החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

משחק הכיסאות

מאת:
הוצאה: | 2009 | 504 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

רומן רחב יריעה על חייהם של שלושה חברים: ארנו, ברוך ואדם. מורתם בבית הספר העממי הפכה משחק תמים כמשחק הכיסאות למשחק של התעללות. אחרי שנים רבות ייפגשו השלושה וישחקו את משחק הכיסאות האחרון. מחיר הזכייה או ההפסד הפעם הוא החיים. משחק הכיסאות הוא רומן מרתק על מסע חיים שמתחיל בשנות ה-60 של המאה שעברה ונמשך עד ימינו. האירועים הכלכליים והחברתיים של התקופה נשזרים בעלילת הרומן ומשפיעים על מהלכיה.

דן רדלר הוא מעצב תאורה. למד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. אצר והקים מוזיאון לתאורת במה יחיד מסוגו בעולם.

משחק הכיסאות הוא הרומן הראשון שלו וספרו השלישי. ספריו הקודמים בנושאי תיאטרון בעברית ובאנגלית זכו להצלחה גדולה.

מקט: 4-86-0601
מסת"ב: 978-965-534-104-1
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


האישה הבהירה

ייאוש אינו תבלין מוצלח לזיון, ודבר לא יחפה על הייאוש גם אם השוכבת מתחתיך היא הפקידה שלך, אישה נאה, רזה, בעלת שער בהיר, חזה קטן וסיגריית קנט המשתלשלת לה מזווית הפה. אהבה אין פה. אייזיק, גבר כבן חמישים, מזדקן, מכנסיו הרחבים משתלשלים על רגליו, דחף את תחתוניו השמוטים לתוך המכנסיים כדי שלא יראו, כיסה את חלון המשרד בנייר בריסטול כהה, שימנע מאור היום לחדור פנימה. הוא לא רוצה שהיא תראה את עירום גילו. היא לא הורידה את בגדיה אף שביקש, כאילו אם תיעתר לבקשתו יהיה זה מרצונה או חלילה בגלל תשוקתה. גופייתו מוכתמת מזיעה.

הוא לא אוהב את האישה שמתחתיו, אבל פעם, אחרי ששכבו, הביא למשרד פרחים, חיכה עד שמנהלת החשבונות תלך, ואז הגיש לה אותם וגם העז ושאל: ״כולם בסדר?״ כאילו היא קיימה התייעצות בביתה, עם בעלה, בשקט, ליד שולחן האוכל, באווירה משפחתית, בשאלה אם הם יכולים להרשות לעצמם את המותרות האלה, שאם הבית תשכב עם הבוס, כאילו זו החלטה על קניית ספה או ארון. רוחו של אייזיק מרחפת היום. הוא ידע שהאישה שמתחתיו לא רואה את הייאוש שלו, יש לה מספיק משלה. היא דואגת לבונוס הקטן והחשוב שהוא מוסיף לה למשכורת הדלה בסוף כל שבוע, מה שאומר שכאשר הוא מזיע מעליה היא לא צריכה להפסיק לעשן. ממש לא.

האישה הבהירה לא דואגת רק לעצמה. אייזיק מעסיק בבית החרושת שלו גם את בעלה, משכורתו זעומה אף היא, וגם הוא תלוי בבעל הבית. מה שהופך את הזיון אתו למשכב חובה למען רווחת המשפחה. הוא לא יפטר אותם, במיוחד לא אותה, אף על פי שהיא כתבנית פשוטה המדפיסה את מכתבי החברה באצבע אחת ובשגיאות. הוא לא באמת זקוק לה במשרד. יש לו מנהלת חשבונות שהייתה יכולה למלא את תפקידה בנקל. מנהלת החשבונות היא אישה רחבה, רגליה עבות, ועל ראשה התנוססה תסרוקת כוורת המדיפה ריח טיגון. כזאת יש לו בבית. כשקיבל אייזיק את האישה הבהירה לעבודה הוא ערך לה מבחן הדפסה, וכשתקתקה על מכונת הכתיבה, נעמד מאחוריה והציץ עמוק למחשופה. כשלא מחתה, הבין שיש לו הזדמנות של ממש, משהו שחלם עליו כבר מזמן – אישה שתהיה זקוקה לו. הוא ידע שבעלה עובד אצלו, מכיוון שהוא גר בשכנות להם. הוא בבית דו-קומתי גדול ומרווח, והם בדירה קטנה בשכונת פועלים סמוכה. הבנים של שתי המשפחות, ארנו וברוך, הם חברים ולומדים באותה כיתה.

עוברים עליה ימים קשים. בבית מורגש המחסור, ולמרות המאמץ הרב משכורתם דלה, ריהוטם דל, בסיסי, והם לוטשים עיניים אל החנויות מעבר לכביש הניזונות מבעלי האמצעים. שם, מעבר לכביש, יש עולם ללא מחסור.

האישה הבהירה פקחה את עיניה והביטה באייזיק בעיניים מתות. לרגע רצה לצאת מתוכה, לשבת מולה ורק לדבר אתה, כמו בעל ואישה. הוא בצרות והוא רצה לדבר עם מישהו שיכול להזדהות אתו, לחזק אותו, לרכך את התקופה הקשה שתבוא. הוא החליק בעדינות את אגודלו על ריסיה, בעיניים עצומות היא תוכל לדמיין שהוא מישהו אחר ואז אולי תהיה רכה יותר, נעימה, מתמסרת. היא סירבה. הוא ניסה שוב, והיה נדמה לו שהעיניים הפקוחות צוחקות עליו, בזות לו. הוא הפנה את ראשה ממנו. לזה היא נעתרה.

הזיעה שפרצה ממצחו החליקה לקצה אפו, נטפה וצרבה את בטנה החשופה. היא עצמה את עיניה, דמיינה את אשתו של אייזיק. איך היא יושבת בבית הגדול שלהם, מחכה לבעלה שיחזור, לא בשביל ליהנות מחברתו ומשיחתו חלילה, אלא כדי שכבר יחליטו לאן ייסעו להינפש, הרחק מהחום בלבנט. בנסיבות אחרות הייתה יכולה להיות אשתו של אייזיק – גם לאשתו הוא מביא כסף כל שבוע, את שתיהן הוא מפרנס, אז למה היא מרגישה זולה?

אייזיק התנשף בכבדות, ביקש ממנה להניע קצת את האגן. לא היה לה חשק, התנוחה לא הייתה נוחה לה. היא ביקשה ממנו סיגריה. הוא מעשן רק סיגריות משובחות, ואם להיות זונה, אז עם כל הגינונים. הוא קם בחוסר רצון, ועד שחזר ובין אצבעותיו סיגריית קנט דלוקה רפה אברו.

עכשיו יידרש לו זמן להזדקף מחדש. היא לא תעזור לו כי זה יגרום לו הנאה. לא, היא לא תעשה שום ניסיון לעזור לו. היא שכבה על הספה, רגל אחת פשוטה קדימה והרגל האחרת כפופה תחתיה כנגד הרצפה. הוא בקושי נדחק לתוכה. היא נפנתה ממנו. כשהוא נהנה היא ממאנת להביט בו. החזייה שלה הייתה רפויה, שד אחד נחלץ. אייזיק התחיל לגנוח, היא לא תיתן לו ליהנות – שתי ידיה הכו בחוזקה בעכוזו, והמכה דחפה את אייזיק עמוק יותר בין רגליה. הוא התחיל לפלוט רעשים קטנים של הנאה. עכשיו, רק שיגמור כבר.

במכה השנייה הוא גמר. גופה של האישה הקטנה הזדעזע מההדף, והסיגריה נשמטה לה מהפה וצנחה על הגב החשוף של אייזיק. הוא קפץ וצעק בבהלה, אברו נפלט מגופה, משאיר את הקונדום יתום, מקומט ונעול בין רגליה. אין רגע של חסד. אייזיק קילל, והאישה הבהירה צחקה לעצמה בלי קול.

היא קמה. הקונדום היתום התגלגל על ירכיה והשאיר אחריו עקבות זרע דביקות עד שצנח על הרצפה הישנה. אייזיק אסף אותו בנייר משרדי, קימט את הנייר וזרק לפח. נייר נוסף ששימש אותה לניגוב רגליה היה גס למגע, אך היא לא חשה כלום. אייזיק התבונן בה בזמן שפשטה את חולצתה כדי לסדר את החזייה. שדיה הקטנים הזדקפו מול עיניו, והיא נראתה לו עכשיו צעירה הרבה יותר. לרגע קינא בבעלה קנאה עזה, על שיש לו אוצר צעיר בבית, על שיש לו גישה חופשית לחריץ של הגוף הקטן והגמיש הזה.

״אולי תדברי אתי.״

״על מה יש לדבר?״

״יש לך אוצר מילים קטן… אבל חיוך נפלא,״ אמר, אף כי בשעה שהייתה אתו היא לא הצליחה לחייך.

״אני אוהב את הגוף שלך,״ ניסה שוב.

היא לא השיבה. בפרץ בלתי נשלט של חיבה הניח את ידו על פניה, מנסה לינוק מהפקידה הפשוטה קצת אמפתיה. רצה לדבר אתה על התיאטרון האנגלי, שהוא חסיד שלו, לקרוא לה בשפת המקור מהסונטות של שייקספיר, משיריו של טניסון, 'הנה פקוחה הארץ מול כוכב וכל לבך שלך פקוח לי'… חלם לרגע, שכח שהיא אתו רק בגלל הכסף שלו. הוא לא גילה לה את האמת; המפעל שלו עומד להיסגר. היא ובעלה ייזרקו מובטלים לרחוב. הוא ידע שהיא חשבה על הבונוס שתקבל בסוף השבוע, היא אתו רק בגלל הכסף, והיום, שלא מדעתה, מעשה המשגל והנאתו ניתנו לו בחינם.

האישה הבהירה נפרדה מאייזיק במילים יבשות, מתכננת את סיפור הכיסוי שלה. לא לאיחור, לכסף. לבעלה אמרה שהיא עובדת בעבודות מזדמנות – עובדת מטבח במסעדה, מוכרת בגדים ואפילו מטפלת בילדים. סיפור העבודה הזמנית אפשר לה להסביר את הקניות החריגות שעשתה לבית, את הביצה הנוספת שממנה היא עושה חביתה, את הנקניק, את השניצל האמיתי במקום השניצל המצרי. היא הייתה מתבוננת בעיני בעלה כשהוא אוכל, מהצד, ומסרבת להצטרף. זהו בשר שיגולים, בשר הבגידה. לא טועמת כזית ושותקת.

בדרך הביתה היא כיווצה את גופה, כמבקשת לצמצם את עצמה, לאפשר לאוויר נקי מחטא לחדור בין הגוף לבגד. בבית, במקלחת, עמדה תחת זרם המים הקרים, שפשפה את החלקים הנגועים של גופה עד שהאדימו. התבוננה במראה שעה ארוכה לראות אם השתנה משהו מתווי פניה או גופה, ואז, כשיצאה ממורקת מחטאיה, דאגה למזונם של בעלה ובנה – אך־נר. בימים האלה של החודש, כשאייזיק היה פולש לגופה, היא לא הייתה מתירה לבעלה להתקרב אליה או לגעת בה, שלא ידבק בו החטא.

אייזיק נשאר במשרד, ספת האירוח התקפלה באנחה. הוא קיפל את הסדין עם כתמי הזיעה והזרע, הוריד את הפלקט ששימש וילון וניגש לכיור שבקצה החדר. הוא שטף את אברו במים קרים, השתין לכיור בהקלה והרכין את ראשו כדי להריח את ריח גופו. אפו נמלא בריח עסיס האישה שהכניע. אולי יחזור הביתה ברגל, חשב פתאום. בהליכה מהירה, בשביל להזיע, והוא יעשן.

אייזיק עמד מול הראי, התבונן בפנים הזרים שהתבוננו בו, צבט את לחיו וראה כיצד העור נשאר קמוט, כמו גאוותו. היום שוב נאלץ להתייצב מול מנהל הבנק, להתחנן לעוד יום של אשראי, לעוד קצת דלק לתנורים, למשכורות החודשים האחרונים שלא שולמו לעובדים.

הוא התיישב ליד שולחן הכתיבה, כתב מכתב, קרא אותו, לא היה מרוצה, כתב עוד אחד, קילל, מעך וזרק לפח האשפה הקטן.

מול החלון המאובק, כמסתיר את הבגידות שנרקמו בחדר, היה נטוע עץ צפצפה זקן ועליו בלוטות משונות המכוסות מעטה קמחי לבן ושמנוני. מבחוץ הן נראו כמו קליפת עץ ומבפנים כמו עובש. העץ עמד למות. העלים שלא קיבלו את מנת המים שלהם התייבשו ונשרו, מחזוריות הטבע נפגעה. בטבע הבין אייזיק, גם על זה הוא היה יכול לדבר שעות אם היה מישהו מוכן להקשיב לו. אשתו כבר לא הייתה מוכנה. היא לא סבלה את הדיבורים שלו על צמחים וסקולריים.

מפעל המתכת הגדול של אייזיק ייצר סירים וכלי בית. מכונות בעלות מבלטים היו עולות, יורדות ודופקות, משחררות משטח עגול של פח עם כל ירידה. עיגולי המתכת היו מובאים למכונות לחצנות, ומול כל מכונה היה עומד פועל בעל ידיים חסונות ומקל לחצנים מיוחד, ולוחץ את עיגולי הפח אל תבנית המכונה עד שהייתה מתקבלת צורת הסיר. לאחר מכן היה הפועל משחרר את הסיר מהתבנית ומניח אותו על עגלה. סיר ועוד סיר ועוד סיר. כשהיו נאספים די סירים הם היו מועברים למצבעה, שם הותז עליהם האמייל, ומשם אל התנור הלוהט.

כבר הייתה זו שעת לילה. קיץ חם. לח. רוב העובדים סיימו את מלאכתם. היחידים שנשארו במפעל היו עובדי התנור הענק הפועל יום ולילה, כל ימות השבוע, ומתיך אמייל בטמפרטורה של כאלף מעלות. התנור היה לב המפעל. ביום שהדלק יפסיק לזרום הוא לא יבער עוד, והמפעל ייסגר.

אייזיק ירד למפעל כדי להתבונן בעובדי התנור. הם עבדו כשמטפחת מכסה על אפם ופלג גופם העליון עירום, חורף וקיץ. כשיש אלף מעלות מעבר לדלת, אין חשיבות לעונות השנה. אייזיק הריח את ריח האמייל השרוף, יודע שאדי האמייל הנפלטים בשרפה מוצאים את דרכם לריאות העובדים ולבסוף אף יגרמו למותם.

בראש קבוצת עובדי התנור עמד סטפן, בעלה של הפקידה הבהירה שלו. גבר נאה, מוצק מאוד, בעל עיניים כהות ושער סמיך משוך לאחור, ידיו שריריות כידיו של מתאגרף, פועל תעשייה קשה יום שהשנים ליד התנור כילו אט-אט את ריאותיו. אייזיק ידע שהעובד השרירי הזה הוא מת מהלך. אדי הרעל של התנור דחקו מזמן את מעט החמצן שבאוויר וסתמו את נאדיות הריאות של סטפן. אייזיק התבונן בו וחשב כמה רופס גופו שלו לעומת הגוף החסון והשרירי של הפועל שלו, אף שידע כי ימיו של סטפן ליד התנור קצובים. זעם בלתי נשלט עלה בו עד שאמר בקול רם: ״ואני דופק את אשתך.״ סטפן הרים את ראשו. שריקת התנור קטעה את דבריו של הבוס, והוא לא היה בטוח אם מה ששמע אכן יצא מפי הבוס שלו. אייזיק המתין רגע בזמן שסטפן דחף את עגלת הסירים בסמוך לפתח התנור ואמר, ״אני אוהב את ריח התעשייה, זה הריח של אבא שלי. גם כשהיה מביא הביתה פרחים, ריח המפעל היה חזק יותר.״ סטפן הנהן ואמר, ״אתה צודק, הריח חזק כל כך, שרק בסוף השבוע אני מתחיל להריח ריחות אחרים. אבל אני לא מתלונן.״ לאחר מכן פתח סטפן את דלת התנור הלוהט. שריקת האש, הלהבות ומסך אדי האמייל הבליעו את המילים שאמר אייזיק בחצי פה, ״אז אין סיכוי שתריח היום את הריח שלי על אשתך היפה.״ סטפן המשיך בעבודתו. הוא שמע רק חלק מהמשפט של אייזיק, ומה ששמע גרם לו לעצור לרגע. הוא הזיז את ראשו בתנועה עצבנית, כאילו הועף עליו אפר התנור. לרגע היה לו קר ליד התנור הלוהט. פניו התעוותו בחיוך מוזר. אייזיק ראה את העווית, חייך אליו בחביבות מעושה והצביע לעברו עם האצבע המורה, אגודלו זקור כלפי מעלה.

את הדרך חזרה למשרד עשה אייזיק באטיות. שם מזג לעצמו כוסית ליקר תוצרת בית, ואחר כך עוד כוסית ועוד אחת, עד שלא היה יכול לשאת את המתיקות. הוא עצם את עיניו וניסה להיזכר בפעם האחרונה שבה היה לו מגע אינטימי כלשהו עם ברכה, אשתו, ולא הצליח. הוא זכר רק שהבוקר היא ישבה בגינה בחלוק הלילה ושתתה תה. היא הייתה צעירה ממנו בשנים רבות. פעם פער הגילים היה רומנטי – הוא היה הבוגר, הנבון, היורש העשיר – אבל עם השנים הוא הבין שנישואיו היו טעות. עכשיו, כשראה אותה בגינה, הרגיש צביטה של געגוע. היה זה מראה של בית. כמו בהתחלה. הוא נעמד מאחוריה, רכן אליה, חיבק אותה ואמר, ״אני אוהב אותך.״ ברכה הסתכלה עליו בתימהון, מופתעת, ואמרה לו, ״לך תצחצח את השיניים.״ אייזיק נעלב והלך למקלחת. הארון שלצד הכיור היה מלא בקרמים נגד כל חלקיק שמתחיל להזדקן בגופה, קרמים שלא עזרו במאום. לרגע תקפה אותו בחילה של פחד, תחושה שהוא לגמרי לבד בעולם. אחר כך חזר לגינה והתיישב מולה. היא קראה את עיתון הבוקר ואפילו לא הרימה אליו את ראשה כשאמר, ״חשבתי שאולי ניסע לטיול בשבת ונאכל בחוץ, זה גם ישמח את הילדים.״

״אולי,״ השיבה בלי להרים את הראש.

״ניסע לכנרת, כמו פעם…״ הוסיף והשתתק. ברכה הורידה את העיתון, הביטה בו ומצחה התקמט. הוא התיישב לידה ופתאום הניח את ידו על אחד משדיה. הוא אהב את גופה, אך היא כבר סגרה אותו בפניו לפני כמה שנים. היא נרתעה. תשומת הלב שהוא נזקק לה לא יבוא ממנה.

הנקישה הצפויה על דלת המשרד קטעה את מחשבותיו. כשפתח את הדלת ראה מולו את פניו של נחום, איש ההסתדרות הבכיר המייצג את עובדי החברה שמשכורתם לא שולמה כבר חודשיים. לפני כמה ימים הגיע מכתב אזהרה מההסתדרות, ובעקבות המכתב בא נחום לפגישה.

השניים הכירו זה את זה. ילדיהם, ברוך בנו של אייזיק ואדם בנו של נחום, היו חברים טובים ולמדו יחד באותו בית ספר, באותה כיתה. זה היה מבקר בביתו של זה. עכשיו נזקק אייזיק לנחום. הוא היה בטוח שנחום יעזור לו, הם הרי מכירים.

נחום היה איש משכיל, יודע ספר ושפות. הוא שירת בש״י (שירות ידיעות) עם שאול אביגור, עסק בפענוח הצפנים הבריטיים, אחר כך תרגם חוברות לחימה ששימשו תחילה את ההגנה ומאוחר יותר אומצו על ידי צה״ל. כשפרש מהצבא קיבל מכתב המלצה חם מבן-גוריון, ובזכות ההמלצה קיבל תפקיד בכיר בהסתדרות. התפקיד אפשר לו לרכוש דירה של ״שיכון עובדים״ ומכונית, אולם זה היה כל רכושו וזה לא הספיק – לא בשביל תוכניותיו לעתיד, לא בשביל החינוך שחשב להעניק לאדם בנו. הכול, הכול בשביל אדם, הצדיק לעצמו את מעשיו.

אדם היה ילד חכם, והוא קרא בשקיקה ספרים רבים. בכל ערב היה קורא מרצונו פרק מהתנ״ך, ונחום היה מוסיף פירושים שהאירו את התנ״ך באור חילוני. את גתה העריץ נחום במיוחד. ״שנינו, גתה ואני,״ הסביר פעם לאדם, ״שנינו נולדנו בפרנקפורט על גדות נהר המיין, באותו

חודש, באותו יום, רק בהפרש של 160 שנה.״ ואז הדגיש באוזני אדם שגתה למד עברית כדי שיוכל לקרוא את ספר תהילים במקור.

עכשיו הוא יושב מול אייזיק בפנים חתומים כדי לסגור אתו עסקה, עסקת חייו. נחום זיהה את הגוף הפצוע, וכמו כריש עט על הדם, יודע כי הנפילה של אייזיק היא הסיכוי שלו.

אייזיק דחף לעברו את בקבוק הליקר, הגיש כוסית ריקה והחווה בידו אל הכיסא שמעברו השני של השולחן. ״מזוג לעצמך, נחום, זה משקה תוצרת בית מפירות הגינה שלי. תודה שהסכמת לבוא בשעה מאוחרת כל כך, פשוט היה לי יום עמוס. אז מה שלומך? אתה נראה טוב.״

נחום צנח על הכיסא. מבטו סרק את החדר שריח לא נעים עמד בו.

״שליח אני, אייזיק.״

״נאמר שאין שליח לדבר עבירה,״ השיב בפסוק מדברי חז״ל.

״השליח עושה את שהוטל עליו.״

הטון צרם באוזניו של אייזיק, ״לא כל פעולה היא בת-שליחות, נחום. אני זקוק לעזרתך,״ אמר אייזיק. תחינה נשמעה בקולו.

״אתה בצרה, אייזיק,״ בטון דיבורו של נחום לא ניכר אף לא שמץ של אהדה, ״ואני היחידי שיכול לחלץ אותך מהבוץ שבו אתה שקוע.״

״על צרות אפשר להתגבר.״

״אייזיק, אתה חייב כסף לבנק, לספקים, לעובדים, את הבית משכנת.״ בפנים קפואים שמע אייזיק את נחום ממשיך למנות את רשימת כישלונותיו: ״סחורה שייצרת בשביל הצבא לא עברה את בדיקות התקן, לא שילמת משכורת לעובדיך בחודשיים האחרונים. החסרתי משהו?״ אייזיק שתק ונחום המשיך. ״אתה תקוע, אני לא יכול למחוק לך את החובות, אתה יצרת אותם, אבל בהתחשב במצב, יש לי פתרון והצלה בשבילך.״ את כל סעיפי כתב האישום הזה אמר נחום בשקט, כשגופו שעון בנינוחות על משענת הכיסא ורגליו פשוטות קדימה. מראהו לא הסגיר את ההתרגשות שהתחוללה בו פנימה ואת תחושת הנוולות שפשתה בו. הכול בשביל אדם.

אייזיק החל להבין. ישועה לא תבוא לו מהשכן הזה. הוא הזיע.

״השטן יודע לשורר לפי הצורך, מה אתה מציע, נחום?״

״יש לי קונה למפעל שישחרר אותך מהחובות בבנק, ואתה תפרוש בכבוד. אני בטוח שהיית מספיק חכם ויש לך כסף בבנקים בחו״ל לעת צרה, אז היום נגמר פרק, ומתחיל פרק חדש, נקי, משוחרר מחובות, משוחרר מהתחייבויות, כל המשקל העודף ייגרע ממך. ומכאן ואילך קלים יהיו חייך.״

אייזיק פנה לנחום באיפוק, ״ההסתדרות, או שזו יוזמה פרטית שלך?״

״הגישה הזאת לא מקדמת אותנו לשום מקום, אייזיק.״

״ההסתדרות לא תנהל את המפעל טוב ממני.״ הוא עצר בדיבורו. ״מה אתה אומר, נחום?״

״צריך לדאוג לפועלים.״

אייזיק צחקק. ״למה יש לי הרגשה שאתה דואג לשיפור מצבך יותר משאתה דואג לשיפור מצב הפועלים? הא?״

נחום חייך. אין לעניים שמחה גדולה יותר מלחזות בנפילתו של העשיר. החיוך הקפיץ את אייזיק והוא התפרץ. ״תחזור לשטן ששלח אותך ותגיד לו שאם הוא יתקרב למפעל…״ אייזיק הוציא מהמגירה במפתיע אקדח ״פראבלום״, העלה מחסנית טעונה ונעץ אותה באקדח במיומנות מופגנת. האקדח היה כבד, הידית המחוספסת בערה בידו. ״אלה כדורי 9 מ״מ, אני מניח שמספר הכדורים כאן יספיק, אתה לא חושב?״ ודרך את האקדח.

נחום התבונן בו רגע בשתיקה, ראה את הרעד העצבני, את המתח הלוהט, לרגע הרגיש רחמים, עד שנזכר כי הדבר היחיד שאייזיק הצליח לצבור בהצלחה ניכרת בזיעת אפו היה הפסדים. הוא הוציא מעטפה והניח אותה על השולחן. ״במעטפה תמצא שני מסמכים: הראשון הוא מסמך מכירת המפעל, והשני מודיע לך על שביתה בגין אי-תשלום שכר לעובדים. אין פה כתב סתר. תבחר בטופס שאתה מעדיף וכדאי שתחזיר את ה׳לוגר׳ שלך לצבא, כי הצו על החזרת נשק מימי המלחמה הוצא מזמן,״ אמר ויצא, הבעת פניו אומרת רחמים ושאט נפש גם יחד.

אייזיק התבונן במעטפה. אלה חוקי הטבע, חשב. הצבוע פועל בלילה, מזהה את הפגר ואוכל אותו גם אם הפגר טמון באדמה. בגלל הצבועים החל האדם להניח מצבות על הקברים. בחוץ התנגן לו שיר טורדני, ״לא אני הוא האיש, לא אני,״ של אלכסנדר פן. שוב הוא עומד במבחן. הפעם לא ייכשל, הוא חייב לחזק את לבו. הוא אחז באקדח הישן, הסיט את הנצרה. הכול סוגר עליו. כל חייו הוא חי לבד, עכשיו ברכה תהיה לבד.

המחשבה הזאת העלתה עווית חיוך על פניו. שתזדקן האישה הזאת לבד, שתתקמט.

אייזיק נעמד מול החלון והסתכל החוצה. הפה שלו התייבש, חלונות השכונה הוארו, נשים עייפות גררו ילדים מותשים ממגרשי המשחקים. שאיפת האוויר החם הכאיבה לריאותיו, הוא הסתובב, סגר את החלון והתיישב על הכיסא. עוד רגע. עוד רגע אחד. עצב גדול נפל עליו. סליחה, הוא מלמל, סליחה, ברוך. אחר כך הכניס את הלוע הארוך של האקדח לפיו ולחץ על ההדק. משב רוח פתאומי גרם לעץ הצפצפה לייבב, ובדיוק באותו רגע פתח סטפן, הפועל הנאמן והבעל הנבגד, את דלת התנור. שריקת האש, קולות השיר, נאקת עץ הצפצפה החולה ומלמולי העלים – כל אלה עמעמו את רעש הירייה. אייזיק שכב מתבוסס בדמו עד הבוקר.

האישה הבהירה פתחה את המשרד כמנהגה מדי בוקר. כשנכנסה לאוורר את חדרו של אייזיק ראתה אותו יושב בכיסאו, ראשו שמוט לאחור וגופו נוקשה אחרי שהחיים עזבו אותו. על החלון מאחוריו היו מרוחים רסיסים של חלקי עורף וכתמי דם יבשים. היא פרצה בצעקה של תדהמה, גועל וייאוש. המחשבה הראשונה שחלפה בראשה הייתה שעכשיו היא ובעלה יהיו מחוסרי עבודה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “משחק הכיסאות”