריים.

רק אז התפנה לענייני הבוקר הדחופים וחש להריע את תרועות הניצחון בנוחיות וליהנות מקילוחי הבידה המרעננים. אחר כך השקה את תלמי הקמטים שעל פניו וצחצח את השיניים. עם שריקת הקומקום נחפז אל המטבח, ניצל את הסימפוניה במי במול מז’ור שבקעה מגרונה של רעייתו כדי להכין לעצמו כוס קפה עם רבע כוס סוכר, פרס פרוסה מעוגת הקוזונק עם הטוויסט העיראקי שהעזר שתמיד נגדו הכינה בסוף השבוע, וחש עם כל אלה אל הסלון. את התקרובת הניח על שידת עץ קטנה, ואז כופף מעט את ברכיו והפיל את מלוא כובד משקלו אל כורסת הטלוויזיה הירוקה אגב פליטת אנחה קצרה, מתח את רגליו קדימה, נטל את העיתון, והסוכר והמילים שדבשו משהותו המשותפת עם בת זקוניו המתיקו את פיו והרחיבו את לבו בחדר ובעלייה נוספים.

כשסיים לקרוא, השידה והכורסה מלאות בפירורים שיכעיסו את אשתו אחר כך, הגלוקוז מפכה בנחת במחזור הדם ברמה שתכעיס את רופאת המשפחה אחר כך, תמיד נותר מהורהר למשך כמה דקות ותמה כיצד שוב קרה הנס הזה. איך זה ששניהם היו ביחד, באותו מקום ובאותה שעה, ראו את אותם המראות, פגשו את אותם האנשים, ועדיין, על הכתב דומה שכל אחד מהם היה במקום אחר לגמרי. מבחינתו יצירתה היתה פאר, והיא פאר היצירה.

ימי השישי האלה עינגו אותו עד אותו בוקר אביבי מבורחש ומזומזם עם שמש שמחככת קרניים בהנאה, פרגים שמסמיקים דרך נקודות חן וחרציות שמחייכות בשיניים צהובות. כשאשתו התעוררה בבוקר וגילתה כי בעלה עדיין שוכב במיטה כמו פגר, מיד הבינה שאת הזבל הוא כבר לא יוריד היום ופרצה בצרחות אימים שהחרידו את כל יושביו הקשישים של השיכון לזוגות צעירים ברחוב העם הבולגרי ביפו.

הראשון שהגיע כדי לעזור היה אבי אשכנזי, שלמרות שבעים וחמש שנותיו עדיין היה יכול לעלות שלוש קומות בריצה ולהצליח לנשום אחר כך. כשהאדרנלין שוצף וקוצף בדמו בסערה מענגת, ניסה לפתוח את הדלת של משפחת אלקלעי, אך כשנוכח שהדלת נעולה, נאנח אנחה מרה. לא מדובר בפורץ או במפגע מן החוץ שיהיה אפשר לשבור לו את העצמות, כי אם באסון שמתחולל בפנים הבית. אל הידיעה הזאת התגנבה גם תחושת אכזבה קלה. כמה התגעגע לימים הטובים שבהם אהרון והוא, גברים משופמים ובריאים, היו יושבים בלילות קיץ בחדר המדרגות החשוך, שער גופם מסתלסל מהגופיות הלבנות דרך פתחי החזה והגב, ואורבים בשקט לגנבים או לכל מיני פושטקים שהיו משחיתים להם את המעלית שהיתה מהיחידות בשכונה. כמה התגעגע לרגע הזה שהיו תופסים את אותם מנוולים על חם ומפליאים בהם את מכותיהם עד שנשבעו באלוהים או באללה שלא יחזרו שוב לבניין הזה. כמה אהב את הרגע שבו היו מרימים כוסית ראקיה עם מפרקי אצבעות מדממים וחוזרים אל מיטותיהם עם רון בלב וכאב ביד.

כעת, כשהלם על הדלת שוב ושוב וצעק במלוא גרונו, ‘תפתחי את הדלת, נעמי! תפתחי!’ הבין שהיום הוא לא יכה אף אחד, בטח שלא בצוותא עם שכנו וחברו הטוב שספג את המהלומה האחרונה בחייו.

לסוניה בכר לקח קצת יותר זמן להרים את הישבן הכבד שלה אל הדלת של נעמי, שגרה קומה אחת מעליה. היא בדיוק התעוררה מהשינה עם המחשבה כי שכחה להוציא את הבשר מהפריזר כששמעה את הצעקות של נעמי, והבינה שזה לא יום טוב לטיגונים. אלמלא היה מדובר במקרה חירום, היתה מחכה למעלית. אבל עוצמה כזאת של צרחות היא שמעה מנעמי רק כשתפסו אותה הצירים עם הילדה השלישית. כמה מהר דילגה אז במדרגות. שתיים־שתיים עלתה אליה. עכשיו כשכל רגל היא משקולת, כל מדרגה היא אתגר. כבר שנים שהיא מביטה בבלונדינית הצעירה שמחייכת אליה חיוכים רזים מהתמונות התלויות על קירות ביתה ומקנאת במי שהיתה. עד היום, כשהיא רואה את בת הזקונים של אהרון ונעמי, היא נזכרת בכתם ההוא מהמים של נעמי שירדו אצלם במכונית, ולא יכולה להתאפק מלהגיד לה, ‘פעם הייתי רזה בדיוק כמוך.’

עד שסוניה עלתה את שש־עשרה המדרגות, מימי אלג’ם מהבניין השכן, שחזרה בדיוק עם עגלת קניות מלאה, כבר הזמינה אמבולנס והשקתה את נעמי ואת דניאלה במים שהשקיטו מעט את הצעקות. גם עבד הגיע לשם. וכשהוא החליף את אבי שכבר היה מיוזע ואדום ממאמצי ההחייאה, נדמה שהתדהמה השתיקה את כולם. כשהאמבולנס הגיע, כל השכנים כבר היו שם וגם העובדים של המסגרייה ושל המסעדה מתחת. כולם ביחד ראו איך מכסים את אהרון, ולכולם נשבר הלב כשראו איך נעמי המסכנה בוכה על בעלה, אבל גם כשראו איך עבד מחבק את דניאלה.

אילו היה אפשר לשאול את אהרון מה דעתו על כך שעבד סלימאן ניסה להחיות אותו במשך דקות ארוכות ומה הוא חושב על הדמעות שזלגו מעיניו לאורך כל ההלוויה, הוא היה עושה תנועת ביטול בידו ופולט אנחת זלזול. אילו היה המצב הפוך, והוא היה זוכה לראות את עבד נוטה למות, היה רק טופח על שכמו של מלאך המוות ומעודד אותו לסיים את העבודה ביעילות ככל האפשר. כמה ייחל למותו של הישמעאלי הזה מאז הכניס את בתו להיריון ואת משפחתו לגיהינום.

לעתים קרובות האשים את עצמו בחרפה הזאת, על שהניח לבתו להסתובב ככה חצי עירומה, ועוד בשכונה מעורבת — אף על פי שכל הבנות של השכנים הסתובבו ככה כל היום ואף אחת לא חזרה הביתה עם תינוק ערבי בבטן. בסתר לבו תמיד ידע שיהיו איתה בעיות. הרבה שכל לא היה לה, אבל על כל גרם קלוש במוח, היו לה, לצערו, אלף גרם בחזה. בחורים הסתובבו סביבה כל היום כמו זבובים, אבל במקום לגרש אותם כמו בחורה הגונה, היא זמזמה איתם ביחד ובסוף מצאה את עצמה ברפש.

גם יפחותיו הקולניות של עופר, בנו הבכור, לא היו עושות הרבה רושם על אביו. הוא היה מעדיף שבנו הפרזיט ילך לעשות משהו מועיל במקום. באופן טיפוסי, באותו היום שבו נסתמה הצנרת בלבו של אהרון, באותן דקות ארוכות של זעקות ובכי, באותם רגעי ייאוש שבהם נעמי התחננה, ‘עופר, תקום, אבא הולך!’ עופר היה שקוע בתרדמה עמוקה, אחרי שלקח שני כדורי שינה כדי להבריח את מחשבותיו.

עד שנולדה בתו הקטנה, ראה אהרון את עצמו ואת זוגתו ככישלון חרוץ בגידול ילדים. עוד מילדות המיטו עליו חרפות וקלונות. במקום שיהיו חכמים כמוהו ויפים כמו אמא שלו, יצאו לשיטתו חכמים כמו אשתו ויפים כמו אבא שלה. לא פעם נאלצה נעמי ללכת לבית הספר כדי לדבר עם היועצת של זו או המורה של זה, ולא פעם נאלץ הוא להחליף גידופים ואף מהלומות עם אחד האבות, שילדו ראה את נחת זרועה של זו או כפתו של זה.

לא במקרה עברו עשר שנים עד שהוא ונעמי החליטו לתת עוד צ’אנס לערבוב הגנטי ביניהם. כשנעמי נכנסה להיריון עם האחרונה, ההקאות הקשות וכאבי הגב שסבלה מהם, שלא כמו בשני ההריונות הקודמים, היו בעיני אהרון סימן מצוין. כל דבר שיהיה שונה מההריונות הקודמים יעיד על כך שאולי הפעם יבוא חומר אנושי ראוי. וכשהקטנה הגיחה לאוויר העולם עם שיער זהוב ועיניים בהירות, אהרון נשם לרווחה, נישק את אשתו מכל הלב והודה על מזלו הטוב על שהפעם הצד שלו ניצח.

לאחר שאת השמות של שני הגדולים בחרה אשתו, הפעם ביקש להיות זה שיקבע את שם התינוקת בשביל המזל הטוב. אך כשנעמי שמעה שהוא רוצה לקרוא לה סנדרה על שם אמו, הטילה את זכות הווטו שאהרון לא ידע בכלל שיש לה. ‘על גופתי המתה יקראו לבת שלי בשם כזה גלותי,’ אמרה, ובמשך שלושת השבועות של הסכסוך ביניהם אהרון דווקא דמיין מדי פעם איך הוא הורג אותה ומפזר על גופתה המתה שפע של פתיתוני קונפטי עם השם סנדרה עליהם.

כשכמה ימים לאחר הלידה חל יום השואה, ונעמי שמעה ברדיו את קולה של חוה אלברשטיין מוכיח אותה ‘לכל איש יש שם’, פרצה נעמי בבכי תמרורים ונכנסה לדיכאון כזה, עד שייצור החלב בשדיה התפוחים דוכא גם הוא. וכשגם התינוקת וגם האמא בכו ביחד, החליטה סוניה בכר להזעיק לעזרה את מימי אלג’ם, אף שלא היא ולא נעמי חיבבו אותה במיוחד.

מימי אלג’ם לא היתה חברה של אף אחד בשכונה. כולם חשו כי היא מתנשאת מעליהם משום שעבדה באוניברסיטה. היא אמנם החזיקה במשרה אדמיניסטרטיבית, אך היתה היחידה ברחוב שסיימה שתים־עשרה שנות לימוד. את ההתנשאות שחשו מכיוונה פתרו על ידי יצירת התנשאות מכיוונם לאור העובדה כי לא היתה נשואה ולא היו לה ילדים. הזכר שאיתו חיה היה כלב מעורב בעל חרטום ארוך, גפיים קצרות ופרווה מדובללת, שאפילו לא ניסה להיות נחמד כפיצוי על כיעורו הרב. ומכיוון שאיש מהשכונה לא חיבב את מימי, ומכיוון שמימי לא חיבבה איש מהשכונה, ומכיוון שאף אחד מהגברים לא נתן בה עינו, ועינה של אף אישה לא היתה צרה בה, שימשה זו לא פעם בוררת בסכסוכים בין־דירתיים.

כשמימי שמעה את הטיעונים של שני הצדדים בסלון ביתה, אהרון יושב בכורסה מימינה, נעמי עם התינוקת על הידיים ברגע נדיר של שינה בכורסה לשמאלה, וסוניה ואבי מצטופפים איתה על הספה ביניהם, היא הקשיבה ברוב קשב והנהנה באטיות כדי להראות שהיא מייחסת חשיבות רבה לדברים הנאמרים. בימים רגילים היו נעמי וסוניה רושמות במוחן הערה שחורה למימי על שלא טרחה אפילו להציע להם משהו לשתות, וגם היו מן הסתם אומרות משהו על עורה האפרפר ורזונה החולני האופייניים לאלו שאוכלות את עצמן, אבל על רקע המצב הקשה הצליחו לדחוק את הנושאים החשובים האלה מסדר היום.

כשתם שלב העלאת הטיעונים, שלפה מימי מהספרייה את כרך ש־ת ומוספים של מילון אבן־שושן, שהיה כנראה היחיד בכל הבניין, ואולי בכל השכונה כולה. היא פתחה אותו מהסוף ביד בטוחה והעבירה אחורה קבוצות־קבוצות של דפים. כשמצאה את הכותרת ‘ילקוט השמות הפרטיים’, החלה לתור אחר שמות דומים לסנדרה. משלא מצאה שום שם דומה לא בעזרת נשים ולא בעזרת גברים, העבירה את ידה בשער העורבים הקצרצר שלה, מלמלה משהו, ואז שלפה את כרך מ־ס, פתחה אותו לקראת הסוף והתחילה לתור מילים בעברית שמתחילות ב’סנ’. אבי עקב אחרי האצבע המורה של מימי שטיילה על גבי הדפים המנומללים, סוניה עקבה אחרי השערות השחורות שהזדקרו משוקיה הגרומות, אהרון עקב אחר סימני הלחות על הקיר, ונעמי עקבה אחר העוויות הפנים של אהרון וניסתה להבין אם הוא עצבני.

ואז זה הגיע. בעיני נעמי הרעיון מצא חן מיד, וכשמימי אמרה בקולה הסמכותי, ‘יש בזה סנדרה, אבל זה גם עברי, גם אצילי וגם שורשי,’ עלה על פני היולדת הטרייה חיוך רחב.

‘יפה דווקא,’ אמרה והסתכלה על אהרון. ‘גם מקורי,’ הוסיפה, ולא הצליחה להחליט בעצמה אם מקורי זה טוב או רע.

לאהרון היה יותר קשה להחליט. זה לא היה סנדרה, והצליל לא היה ממש דומה, וכל המקוריות הזאת גם לא התגלגלה לו טוב על הלשון.

‘קצת קשה להגיד את זה,’ אמר והשתדל לא לעקם יותר מדי את הפרצוף כדי לא להעכיר את האווירה. ‘סנהדרין, סנהדרין, סנהדרין…’ חזר שוב ושוב. גם סוניה ואבי חזרו על השם בלב, ואם להודות על האמת, גם להם הוא לא ממש התגלגל על הלשון, בלשון המעטה. אבל כשאהרון שאל, ‘לא נשמע קצת כמו סברינה?’ הם הרגישו הקלה גדולה על שיכלו לבטל אותו נחרצות.

‘מה פתאום סברינה, אפילו לא דומה,’ אמרה סוניה, ואבי הוסיף, ‘יש לך דמיון אתה.’

נעמי הנהנה ולא אמרה כלום, כדי שלא יתחשק לו לעשות לה דווקא. אבל כשהתינוקת התעוררה והתחילה לצרוח בקולי קולות, ומימי אלג’ם הכריזה, ‘או־הו, נראה לי שלגברת סנהדרין אלקלעי יש מה להגיד,’ פתאום השם הזה נשמע נכון לכולם. וכשלימים יציג אהרון את בתו, ‘העיתונאית סנהדרין אלקלעי,’ הוא ירגיש כאילו הציג מותג יוקרה.

לאורך חייה תמיד אמרו עליה שכשנותקה מחבל הטבור של אמה, נקשרה אל לבו של אביה. אך דווקא באותו בוקר שישי, כשנשמתו של אביה החליטה פתאום לצאת לפנסיה מוקדמת, סנהדרין לא היתה שם כדי לרתום את נשמתו בחזרה לעבודה. באותו שישי שמשי, בדקות הארוכות שבהן ניסו אבי ועבד בכל כוחם לרדוף אחר נשמתו של אביה ולתפוס אותה בשולי שלמתה, דיוושה סנהדרין באופניים מדירתה אל בית הוריה. וכשהיא הופיעה פתאום, אחרי שהאמבולנס כבר עזב בדממת מוות, ואחרי שהתקווה שליבתה את הזעקות כבתה והותירה אחריה רק יבבות חרוכות, כבר היה מאוחר מדי.

אילו היה אהרון אלקלעי נוכח בשבעה שלו, הוא היה מן הסתם נהנה מחברתם של עשרות קרובי המשפחה, החברים הוותיקים, השכנים והלקוחות הרבים שאת ריח הביוב והטחב בבתיהם הכיר היטב מעבודתו כקבלן שיפוצים. מן הסתם, היה עומד במרכז העניינים, עיני האורחים כולן נשואות אליו, והיה מפליג בסיפורים, מחדד באנקדוטות ומצחיק בבדיחות על נשים בכלל, ועל נשים עיראקיות בפרט, לקול צחוקם של הנוכחים, כולל רעייתו שנהנתה מתשומת הלב שהרעיף עליה, גם אם בדרך של הלצות על חשבונה. כשהיה נסחף ומתחיל לנגב פינות שיש בהן מעט לכלוך, היתה נעמי מנסה להסיט מעט את נושא השיחה, לפני שינפנף בסחבות המוכתמות לעיני כולם. אך כשהיה מכניס את האורחים לחדר השינה שלהם, היתה מבינה שבעוד רגע יסיר את הכיסוי מעל מיטתם הזוגית ושולחת אותו להביא משהו, או לעשות משהו, או סתם לפתוח משהו. העיקר שאת הפה הוא יסגור.

אילו היה אהרון אלקלעי יכול לבחור את האורחים בשבעה שלו, הוא היה מעדיף שצאצאי השפחה התנ’כית היו מגיעים רק לביקור נימוסין חד־פעמי בדרגת קרבה נמוכה, של שכנות או ידידות ותו לא. אולי זו היתה אפילו הזדמנות לשקוע בשיחת חולין עם מוחמד המוסכניק, כפי שעשו עד לפני עשרים שנה, כשבעולמו יהודים היו יהודים, ערבים היו ערבים, ובני כלאיים לא היו כלל.

אבל אהרון אלקלעי לא היה בשבעה שלו כדי לראות כיצד מוחמד וסאוסן, מחותניו, הגיעו עם קפה שחור, מקלובה ויוגורט. הוא לא ראה את פמליית האנשים שנלוותה אליהם, שאת שמותיהם לא ידע להגות כראוי, לא רצה להגות כראוי, ולמעשה, לא רצה להגות בכלל. אלו, שבתחבולה נכלולית של הגורל היו לקרובי משפחתו.

לפני שהרחיקה ביניהם הקרבה, אהרון דווקא חיבב את המוסכניק הערבי. לא פעם כשעבר ליד המוסך הסמוך, היה ניגש להגיד לו שלום. מוחמד היה מזמין אותו להתיישב על אחת הספות המרופטות שהניח שם ללקוחות, עובר ממכונית למכונית, נותן לעבד כמה הוראות בערבית, ואז מותיר את בנו לעבוד, מנגב את הידיים, מצית סיגריה ומדבר עם אהרון על מנועים ועל מכוניות, אבל גם על כדורגל ועל המשפחה ועל העבר ועל העתיד. שום מילה מעולם לא נאמרה שם על פוליטיקה והמצב וההווה. וגם לא על העובדה שאת המכונית שלו עצמו אהרון מתקן אצל אלברט בז’רנו, כמה רחובות משם.

אם באותם ימים הייתם שואלים את אהרון מה הוא חושב על עבד, הוא מן הסתם היה עונה כי הוא מעולם לא חשב עליו. עבד, גבר גבה קומה ורחב כתפיים, היה בעל עור שחום ושיער שחור מגולח — כמו רבים מהערבים בני גילו שחיו אצלם בסביבה. הוא היה במקום השלישי מבחינת סדר הולדתם של ארבעת ילדיו של מוחמד, אבל במקום האחרון בהיררכיית המוצלחוּת של בני סלימאן. באותם ימים אחיו הבכור, פארס, כבר היה עורך דין לענייני נזיקין. האח השני, עלי, פתח אז מאפייה שלימים תהפוך למוסד יפואי ידוע, והאחות הקטנה, מנאר, עשתה באותם ימים את שנתה הראשונה בלימודי רוקחות בעמאן. מאחר שעבד מעולם לא השתתף בשיחות הערות שהתנהלו בפרלמנט הספות, אהרון מעולם לא הסב אליו תשומת לב מיוחדת. הוא בטח לא חשב כי יום יבוא והבחור הזה — גם ערבי, גם לא מוצלח במיוחד — ימלא את כל מחשבותיו.

אילו היה אהרון אלקלעי נוכח בשבעה שלו, הוא היה מתפלא לראות שדניאלה הטריחה את עצמה בכלל לשבת בשבעה שלו. השבר שנבקע ביניהם כשהיתה בגיל ההתבגרות גרם תמיד זעזועים בקרקע שעמדו עליה, וכל מי שהכיר את דניאלה ידע שיום יבוא ויגיע גם רעש אדמה גדול. אך איש לא חזה את עוצמתו ואת מידת החורבן שיותיר אחריו.

אהרון אלקלעי לא היה אדם שסולח. מחילה היתה מבחינתו חור באדמה שאויביו היו צריכים להתחפר בו מפניו. הוא הדין לגבי דניאלה, שחברה אל האויב, ואת עוונה לא נשא מעולם — גם לא אחרי אותה סולחה שנערכה ברוב הוד והדר, כשמחרביו לחצו את ידו ביד אחת, טפחו על גבו בשנייה והעניקו לו לא נשיקה אחת על הלחי ולא שתיים, כי אם שלוש. את בתו, שהיתה כעת גדולה בחמש־עשרה שנים ותפוחה בשלושים קילוגרמים, חיבק אגב טפיחות נבוכות על גבה הרחב. הוא היה רוצה לסלוח, להגיד לה כי הגיעה העת לפתוח דף חדש ונקי ושמעתה הכול יהיה אחרת. אך כשהביט בעיני הבזלת הגעשיות שלה, הממוסגרות בתוך קווי איפור כהים תחת גבות שנמשחו בשחור, לא היה יכול להימנע מלראות בהן את אותה ילדה שגרמה לשפמו להאפיר בטרם עת.

הוא לא נהנה באותו ערב מחויך ומלא ברצון טוב. באותם רגעים, שבהם התיישבו כולם לשולחן ואכלו מהמאכלים העיראקיים של נעמי ומהמאכלים הערביים של סאוסן, אהרון כעס על נעמי שלא חשבה להכין אפילו מאכל בולגרי אחד לרפואה כדי שגם הוא יהיה נוכח בערב הזה.

אהרון אלקלעי היה תמיד בטוח בצדקת דרכו. למעשה, אילו היתה בידו ההחלטה מה לכתוב על מצבתו, אין ספק כי היה חורת באותיות קידוש לבנה, ‘כאן נקבר יהודי צודק’. עד אותו הרגע שבו ראה את נכדיו, היה אהרון אלקלעי בטוח שנהג נכונה כשבחר לא לדבר עם בתו ולהתנכר לילדיה. אחרי הכול, את בתו היה צריך להעניש, ואת כבודו שהושפל עד עפר חש כי עליו להציל. אך כשנכדיו נעמדו בטור וחיבקו אותו בזה אחר זה כשהם מחייכים חיוכים מבוישים, חש רמז קלוש לטעם חמוץ שעלה בפיו. וכשאלה ענו לשאלותיו בעברית במבטא של בני דודים ולא של נכדים, הטעם החמוץ כבר הפך לחומציות מאכּלת. באותם רגעים שבהם ניקר במזלגו במנסף של סאוסן, אשתו מתבלת את דבריה במילים בערבית עיראקית שכמו ישבו אצלה בשקט בבטן במשך שנים ורק חיפשו את ההזדמנות לפרוץ החוצה אל אוויר העולם, הבין אהרון אלקלעי כי בזמן שצדק, עשה טעות מרה.

אילו היה אהרון אלקלעי נוכח בשבעה שלו, הוא היה מביט בשאט נפש בכל אותם חובשי כיפות ומגודלי פאות, חבריו של בנו, שהגיעו לביתו השכם והערב. אולי היה מקניט אותם במילה או שתיים שיבהירו להם בדיוק מה דעתו על דעתם, דתם ודתיותם. ואם ממש היה רוצה להבהיר עד כמה אינו מאמין באמונתם ועד כמה אינו מכבד את הדינים ואינו סר למרותם של כללי הפרוטוקול של שעת מותו, אולי אפילו היה שולף את האקורדיון הישן שלו וסוחף את כולם במחרוזת שירים בלקניים עליזה.

אבל אהרון אלקלעי לא נכח בשבעה שלו כדי לראות כיצד מדי יום בשעת מנחה התכנסו חבריו של עופר כדי להשלים מניין וכדי לשמוע ולהשמיע את דרשותיהם ודבריהם ודברי רבי עקיבא ורבי יונתן ורבי טרפון ורבי יוסי בן יועזר. הוא לא נכח בה כדי לשמוע את הרב גדי, רב בית הכנסת שבו התפלל עופר, מצטט את דברי התנא עקביא בן מהללאל: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. הוא לא היה שם כדי להתחכם ולהגיד בבדיחות דעת אופיינית ובאמונה שלמה בצדקת דרכו, ‘יסלח לי כבוד הרב ויסלח לי מר עקביא, אבל אני לא נותן דין וחשבון לאף אחד!’

הוא לא היה שם כדי להבין שזקן האבלים שהחל לצמח על סנטרו של עופר כבר לא יגולח, וכי הכיפה השחורה שחבש תכסה את קודקודו מכאן ואילך.

עופר ניסה להדחיק את העובדה שבחר לכבד את המת בדרך שהמת לא כיבד. בסתר לבו ידע כי אילו היה אביו בין החיים, הוא היה עושה לו את המוות. מן הסתם, היה אביו לועג לו במשפט הקבוע שלו, ‘מי שאלוהים נתן לו שכל, לא מאמין באלוהים.’ אולי היה מניף את ידו לעברו וסונט בו, ‘במקום לנסות למצוא חן בעיני אבא שבשמים, אולי תנסה למצוא חן בעיני אבא שלך שעל הארץ.’ אבל העובדה שאביו לא שם ולא יכול לבקר או לבטל או להקניט עטפה את עופר בשלווה.

האווירה הדתית שפתאום שכנה בבית לא הפריעה במיוחד לנעמי ולסנהדרין, שאבלן נשא אותן לעולם כה רחוק, מעורפל ואפלולי, שהיה אך טבעי שישכנו בו אנשים בשחור. דניאלה אמנם היתה מודעת לגיחוך שבנוכחות הדתית בביתו של הכופר, אבל גם לעובדה שיהיה זה בלתי יאה אם דווקא היא תצא מול אחיה ותלין על שהשבעה יהודית מדי. למעשה, אילו היה אהרון אלקלעי נוכח בשבעה שלו, אולי היה שואב נחמה פורתא מהפלצות האוחזת בחובשי הכיפות והציציות למראה כל אותם בני המגזר המנחמים את אחותו המתבוללת של חברם. זו שיושבת שבעה עם בני משפחתה היהודית לצד חמישה שהם בני משפחתה הערבית.

כאשר שכב במקום עפר, רימה ותולעה, וקיבל את אורחיו שהגיעו לבקרו בתום שבעת הימים, אהרון אלקלעי לא התפלא לראות שאיש כבר אינו מזיל עליו דמעות ואינו נושא קולו בבכי אלא בת זקוניו. אילולא היה מנוע מהשמעת קולו, היה מבקש את מחילתה על שהלך כפי שהלך מבלי לתת התרעה מראש. אילו היה יכול, היה אוסף את בת תפנוקיו בידיו, מקרב אותה בחום אל לבו ומבטיח לה שלא משנה לאן ילך, ולפני מי ייתן את הדין, אותה לא יעזוב, ולא יעזור בית דין.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מותו של אהרון אלקלעי”