״לא אמות כי אחיה ואספר מעשה י-ה״

מי אני, מה אני?

אני ניצולת שואה מס’ 80661. שמי אדית דוידוביצי. נולדתי בעיירה קטנה בהונגריה בשם ניירג’יהזה (Nyiregyhaza) ב-27 באפריל 1924. אבי, ר’ יהודה לייביש שטרן ז’ל היה במקור מצ’כוסלובקיה ואילו אמי, רייצל לבית שלזינגר ז’ל התייחסה לר’ עקיבא אייגר זי’ע.

שמי אמנם אדית אך אבי נהג לקרוא לי בשם חיבה ‘גיטלה’. אני הצעירה מבני משפחת שטרן, אחי מוריס היה הבכור, ואחריו שתי אחיותיי הגדולות ממני, מדליין ואולגה.

אין לי שום זיכרונות מהתקופה שגרנו בהונגריה כי הוריי הגרו מהונגריה לצרפת כאשר עדיין הייתי תינוקת. למעשה הם חשבו להגר לברזיל ולהשתקע בריו דה ג’ניירו. כל ההכנות לכך בוצעו בקפדנות: שכרו דירה למגורי המשפחה, הכינו חנות עבור אמא כאמצעי לפרנס את המשפחה, והתכנית הייתה שאבי ייסע תחילה, ובהמשך תצטרף אליו יחד אמי עם הילדים. אך כאשר אמי הגיעה עם הילדים לפריס במעבר לברזיל, הופתעה לראות את אבי מקבל את פנינו בתחנת הרכבת. אמי כמעט התעלפה מההלם.

‘מה אתה עושה פה?’ שאלה. אבי הסביר שבהגיעו לפריס התגלתה אצלו מחלת המלריה והוא הוזהר שלא לנסוע לברזיל. הרופא הסביר לו שגבר בגילו הנושא מחלה כזו, אין לו שום סיכוי להחלים בדרום אמריקה ולכן אבי נטש את התכנית.

למעשה הוא חשב לשוב להונגריה ולא להישאר בצרפת, בעיקר עקב היעדר החינוך יהודי דתי ששרר בפריס עבור בנו ושלשת בנותיו. אך אמי הייתה זאת שהתנגדה בעקשנות לחזור להונגריה. כאשר ניצני האנטישמיות שצצו בגרמניה הנאצית התחזקו גם במזרח אירופה, אבי נשם לרווחה ושמח שהקשיב לעצת רעייתו.

אמי, רייצל, הייתה אישה בעלת אופי חזק וגם סוחרת מעולה, היא זו שפרנסה את המשפחה. אבי, ר’ יהודה לייביש, למד צרפתית בקלות יחסית ועסק בעיקר בלימוד תורה וגם בהוראה. את ילדיו הוא חינך בקפדנות לאמונה והרביץ בהם ‘יידישקייט’, דבר שסייע לי בשנים הקשות.

לקראת שנת 1930 היינו משולבים בחיים היהודיים של פריס, אבי היה חזן בבית הכנסת של Rue Cadet והיה מיודד מאד עם הרב המקומי, הרב אלי מונק ז’ל. כעבור זמן מה הציעו לו לקבל את הרבנות בבית הכנסת ההונגרי, בעיקר עקב שליטתו המלאה בשפה ההונגרית. לאחר התלבטויות רבות הוא נענה לבקשה ושימש כרב הקהילה.