החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הבניין הריק

מאת:
הוצאה: | אוגוסט 2023 | 361 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

אומרים שהסקרנות עלולה להרוג את החתול.

דרור גילה זאת כשעבר לגור ביחד עם משפחתו ברחובות, ליד מכון ויצמן. באחד הבקרים הוא מתעורר מוקדם מהרגיל ובעודו ממתין למעלית מרגיש שמשהו אינו כשורה בבניין. הבוקר שקט מדי. ההמולה הרגילה של ילדים בדרכם למסגרות החינוך ושל מבוגרים שיוצאים לעבודה – איננה. עודו תוהה לפשר התופעה הזו, בדרכו למטה, נעצרת לפתע המעלית באחת הקומות, ואדם שחזותו חשודה מצטרף אליו לנסיעה. בין השניים מתפתחת שיחה קצרה ובעקבותיה מחליט דרור לחקור את הבניין. במהלך המחקר חוברים אליו נחום ההייטקיסט המפוזר ושיר הארכאולוגית מהאוניברסיטה העברית, וביחד הם מנסים לפענח את המתרחש. בהדרגה הם נחשפים למידע רגיש וייחודי, ושגרת היום יום מתחלפת באימה ובסכנת חיים שמבעבעת מאחד הסודות השמורים ביותר של האנושות.

ספר מתח ומדע בדיוני מהיר ומפתיע, השוזר תיאוריות פיזיקליות מתורת הקוונטים עם היסטוריה וארכאולוגיה ישראלית.

עודד פרי, איש היי־טק, נשוי לג'ני ואב לשניים. מתגורר ברחובות עוד מהימים בהם ריח הפרדסים שהקיפו את העיר, אפף אותה מכל עבר.

את הרעיון לספר קיבל כשעבר לגור בבניין רב קומות ושקט באופן מסתורי, מול מכון ויצמן.

מקט: 978-965-571-603-0
אומרים שהסקרנות עלולה להרוג את החתול. דרור גילה זאת כשעבר לגור ביחד עם משפחתו ברחובות, ליד מכון ויצמן. באחד הבקרים […]

פתח דבר

ישראל, 1953

צלצול הטלפון פילח את הלילה. צלצול טורדני חזק, כמו פעמון שמכה ללא הרף. האיש המבוגר הסתובב על מיטת העץ הישנה והחורקת, תוהה מי מעז להתקשר בשעה זו, ועוד למעונו הפרטי. בעוד שרגליו מחפשות באיטיות את כפכפי הגומי שהניח מתחת למיטתו, פלט אנחה קלה וגרר את רגליו לעבר הטלפון במרכז הדירה.

“כן, מי זה שם?” שאל בקול עייף ועצבני.

“הלו, אדוני, האם אתה שומע אותי היטב?” שאל קול מבוהל מן העבר השני של הקו, ספק בהתרגשות ספק בבעתה.

“כן, שומע מצוין!”

“אדוני, לא תאמין מה מצאנו… אני מבקש שתסור לכאן מיידית!”

“האם אתה מודע לשעה שבה התקשרת? האם מובנת לך משמעות הדברים?”

“כן, אדוני,” ענה הקול בנימת התנצלות, “לצערי, אין דרך אחרת. כבר שלחתי את הרכב לאסוף אותך מיידית לכאן, לאזור ירושלים.”

הוא נע בחוסר נוחות, שיחק מעט עם הכבל המסולסל של הטלפון, הרים את ראשו והתבונן בתקרה בייאוש, שאף אוויר ואמר:

“זה צריך להיות משהו בקנה מידה כזה שלא תצטער על הטלפון הזה מחר בבוקר…”

“אל חשש, אדוני!” אמר הקול בביטחון, “דבר כזה לא ראית מִיָּמֶיךָ, ספק אם מישהו ראה -אולי רק מְתֵי מעט…”

בעוד ממשיכות ידיו לאחוז בטלפון, הסתובב מעט לעבר המראָה שבכניסה ובדק אם מראהו מתאים ליציאה מהבית. בכל זאת, המעמד מחייב. המראה שיקפה את גופייתו הלבנה המקומטת, שזרק על גופו ברישול. תחתוניו הלבנים הגדולים כמעט נשמטו. הוא סידר את השיער הלבן המועט שעוד נותר בצידי קרחתו.

“בסדר,” אמר לבסוף, “אגיע. היכן נמצא הרכב?”

“אדוני, הרכב אמור להגיע אליך בעוד שני רגעים,” אמר הקול וניתק.

מרחוק נשמע חיכוך גלגלים על אספלט מתפורר ומעט חצץ. הוא ניגש לחלון והסיט מעט את הווילון.

המכונית המוּכרת התקדמה בקול קרקוש חזק, אורות פנסיה חלושים. ניכר בנהג שהוא נאבק בתנאֵי הדרך המשובשת בנסותו לחנות מול פתח ביתו. הוא התלבש בזריזות וניגש לדלת.

קול של תן מיילל נשמע מרחוק. מכל כיוון שררה אפֵלה מוחלטת. העיר הקרובה ביותר הייתה רחוקה עשרות קילומטרים. מעט הכוכבים וחצי הירח בשמיים האירו קלות את דמותו כשסגר מאחוריו את דלת הבית.

הוא עמד על המפתן, שילב את ידיו מאחורי גבו והישיר מבט לכיוון הרכב שעצר במרחק מטרים ספורים ממנו. בקִרבה כזו נשמעה היטב פעולתן של בוכנות המנוע. הרעש העיד כי המכונית עייפה. האורות סנוורו את עיניו וקשה היה לו לזהות את היושב בכיסא הנהג.

הוא התקדם בזהירות לכיוון תא הנהג, הציץ פנימה מבעד לחלון הפתוח וסרק במבטו את היושב במכונית. מעולם לא ראה אותו קודם בסביבתו.

“האם אתה האיש האמור לקחת אותי למחוז חפצי?” שאל בטון פיקודי.

“חיובי, אדוני!” ענה הנהג, “אסרו עליי להחליף איתך מילה או לדבר על פשר העניין, רק הורו לי להסיע אותך לירושלים.”

“מהי סיסמת הביטחון?” שאל.

“8491 תל אביב,” הגיעה התשובה.

“טוב.” נאנח בעייפות וצעד לעבר הדלת האחורית של המכונית בעודו מנסה לסדר שוב את שיערו הפרוע, הבלתי ממושמע, התיישב בכבדות על מושב העור המהודר וטרק את הדלת.

הנהג סובב את ההגה במהירות לפניית פרסה ולחץ באחת על דוושת הגז. המכונית השאירה מאחוריה ענן כבד של אבק. הנוסע פתח את המקרר הקטן הקבוע ברכב, והוציא ממנו בקבוק מים קרים. הוא התבונן במאפרה הקטנה ונוכַח שמישהו עישן שם לא מזמן. הוא תהה למי ניתן אישור לעשן ברכב הזה, ומי בכלל ישב בחלק האחורי של הרכב; הרי רק לו יש זכות לשבת כאן.

המכונית נסעה במהירות צפונה. יש מעט מאוד כבישים בדרום הארץ, הכול מסביב ריק. הוא התחיל לחשוש מתנועת הרכב בשעה כזו במרחב השומם. במדינת ישראל יש מעט מאוד מכוניות, ומכוניתו גדולה ומרשימה והיחידה מסוגה במדינה הצעירה, עלולה לעורר חשד אם תחלוף בשעות אלו בכבישי הארץ.

באיטיות הניח את ראשו על זגוגית החלון וניסה לחשוב מה לכל הרוחות והשדים היה כה חשוב עד כי גוררים אותו בשעה כזו לירושלים. מגע הזכוכית הקרה נעם לו והרגיע אותו במקצת. החושך והאורות המועטים שמדי פעם הגיחו מולו הפנטו אותו. הוא הרגיש שעיניו כבדות. חשש כרסם בקרבו שמא יירדם, אך כל ניסיונותיו להיאבק בעייפותו כשלו והוא נרדם.

הוא התעורר בבהלה למשמע רעשי חציבה וקולות אנשים שהתקהלו סביב הרכב. הנהג ישב עדיין במקומו. מבעד לחלון הבחין בשני פנסים גדולים מאירים את מה שנראה כמו פתח של מערה קטנה. מספר אנשים לבושים בגדי עבודה התקהלו סביב הפתח, ולידם פעלה באופן אוטומטי מכונה וחצבה ברעש בלתי נסבל. הנהג דומם את המנוע. ממרחק־מה נשמעו קולות נוספים.

“חברים, ‘הזקֵן’ הגיע. נא להפסיק מייד את כל העבודות. אני רוצה פה שקט מוחלט!״ הכריז מישהו. כולם ידעו במי מדובר שכן הכינוי הזה היה שגור בפי כול.

אל הרכב רץ איש, לבוש בהידור יחסית לעובדים שמסביב. את האיש הזה הכיר ‘הזקן’ היטב. “שלום, פנחס,” אמר בעודו יוצא מהרכב.

“שלום, אדוני. הזמן קצר והמלאכה מרובה!” הצהיר פנחס בהתרגשות. “מה שמצאנו פה הוא מופלא ביותר. אני מתנצל על חוסר הרשמיות, אך המצב הזה חִייב את הגעתך המיידית לכאן.”

“טוב, טוב, כבר הבנתי שזה מצב לא רגיל,” אמר בחיוך עייף.

“בסדר גמור, אדוני. אם כך, אנא ממך, בוא איתי לאזור החציבה,” ביקש פנחס, והחווה בידו כמפנה לו את הדרך אל המערה.

הם צעדו לכיוון הסלע העצום שניצב מולם במלוא גודלו. בתחתיתו עמדו מספר פועלים שעבדו לאורם של פנסים חזקים. בשעה שצעד עם פנחס לכיוון המערה, זזו הצידה כל האנשים במקום, ויצרו מעין שורת ניצבים במחווה של כבוד. הוא התקרב לאזור החציבה, וזיהה בעזרת האור החזק פתח שאִפשר לשניהם להיכנס פנימה. לחשושים נרגשים נשמעו בסביבתם. אחד האנשים שעמד מאחוריהם מתוך כבוד פתח בריצה מהירה לכיוונם.

“שלום לכם,” אמר, ולחץ ברשמיות את ידיהם.

“שלום, שלום,” ענו שניהם כאיש אחד.

“אני פרופסור אפלבאום מהמחלקה לפיסיקה במכון ויצמן,” הציג את עצמו האיש הצעיר. “אני מתנצל על השעה ועל החיפזון, אבל מה שאני עומד להראות לכם עכשיו אדיר בעוצמתו ויכול לשנות את פניה של המדינה. לדעתי, אם לומר את האמת, הוא עלול לשנות גם את העולם כולו.” לפתע פגה הרשמיות וקולו החל לרעוד: “גודל המעמד, אהה… הממצא הזה. סליחה, אני מעט נרגש, בבקשה סלחו לי…”

הוא סיים את דבריו בחטף והוביל אותם לנקודת החציבה. עד מהרה הגיעו לבור גדול במרכז המערה. ניכר כי הבור נחפר בחיפזון – שברי אבנים וחצץ היו מפוזרים סביבו. בקרקעיתו היו מונחות שתי קוביות, גודל כל צלע שלהן היה כחצי מטר. הן נראו כאילו היו עשויות מזכוכית, אך הן הפיקו זוהר, אור כחול עדין ונעים, שהאיר את כל אזור החפירה.

‘הזקן’ הרגיש שלווה יורדת עליו, כאילו עשן סיגריה או חומר משכר אחר מתחיל להשפיע עליו. לרגע הרגיש סחרחר קלות.

“אדוני,” אמר פרופסור אפלבאום בקול מרגיע, “אל תחשוש מהתחושה הזו שאתה חש כרגע. היא תחלוף בעוד מספר דקות, לאחר שתתרגל לעוצמת האור שמפיצות הקוביות.”

‘הזקן’ בחן את הקוביות והבחין בכיתוב עליהן. בזהירות רבה ניסה לקרוא את הכתוב, בעודו מניד את ראשו באיטיות מצד לצד. לרגע נדמה היה לו שהוא מזהה מספר מילים מוּכרות, אך הוא ביטל מחשבה זו במהירות, מתוך תחושה ברורה שאין הדבר אפשרי. אומנם, צורתן תואמת את הידוע לו מן המקורות העתיקים, ובכל זאת, לא ייתכן.

לאחר ניסיונות נוספים לקרוא ולהבין, פנה לסובבים אותו ושאל בעילגות־מה, שלא הייתה אופיינית לו כלל: “חברים, האם המילים שאני רואה כתובת כאן הן מה שאני חושב?”

“אדוני,” השיב לו הפרופסור בקול נרגש, “חיובי אדוני, חיובי. גם אנחנו לא האמנו, אבל זהו הדבר, ללא ספק.”

לפתע חש שרגליו כבדו. ליבו החל להחיש פעימותיו. שוב הרגיש את הנועם שגרמו הקוביות. רגליו החלו רועדות. הוא לפת את ראשו בתחושה של הלם מוחלט. חשכה עטפה אותו מכל עבר. הכול נעלם.

כאשר התעורר מצא את עצמו שוכב על הקרקע, רגליו מורמות ונתמכות בידי אדם לא מוכר ומספר אנשים מתבוננים בו בהבעה מודאגת.

“אדוני, התעלפת לכמה דקות, כבר חששנו לך, “ אמר האיש שתמך ברגליו.

הוא הסתכל סביבו, נוכח לדעת שהוא עדיין באותה מערה. לידו עמדו פנחס ופרופסור אפלבאום והביטו בו בחרדה.

“הכול בסדר?” שאל הפרופסור בבהלה והושיט יד לסייע לו לקום.

“כן, כן,” ענה בפסקנות וסימן לאיש לשחרר את רגליו. “אינני יודע מה קרה, אבל לפתע ראיתי הכול שחור.” הוא התרומם בכבדות מהרצפה הקרה ונשען על מרפקיו. עד מהרה התעשת כליל, אך עדיין היה נרגש ולא האמין למראה עיניו.

“חברים!” פנה לנוכחים בקול סמכותי, “מישהו מכם יכול לספר לי מה התרחש פה מתחת לאפי?” דרש לדעת.

“צר לי אם אתה חושב שהתרחש פה דבר מה מאחורי גבך,” אמר פרופסור אפלבאום בנימת התנצלות, “אבל לא אלה הם פני הדברים. כבר שנים אני חוקר את הנושא, ולא רצינו להטריד אותך בעניין הזה אלא רק כשיהיו בידינו הוכחות חותכות.”

הפועלים שעמדו מחוץ למערה ניסו להקשיב לחילופי הדברים הערים בין הפרופסור לבין האורח המכובד שהגיע למקום באופן כה בלתי צפוי. הם הצליחו להבחין בפרופסור מוביל את האורח לנקודות שונות סביב הבור. מִדֵּי פעם הצביע על הממצא והסביר דבר מה. חלק מהעובדים ניסו להתקרב עוד כדי להאזין לדברים. אחרים ניצלו את ההזדמנות למנוחה. כבר כמה ימים עבדו רובם שעות על גבי שעות כמעט ללא הפסקה, וסוף־סוף יכולים היו לנוח מעט.

‘הזקן’ הסתכל על המערה סביבו. עדיין ניכרה בו התדהמה שחש לנוכח הממצא. הוא יצא ממנה וביקש מפנחס לכנס את כל הנוכחים. הוא עמד בפתח המערה ושילב את ידיו בהחלטיות מאחורי גבו. מבטו חלף על פני כל אחד ואחד מן הנוכחים שהמתינו למוצא פיו. לאחר שסיים לסקור במבטו את כל הנוכחים, פתח בדברים ואמר:

“טוב, חברים. אם כן, לאחר ששמעתי את ההסבר המלומד שניתן לי, לא נותר לי אלא לומר שאני נרגש במעמד הזה הרבה מכפי שניתן לשער. זהו רגע בלתי נשכח בקורותיה של מדינת ישראל, ואין לי ספק שעוד רבות ידובר על היום הזה.” הוא עצר לרגע, חייך ומייד המשיך: “עליי לבקש מכם בקשה אחת לפני שנפנה לדרכינו.”

לפתע השתנה צליל קולו.

“אל לאיש מכם לספר על מה שראיתם היום במקום הזה, ואסור לכם לדבר על כך לעד! ממצא בקנה מידה כזה יכול לערער קשות את ביטחונה של המדינה הצעירה שלנו ולעורר מהומה כללית באזור ואולי אף בעולם כולו. עד שלא ניטיב להבין את פשרו של הממצא הזה ואת כוחו, עלינו לשמור על העניין בסוד מוחלט.”

הנוכחים האזינו לו בקשב רב.

הוא פנה לפנחס שעמד לידו. “פנחס, אני חושב שאפשר להודות בשמי ובשם המדינה לכל האנשים שעסקו כאן במלאכה היוצאת דופן הזו.”

פנחס הנהן.

“אם כן,” המשיך ‘הזקן’, ״אנא ממך, אשמח אם בהמשך השבוע תגיע לביתי ביחד עם הפרופסור להמשך שיחה.”

הוא נתן מבט אחרון במערה, הרים את ראשו לשמיים ולחש כמה מילים. לאחר שנופף בברכת פרדה לעובדים הנרגשים, נע לכיוון הרכב. פנחס והפרופסור הלכו אחריו במהירות וליוו אותו לרכבו.

הרכב המתין כשמנועו פועל. הוא פתח את הדלת, התיישב במושב האחורי וסימן לפנחס להצטרף אליו.

“בוא, אקח אותך הביתה. בדרך נוכל להמשיך לדון בממצא הזה.”

“אהה, תודה, תודה,” ענה פנחס ומבטו משוטט, “אם כן, רק אומר כמה דברים לקצין הביטחון פה ואחזור אליך.”

‘הזקן’ ראה את פנחס ממהר לעבר אחד האנשים, לוחש לו דבר מה ורץ במהירות חזרה לרכב.

“טוב, אפשר לנוע, אני מוכן,” אמר פנחס ספק ל’זקן’ ספק לנהג. מחייך קלות סגר במהירות את הדלת ונשען אחורנית במושב המצופה עור. הרכב החל לנוע במהירות לכיוון היציאה ממתחם החפירה.

לפתע נשמעו מאחוריהם קולות ירי עזים.

“פנחס!” זעק ‘הזקן’, “מה קורה כאן? עצרו את הרכב!” אמר בעודו חובט על הזגוגית החוצצת בינו לבין הנהג: “חזור לשם במהירות!”

הנהג לא הפנה את ראשו ואף לחץ בכוח על דוושת הגז. הרכב האיץ את נסיעתו. ‘הזקן’ סובב את ראשו ונחרד למראה עיניו. במרחק לא רב מהם הצליח להבחין דרך החלון בקצין הביטחון יורה בפועלים. חלקם ניסו לברוח, אך נראה שללא הצלחה.

‘הזקן’ המשיך להתבונן מבעד לחלון. הוא לא היה מסוגל להתיק את מבטו מן הזוועות שראו עיניו.

“אדוני,” ענה פנחס ברוגע, “הירגע. אין מה לעשות. זו האופציה היחידה שנותרה לנו. נאומך היה חביב,” הוסיף, “אבל לצערי אין לו כל משמעות בעולם האמיתי. איננו יכולים לקחת סיכון שמישהו מהנוכחים שם ידבר אי פעם על הממצא הזה. הדרך היחידה להבטיח זאת היא הדרך הזו.”

‘הזקן’ הסיר את מבטו מהחלון. הוא הסתכל בפנחס במבט חודר, ולאחר מכן הפנה שוב את מבטו באיטיות אל החלון ושמר על שתיקה ממושכת.

אוניברסיטת פרינסטון, ארצות הברית, 1953

אלברט הניע את קשת הכינור בעדינות מצד לצד. כינורו הפיק צלילים שעיטרו את החדר הענק המצופה עץ והפיחו בו חיים. הוא נע באיטיות בחדר בקצב נגינתו, חלף בזהירות ליד ספרייה עמוסה לעייפה בספרי מדע וליד שולחן כבד שהיו פזורות עליו, ללא כל סדר הגיוני נראה לעין, ערֵמות של מאמרים. כשהגיע למרכז החדר עצר והתבונן מבעד לחלונות הגדולים בגינתו הפורחת. הוא הניח לשלל צבעי הפרחים להפנט אותו בעודו ממשיך לנגן יצירה של מוצרט שעליה התאמן זה תקופה ארוכה. על זגוגית החלון ראה השתקפות של אדם שעמד מאחוריו בשקט. הוא עצר את נגינתו בחוסר חשק, ובלי להסתובב אל האיש הוריד את הכינור מכתפו.

“כן?” שאל בעודו ממשיך להתבונן לעבר החלון, “מדוע אתה מטריד אותי בדיוק כשאני מנסה לנגן את אחת היצירות הקשות יותר של מוצרט?”

“אני מצטער, אדוני” השיב האיש, “אבל הגיע מברק מהמדינה הצעירה שאתה אוהב כל כך. חשבתי לעצמי שבמקרה כזה, יהיה בסדר להפריע לך.”

אלברט הניח את הכינור בעדינות על השולחן וניגש לעוזרו. “יפה עשית,” חייך בשובבות לעברו, “אכן זו הפרעה שראוי להיענות לה.” הוא נטל מעטפה חתומה בשעווה עבה ואמר בשקט: “ברשותך, אשמח לקבל קצת פרטיות. תודה.”

“בבקשה, אדוני.” אמר המשרת ויצא מהחדר.

בתנועת יד נחושה הזיז אלברט ערמת ניירות ממרכז השולחן והניח עליו את המכתב. הוא התיישב ליד השולחן ופתח את המגירה הקטנה שבתוכה נחה מקטרתו האהובה, ניקה את הפּייה, פיטם את המקטרת בטבק טרי והִצית. עד מהרה החל ריח הטבק לעטוף אותו ולהרגיע את מחשבותיו. הוא הכניס את פומית המקטרת לפיו, וניתק את השעווה שהגנה על תוכן המכתב. בתוך המעטפה הייתה פיסת נייר מקופל. ביד רועדת במקצת פתח אותו והחל לקרוא.

כעבור דקות אחדות הניח את המכתב על השולחן והתבונן בריכוז לעבר החלון. בידו האחת החזיק את המקטרת הדולקת, ובידו האחרת תופף קלות על ירכו.

“מופלא,” לחש לעצמו, “מי היה מאמין?”

הוא הוציא את המקטרת מפיו, נגע קלות בשפתיו ונתן למחשבותיו לנדוד.

כמו מתעורר מחלום, החזיר את המקטרת לפיו וניגש ללוח שניצב בחדר. לאט־לאט מחק את הכתוב עליו בעודו מהרהר בתגלית שנרשמה בפיסת הנייר המקופל.

הוא בחר גיר והחל לרשום משוואות על הלוח. לפתע עצר.

“לא ייתכן!” סינן מבעד למקטרת.

אלברט רשם באיטיות משוואה נוספת, ואז פסע אחורנית והתבונן בכל המשוואות, מעביר את מבטו שוב ושוב מצד לצד.

“לא ייתכן!” חזר ואמר.

הוא שאף מספר שאיפות מן המקטרת וחזר ללוח בצעדים תכליתיים עודו מתבונן במשוואות מקרוב, ובמוחו רצו תמונות והוא מתרגם אותן למשוואות. כעבור דקות אחדות הגיע לפינה הפנויה האחרונה בלוח, והניח את הגיר מידיו. שוב פסע אחורנית והתבונן מרותק בשלל המשוואות לנגד עיניו.

חיוך גדול עלה על פניו. הוא נשם עמוקות וחזר לשבת אל שולחנו.

אלברט הניח את המקטרת על השולחן, הוציא מן המגירה דף נייר לבן והניח אותו מולו במיקום מדויק. הוא שלף עט נובע והחל לרשום על הדף את סדרת המשוואות שכתב על הלוח. לאחר שסיים לרשום את המשוואה האחרונה, השתהה קמעא ואז כתב:

אלוהים לא משחק בקוביות.

שלך,

פרופסור אלברט איינשטיין

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הבניין הריק”