החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על שריי גלב דר.

שריי גלב. הפסיכולוגיה האינדיבידואלית❤️ מגשרת מוסמכת. מרצה ומנחה בכירה במכון אדלר. ייעוץ משפחתי, וזוגי בגישת המובחנות, ובגישה האדלריאנית. מפתחת המודל-״הע.צ.מ.י האותנטי״ לאבחון וטיפול באובדן תשוקה... מדריכת הורים בכירה בגישת אדלר אימון ילדים ונוער- מיומנויות חברתיות ורגשיות... חיזוק תחושת הערך העצמי. ... עוד >>

אשת הצללים

מאת:
הוצאה: | 2012 | 200 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

שריי יוספה גלב, מפקדת מחלקה ראשונה בצה"ל בכלא 6 לבנים ● גוייסה בגיל 21 ליחידה חשאית בתפקיד שטח מבצעי ● עבדה במשך 20 שנה כחוקרת פרטית מהמובילות בענף כשמאחוריה מספר חקירות מתוקשרות ● רקדנית מקצועית עטורת פרסים בינלאומים ● מזה 12 שנה מרצה ומנחה בכירה במכון אדלר בתחום זוגיות, נישואין והורות, ובעלת קליניקה פרטית להדרכה משפחתית ● מעורבת בפרוייקטים רבים שמטרתם לעזור לאוכלוסיות חלשות, ביניהם קורסים לזוגיות בשלט רחוק בבתי סוהר לגברים ברחבי הארץ ● מקדישה הרבה מזמנה לעבודות התנדבותיות: דרך הריקוד, המלווה כל פן בחייה, היא עוזרת לחולות במחלקה סגורה בבית חולים לפגועי נפש "שלוותא" ולחולות סרטן-שד צעירות ● רוקדת עם נכי צה"ל המרותקים לכסאות גלגלים ומופיעה איתם בתחרויות ברחבי העולם ● בחודש שעבר חזרה מעבודת התנדבות בבית מחסה בהודו לנערות שעברו התעללות מינית לסוגיה, בניסיון להחזיר להן, דרך הריקוד, את הכבוד והאהבה לגופן.

שריי יוספה גלב היא אישה בעלת עוצמה ואומץ, שלא חיה לפי קונבנציות מקובלות. אישה שרקדה טנגו עם הסכנה, הריגוש, האתגרים וההליכה על הקצה. אשה שחיה את חייה, במלוא העוצמה והתשוקה, מבלי לחשוש ממחיר של כאב, אובדן ובדידות.

אחרי 25 שנה בהן חייתה מאחורי הקלעים ותחת מסווה, כשהיא מופיעה בפני קהל בשם בדוי ובתחפושת, נחשפת המחברת יחד עם ספר חדש, המבוסס על סיפורה-שלה. היא מנצלת את החומרים המרתקים מהם בנויים חייה – פעילותה המיוחדת בצה"ל, עבודתה כאשת מודיעין ביחידה מבצעית וחשאית, תיקי החקירות שבטיפולה, הגברים בחייה והאהבות הבלתי אפשריות – כהשראה לספר בו המציאות והדמיון נמהלים זה בזה עד לבלי הפרד, ורוקחים סיפור סוחף ומרגש. כל פרק מבוסס על סיפור אמיתי ומוכיח שהמציאות עולה על כל דמיון.

אשת הצללים הוא סיפורה של ירדן – בת דמותה של המחברת – שהגורל שאב אותה לעולם המודיעין, ליחידה מבצעית וחשאית. לאחר שירות בצה"ל, כמפקדת ראשונה בכלא 6 לבנים וחוקרת צבאית שהוגנבה ללבנון בתפקיד סודי, היא יוצאת לחיים אזרחיים ומגוייסת לשירות הביון החשאי-הישראלי.

ירדן, אישה יפה ומושכת בעולם של גברים מצ'ואיסטים, הופכת למרגלת מתוחכמת. אחת ממשימותיה היא יציאה למדינה ערבית עוינת. היא מגייסת את הריקוד המלווה אותה מילדותה ומתחזה לרקדנית בטן כדי להסתנן למועדון גברים אקסלוסיבי, וכך מצליחה ללכוד רב-מחבלים. לאחר שחרורה היא מנצלת את הכשרתה והופכת לחוקרת פרטית מהמובילות בענף.

אשת הצללים הוא ספר על נשיות פראית, משוחררת ויצרית של אישה המנסה למצות את החיים עד תום. הוא מאפשר לנו ללוות אישה מרתקת המתמודדת באומץ עם עולם גברי שסירב לקבלה כאחת ממנו, כשהמוטו המלווה אותה: "לא תקבלו אותי כאחת מכם, תאלצו לקבל אותי מנהלת אתכם". מאבק זה איתגר את חיי הזוגיות שלה, דרך בחירות בלתי מתפשרות ורומנים בלתי אפשריים.

מכל פרק בספר המקרין על חייה הפרטיים, לומדת הגיבורה משהו על עצמה. בעקבות כל משימה משתנים גורלות של אחרים ושלה; כל פרק בספר מספר על גורל המנפץ חיים ומוליד חיים אחרים; בכל פרק יש משבר שבעקבותיו יש צמיחה; כל סוף הוא התחלה של משהו חדש.

חלקו הראשון של הספר נקרא כמו ספר מתח, העוקב אחר חייה של הגיבורה. חלקו השני של הספר העוסק בחיי הגיבורה כחוקרת פרטית, עשוי פרקים פרקים, כשכל פרק הוא יחידה עצמאית המתארת חקירות שונות.

בין החקירות המופיעות בספר: סחר בעוברים, מעקב אחרי אישה חרדית שבילתה את לילותיה כפרוצה בתל-ברוך, זיופים בעולם הבידור, חטיפה והיעלמות ילדים, ועוד.

אשת הצללים הוא ספר החומק מהגדרה ז'אנרית. הוא לא רומן-אוטוביוגרפי, למרות שהוא מתאר את דרכה וחייה של המחברת. הוא לא ספר מתח למרות שעלילתו מותחת, והוא לא רומן בדיוני כי יש בו יסודות חזקים של תיעוד ריאליסטי.

מן העתונות והמרשתת: אתר הספר | פייסבוק | ראיון רדיו | קפה טלעד | בלוגיה | תפוז | בלוגיה | סלונה | רינונים| נענע | נוריתה | משפחה 10 | הספריה |
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-1175-01

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1. כן המפקדת! – השעה 6:30 בבוקר, אני מסיירת כהרגלי בין התאים בקור מקפיא עצמות. בודקת אם כל הכלואים שלמים לאחר שנת הלילה. מחלקה ב'3, מחלקת "מתקבלים", היתה מאז ומעולם מחלקה בעייתית. כל חייל המגיע לשערי הכלא בשעות הערב, נאלץ לבלות את לילו הראשון במחלקה זו. ביממה הראשונה למעצר אין הפרדה בין כלוא ותיק לבין כלוא שזו בעבורו הפעם הראשונה במתקן כליאה. המתח הרב ששורר בתוך התאים מכריח אותי לגלות עירנות וזהירות רבה. תופעת השליט, "העבדאי" בסלנג האסירים, בה כלוא ותיק הופך כלוא אחר לשפוט שלו תוך התעללות ואיומים, נפוצה במקום שכזה. החדשים מבוהלים מדי, ומשמשים טרף קל ל"ערסים" הוותיקים. לכן תפקידם הראשוני של מדריכי הכלואים הוא לדאוג לשלמותם ובריאותם של החיילים, ורק בעדיפות שנייה להקפיד על סדר ומשמעת. הלילה הראשון, שגם כך הוא סיוט עבור כל חייל המגיע לכותלי הכלא, יכול באחת להפוך לטראומה לשארית חייו.

כלא שש בעתלית, מתקן כליאה צבאי לגברים בלבד. תפקידי — מפקדת מחלקת כלואים בפלוגה ב'. חיילת יחידה בין גברתנים. כבר שנה שאני במחלקה הזו ועדיין מתפללת כל בוקר למצוא את החיילים כולם, בלי יוצא מן הכלל, עומדים בדום מתוח ושואגים לקראתי "המפקדת. היכון להקשב, הקשב!" לא אשכח את הבוקר הנורא ההוא בטרם נכנסתי לתא וחשתי בהתרחשות מוזרה. הבחנתי ברחש של הסתדרות מהירה ולא אופיינית ברגע שמפתחות התא נגעו במנעול. מיהרתי לפתוח את השער כשליבי מנבא רעות. נכנסתי בזריזות, ריח חריף ולא מוכר שרר בחדר. המחלקה קפצה על הרגליים לפקודת ה"הקשב". ואז הבחנתי בו. שוכב על בטנו במיטה האחרונה, מעז לא לקום. לא הגיוני, חשבתי במהירות, קרה פה משהו הלילה. הוריתי מיד לחייל תורן להזעיק את יתר מפקדי המחלקה. החייל רץ לפקודתי. בצעדים מהירים, כנגד כל כללי הבטיחות, ניגשתי לבדי אל תוך התא, לעבר החייל השרוע, יתר האסירים חששו לזוז, נשימתם נעתקה. ככל שהתקרבתי למיטתו גבר הריח. תחושת בחילה עזה תקפה אותי כשעמדתי סמוך אליו. כפות רגליו היו נפוחות ושרופות. פניו היו עמוק בתוך הכרית והוא ייבב חרש, מעולף מכאב. סמל המחלקה, בועז, נכנס בריצה יחד עם שני מפקדים נוספים. הוא היה מבועת מהרעיון שהמ"מית שלו לבדה בתוך התא עם האסירים, אך החשש התחלף במהרה לזעם עצור כשראה את שעוללו לחייל. פעמון האזעקה החריד בקול, צוותי הרפואה הגיעו במרוצה, פינו את הכלוא המדמם לבית החולים. התחלתי לחקור את האירוע. זה היה ה"זובור" שמפעילים עבריינים על חייל שמסרב להיכנע לדרישותיהם. לזאת לא יוכלו להסכים. לא בחוקי הג'ונגל שבו הם חיים. לכן מאבק כוח אמיתי, על סמכות ושליטה, המלווה לעיתים קרובות בניסיונות השפלה הדדיים, שורר בינם לבין המפקדים. מסתבר שחגי, חייל מגולני שנכנס לכלא ב"מבצע מלביש", לא הכיר את החוקים. הוא היה לוחם גאה, איש של כבוד, שלא ייכנע כעבד נרצע לאיזה "ערס" שגוייס במסגרת "נערי רפול" כחלק מניסיון שיקום אחרון. הוא סירב להיות שפחתו, ועל כך שילם ברגליו. יעקב ה"עבדאי", המתין לסיום ספירת הלילה האחרונה. הוא ידע מניסיונו כי בזמן זה מדריכי הכלואים נמים את שנתם לקראת עוד יום מתיש, ועל שטח המחלקה הגדול משגיחים שני מדריכים בלבד. יחד עם שני חבריו, שהיו ה"חיילים" שלו, תפס את חגי, כיסה את ראשו בכרית, שם צמר פלדה בין אצבעות רגליו והדליקו בעזרת גפרורים שהצליח להחביא מבעוד מועד. תכונתו של צמר הפלדה לבעור ללא הפסק. וכך, למען יראו וייראו, הסביר ב"מילים עדינות" לכל התא והמחלקה מה יאונה למי שיעז להמרות את פיו. ידעתי שאני חייבת לפעול מיד, אחרת כל הסמכות שהצלחתי להשיג בעמל רב בשנה האחרונה, תרד לטמיון. יחד עם זאת, היה ברור כי יהיה קשה מאוד להשיג מידע מייתר החיילים המבועתים, שפוחדים כעת להחשב "מלשינים". העונש על הלשנה הוא "קוסה" — חתך עמוק לאורך הפנים, מהאוזן לכיוון הפה שמשמעותו כל מה שהוא שומע הוא מדבר. כאות קין על כך שאתה "שטינקר".

חגי פונה. התא היה כעת מלא בבעלי תפקידים, ממפקד הכלא והמ"פ ועד אלי. תפקדתי על אוטומט, לא נתתי לרגש להתפרץ. הזעם מילא אותי בעוצמה שלא הכרתי. קשיחותי הטבעית הועצמה והייתי נחושה להוכיח ל"עבדאיים" מי כאן הבוס. רפי המ"פ סמך עלי לחלוטין. כשרק הגעתי לפני כשנה לפלוגה שלו, היה ספקן לגבי יכולתי להשתלב במחלקה התובענית. כבר שנים הוא קצין בכלא, ולא היה מעלה על בדל מחשבתו לגייס לשורותיו חיילת. "זה ממש לא מקום לנקבות" טען. אך לא היתה לו ברירה. זו היתה המדיניות החדשה של הרמטכ"ל רפול, כרפורמה בצבא וכניסוי, לשבץ חיילות בתפקידים שהיו עד כה שמורים לגברים בלבד. אומנם מהמובחרות שהתגייסו, אך בכל זאת נשים. הן הוכנסו לכלא השורץ מדריכי כלואים גברתניים וכוחניים, ואסירים קשוחים לא פחות, שהאלימות היא שפת האם שלהם. לכן, קישוט שכזה, בדמות חיילת טרייה, ואף נשית מדי לטעמו, נראה לו לא הולם, לא יעיל ואף מסוכן. אך פקודה היא פקודה. מילא, הוא התנחם בעובדה, שזו תפרוש מרצונה תוך זמן קצר. להשתלב בגן החיות הזה — משימה לא פשוטה. היא נראית חדורת מוטיבציה, אבל ילדה טובה, למרות החזות הקשוחה שהיא מנסה לסגל לעצמה. זכרתי את מבטו המבוהל כשהגעתי לראשונה. הוא קיבל את פני במשרדו הצנוע שבקומה השנייה, ויחד סיירנו במחלקות. במהירות התחלף החיוך בפניי למבט קפוא ומזועזע. השתדלתי בכל מאודי לא להפגין את המתחולל בקרבי וניסיתי לשמור על ארשת קלילה. אך מפקד מנוסה שכמוהו הבחין בעווית שבזווית שפתיי. "רפול והרעיונות שלו", הפטיר לעצמו. בעוברנו בין התאים, הוא חש במבטים החודרים של כל דיירי המחלקה, האסירים והמדריכים כאחד. אף אחד מהם לא אהב את הרעיון המשונה. אישה, מפקדת, ועוד על גברים מזן כה שובניסטי, כוחני, פרימיטיבי. בעבור האסירים זו היתה השפלה מהסוג המבזה ביותר. חוסר אונים משווע מול נקבה. בעבורם אישה היתה עד היום לכל היותר מזרון פלוגתי. ופה מכריחים אותם להתייחס לייצור הנקבי בכבוד, במשמעת, ובצייתנות שגם כך אינה לחם חוקם. ומה עם התשוקה שאישה מייצרת במקום סגור שכזה? רחוק מהבית, מהחברה, מהחיים הרגילים. היצרים לא יצאו לחופשה, גם הם בכלא, איתם.

סיקרן אותו להבין מדוע גם למדריכים במחלקה קשה כל־כך לקבל אותי. היא כל־כך משתדלת להתחבב עליהם והם דוחים אותה בזלזול מופגן, הרהר לעצמו. למדריכים ולכלואים יש הרבה מן המשותף, לפחות במנטליות, כנראה שזו סיבה נוספת לכך שהם לא מסוגלים לראות בה חברה שוויונית. הוא חייך בהבנה. אבל היא עוד עשויה להצליח. בעיקר בזכות אופייה המרדני והבועט.

הייתי לבד, בלי איש לשתף בבדידות שנכפתה עלי. התנדבתי בהתלהבות לתפקיד, משוכנעת שבאתי לתרום, לעשות שינוי, ובסוף מצאתי את עצמי דחויה ומוחרמת.

אולי המ"פ האמין בי מאוד, אבל האמת היא, שלא חלמתי בחלומותיי הגרועים ביותר על התסריט שאליו נקלעתי. הייתי נחושה להוכיח לכולם שאישה יכולה, ואפילו להיות טובה מהם. הזלזול והניכור לא ישברו אותי.

חוקרי מצ"ח שהוזעקו לפלוגה ניסו לגבות עדויות, ללא הצלחה. האימה מפני יעקב היתה חזקה. ה"חיילים שלו" היו מיומנים בשתיקה, ויתר עצורי המחלקה העדיפו למלא את פיהם מים ואף להישפט על כך, ובלבד שלא להסתבך איתו. מההיכרות שלי את הנפשות הפועלות החלטתי להמר ופקדתי להעביר את יעקב וחייליו לצינוק שבפלוגה אחרת, בשיטת "הפרד ומשול", למרות שלא היתה בידיי עדיין כל הוכחה כנגדם. בזאת בעצם הכרזתי מלחמה גלויה. יעקב ביטא את אי שביעות רצונו בקללה ויריקה עסיסית לכיווני בעת שהושלך לצינוק. למרות החשש, ידעתי שאני חייבת כעת להפגין ביטחון וסמכות, כדי שהכלואים שהיו עדים לאירוע יעזו למסור את המידע המרשיע.

להתעמת ישירות מול יעקב דרש ממני אומץ רב. הוא היה ידוע באלימותו ובנקמנותו. קשריו עם העולם העברייני שבחוץ גרמו לכל אחד מהצוות לחשוב פעמיים בטרם נקט בפעולה כלשהי נגדו. זיכרון תקיפתו הברוטלית של יאיר לוין, מדריך הכלואים במחלקה, הדהד כשד מרתיע במסדרונות. חודשים לקח לו להחלים בבית החולים רמב"ם מדקירת הסכין שפילחה את בטנו העגלגלה, ובאותה הזדמנות חגיגית גם את הכבד והכליה. הוא יצא לחופשת השבת, כשבסמוך לביתו בזכרון יעקב עצר בחריקה רכב אמריקאי ישן וחלוד, ומתוכו קפצו בזריזות חמישה מגודלים במבטא גרוזיני. "אתה המפקד של יעקב, נכון?" עוד בטרם הספיק לענות או להחליט מה לעשות, הקיפה אותו חבורת הבריונים, ובשבריר שנייה שיספה הסכין הארוכה את ביטנו לכל אורכה ועומקה. יאיר התמוטט תחתיו. החבורה נעלמה מיד, מותירה אותו מתבוסס בדמו כשכל חטאו ליעקב היה "דיבור לא הולם". לא היו עדים למעשה, ויאיר בחר לא לזכור דבר מהאירוע כשהתאושש כעבור שבוע, כך שלא היו נאשמים. הפרשה גוועה לה, אך הדיה הם שפסקו חוקים חדשים, והכתירו את יעקב כ"מפקד האמיתי" של הכלא.

אמנם בכלא המדריכים שולטים, אך מטר משער היציאה יש שולטים אחרים, אכזריים כחיות פצועות שאין להן מה להפסיד מעבר ל"כבוד". טוב למות ולהרוג בשם כבודנו. זו הסיסמה ואלה החיים. ובג'ונגל הזה היינו חייבים לתפקד. השפלות, התנכלויות, סטירות, הפשטה בפומבי ואיומי חיים היו מנת חלקם של אנשי הצוות שלי, בשם התפקיד. לא אשכח את חופשת השבת המקוללת, בה ביליתי בהליכה על שפת ימה של תל אביב שלובת זרוע עם בועז, בן זוגי. נהננו מהים הסוער ומשקט מיוחד של חורף, שהותיר לנו טיילת נקייה מאנשים. בשבריר שנייה הכל נשבר. כלוא שהשתחרר זיהה את שנינו, ובתוך שניות היינו מוקפים בבריונים שלא הכרנו. מקללות ה"מניאק", "וגיבורים בכלא אפסים בחוץ", הבנו מיד במה מדובר. שניים אחזו בבועז בחוזקה בעוד האחרים מכים אותו בפניו בעוצמה ויורקים עליו. שניים אחרים אחזו בי כדי שלא אתערב כשהם מסננים בארסיות לעברי, "מזל שלך שאת נקבה, בפעם הבאה נחתוך את הפנים היפות שלך". במקרה חלפה במקום ניידת משטרה וההתעללות פסקה. הכנופיה הרפתה מבועז ונמלטה, מותירה אותנו חבולים גופנית, אך בעיקר נפשית. כל מאמצנו לזהותם ולאתרם לא צלחו. התפללתי שהגורל יפגיש בינינו שוב, כדי שישלמו את מחיר ההשפלה והכאב שחווינו על לא עוול. ההזדמנות צצה כעבור חודשיים, כשלכלא התקבל אסיר שהובא על ידי לוכדי עריקים. מבט אחד בלבד הספיק לי, כדי שארוץ לשירותים להקיא את מעיי, כשזיכרון אותה שבת מציף אותי. דיווחתי למפקד הכלא ולמשטרה הצבאית החוקרת. נפתחה חקירה מהירה שבסופה זימר העריק על כל חבריו. הם קיבלו שנתיים מאסר בפועל.

האירוע עם יעקב החזיר לתודעתי את העבר המייסר, שעטף אותי בערפילים של פחד. אך ידעתי שאסור לי להיכנע לטרור. עוד לפני שהספקתי לחקור אותם, נודע לי כי חגי התאושש והפליל את יעקב וחבריו. במשפט שנערך לשלושה, קיבלו עשר שנות מאסר בפועל על התעללות ופגיעה ברכוש צה"ל.

יכולתי לנשום לרווחה. המבחן עבר בהצלחה. ארוכה הדרך שעברתי מתחילת השירות שלי בכלא. תקופה מייסרת אך מחשלת. התאמצתי להוכיח שאיתי לא משתלם להתעסק. השתמשתי בחרבות לשוני נגד אלה שניסו לפגוע בסמכותי. נראה כאילו נצח עבר מרגע שהתקבלתי לצוות ועד שהתחלתי לזכות בניצני הערכתם של האסירים. במחלקה ידעו שמילה אצלי שווה זהב, "יד לוחצת יד". כבוד תמורת כבוד. בעבור ציות לפקודות ולמשמעת קיבלו הקלה בתנאים, כנגד התפרעות וחריגה מהנהלים, ענישה קשוחה בהתאם. אט אט הפכו הגבולות ברורים, ללא אלימות, ללא השפלה. השפה השתנתה ואיתה גם האווירה במחלקה. היה ברור לכלואים כי אני רואה בהם קודם כל בני אדם. שטעו, ששגו, אך בכל רגע נתון הם יכולים לבחור גם אחרת. זה תלוי רק ברצונם. האמנתי בהם באמת. ביכולת שלהם לבחור להשתקם, לא לאפשר לעברם להיות גם עתידם. אלה מביניהם שהראו רצון אמיתי וכן להשתנות, זכו לשיחות ארוכות, בדיקת מטרות והקניית הרגלים חדשים. חשתי כי תקווה סמויה מתחילה לבצבץ בין ערפילי הייאוש הכבדים של חיי אסיר. תקווה שברירית וזעירה אך בכל זאת מעיזה להרים ראשה. שמתי לי כמטרה לחזק את התקווה, את האמון והאמונה.

בלילות על משכבי בחדר הקצינות שהיה מרוהט בחן צהלי מינימליסטי, נדדו מחשבותיי אל אייל. בדמיוני כאבתי את צחוקו המצלצל, לו רק היה נודע לו — לאן התגלגלתי בסופו של דבר בשירותי הצבאי. ימים היינו מתכננים יחד את עתידנו, לפרטי פרטים: מה יהיו שמות ילדינו, היכן נגור והיכן נשרת בצבא. זוג ילדים אוהבים ואופטימיים הכמהים לשזור את חייהם זה בזה לעד. אני הצהרתי שאהיה פקידת מבצעים בטייסת, מוקפת בטייסים מרשימים ומקבלת את שובם משדה הקרב האימתני בעוגות ושתייה, ואייל התכוון להתגייס ליחידה מובחרת. והנה, אני בכלא 6 מוקפת כלואים שהיו מתים לזרוק עלי עוגות ותה רותח, והוא התגייס לנח"ל מוצנח. אבל הוא לא יודע. הוא אינו מוכן לדבר איתי או לשמוע עלי דבר. געגועיי אליו היו מהולים ברגשי אשם וחרטה נוראיים. זרקתי לעזאזל שנים של אהבת נעורים אמיצה, כזו של נשמות תואמות, בשביל גחמה. והוא לא סלח. התחננתי, ביקשתי שיבין, אך לשווא. דחקתי היטב את געגועיי לאייל עמוק בתרמיל זכרונותי העמוס, והחזרתי את מחשבותיי לנעשה בכותלי הכלא.

דני, חייל שהכלא הפך להיות ביתו הראשון, היה יוצא ונכנס על עבירות אלימות לעיתים קרובות. אביו היה אסיר עולם על רצח כפול. דני נולד אל עתיד ידוע מראש. שכונת פשע, אבא אסיר, אימא בקושי מתפקדת, אחים רבים שמרביתם בחרו בפשע. אבל הוא באמת ובתמים רצה לברוח מהמעגל המייאש. ביקש להתגייס לצבא, אולי זה יושיעו. גייסו אותו על תנאי. בעייתו העיקרית של דני היתה התפרצויות הזעם האלימות כל אימת שחש שפוגעים בכבודו. לא היו לו כלים להתמודד אחרת. פעם אחר פעם הבטיח לעצמו כי יתאפק. חשוב היה לו להשתקם. בשיחותינו הרבות היה מביע חרטה ובעיקר את ספקותיו, שאכן הדברים יכולים להיות שונים בעבורו. אט אט רכשתי את אמונו. הדבר היה קשה כקריעת ים סוף, במיוחד לאור העובדה שהייתי בצד השני, של הרעים, של "המניאקים". בפתיחות פרש בפניי את השקפתו על כך שהעולם הוא ג'ונגל ורק החזק שורד. מפחיד ומסוכן שם בחוץ. אם אתה טיפש שמפגין חולשה אתה מת. הוא כל הזמן היה דרוך ולחוץ. חייב להיות חזק ושולט. זרק לעברי, "מה את רוצה? שמישהו יגיד לי בן זונה, ואני יענה לו בוקר טוב גם לך? תראי המפקדת, באותו הרגע אני רואה בעיניים רק מסך שחור, ואז אני מראה לבן אדם, ככה, בלי מילים, איך מדברים אליי. וואלק פעם אחת אני ארשה למישהו להסתלבט עלי, זה יהיה הסוף שלי. הבנת? ככה זה בחיים שלנו. רק פעם אחת אתה צריך לצאת פרייאר וזה הסוף שלך. אני מעדיף למות. ככה בכבוד. כמו גבר."

הקשבתי לו בתשומת לב רבה. שמעתי את הכאב, האימה והחרדה הקיומית. "אלוהים גדול, נכון?" הדהד בי רעיון לפתע, "ברור, הכי גדול" הגיב. "הוא ברא את הטבע העצום," המשכתי בשטף, "אני רוצה לשאול אותך, מי לדעתך יותר חזק, הפינצ'ר או האריה?" הוא הביט בי בעניין ושאל "מה זה פינצ'ר? הכלב הגמד המכוער שעושה הרבה רעש?" "כן", חייכתי. "ברור שהאריה, מה את מסתלבטת עליי או מה?" שתקתי לרגע, והמשכתי "וכמו שכבר אמרת הפינצ'ר עושה המון רעש, תוקף, נושך ונובח. כאילו אומר תפסו אותי, שלא אשתולל. לעומתו, האריה נהנה מהשמש, שוכב ללא תזוזה, לא מטריד אותו דבר. רגוע. שליו, נהנה מהחיים בטוח בעצמו, הוא זה שמחליט מתי לתקוף, אם לתקוף בכלל, מביט מלמעלה, בהתנשאות, ביצורים שסביבו. מלך אמיתי."

שתיקה. הוא הרהר בדבריי. שאל בקול שקט: "אז מה, את חושבת שאני כמו הפינצ'ר, משחק אותה נמר אבל בעצם עכבר?" "עזוב אותך רגע" אמרתי בחיוך, "בוא נחשוב על הטבע, שם יש אמת פשוטה. החזק באמת לא צריך להוכיח לאף אחד שהוא כזה. הוא נולד גור אריות ויהפוך למלך החיות. הוא יודע את זה בבפנים שלו. ובגלל שהוא יודע כל הג'ונגל יודע. זה ברור. הוא לא מגיב לכל פרובוקציה זולה של שפן כזה או שועל אחר. הוא יוזם, הוא מחליט, ורק הוא. לכן הוא כזה מלך. הוא בוחר מתי להתעייף, איזה מחירים הוא מוכן לשלם ובשביל מה.

הפינצ'ר מרוב פחד מנסה להסתיר את זה שהוא חלש. חייב להוכיח לכל העולם ואחותו ובמיוחד לעצמו שהוא חזק. אבל כולם יודעים שזה חרטא. הוא ישלם כל מחיר — יסכן את עצמו, יעצבן את הסביבה ברעש שיעשה, וכל זה בשביל שיאמינו שהוא שווה מאוד".

דני הביט בי בעיניו החומות והנבונות. זיק של חיוך ניצת בזוית פיו. "וואלה, יש בזה משהו. אם אני מרסק את מי שאמר לי בן זונה, הוא בעצם החליט עליי. בגללו אני אגמור במאסר. גם אם זה לא מתאים לי. בעצם, כל אחד יכול להפעיל אותי ככה. בלי הרבה להתאמץ. אם רוצים לסלק אותי מהשטח, הם לא צריכים הרבה, מעצבנים אותי, ואני ישר תוקף. בעיניים שלי את חכמה. אבל איך אני נהייה פתאום אריה? לא נולדתי ככה. לפעמים בקושי יש לי כוח להיות פינצ'ר מעפאן". צחקנו יחד לדבריו האחרונים. מתה על הכנות שלו.

"תראה, הדבר הראשון והכי חשוב בכל תהליך של שינוי זה קודם כל להבין מה קורה, מאיפה אתה פועל, מה המטרה והאם אתה מצליח להשיג בחיים את מה שאתה באמת רוצה." התבוננתי בו אם הוא עדיין מקשיב לי, המשכתי בשקט, "לעצור רגע ממרוץ החיים המטורף, כדי להתבונן, לבחון, ולבקש עזרה כשצריך", המתנתי לתגובתו. שקט מוזר השתרר.

"טוב, אבל לא הבנתי איך אני לא פינצ'ר יותר?" חייכתי ברכות, מזדהה עם המבוכה שהפגין. הבטחתי לו שנקדיש לכך שיחות נוספות, בתנאי שאין יותר אלימות מצידו בכלא. עליו להתאפק כאריה שבע ונינוח. ביקשתי שיקדיש מחשבה לתגובה שלו, ושישים לב לא להיגרר כחמום מוח חסר רסן. הוא הבטיח לנסות. הדגיש כי לא בטוח שיצליח. פחד לאכזב, לאבד את מעט האמון שהצליח לרכוש אצל בן אנוש כלשהו. ההשתדלות שלו ריגשה את כל הצוות. ערב אחד הבחנו כיצד חבריו מנסים להובילו לתקרית, אך הוא נשך שפתיים, החוויר. נראה היה כי עורק עבה עומד להתפוצץ מרוב לחץ במצחו. בשיחתנו שנערכה מיד לאחר מכן, חייכתי אליו ואמרתי שאני גאה בו. שהצליח למרות הקושי. ביקשתי להבין מה איפשר לו להתאפק. הוא ענה לי במהירות: איך שלחץ הדם שלי התעופף לראש אמרתי לעצמי, אתה לא פינצ'ר, הוא סתם אפס שמנסה לגרור אותך ולשלוט עליך. תצא מלך, אל תגיב, תראה לו שאתה משתין עליו. ובעיניים שלי, זה עבד. פגשתי אותו אחר כך במלתחות והוא זרק לי, מה העניינים נהיית אדיש פתאום? ואז הבנתי שזה אחלה של רעיון. וואלה את גדולה, למרות שאת נקבה. אל תעלבי, אבל את יודעת, אנחנו לא סופרים נקבות, ככה זה אצלנו". חייכתי שוב ושתקתי. ביום שהשתחרר מהכלא המתין בשער היציאה עד שהתפניתי אליו. "תראי", אמר, "אני אעשה קעקוע של אריה כדי לזכור אותך. תודה".

זמן קצר לאחר שהתחלתי לשרת ביחידה, זומנתי למבדקי קורס קצינות שארכו יומיים. נרגשת ומלאת מוטיבציה השתדלתי להצטיין ולהתבלט, אך לשווא. כבר בתום היום הראשון של המבדקים כשיממה שלמה עוד לפנינו, נקראתי למפקדת הקורס וזו ביקשה ממני לארוז את חפציי ולחזור לבסיס. המומה, ניסיתי לברר כיצד ייתכן שאני היחידה שכבר מודחת, עוד בטרם הסתיימו המבדקים. התשובה שקיבלתי הכעיסה אותי מאוד ועיקרה היה, שצה"ל השקיע בהכשרה לתפקיד הנוכחי שלי חודשים רבים, ולכן אין טעם "לבזבז" עלי עוד חצי שנת הכשרה לקצונה. חשתי מרומה. אני שהתנדבתי ורקקתי דם כדי לתרום ולהצליח, דווקא ממני נמנע גם הקידום והאפשרות לפקד על המחלקה. היא פטרה אותי ב"מצטערת, אלה הנהלים חיילת, חזרי לבסיסך". בזעם חזרתי ליחידה והטחתי את תסכולי בפני מפקד הבסיס שפשוט הביט בי מחויך. הוא העריך אותי ובמיוחד את אומץ ליבי ואופיי המורכב. הוא לא שכח, שבזכות ההשתלבות שלי ושל חברותיי לתפקיד קיבל נקודות זכות אצל הרמטכ"ל. היינו ההוכחה החיה כי הניסוי החדשני הצליח, וזה קרה בבסיס תחת פיקודו. סא"ל אורי הנהן בהבנה. הבטיח כי יעתור לדרגים העליונים. כעבור כשבועיים חזר אלי עם בשורה משמחת: אם אתמיד בהישגיי במחלקה, מובטח לי כי אקבל דרגת סמ"ר כבר בסיום השנה הראשונה לשירותי הצבאי. מה שיאפשר לי לקבל את המינוי הנחשק. ואכן, כעבור מספר חודשים, כשבני המחזור שלי עדיין הסתובבו עם דרגת רב"ט, ענדתי בגאווה גדולה את דרגת הסמ"ר על שרוול חולצתי והתהדרתי בתפקיד מפקדת מחלקה. נקבה. אישה. אך מ"מית ראשונה, תקדים בצה"ל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אשת הצללים”