החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

האיצחקיה

מאת:
הוצאה: | 2013 | 620 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

בפעם הראשונה – רומן מקורי מאת יצחק בן-נר שמופיע קודם במדיה האלקטרונית

האיצחקיה

אנטי-ביוגרפיה מרתקת ומרגשת, מצחיקה וכואבת, עם אהבות וחלומות, עימותים ופרידות, מלחמות ואובדן, מזימות ותעלומות ומציאות של 75 שנה, המשולבת באירועים ובדמויות דמיוניות. רומן שהוא גם עדות ספרותית אישית על הארץ הזאת, אנשיה, תמורותיה, מעצבי תרבותה והפוליטיקה שלה

מאת יצחק בן-נר

זוכה פרסי עגנון-ירושלים, פרס ראש הממשלה, מפעל חיים באק"ום, פרס ברנשטיין של התאחדות המו"לים ופרס רמת-גן לספרות ומחבר רבי מכר כ"שקיעה כפרית", "תעתועון", "אחרי הגשם", "ארץ רחוקה", "מלאכים באים", "עיר מקלט", "המסע הלילי הארוך הביתה" ועוד.

מקט: 9-62776-361-5
מסת"ב: 978-1-62776-361-5
קטע וידאו/אודיו קשור
קטע וידאו/אודיו נוסף
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

פרק א: התפוחים, השמנת ובורות המים

על כתף הר פורח

כְּפַרי זה הקטן,

למרחקים שולח

פרדס, שדה וגן.

רחוק משְׂאון ערים הוא,

על פני כל המרחב,

ירוק דגלו ירים הוא,

עם נקודות זה

עבר עדיין כאן כדי להישאר. בכפר, העבר הוא חלק בלתי נפרד מהעכשיו. עלום, לכאורה, מן העין, מִסְתַּוֵוה, חבוי בברושים המאובקים ובעשבי הפרא שבשולי הדרכים, כמו כתב בדיו-סתרים, שטיפה אחת במים תגלה אותו לעין כל.

אבל לא היה כל סוד קשה, מר, אפל וסמוי מן העין בעברו של הכפר. לא היתה עקה של כיבוש ונישול וגירוש או של השתלטות אלימה ואכזרית. היו כמובן, כמו בכל חברה אנושית מובדלת, עצבונות ויגונות ומכשולים וכשלים, בין ובתוככי האנשים. אבל, בהיבט הצר, זו לא היתה חברה אלימה, זדונית, מיואשת או אנוכית. קודם היה זה תל עתיק, צפונית לתל יקנעם, שקראו לו דָבֶּשֶת, והוא נזכר בתנ"ך בפרק חלוקת הארץ לשבטים, וליד הדבשת היתה סתם גבעה שוממה שנקראה תל שָׁמַם והרבה ביצות נחו משמימות בין השמם לגבעה הסמוכה שתהיה נהלל והעלו אד רע והרבה שדות קוצים צימחו בין הגבעות לנחל הקישון בדרום ולהרי הכרמל במערב.

בתחנת הרכבת המקומית חיו כמה עובדי מסילה ערבים ואריסים, שעבדו באדמות בבעלות של איזה בֵּיי בבירות. יהושע חנקין, שכונה "גואל הקרקע הלאומי", קנה את האדמות להקמת יישוב יהודי. תריסר ומשהו הערבים המשיכו לגור בבקתות החומר והקש ובבתי האבן של התחנה, שמסילתה הצרה התחילה בחיפה והגיעה לצמח, וכמה חלוצים מגרעין ב' בנהלל, שעמלו בייבוש הביצות, עלו לתל שמם והקימו על הגבעה את צריפי הפח הראשונים של הכפר.

החלום התגשם – חלום יהודי, ציוני, אישי – וכל מה שהיה אחר כך, המשיך את ההתממשות. התגשמות נאיבית, מפוכחת, צודקת, לא מרושעת, אף שמיוסדת גם על עוול בלתי נמנע.

אבא היה בין חמשת הראשונים. שום טראומה נפשית, מהסוג שחוזר לחלחל בצאצאי הראשונים אחרי דורות, לא נוצרה כאן. מעולם לא הועלתה הבעיה של לקיחת דבר מאחר באמצעים פסולים. "על מה אתה מדבר?", היה אבא בוודאי נטרד אם היה יצחקלה שואל זאת. "איזה מין שטויות אתה חושב? נו, באמת. הרי זו היתה ארץ ללא מדינה, שעברה מכובש לכובש. בגבעה שלנו בעמק, ובשדות העלובים שסביבה, גרו כמה משפחות מרודות של אריסים ערבים מסכנים, שבקושי הצליחו להשתכר אל פת נקובה. איש לא ראה בארץ הזאת מקום לחזור אליו מאלפיים שנות גלות, חוץ מאיתנו. איזה מין שטויות מעסיקות אותך?" אבל איציק לא שאל וגם לא התעורר בו הצורך לשאול. הבית, הכפר, העמק והארץ שלתוכם נולד, היו עובדה ירקרקה קיימת, מובטחת ובטוחה ובלתי מעורערת, שלא נזקקה לשאלות קיומיות נוקבות, ללבטי-נפש ולנימוקים מוסריים.

הכפר הוא עיגול, עם פִּיטָם בקצהו הדרומי, ליד תחנת הרכבת הישנה, וקצהו חוזר לראשיתו; מעגל אמיתי ומטפורי, שהשנים וההשתנויות לא הצליחו לרבֵּע אותו – ואם אפשר לנסות ולהתפלסף קצת, הרי המעגל תוחם סוג של כמעט-שלמות בתוכו, שלמוּת של חוויית חיים מלאים, משפחה, בית, בטחון, עצמאות, מנוחת-נפש. הכל, לכאורה, כי בעצם ההגדרה הזאת של כמעט-שלמות יש משום התנשאות – והתנשאות וקשיחות, בידול והתעלמות, כמו צרוּת-עין והיעדר חמלה ודחיית השונה והאחר ועוד כמה תכונות אנושיות רעות, גורעות משלמותו היחסית של המעגל הזה.

בימים ההם עדיין לא נסללו כבישים בכפר ואליו, מה שהשאיר אותו כוכב בודד שנע לבדו במעגלו שבמרחבים; וזה מה שמסביר, דרך המציאות ודרך המבנה הנפשי הקיבוצי, את הכרחיות המשק האוּטַרְקִי. בחורף היו הגשמים ממלאים את החריצים והתלמים שטבעו אופני העגלות והטרקטורים בדרכי העפר של הכפר. הגרנות שבמרכז הוצפו והפכו למראות של כסף כהה והשמיים, שמי עופרת, השתקפו במים. שבע דרכי העפר אל הכפר וממנו, לנהלל במזרח, למושב בית שערים ולגֶ'דָה, היא רמת-ישי עם בניין החאן התורכי במרכזה, בצפון; לבית הקברות של הכפר, על גבעה של עצי אלון בצפון-מערב, לשדה-יעקב במערב, לחורשת האקליפטוס, לקישון וליקנעם שבדרום ולשדה התעופה הצבאי רמת-דוד בדרום-מזרח, לצד מסילת הרכבת, שבע הדרכים מוצפות המים הבהיקו בימי החורף כשבע קרניים הזורחות מגלגל השמש של הכפר. לכן, אם ינסה איציק הבוגר לשחזר את הבנת המקום והזמן של יצחקלה הילד, באותם ימים רחוקים ותמים, אולי ימצא אותה בתפיסת הכפר כשמש, כשכל העולם החיצון, על ארצותיו ועריו, הוא מערכת של כוכבי-לכת שמסביבה, ושבעצם חזות הכפר היתה אז בעיניו ובעיני חבריו שהרחיקו חשוֹב, כחזוּת העולם, החיים והתרבות. גם ההוויה היתה אוטַרקית, שפירנסה מעצמה את הרוח ואת הנשמה, בכל.

בקיץ היו השמיים, גבוה-גבוה מעל לכפר ומעל הרי הכרמל והמוּחֲ'רָקָה, תכולים-חיוורים וצלולים ועמוקים מאד, כאילו היתה לצלילותם ולעמקותם משמעות נוספת, סמלית, שמתחברת עם איזשהו זוך וטוהר, שלווה ויופי לכדי אותה שלמות צורנית קטנה. התכלת לא היתה בגון המתכת העמומה וצלילו הרחוק, המונוטוני והעמום של מטוס זעיר שחצה אותה רק הדגיש את השלמות הזאת. היום, כשמגיע איציק לכפר שלו, שכבר אינו שלו ושאת מרבית יושביו כבר אינו מכיר, נדמה לו שאותה תכלת טהורה כבר אינה קיימת שם ואולי בכלל לא היתה מעולם אמיתית אלא נשלית, בדמיונו של ילד כפרי ביישוב משפחתי קטן, רחוק מכל המולת העולם ואימתו.

מעבר לדרך המקיפה את הכפר, בתוכו, במעגל כמעט מושלם, סוגרים ברושים צריפיים, כך קראו להם, גבוהים ודקים, צפופי עלווה, על בתי החקלאים. הברושים האלה, מאובקים בכל ימות השנה, ניגלים בכל יופיים הרחוץ, הבוהק בכהה, לאחר היורה הראשון. בבית, בחורף, דרך החלון המעורפל מהצינה שבחוץ ומהבל הפה בחדר המוסק, כשאפשר באצבע קטנה לצייר על הזכוכית איש בפרופיל עם אף ענקי כמשולש ישר-זווית, בהשראת הקריקטורות של ויפּ, במגזין המבהיק "לוּק" שהדוד סם מפילדלפיה היה שולח ליצחקלה כדי שישפר את האנגלית שלו; בחורף, כשמפלסים נתיב במיסוך האדים על החלון, באצבע חמה, אפשר לראות דרכו את דרכי העפר העולות לכיוון רמת ישי וכביש חיפה-נצרת, בין השדות הזרועים שרק החלו לנבוט בירוק, ניצנוצי איזמרגדונים בעפר השחור והתחוח, למלוא העין.

יצחקלה. בן זקונים. אבא היה בן שלושים ושש כשנולד והכפר היה בתחילת העשור השני לקיומו. הוא נולד ארבע שנים בדיוק אחרי אחותו מירלה ושמונה שנים בדיוק נמרץ אחרי אחותו רוחלה. את ימי ההולדת היו מציינים ביחד וליצני הכפר השתעשעו לא מעט בנושא התיכנון המדוייק. יצחקלה. שיער בהיר, כמעט אלבינוֹ בלוֹבנוֹ, עיניים מונגוליות, צרות וחומות, כשל אבא ורוחלה, אף קצת בולבוסי שמתנזל תדיר בחורף, מכנסי כתפיות, כיסים עמוקים ומלאים בכל טוב ורגליים יחפות שהורגלו לרוץ ולבטוש בדרכי האבן והעפר בכפר, כשנוֹטְרָה הכלבה מקפצת אחריהן.

מאחורי מעגל הברושים, כל בית והגן המקיף אותו: עץ לימון גדול ורחב פוארות, שפריחתו ופירותיו מדיפי ריח לימוני משכר, עצי אשכולית ותפוזי ולנסיה ותפוזי דם ותפוזים טבוריים; עצי מנדרינה וקלמנטינה עם פירות מלאי טעם. וגם עצי שזיף סנטה-רוזה גדולים, עצי חבוּש, שפריים גדול ומגושם, מכוסה מוך ומקהה שיניים, תפוחי גרנד חמצמצים ותפוחי מלכת רֶנֵט ודֶלישֶׁס מתקתקים, עצי אגס ענקים ויפים שמעולם לא הניבו פרי, זית ואבוקדו. ובין העצים גינות-ירק קטנות, עגבניות, מלפפונים, בצל ירוק, צנוניות, סלק. לכל פרי ולכל ירק עונתו-שלו. מאחורי בתי המגורים עומדים מיבני המשק – הרפתות וחצרות הפרות, מיכלאות העגלים המפוטמים לבשר ולולי המטילות ותרנגולי ההודו, שריח הזבל שלהן נוקב וחריף ובלתי נסבל ממש בחוטמיהם של אורחים מזדמנים. ליד הלולים ניצבים בתי האֵמוּן, שבהם גדלים האפרוחים (זהובים וחמימים ורכים-למגע, כשאך בקעו מהביצים באינקובטור הגדול של הכפר והילדים מחפשים ביניהם את יוצאי הדופן, אפרוחים שחורי-פלומה), תחת כילת מתכת חמה. לידם מתבני הפח, שאליהם כונסו בכל קיץ חבילות החציר והקש ובהם נמלאו חביות ה"תערובת", הוא המזון היבש והטחון לבני הבקר ולעופות, והמחסן, שבו נשמרו שקי תפוחי האדמה המבוררים, הקיטניות, פחי הזיתים והמלפפונים הכבושים והריבות, הכל מעשי ידי בני הבית. פעם, בשנים הראשונות, היה במרכז המחסן גם תנור ברזל, שנעטף באדרת של חומר, כמו הטבון הערבי או כמו התנור שעמד במרכז חדר האורחים, בבית הוריו של אבא, בכפר הבלורוסי טֶלֶחַן. נשות הכפר לשו בצק מקמח ושמרים ומים ואפו בתנורי החומר את הלחם הריחני עם הקרום החום והפריך. הכל ניזון מרעיון חקלאי וחברתי של משק אוטרקי, כלומר רב-ענפי, שנעֱבָּד בידי בעליו האיכרים, ללא ניצול וללא עבודת זרים, והוא מספק כמעט את כל צרכיהם ומוכר את שאר התוצרת, כדי שאפשר יהיה לרכוש את המעט ההכרחי שהמשק איננו מייצר – מבגדים ונעליים ועד לסוכר ולמרגרינה.

מאחורי הרפתות ומעבר לערימת הזבל, שנבנתה ככיכר רבועה ומתגבהת ושתכולתה שימשה לדישון השדות לפני החריש והזריעה, השתרעו "המִגְרשים"; חלקות הגידול המישקיות, אדמה כבדה, כהת רגבים, כל משק וחלקתו שלו – המטעים והכרם, חלקות השדה המוּשקוֹת – תלתן, אספסת, בקיה ארגמנית שפרחיה קטנטנים ומרהיבים, תירס ירוק, עשב פיל (שבעיני יצחקלה העניק לחלקת השדה מראה של ערבה אפריקאית, כמו בסרטי טרזן) ושאר מיני מספוא להאבסת הבקר. כאן יכול היה כל חקלאי לגדל ולטפח מה שרצה בו ולאו-דווקא לפי הֶסְדֶר כללי. מי שביקש לשתול כרם ענבים או לטעת מטע תפוחים או להקים לעצמו משתלה לעצי פרי או לנוי, עשה זאת – וכך גם מי שביקש לנסות גידולים מיוחדים, או שהמשיך לגדל בחורף תפוחי אדמה, כרובית וקולרבי ובקיץ מלפפונים, עגבניות, בצל ומיקשות של אבטיחים ומלונים. בין המִגרשים הפרידו דרכי העפר המשותפות, אחת לשני שכנים, ומעבר למיגרשים, במרחק ניכר, ניתחמו ה"גושים": שדות הבעל, עם חלקות התבואה הגדולות, מאות דונמים של שיבולת-שועל, שעורה, חיטה, חמניות, תירס, סורגום, הוא הדוּרָה, ומאוחר יותר, כותנה.

כל מרחבי הדגן היו כים ירוק באביב וכקרקפת ענק צהובה וגלוחה בקיץ. גוש ב' היה ממזרח לכפר, לכיוון נהלל ושדה התעופה הצבאי. גוש ה' בצפון, בסמוך לבית העלמין, שנקרא "בית הקברות". והיה גוש א', ששכן ליד מסילתה הצרה של רכבת העמק ונתחם במערב בשדות המושב הדתי שדה יעקב ובמעיין איצחקיה, שמעבר להם ניפזר על צלע גבעה יפה הכפר שקפא עם זמנו, קריית-חרושת, שלא היתה בה מעולם חרושת, ואחריו מורדות הכרמל, כחולים תמיד – ובדרום בקישון ובחורשת האקליפטוס, שניטעה בראשית ימי הכפר כדי לייבש ביצה מקומית, ליד אפיק הקישון, ולאחר מכן כדי שייעשה שימוש בענפי התווך של העצים האוסטרליים המשגשגים ליצולי עגלות ולגדרות הבקר.

לילדים שימשה חורשת האקליפטוס כיער המקומי, ענק ועטור הוד אפל, עם אגדות קדומות ומפחידות על ילדים שתעו ביער בלילה ונטרפו במלתעות חיות הטרף, במחשכים, בין העצים רחבי הפוארות, שהשמש לא הצליחה לחדור לתוככי צלליהם. אמנם בעמק לא היו כמעט חיות-טרף ולילדי הכפר לא היו אגדות-זאבים מפחידות, אבל הילכו אז סיפורים על צבועים צוחקים, דֶבַּע בפי הערבים, ועל מקרים שבהם החיה המכוערת הזאת, סמורת השיער והרירנית (שדמתה בעיני יצחקלה לאליפז הג'ינג'י, הנער חולה הנפילה והחריג בילדי הכפר), ושניזונה בדרך כלל מבשר נבלות מסריחות, היתה נתקלת בילד ערבי תועה, מהפנטת אותו בעיניה הצהובות, מובילה אותו למאורתה ושם טורפת אותו ופורצת בצחוק אנושי להחריד.

לחורשת האקליפטוס היו הילדים הולכים רק בליווי מבוגרים, או בקבוצה עם מדריך, וגם אז היו מתקשים להסתיר את החשש ממישהו סמוי שאורב לטרף בין הקוצים ועשבי הפרא הגבוהים. כל סיעת סנוניות שדאתה בבהלה מבין הקוצים, כל ארנבת מבועתת שחשה להימלט בסבך העשב, היו גורמים ללבבות הקטנים להחסיר פעימה. באביב פרחו בין העצים העבותים כלניות מרהיבות בסגול, באדום ובלבן, נרקיסים שנהביים, רקפות, אירוסים ופרגים, ובכל מקום נראתה שושֶנֵת העלים הרחבים של הדודאים, עם פרחיהם הסגולים באביב והפירות הצהובים והמבהיקים בקיץ, שמגרים את בלוטות הטעם, אך מרתיעים בשל הסיפורים מהפולקלור הערבי על סגולות הכשף של פרי הדוּדָא. למרות שלא נראו בחורשה מעולם עקבות של חיות-טרף או שודדים, עדיין נשארה היִראָה הבסיסית ממנה עד לגיל מבוגר והיא שימשה כמטרה למבחני-אומץ של נערי הכפר: נראה אותך הולך לבד לבית הקברות או לחורשת האקליפטוס, יא פחדן…

פעם, כששיחקו יצחקלה וכמה מחבריו בחורשת האקליפטוס, מצאו ליד מסילת הברזל עגוּר גדול וצולע, עגמומי ואובד, כמו אחיו משירי העם הרוסיים, מ"מפרש בודד מלבין באופק" ומהסרט העצוב של קָלַטוֹזוֹב, שבהם שימשה הציפור הגדולה הזאת כמטפורה לפרידה. העגור, שרבץ בסבך הקוצים בחורשה, קם על רגליו כשהתקרבו אליו הילדים. רגלו האחת היתה שבורה והוא צלע על השניה בקושי וכשל בנסיון בריחתו. הוא נאבק עם לוכדיו בזעם ובייאוש, אך קובי הצליח לאחוז במקור החרבּי הגדול והמאיים ויצחקלה וצוּק ואיזי תפשו ברגליים הרטובות, המפרכסות באימה, וכך הביאו אותו לחלוץ חרחבי, המורה הוותיק לטבע, לפיסיקה, לזאולוגיה וביולוגיה ולידיעת הארץ, ומייסדו ובונהו של בית חנקין, כדי שיירפא אותו וישלחו לדרכו.

חרחבי קיבל את האורח באותה הבעת חומרה שעיצבה תמיד את פניו, כאילו בסך הכל הוחזר אליו אחד מאסיריו המַמרים שנמלט מבין הסורגים בכלובי "פינת החי" שבחורשת בית הספר – אך אחרי חודש ראו יצחקלה וחבריו בתדהמה את העגור הגדול שלהם ניצב, עיניו זכוכית עכורה, וכולו חנוט וממולא, בין השועלים, הנמיות, הניצים, העורבים והבזים פרושי הכנפיים, בסמוך לחתול הבר, הארנבות, החוחיות והדוכיפות, הנחליאלים, הבולבולים, יונקי הדבש והדרורים, באולם התצוגה של חיות העמק, בבית חנקין.

"מה, זאתי הריגה בדם קר", אמר צוק. "ממש כמו שיורים בשבוי חסר הגנה". ויצחקלה, מלא עלבון וזעם, דימה לראות את חלוץ הקדורני והחשדן רוכן על גופת העגור האומלל, לאור הדל של שלהבת הבּוּנְזֶן, ומשסע אותה, מבטן עד צוואר, חופן באצבעותיו את המעיים הרוטטים, את הלב המתחבט ואת שאר האיברים הפנימיים החיים עדיין, ועוקר אותם מגופה של הציפור, עם הזֶכֵר האחרון של מרחבי השלג, יערות הליבנה והצפצפות של המולדת הרחוקה, כדי שיוכל באותה כף יד עקובה מדם למלא את חלל הבטן בכל אותם חומרי שימור וחניטה מצחינים.

"תאר לך, העגור הזה עף לו כל הדרך מ-אני יודע?! – מאוראל, מטימבוקטו או מיוקוהמה", אמר, "- רק כדי למות על השולחן של הרשע הזה". חבריו ליכסנו אליו מבט תמה-לגלגני. הידע האקלקטי שלו, מאינספור ספרי הרפתקה וגיאוגרפיה ומסרטים, היה לו, לעתים, לרועץ. "מה, הוא פשוט רצח אותו, הקַקְסוּחֵן האכזרי הזה", סיכם יצחקלה בטינה, אבל קובי אמר, "מה פתאום? העגור היה חולה. ראיתם שלא היה לו סיכוי". ודן מידן, אחיו של איזי, שהיה גדול יותר ונחשב בכפר לידען ולמדן ודיבר וקרא אנגלית ולמד את השפה הבינלאומית אספרנטו, אפילו, תמך בקובי ואמר, "קודם כל, כל פעולה כזאת מוסיפה ידע למדע – וחוץ מזה, לפי דעתי בין כה לא היה סיכוי לעגור הזה. לעוף לארץ שלו בצפון הוא לא היה מסוגל וגם לא לחיות כאן, במזג האוויר ועם המזון שלנו. לכל חיה יש תחום-מחיה משלה. תעקור אותה ממנו ותעביר אותה למקום זר ושונה – והיא לא תחזיק מעמד".

(ובמאמר מוסגר: הרבה פעמים, בשנים שלאחר מכן, מצא איציק את עצמו תוהה אם אכן כך הם פני הדברים, גם כשבני אדם מתנתקים ממכורתם ועוברים לחיות במקום אחר, זר ומרוחק, כל חייהם שם, לעתים קרובות, הם נסיון נמשך ונואש להתגבר על היעדר הזהות השבטית, החברתית והלאומית, על חֶסֶר הקשר עם הסביבה ועל ערגתם המתגברת למקום שבו התחילו והתעצבו חייהם, בשמחה ובצער. עד היום, כמעט בכל יום, משגר יורם, שהיה עמו בקורס מם-כפים בג'וערה בשנות החמישים, מכתבים בדואר האלקטרוני לו ולחבריו-מאז, בארץ, עם כל מיני זוטות והרבה חומרים סופר-פטריוטיים של תמיכה בישראל, שמצא באינטרנט. כבר חמישים שנה ויותר הוא חי בארצות הברית, שם התחתן (עם ישראלית) והתגרש, שם הפך בנו לכוכב טלוויזיה צעיר ולאמריקאי גמור ושם הסתבך הוא-עצמו בעסקים מפוקפקים, לפי השמועות, ומצא את עצמו כאמן, לעת זקנה – למרות כל אלה נשארו שפת החלומות, הזהות התת-הכרתית, השיוך וסביבת ההתייחסות הקרובה שלו, ישראליות.

ובמה אתה ועצמך ובשרך שונים? שואל איציק את עצמו. כששהה עם משפחתו שנה בדֶנְבֵּרִי, קונטיקט, ארצות הברית, במימון הוצאת הספרים שהיה קשור עמה, כדי שיוכל להתפנות לכתיבה, כתב לו דוד פרלוב (שהיה תמיד בעיניו עקור-מולדת חסר מנוחה, שמשוטט בין סאו-פאולו, פָּרִיס ותל אביב ולא מוצא לו בית, במשמעות של מעגן בטוח), "נו, עכשיו אתה בטח מרגיש מה זה להיות זר". שנים אחר כך נטל גם גיא בנו את אשתו ושני ילדיו הקטנים לניו-יורק, כדי להשלים את לימודי התואר השני שלו באמנות ולנסות לראות אם הוא יכול להתקבל כאמן וידאו בעולם, דרך ארצות הברית. הוא הצליח בכך, אחרי שבע שנים בניכר, שרובן היו קשות מהצד הכלכלי, אך נאלץ לחזור עם משפחתו לארץ, בשל גירושיו. נראה שביתו של גיא כאן, כי כאן מחוז אהבתו, ילדיו, בת-זוגו, משפחתו, ידידיו ועבודתו וחלק גדול ממקור השראתו כיוצר, אבל הוא מתעב היבטים רבים בישראליות העכשווית, פוליטית וחברתית וחלק גדול מזמנו הוא נמצא בחוצלארץ, בכל קצות הגלובוס, לתערוכות או הרצאות, כך שאולי הזהות והשיוך שלו הם וירטואליים, על-לאומיים, ומה יהיו הזהות והשיוּך הלאומיים והאישיים של אֶליה נכדתו, אחרי שבע שנים של חיים ולימודים שעשתה כילדה בתעוזה אישית גדולה, הצליחה בלימודיה בניו יורק ובברלין, כולל שליטה מלאה באנגלית וחלקית בגרמנית וחזרה עם משפחתה לארץ, ללא תחושה של שיבה הביתה וללא רצון לחזור ו"להיות ישראלית"? ונכדו עמית שמילדותו הוא מתכנת ומחשבן ורוצה לשרת בצבא ביחידה קרבית מאד ואחרי השרות לצאת לארצות הברית ולהקים בה חברת מיחשוב?

איציק אינו מביא לכדי דיון משפחתי את הסוגיות האלה, משום שאין לו טיעונים מוצקים לעמדות אלטרנטיביות ומכיוון שהוא יודע שהדיון יתגלע לריב בנושאים הכי כואבים של הזהות הישראלית, שמאפייניה היום קשים לקבלה – אלימה, מרושעת, צדקנית, קיצונית, דתית קנאית, כובשת, מתנשאת, ריקנית, צעקנית, לבנטינית, מושחתת, רודפת בצע, נכלולית, מצורעת, והוא לא רוצה לגלות, חלילה, שבנו ונכדיו יגיעו בלהט הוויכוח, בגלל עיוות דמותה של הציונות החלוצית של היום על ידי מתנחלים כובשים וקיצונים ימנים-חרדיים-ש"סניקים, לשלילת המהפכה הציונית שבכוחה הגיעו האבות-הסבים מאלפיים שנות גולה לשנים ראשונות של גאולה ותקומה בארץ. איציק ונוקי בעצמם, שמחו בתקופת השיא של פיגועי ההתאבדות בארץ, שילדיהם ונכדיהם נמצאים בחוץ לארץ. גיא ומשפחתו בניו יורק (אף כי שם נקלעו גיא ואליה ממש לעין הסערה הנוראה של הנַיְין-אִילֶוֵון) ואחר-כך בברלין, וגלי בתם ומשפחתה בשליחות ממקום עבודתו של עופר, בבודפשט ואחר-כך בדנוור, קולורדו (והם, ובעיקר ארבעת ילדיהם, דווקא שמחו מאד לחזור לארץ אחרי שלוש שנים). ובעצם, מה אתה עצמך? הוא שואל את עצמו: אלמלא ההזדמנויות החוזרות להתרחק גיאוגרפית מהארץ האהובה והמתפלצת, ובעצם לברוח ולהתנסות קצת בחיים במחוזות אחרים – שנה בארצות הברית, חמישה חודשים ושלושה חודשים בעשור האחרון באוקספורד, אנגליה, טיולים ארוכים עם נוקי בדרום-אמריקה, במערב אמריקה, בקניה שבאפריקה, במרכז ובמזרח-אירופה, באוסטרליה ובניו-זילנד ובאינדונזיה – אלמלא כל הבריחות האלה, לא היו נטענים מחדש מאגרי הגעגוע שבתוכך לבני המשפחה והחברים, לאנשים, לסביבה, לריחות, לשורות המלים המודפסות בעברית, לצלילי הדיבר, הזמר והוויכוח, לזכרון הכפר של פעם – כי כמו הכל, גם הכפר השתנה – ובכלל להווייה הקדחתנית והמופרעת ולזהות המשוייכת והאינברירתית הישראלית שבה אתה חי, חושב, כותב, מתפרנס וכועס וממנה אתה מנסה למצות רגעי נחת כלשהם ובה גם יגיע יום מותך. סוף מאמר מוסגר).

בטרם יהפכו הכתובים לפרוזה אפולוגטית והסיפור והחיים והאנשים והתקופות שבו יעומעמו מדי, מוטב לחזור לחורשה ולכפר של ימי הילדות, ולממשות הישנה של הזהות היהודו-ישראלית, זו שנכחדה ללא שוב.

ביום קיץ לוהט ויבש אחד, כשנה לפני הכרזת העצמאות, העלה אלמוני את חורשת האקליפטוס של הכפר באש. כך הגיעה המלחמה לכפר, עוד לפני שפרצה כרצף של פעולות-איבה בין ערבים ליהודים. כל הכפר התגייס לכיבוי הבְּעֵרָה ביער המקומי, עם עגלות הנושאות חביות ברזל מלאות במים, עם שקים רטובים ומחבטי אזבסט וטרקטורי-שרשראות רתומים למחרשות של חריש עמוק, כדי לחנוק את האש לפני שתתפשט לשדות הסמוכים, שבהם התירס עוד לא נקטף ולא נדוש. יצחקלה, מדווש באופניו הישנים, חש ככולם אל הדליקה וניסה לסייע ככל שנתבקשה עזרתם של ילדים בני תשע ועשר. כשכבתה האש והיתה לרמץ, הסתבר כי רוב העצים ניצלו והשדות לא נפגעו והתברר גם שמישהו, עובר-אורח או נוסע ברכבת העמק הזוחלת שעברה בסמוך מאד לחורשה, ניצל את ההזדמנות וגנב את אופניו של יצחקלה, שהיו מונחים סמוך למסילה. בחזרה הביתה, הרכיב צוּק על הסַבָּל של אופניו את יצחקלה, שחשש מכעסו של אבא – "מי מבקש מאיתך להידחק תמיד לכל מקום של מבוגרים?" – ומהעונש הצפוי, להמשיך בחיים ללא אופניים, כלי התחבורה הבלעדי בשבילי הכפר.

אחרי שנים, כשעבר פעם איציק הבוגר במכוניתו ליד החורשה, בדרכו לכפר, עצר לרגע וירד לבחון את פניו העכשוויות של היער המיתולוגי. הוא מצא חלקה קטנה ודלילה של עצים חיוורים – האקליפטוסים נכרתו כולם וצימחו את עצמם שוב ושוב, בעליבות עיקשת, מסביב לגזעיהם הכרותים, תאבי הישרדות כחלוצי האסירים במולדתם, אוסטרליה. אור השמש הציף בצהוב את החורשה על השטיח היבש של עשביה וכמעט שלא הותיר בה פינת צל אחת. שום צללי-נצח. שום סודות ורמזים מעוררי חלחלה לא נחו שם יותר, בין העצים. גם לא חלומות עילאיים.

במעגל הפנימי של הכפר שכנו בתיהם של "עובדי הציבור", אלה שהפעילו וניהלו את כל מנגנוני העזר של המושב – הנהלת החשבונות, המזכירות, מוסך הטרקטורים והמיכון החקלאי, בית האריזה, המחלבה, הצרכניה ומחסני החלפים והדשנים הכימיים – ושהתמצבו כמעמד נחות במקצת לעומת ה"חברים" האמיתיים בכפר, החקלאים ובעלי המשקים. האיכרים, דור המייסדים ובניהם אחריהם, נהגו קצת בהתנשאות כלפי עובדי הציבור, שהרי כל מי שאינו עוסק בעבודת-כפיים יצירתית ונחוצה, כמו עבודה חקלאית, האצילה, הערכית והמוסרית שבמלאכות, ומי שאין לו משק משלו, הריהו "מתפרנס"; כלומר, מין משתמט, קצת טפיל וקצת בטלן. דני דקל, שהפך אחר-כך לאיש רדיו וטלוויזיה ידוע, היה צעיר מיצחקלה בכמה כיתות – זה היה המדד בכפר – והיה בן של הורים ניצולי שואה. האב עבד בצרכניה והיה איש נעים-סבר וחייכן. האם, שהתאלמנה בגיל צעיר יחסית, כשילדיה כבר מנהלים חיים משלהם מחוץ לכפר, עבדה כמזכירה במוסך הטרקטורים, עד שאיזה מנהל מקומי אטום לבב, מהחקלאים של המושב, פיטר אותה מעבודתה. זמן קצר לאחר מכן היא מתה. משיברון-לב, אמרו בכפר. דני, אמרו, לא סלח לכפר על היחס לאמו, ולא ביקר בו שוב. כך גם דב'לה, חברו של יצחקלה לכיתה, שחשב שאביו, שעבד בהנהלת החשבונות במזכירות הכפר ושָׁכַל בן, קצין גבוה בשריון, בתקופה שלפני מלחמת חמישים ושש, קופח כשיצא לגמלאות.

היו עוד כמה תושבים מן המעמד השני, לא חקלאיים, שטענו כי הכפר מירר את חייהם, למשל הֶרְץ פַסְטֵר הקומוניסט, שביתו, שבו התגורר עם בתו צביה, שהכל בכפר קראו לה "ציביה" (להבדיל כמובן מצְבִיָה וצִיבְיָה, הגיסות לבית ברגלס), בחורה רזה וגבוהה עם שיער קש חלק. היא היתה בגילו של אבנר, בן הדוד של יצחקלה, אך עם שכל של נחליאלי, כמו שהיה אומר עליה לוֹזֵר פרידלנסקי.

ציביה פסטר לא היתה דמות מזיקה או מסוכנת, לעצמה או לאחרים. היא היתה דברנית כפייתית כמעט, מילדותה היו פניה פני אשה זקנה והיתה סובבת בדרכי הכפר בבגדי-עבודה, מכנסים וחולצה כחולים וכובע טמבל, נעולת מגפי גומי שחורים, וכל מי שהיתה פוגשת בדרכה היתה מתייצבת מולו ברוח טובה, נוקבת בשמו ופוצחת במונולוג מהיר ולא מפוענח, בנעימת-קול טרוּנייתית ונעלבת-משהו. כל המלים שבמונולוגה היו מילות-דיבור וגם התחברו זו לזו למשפטים, אלא שהמשפטים לא נדבקו האחד לשני כיאות ולא יצרו איזושהי משמעות קוהרנטית. "זו הדוגמה המוחשית הטובה ביותר לסְטְרִים אוֹף קוֹנְשׂסְנֶס", אמר עליה המורה מאיר מינדלין, אך הוא לא הצליח בדיוק לתרגם לעברית את המושג, שכן בעולם הרחב, שהוא ייצג אותו כאיש-חוץ בכפר, רק החלו אז לעסוק במחקר הספרותי והפסיכולוגי, במה שאחר-כך נקרא אצלנו, כפשוטו, "זרם התודעה".

מכיוון שבית פסטר והמלון של מרתה, אמו של אליפז הג'ינג'י, היו סמוכים זה לזה, קרא מי שקרא לסימטתם "מֶשִיגִינעֵס שְׂטראַסֶה", ללמדכם שנערה אומללה עם פיגור שיכלי ונער אומלל שלקה במחלת הנפילה, שניהם נאלצו לענות בכפר להגדרה ההחלטית והמרושעת, "משוגע".

הרץ, אבא של ציביה, שלא כמוה, היה איש שתקן ומר. צנום, כפוף, שני ענני שיער בן-גוריוני לבן משני עברי פדחתו, הכריז הרץ פסטר עוד בשנות השלושים על גט-כריתות בינו לבין הכפר, חבריו ומוסדותיו. הוא היה מראשוני החקלאים בכפר, "אבל", אמר אבא, "לא רק הראש שלו שמאלי, אלא גם הידיים והרגליים". כמו פלדמן-ניר ואשתו מלכה (שהיו, אגב, היחידים שעימם המשיך לשמור קשר), לא התאים פסטר להיות חקלאי. הוא היה מרכסיסט-איטרנציונליסט בנעוריו ואמרו שהיה לכזה לאחר שדודניתו מדרגה שלישית, דורה קפלן, שהיתה ידועה גם בשם פַניה קפלן, התנקשה בחייו של לנין בשלוש יריות אקדח, משום שלדעתה לא היה נאמן לעקרונות הבולשביסטיים. למרות שהדודנית המתנקשת הוצאה להורג והמנהיג הפצוע החלים מיריותיה, לא מצא הרץ פסטר מנוחה לנפשו, כך אמרו, בשל פישעה של בת המשפחה, והפך בעצמו לקומוניסט נלהב ואף הגיע במהירות לעמדת-שירות בכירה בצמרת המפלגה ויצק מים על ידיו של לב כגנוביץ, היהודי הנאמן של סטאלין. "יצק וודקה, לא מים", היה דן מידן הלמדן מתקן, כשעסקו בעניינים אלה. איכשהו נודעה אז לשלטונות קירבת הדם של הרץ לפניה-דורה, והוא הצליח בעור שיניו לברוח ולעלות לארץ. הוא הפך לזמן קצר לציוני, נשא לאשה את מילה שרייבר מסג'רה והצטרף לגרעין של מקימי הכפר. אשתו מתה צעירה והוא נשאר לשאת לבדו בעול המשק ובעולה של הילדה השוטה שלו ולא הצליח בשתי המשימות. הוא לא נשא אשה שניה, ואחרי שצבר חובות גבוהים לקופת המושב ומריבות אינסוף עם שכניו ועם אחרים בכפר, הועבר לעבודה משרדית בהנהלת החשבונות, בקומה השניה של בניין המזכירות שבמרכז. הוא התבקש לצאת מביתו וממשקו עם בתו וחפציו ולעבור לבית בטון רעוע בסימטה שליד המלון של מרתה. משקו הוחכר לחברים, חקלאים מוצלחים יותר, שביקשו להרחיב את משקיהם ודמי החכירה נוכו מחובותיו.

הרץ פסטר לא הסתדר בעבודת המשרד וכשגילה מישהו שהוא כותב מאמרים בולשביקיים חוצבי-להבות בעתון הקומוניסטים "קול העם" וחותם עליהם "פ. מושבניק", או משהו כזה, התכנס הוועד והחליט, שמכיוון שפסטר חזר לסורו ומכיוון שבקהילת המפא"יניקים הכפרית שלנו אין מקום לתומכי סטלין ובריה ומשפטי הרופאים וחסידי הג.פ.או. והק.ג.ב. והגולאגים בסיביר והקומאינטרן, יתבקש האיש לעזוב אחר כבוד את עבודת החשבונאות ואת הכפר עם בתו המשוגעת והטרדנית. אבל פסטר, מורד נצחי, אטם אזניים לדרישת הוועד – ולא עוד, אלא שהלך יום אחד והדביק על לוח המודעות במחלבה מינשר שכתב בדיו אדומה:

ישבנים יהודים בורגנים ונצלנים
הרצחתם וגם ירשתם?
הסתלקו מאדמות תל-שמאם שגזלתם מתושביה הערביאים!
השיבו את הקרקע לבעליה החוקיים.
רוצים מולדת ליהודים? לכו לבירוביג'אן, ס.ס.ס.ר.
על החתום
האגודה הדימוקראטית לצדק ושיוויון סוציאלי

– וכאן חתם בשמו המלא, פסטר, הרשל מיכאלוביץ, בראש הטור הימני משלושת הטורים שחלקו את העמוד, כדי שיתמלאו בחתימות של תמיכה נלהבת. אף אחד אחר, כמובן, לא חתם על המינשר, אך הסערה בכפר התלקחה, כמו לאחר שיצחקלה כתב על כתלי הבתים לאורך שכונת הברושים, בזמנו, את המלים "לוחמי חירות ישראל".

הסערה התלקחה, אולי משום שהבעיה היהודית הלאומית, בהתנגשותה עם מה שקראו אז הידענים "פאן-ערביזם", לא העסיקה הרבה את אנשי הכפר, כולל "האנשים החושבים" שביניהם, עד שהלהבה אחזה כמעט בשולי ביתם. בדיונים ביום, במכון התערובת, בבית האריזה ובצרכניה, ובערב במחלבה, היו שתבעו לגרש את פסטר מהכפר בבעיטה, היו שטענו שזה לא דמוקרטי, אבל אפשר לשבור לו את העצמות הבולשוויסטיות שלו, והיו שאמרו בלעג, כמו זכריה השמן, "נו, בסדר. נגיד שהאפנדי מביירות יחזיר לנו את הכסף על האדמות ונגיד שנמצא את חצי תריסר האריסים העלובים שעבדו כאן ונחזירם למקומם – איך, למען השם, נחזיר את הביצות והאנופלס והקדחת לתל שמם, כמאז ומקדם?"

אחרי כמה שבועות נתלשה המודעה מלוח המודעות והיו הרבה עניינים אחרים לעסוק בהם, וכמו הרבה בעיות לא פתורות שבני-אנוש גורמים זה לזה, נשארו פסטר ובתו בכפר, שנים רבות, כשפסטר אינו נזקק ליתרונות חברי המושב ולחסרונותיהם, מטוב ועד רע, ומביא לו ולבתו ציביה את המעט שהם צורכים, מהשוק בנצרת. אף אחד בכפר לא בא עמו בדברים. סיפרו שהמפלגה הקומוניסטית משלמת לו משכורת זעומה, ככתב הצפון לעתוניה בעברית ובערבית, ואחרים אמרו שתעודת הרפורטר שלו היא רק מסווה לפעילות של שְׁפִּיוֹן קומוניסטי. כך או כך, בכל בוקר היה הרץ פסטר עולה לאוטובוס "חבר" הנוסע לחיפה, יורד בכביש ליד אלונים ושם עולה לאוטובוס ערבי ונוסע לנצרת, מקום עבודתו. את ציביה בתו היה משאיר לשוטט בדרכי הכפר ולעצור בחביבות נודניקית כל עובר ושב מזדמן, כדרכה. דווקא הוא, אמרו בכפר, קשה, מתנכר לה ומתבייש בה. לא פעם שמעו שכנים מביתם, בערב, את צעקותיו ואת קול בכיה.

במרכז הכפר, בתוך חורשת אורנים, עמדו בית הספר המקומי, הספריה ובית הטבע והמוזיאון על שמו של גואל האדמות חנקין. האיש, שגם הכפר נקרא בשמו הפרטי, ידע לגייס מכאן ומשם סכומי כסף, כדי לקנות אדמות-בּוּר וביצות בחלקי הארץ השונים מידי בעליהן, עשירים ערביים שישבו בבירות או בחיפה, ולשלוח אליהן חלוצים מלאי תשוקה משיחית כמעט, לייבש, לטהר, לסלול, לבנות, לחרוש ולזרוע אותן. במעמקי חורשת בית הספר שכנו פעם, בכלובי רשת, כמה חיות – נשר גדול עם מוטַת כנפיים ענקית, נמיה, חתול-ביצות, צמד חסידות וזוג קופים, נסים ונפלאות, ששמותיהם נלקחו מסיפור-ילדים של לאה גולדברג.

נסים היה לאגדה עוד בחייו, כשנמלט יום אחד מבת-זוגו ומכלובו והתגלה אחרי יומיים על ענף גבוה של עץ האקליפטוס הענק, מאחורי הלול במשק של אבא. חלוץ חרחבי, המורה לטבע ולמדעים שכבר הוזכר כאן, מקימה של פינת החי ואידיאולוג כבד גוף וזעפן של חיי הטבע, מעין רוּסוֹ כפרי, שעיברת את שמו מהשם הגלותי אנשל זיסוביץ', הוזעק לשכנע את הבורח לשוב לכלובו. איציק זכר במעומעם, אחרי שנים, את חלוץ עומד בחצר ומשלח פקודות נזעמות לקופיף התלוי על ענף גבוה, כמו היה אחד מתלמידיו. במעגל שני עמדו בני המשפחה והשכנים והשיאו עצות. אבל נסים התנהג כחירש וחלוץ הצטרד ואיבד את קולו. רק למחרת, כשנקלע הַלָזֶה למשק – הוא נשלח לסייע בעקירת סלק הבהמות, שהיה מזון-שורש לפרות, משום שאבא נתקף בכאבי ההֶקְשֶׁנשׁוּס שלו, נשכב על הספה בחדר האורחים בבית ונאנק מרות, כדרכו – והתייצב במכנסי השלושת-רבעי המרובבים ובסנדליו המגוֹרַבים מול עץ האקליפטוס, וכד"ר דוליטל פלט מפיו רצף מהיר של הברות לא מובנות, שנגמרו במילה "הַבִינוֹתָּ?" – וראו זה פלא: נסים הקופיף ירד מהעץ, פניו מכורכמות כפני ילד שנתפס בקלקלתו. הלזה נתן לו חופן גבינת פפסין שעבר זמנה ושאמא התכוונה לפזרה בלול המטילות לרביה. נסים אכל בתאבון ואז קפץ על צווארו של הלזה, שהובילו לחורשת בית הספר, כאב הנושא את בנו הפעוט ליומו הראשון בגן הילדים, ודיבר איתו לאורך כל הדרך. ככה הושב נסים לכלובו ולבת זוגו נפלאות, שלא טרחה להביע שמץ של רגש אנושי או קופי עם שובו והמשיכה בשלווה לפלות כינים מפרוותה.

חורף. אחד המראות הראשונים שזוכר איציק מראשית ילדותו היה אגם המים שנקווה בסמוך לבית ההארחה של מרתה, המלון המקומי הצנוע, וכולם ("כולם", במינוחי הכפר – יותר מחמישה-שישה אנשים) עומדים וצופים בצחוק בהלזה, הסיגריה הנצחית בזווית פיו והוא מעורטל מבגדיו, להוציא תחתוני-עבודה אפורים, עומד בבוץ, באמצע השלולית הגדולה, מנסה לשחות בה, ומסביר בקול, "אלף-כל, זה טוב בשביל בריאות. ביוקטַן מקסיקו, גנראל בניטו חוארז היה מכניס אותנו, החַיָּילִימִים שלו, לים הסוער, בתוך גשם הכי גדול, שייתחזקו ככה ויהיה להם, פָּרדון, ביצים של סוסים".

בחורף היו ההורים נוסעים לחמי טבריה. כמעט נסיעת-פולחן היתה זו, אף כי קיים ספק אם פתרו מי הגפרית החמים במרחצאות הישנים בעיות בריאות כלשהן. הדוד אושר היה מגיע בטנדר האפור של חברת החשמל עם הדודה אסתר, ועם אבא ואמא והדוד נפתלי – הדודה מרים הסתייגה בקול מנסיעה שנתית זו, שהיתה בעיניה, כחלוצה סוציאליסטית וחקלאית, מין פינוק בורגני מיותר, ולא הצטרפה אליה – היו מעמיסים על הטנדר, מאחור, ארגזים עם ביצים וגבינות ושמנת בצנצנות וגבינת פפסין וירקות ופירות. בכל שנה נשמרו לשלושת האחים בן-נר ולנשיהם שלושה חדרים קבועים בבית משפחת שיטרית, בית טברייני שנבנה מאבני הבזלת השחורות של האזור, עם שימוש במטבח ובמקלחת. הם היו נוסעים – ושבים רק לאחר שבועיים-שלושה, כי "מי הגפרית פועלים על כאבים ראומטיים רק אם טובלים בהם ברציפות, יום-יום, במשך כמה שבועות", הסביר אבא. לטבריה היו מגיעים, בעונת הטבילה במרחצאות, גם מכרים וחברים ממושבי הסביבה, מחיפה, מנשר ומהקריות – והפגישה היומית במרחצאות המהבילים והמצחינים מבוץ הגפרית הפכה את כל העניין למועדון חברתי של התחדשות נעורים, לבני החמישים שעוּלה של מלאכת האיכרוּת קצת הכביד עליהם.

כל הגברים בכפר סבלו מבעיות גב, מתניים, כתפיים וגפיים, וכמה מהם, בהסתר ובגלוי גם מקילֶע, הוא השבר, שהופך את שק האשכים למשקולת כבדה. הכל, כנראה, משום שנשיאת משאות כבדים על הגב, שקים של תערובת-מזון לפרות או לעופות (ששים קילוגרמים), או שקי זבל כימי (עד מאה ועשרים קילו) היתה חלק מהיומיום שלהם. בשנות השלושים והארבעים שלהם, רבים כבר היו מהלכים בקושי, גונחים, כפופים, מעוקמים ומגובננים. גם אבא היה צונח וגונח מדי כמה חודשים על מיטתו, מתנתק לחלוטין מעבודת המשק ומתמסר כל-כולו לסיבלותיו. "שוב יש לו הֶקְשֶׁנְשׁוּס", היתה אמא אומרת בהבנה. כשאבא היה מחלים, הוא היה חוזר לעבודת המשק בכל המרץ, עובד במלוא כוחו, כמבקש לכפר על נפילתו למשכב – ובשל חפזונו המאומץ היה נתקף שוב בשיגרון ובכאבים, וחוזר חלילה. "אתה משוויץ יותר מדי, יונה", היתה אמא אומרת לו בתוכחה. חמי טבריה, או הבֵּיְיגֶלמאַכֵר מחדרה, מתקן הגב הידוע, שהיה מציב כוסות-רוח על הגב הדואב ומותיר על העור עיגולים באדום עז, ניסו לתת מענה זמני לבעיות אלה.

בחודשי האביב, באותם ימים רחוקים שנראים עתה כל כך יפים ונערגים, היה העמק מתמלא בצבעי-חיים עמוקים, בריחות עזים של ירק רענן ובקולות שוקקים. עוד היו אז פרחים בשדות הבעל ובחורשות ריחפו בעשב הירוק והעסיסי נרקיסים לבנים-צהובים וכלניות אדומות וסגולות ורקפות בקעו להן מפקעותיהן הכמוסות מתחת לאבנים ובין העשבים, עם פרחי ספיר סגולים, וחצבי הסתיו וסתווניות לבנות ונוריות צהובות וחרדלים שפרחו גם בקיץ, כשהכל יבש, וצפרני חתול ודְבוֹרַנִיוֹת ופרחי עין התכלת וסביונים, שהילדים היו נושפים בפריחתם הלבנה והיא היתה ניתקת ועפה ומתפזרת באוויר, ומקור החסידה, עם מחטי המקור שהיו מפתלים את גבעוליהם כקפיץ למחוג של שעון והגבעול היה חוזר לאט למקומו, וחֲבַלְבָּל מטפס, שתפרחתו הדקיקה היתה נדבקת לפנים, והחֶלְמִית, היא החוּבֶּזָה, שהיו אוכלים את פירותיה, כפתורים זעירים וירוקים, כמו גרעינים, ושבימי הצנע היו עושים מעליה קציצות-ירק. להב המחרשה היה מהפך באדמה, שעוד שמרה אז על ניחוח מיוחד משלה, כשנחרשה בסתיו, לפני הזריעה, ומעלה לאור מעפרה שלשולים לחים וסוּמים, המתַּחֵחִים את העפר. מהאדמה עלו ובצבצו צמחי ירוֹקֶת החֲמוֹר, עם עליהם המשתרעים והפירות הרעילים והשעירים שלהם, שבהבשילם די היה במגע קל בפרי הצהבהב והוא היה מתיז את תכולתו התוססת הישר בפניו של הנוגע, וקוץ הברקן, ירוק וכחול, שממנו היו הילדים, שלמדו מאבותיהם, שלמדו מהשכנים הערבים, שוברים גבעול וקולפים ואוכלים את תוכו המתקתק והפריך, שנקרא בערבית "סינַרִיָה", ובעיתות מצוקה בימי ראשית הכפר, למדו הנשים מהשכנות הערביות לאסוף בשדות ריגֶ'לֶה, היא הרְגֵלָה, ולכתות אותה לסלטים ולקציצות-ירק, ומקנה חיטת הבר היו הילדים מתקינים צפצפות חד-פעמיות וחד-שריקתיות. בלילות עוד היו מייללים תנים במטעים, חתולי-בר עברו כנמרים זעירים טעוני מזימות בסבך הקוצני שבגדות הוואדיות ונחל הקישון ונמיות התגנבו ללולים לא מוגנים וחטפו אפרוחים.

הילדים הוזהרו מהליכה בחושך, מחוץ לכפר, כי הצבועים הכעורים וזבי הריר סבבו שם, לעתים. בשדות היו צבים מזדחלים להם בשמש ולטאות, חרדונים וזיקיות התחממו על הגגות ושינו את צבעיהן לפי צבע המחסה. עכברים-נברנים ריצרצו בין הרגבים, כלא-מודעים למותם הקרוב מגרעיני הצֶליוֹ, החיטהֹ המורעלת, שיפוזרו לפתחי מחילותיהם בקיץ. לעתים, מתחת לאבן היא מבצבץ באזהרה ראשו המעויין, הצהבהב, של נחש צפע. בשמיים סבבו בדאייתן סיעות זרזירים ונחליאלים, מבשרי הסתיו, פורשות מעין דגל אפור. החיים היו מלאי ציוצים וטפיחות כנפיים – חוחיות זעירות וצבעוניות, יונקי-דבש ארוכי מקור, דרורים, הם האנקורים, שקיננו בעצי הברוש; בולבולים, פְּשושים, שְׁרַקְרַקִים שהתקבצו על אמת המים הצרה של הקישון, בין קני האגמון והסוּף, שלא להזכיר את העורבים ואת היונים הרבות, שהיו חלק ממראיתה של כל חצר כפרית. יגאל פרסיץ היה טובח בהן ברובה הטוּטוּ שלו וכלב הזאב המקוּרצע שלו ז'וּקוֹב היה חש להביא בפיו את הצפורים הירויות לאדונו, שנהג למרוט נוצותיה של יונה אחת, לטגן ולאכול את בשרה – ולהשאיר את גופות היונים האחרות למאכל כלבו וכלבי השכונה האחרים. חסידות לבנות, אדומות מַקּוֹר, היו נוחתות בשדות, בדרכן מאירופה לאפריקה או בחזרה, והיו טופפות להן בהדרת חשיבות בחלקות האספסת, נוגהות הילת מרחקים, מנקרות באדמה הלחה במקוריהן ורק כשהיית מתקרב למרחק של כמעט-נגיעה, היו טופחות בכנפיהן ופורחות ממך, הטרדן, ושוב נוחתות במרחק-מה ושבות לעיסוקן.

חלוץ חרחבי מבית הטבע בכפר מעולם לא הצליח ללכוד ולפחלץ חסידה, שתתצטרף לתצוגת הקבע הקודרת והקפואה של החיות ובעלי הכנף של האזור, באחד מאולמי בית חנקין, עד שיצחקלה וחבריו הביאו אליו, כזכור, את העגור הפצוע כדי שירפאו – ומצאוהו אחרי זמן קצר חנוט לראווה. סיפרו שחלוץ עבר קורס מיוחד לחניטת חיות בהולנד ובלילות היה שוקד במעבדה שלו, באורות עמומים, על העברת יצורים שונים לגלגול הבא שלהם, עם סכיני מנתחים, צמר גפן וכלורופורום שהדיף ריח עז, כמו הרופאים בחשכת ימי הביניים, המתאמנים בביתור גוויות שנחפרו בחשאי מקבריהן, כדי להכיר את אבריו הפנימיים, מחלותיו ונגעיו של הגוף האנושי.

בטבור הכפר, שהכל קראו לו בפשטות "המרכז", עמד בניין הצרכניה, ובקומתו השניה שכנה מזכירות המושב עם הנהלת החשבונות שלה. לידה עמדו בנייני המחלבה, בית האריזה, כולו לבני שָׁמוֹט אדומות, מחסני המכירה וביתן הדואר וחלוקת העתונים – כולם בכפר היו מנויים על "דבר", עם המוספים "דבר השבוע", "דבר לילדים" ו"דבר הפועלת" והעתון המנוקד "אוֹמֶר", שקראו העובדים המקומיים שעלו לארץ לא מזמן והלכו במכנסי חָקִי שלושתרבעי ובסנדלים עם גרביים עד לברכיים גם בחורף – אבא של דני דקל, למשל – כמין פשרה של מזרח-אירופה עם המזרח התיכון, והוגדרו כ"עולים חדשים" (בהבנה) או כ"גָחַ"לְיֵיצִים" (בלעג). היו אז גם עתונים פוליטיים, "הפועל הצעיר", "בטרם", שעורכו אליעזר ליבנה, ממפא"י ההיסטורית, הרגיז את אבא לא פעם במאמריו ואבא היה מכנה אותו "חתרן" ומתווכח איתו בקול, בהיעדרו, וגם "אשמורת", בטאון צעירי מפא"י שבו פירסם נסים אלוני את סיפוריו הראשונים – ויצחקלה קרא בנשימה עצורה את הסיפור "עוקבים אחרי בלילה", סיפורו של שגעון-רדיפה, שתמיד היה צץ ועולה בראשו-שלו, אחרי שנים, כשצעד ברחובות חשוכים בערים נכריות, בדרך למלונו. היו גם "תלמים", ירחון תנועת המושבים, ו"השדה", שהיה דו-ירחון חקלאי מקצועי.

בן-חיים, איש גוץ וקרח עם פני ירח טובים, דודה של נוֹקִי, ניהל את ביתן הדואר במסירות ובקפדנות, כשהחודשים אלול ותשרי היו החודשים הקשים בחייו: כל הארץ הוצפה אז במעטפות קטנות עם כרטיסי-ברכה לשנה טובה – "שנות טובות", קראו להם הילדים – ובכל כרטיס יונה פורחת, זר נרקיסים או חיילים במצעד, וברכה ל"שנת שפע, אושר ועושר", או "שנת אהבה, אחווה ושמחה", "שנת נצחון, בטחון ושלום". כך היה כשאמונות ותפילות עתיקות נתרגמו לנוהל אֶתי קבוע. מכל ולכל קצות הארץ והתפוצות הגיעו ויצאו השנות-טובות ובכפר היו ידי בן-חיים מלאות עבודה ואופיו הנוח נהפך לעצבני וזעוף. הוא ירש את ניהול הדואר מרעייתו שרה, שמתה בגיל צעיר. אחרי שנים היה מגייס לעזרתו את בלה, כלתו, אשת בנו יגאל, שלה הוריש את מלאכת ניהול הדואר, לכשפרש.

מעבר למיתחם המרכזי ובסמוך לו, המאפיה, שבה נאפה שנים רבות לחם מקומי טוב, רבוע, בתבניות פח, ושהאמהות היו מביאות לתנוריה את עוגות השבת שלהן, לאפיה. יצחקלה, כשאר הילדים, אהב מאד להישלח בצהריים למאפיה של אברמיקו, להביא כיכר לחם, תמורת כסף מקומי, שהודפס על כרטיסים קטנים – חמישה גרוש, עשרה גרוש, חצי לירה ולירה. רק לשימוש בכפר. כיכר הלחם הכפרית היתה מלבנית, שחומה וריחנית וכשהובלה הביתה, טריה וחמה, לא היה עונג גדול יותר מלכרסם בדופנה הפריך, זה שנקרא "הנשיקה".

לא הרחק מהמאפיה ניצבה המרפאה, עם חדר ההמתנה וספסליו הלבנים וחדר האחות הרחמניה, כך כינו אותה (יוֹד סגול על ברך חשופה ונגוּפה של ילד. "איי! שׂורף לי!" "זה בסדר. זה מראה שהיוד עובד") וחדרו של הרופא (ילדים חולים בגריפה או בדיפטריה. כדורי אָ-בֶּ-צֶה. חוקן ואספירין, כמו ב"החייל האמיץ שווייק". חברים באים עם הֶקְשֵׁנְשׁוּס או גב תפוס). הלאה משם, מכון התערובת, שבו טחנו המכונות גרעיני חיטה, שעורה, תירס, דורה ופשתן ועירבו והתקינו את המזון היבש של הפרות והעופות. למכון היה מגדל סילו גבוה שלמרומיו עלתה המעלית הראשונה שהורכבה בכפר. ימים רבים לפני בניית המכון והמגדל, היו האיכרים, ובהם גם אביו של יצחקלה ודודו נפתלי, נאספים בכל שנה במכון התערובת הישן לחוג את סיום עונת האסיף והדַּיִשׁ. פעם לקח עימו אבא את יצחקלה הקטן לחגיגה הגברית הזאת. באורה הצהוב והדל של נורה עירומה ומיטלטלת, ישבו האבות, החלוצים שכבר היו אז בני שלושים-ארבעים, על שקי התבואה והתערובת, חסונים, מאובקים, במכנסי-עבודה חָקִי או בסרבלי טרקטוריסטים, מוחים בכובעי המצחיה שלהם את הזיעה ואת אבק הקמח שדבק בפניהם. לוֹזֵר פרידלנסקי, שכנו וחברו הטוב של אבא, הליצן שבחבורה ואיש כספיתי רב-תעלולים, היה שולף בקבוק ספירט נקי ומוזג לכל אחד כמידתו – וכולם, שלא הורגלו לשתות אלא בערבי-שבת ורק ליקר זול, ברנדי "מדיצינל" או יין אדום חמוץ, היו צועקים זה לזה בשמחה "לחיים" ו"אַ-זעֵיין גֶעזוּנְט", מנבלים את הפה ב"פְּשָׁקְרַב חולירע" וב"יוֹבְּדְפוֹיוֹמַט", מספרים בדיחות גסות באידיש, בפולנית או ברוסית, שהילדים לא יבינו, ונוהגים כשיכורים נלבבים, כמעט כגויים בעיירות ובכפרים שמהם באו, אבל איש מהם לא העז להרחיק שתֹה ולאבד חושים באלכוהול. לבד מנסיעות מזדמנות בעגלה לרחצה באיצחקיה, זה היה היום היחיד בשנה, כמדומה, שהאנשים הקשים האלה, שחלקם דחקו למקום מסתור את השכלתם, רגישותם ועידונם התרבותי כרכוש אין חפץ בו, טרודים ביומיום של עבודות ההתקיימות הקשות, ביישוב ובקהילה שהקימו יש מאין ובהיצמדות לאידיאלים שאימצו; היום האחד בשנה שבו הרשו לעצמם, ובמשׂוּרָה, את מה שאחרים כמוהם, בארצות הים, בפונדקים ובבארים מקומיים, הפכו לחלק מההתקיימות היומיומית, את השתיה, ההתהוללות והפגנת הרעוּת. רק מעטים מהם עישנו סיגריות. דווקא כשהעישון עוד נחשב בעיר לחוקי ומכובד וטבע במעשן חותם של איש העולם הרחב, ראו בכפר בהתמכרות לטבק משהו זול ומנַוֵון, ריקודים סלוניים, רוּמְבָּה, סַמְבָּה וצָ'ה-צָ'ה-צָ'ה או כמו משחקי קלפים בכסף. אמא, אבא אמנם היו משחקים פוקר עם חברים, אך משלמים זה לזה בגפרורים.

מזרחית למכון התערובת, בצל סככות של פח, שכן מוסך כלי העבודה החקלאיים – הקוֹמְבָּיִינִים, מכונות הדישה, המחרשות הכבדות והדיסקוסים, וכמובן טרקטורי השרשראות הכבדים. אבא, בראשית ימי הכפר, היה טרקטוריסט שנהג על טרקטור כזה, ומאז נשארו באלבום המשפחה הצנוע תמונותיו, בסרבל ובכובע מצחיה, עם חבריו, ליד ועל הטרקטור, תמונות שהעלו את כבודו בעיני יצחקלה, שטרקטוריסטים נדמו בעיניו אז ללוחמים נועזים כמו טייסים, לפחות.

בצידו המערבי של מיתחם המרכז רבץ בית העם הישן והקטן, שהפך – לאחר שניבנה בית העם הגדול – לבניין-כיתות נוסף של בית הספר, ולידו בית העם החדש והגדול, בניין בטון חשוף ורבוע, שמתכנן הכפר, האדריכל קאופמן, עשאו צנוע בתבניתו אך פונקציונלי בתכליתו, שמסוגל לאכלס בתוכו את כל יושבי הכפר, גברים, נשים וילדים. בבית העם נחוגו חגי הכפר, כמו סדר שני של פסח, או פורים, או – לאחר קום המדינה – ימי זכרון ועצמאות, ובאולמו הגדול נאספו האספות הכלליות של מוצאי-שבת והוקרנו סרטים בכל שלישי בערב, כל עוד לא היתה טלוויזיה. שם גם הוצגו הצגות של להקות התאטרון שבאו מהעיר, מעת לעת, ושקודם להקמתו הועלו עלי במה בחצר בית הספר, בין עצי הגֶ'קַרָנדָה ותחת כיפת השמיים. בבית העם נערכו ערבי הריקודים וערבי השירה-בציבור, עם יורם והאקורדיון האדום שלו בתווך, ושירים ומחולות של פעם, מאלה שהיום מתקבצים יחד אנשים שרחקו מתקופת נעוריהם כדי לשיר ו/או לרקוד אותם, בכיסוף מתגעגע – את "כנרת, כנרת/ אליך נמשכת כל נפש מאז", ואת "שאנו בתוף, בכינור ובחליל", או "בּאֶ-אֵר בשדה חַפָה-רוּ-אוּ-אָה רועים/ ועדרי זא- אַרים יעטרוה", ואת "אדא-מה-אָה-אָה אדמתי-אי-אי, רחומה עד מותי/. רוח רב חרבוֹנָא-אָ-אִיךְ הִרְתִּי-אִי-אַח, רוח ראַ-אַב הרתיח/. אֵרַשתי-אִיךְ לי בְּדָ-אַ-אַם/, שאַדאַ-אַם ונדם./ על גבעות שיך אַבְּרֵייק וחַרתי-אי-יה", שהיה שיר אזורי מאד (ושמישהו מה"נוער" ניסה פעם למצוא מהי "חַרְתִּיָּה" שבשירו של פֶּן וגילה שזה שמו של כפר ערבי שנעלם לפני שנים, ושכן במקום שבו הוקם הכפר קריית-חרושת שבמורדות המזרחיים של הרי הכרמל, בסמוך לגבעות זייד, הן שייך אַבְּרֵיק), ושירים שתורגמו יפה מרוסית מבלי לאבד את הרוסיוּת שלהם כ"דוגית נוסעת", או "הו-ואניה-הו-ואניה-למה-נטשת-אותי-ואניה-למה-'טשת-'תי-ואניה-לעולמים?" ו"נגן קתרוס, נגן בעצב", או "לי נע-ערה יש ושמה רוּ-אוּ-תי, המצפה באלה החופים", וגם שירים פסבדו-תנכיים כ"בוא דודי אלופי הגורנה/, שם שמחה שׁאָ-אַם צוֹ-הוֹ-לָה" או "שאנו בתוף, בכינור ובחליל", ו"עוד נגיע אל ערבי הנחל/ הכבשים רועות בין ההרים". מאוחר יותר הושרו שירי הפלמ"ח והצ'יזבטרון, כמו "הרעוּת", "היי הג'יפ", או "אח פגישה, אח פגישה שכזאת". כמובן שאיש לא שר אז שירים קיצביים, "סאלוניים", כמו "קרה זה רק הפעם" ושירים אחרים, ששרו בבתי הקפה בעיר יפה ירקוני, שמשון בר-נוי וישראל יצחקי, כולם ביטוי לשקיעה מוסרית ולדקָדֶנס עירוניים ורוויזיוניסטיים. השירים שהושרו בבית הספר היו שירי התיישבות ואהבת הארץ, שכל אחד מהם הפך למין המנון בנאלי בזכות עצמו, כמו "דונם פה ודונם שם, רגב אחרי רגב/ כך נבנה אדמת ה-ה-עם, מצפון עד נגב", או "יבורך היוֹ-אוֹם, יבורך הלֵיל. תבורכי לַ-עָ-עַד, ארץ-ישראל", או שירים שנשמעו כמו ראשי-פרקים לנאום ציוני קלישאי, למשל, "שירת הנוער / שיר עתידנו,/ שיר בטחון, אחדות ועליה. / מן הגולה יבואו אחֵינו,/ ארץ מולדת קמה לתחיה", ועוד. שירים ונעימות שמכולם ביחד נוצרה נעימת הגעגוע למשהו שלא יחזור ובאותה עת למשהו אחר שיקרה וכל אחד מהם גם חיזק את הכוח, התקווה והצידקה הלאומיים לקראת הבאות, מצוקות ונפלאות, שיתחוללו.

בבית העם נערכו גם חזרות של המקהלה ולהקת המחול וכאן הופיע יצחקלה באחד מחגי הכפר, פניו משוחות במשחת-נעליים, בפזמון-גוספל באמריקנית, עם מנצח המקהלה, בני אמדורסקי, לימים אחד מצמד "הדודאים". יצחקלה ובני – שהגיע לכפר עם אחיו יוסקה כדי לסייע לאחותם שהתאלמנה מבעלה נהג המשאית – הופיעו בתלבושת זהה: מכנסיים משובצים, חולצות לבנות, מגבעות. כאן, על במת בית העם, גם החל סיפור האהבה הכואב, הראשון, של יצחקלה עם אוּצי, המורה היפה.

צפונה מבית העם עמד מגדל המים הישן, בטון חשוף, על חמש רגליו הדקות, מוקף עצי ברוש ואורן. סולם ברזל חלוד היה צמוד לגחונו – והעולה בו, שהיה צריך להיתלות על קצהו ולהתרומם בכוח שריריו עד לשלב הראשון, היה מגיע לקומתו הראשונה – ושם, מגובה של חמישה מטרים, כשהעמודים מסתיימים בקשתות פשוטות, כבר אפשר היה לראות את הכפר כולו. מי שהמשיך לטפס בסולם המכורסם עוד חמישה-שישה מטרים, לצד מיכל המים, כרס הבטון המתעגלת של המגדל, היה מגיע לגג וצופה משם כממעוף הציפור, על כל העמק המערבי היפה שמשתרע למרגלותיו, עם פס הכסף המתפתל של הקישון ושדות המזרע ומסלולי ההמראה והנחיתה בשדה התעופה הצבאי והמעגלים המחושבים של הישובים הסמוכים, מושבים וקיבוצים, ממעלה הגבעות של הגליל התחתון ועד למורדות הרי אפרים. סביב גג המגדל ניצבת חומת בטון ובמרכז הגג עמוד הפנס. בימי ה"מאורעות", כשהניה שוּלָמִי נורתה למוות בידי איש כנופיה ערבי בצאתה מביתה לחצר המשק, היו האחראים משתמשים בפנס החשמלי הגדול כזרקור, להאיר בו שדות חשוכים ודרכי-עפר אפלות ולהבטיח ששום פולש לא יחדור לכפר, או שהיו מאותתים בו במורס לישובים הסמוכים. "זה מה שקוראים 'חומה ומגדל'", אמר קובי. "לא נכון", תיקן אותו דן מידן הידען, שהיה בקי גם בהיסטוריה החדשה של ארץ-ישראל. "'חומה ומגדל' קראו להתיישבות שקמה בגליל או בעמק בית-שאן ועמק הירדן, בתקופת ה'מאורעות'", הִרצָה, "מפני שהיו מקימים ישוב כזה בין-לילה, כמה אוהלים, חומה מעץ ומגדל-שמירה עם פרוז'קטור נגד המסתננים".

מגדל המים היה ליצחקלה, תמיד, אתגר. גבהים קצת הפחידו אותו. אולי בשל איזה ביעוּת-לילי על נפילה לתהום אפלה ללא קרקעית או בשל חשש הטביעה הקבוע שלו. אבל בעת שהמחשבה של הטיפוס בסולם המגדל הרתיעה, היה בה גם קסם מאתגר ומיבחני: טפס עלי ותוכיח שאתה מסוגל להתגבר על הפחד. כמו הצורך ללמוד מהר לשחות ולצלוח טווחים בצלילה ממושכת מתחת למים, או להסתכל עין-בעין בתהום המאיימת, מהמעקה בקומה הגבוהה ביותר. כמה פעמים, בכוחו של הרצון להוכיח, קודם-כל לעצמו, עלה יצחקלה בסולם מגדל המים, כשאחרים עלו בו לפניו. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להישאר למטה ולשער עד כמה יבוזו לו הילדים האחרים.

הטיפוס בסולם היה באמת מבחן-פחד: שלב אחרי שלב. סולם ברזל שחור-חום, חלוד, מחורץ ומכורסם מקורוזיה, עם חווקי ברזל רעועים, כשכפות הידיים ועשר אצבעותיהן אוחזות בהם בכוח של נימשֶׁה מן המים, הגוף שמשקלו הוכפל, כמו, מושך לתהום והזרועות מושכות את הגוף לעלות. ומה יקרה אם אביט למטה? האם אקפא במקומי ויצטרכו לקרוא למבוגר שיוריד אותי? ואולי, אם אמשיך לטפס, לא אחזיק מעמד ואפול? אולי האצבעות ייפרדו מהסולם, פתאום, בלי כל סיבה? וכך עד למנוחת-ביניים בקומה הראשונה, וכשהלב מפרפר בגוף והאוויר חוזר לריאות ואתה מקווה שאף אחד לא יגלה את החרדה, מפניך או משפת גופך, אתה מתבונן סביב על הכפר הרוגע והבתים הנחבאים-כמו בעלטה הירוקה והצוננת של העצים ומפלי המטפסים – ואז מגיע החלק העיקרי של המבחן: להמשיך ולטפס, יותר גבוה, בין שמיים וארץ, עד לגג המגדל, ורק לא להסב עיניים לתהום המעמיקה והולכת למטה, שתשאב אותך לתוכה ברגע שתסב ראשך להתבונן בה, ולהשגיח שיד אחת חזקה אוחזת בכוח בחווק הבא והיד השניה מגששת ותופסת בזה שמעליו.

בסוף מגיעים אל גג המגדל, כל-כולו בגובה חמישה-עשר מטרים לערך, ומשמיעים צווחת-שמחה מאופקת על ההישג. אבל לא יותר מדי, שלא יגיד לך מישהו, בקימוט-אף, מה אתה משוויץ, יא טֵס? מה, בעיה בכלל לעלות למגדל הקטן הזה?

ואחר-כך יש עוד את כל הדרך בחזרה.

שהרי החיים הם מאבק מתמיד, וגם אם אתה עומד בו, מעיבים זכר הפחד שהתגברת עליו והידיעה שהאתגר הקשה הבא עדיין לפניך, על איזושהי תחושת הישג.

במעגל החיצוני היו הישובים השכנים. יצחקלה לא הירבה לבקר בהם. לא היו כלי רכב פרטיים וכל ישוב כזה היה ככוכב בודד. במזרח, נהלל, האח הבוגר. עיגולו היה גדול יותר ובקצהו זרבובית, כמו עיגול הכפר שלנו. הזרבובית של נהלל התחברה לכביש חיפה-נצרת ובה נִתחם בית הספר החקלאי לצעירות שהקימה וניהלה חנה מייזל ושבו למדה אמא, כשנתיים לאחר עלייתה לארץ. בעגלה רתומה לפרדות אפשר היה להגיע מהכפר לנהלל בחצי שעה, בדרך עפר בין השדות. הנהללים נחשבו ליהירים, כמו משה דיין, נהללי שעשה את המושב למפורסם בארץ ובעולם, הרבה שנים לאחר שעזב את ביתו שם, וגם למפונקים ולעצלנים. מנגד, התייחסו צעירי נהלל בבוז לצעירי הכפר. "שותי הקקאו", כינו אותם בלעג.

והיה כפר ברוך, מושב נידח ועני, שלימים נחפר לידו אגם הקישון. יצחקלה, אף שהכפר הזה היה מרוחק מכפרו רק כמה קילומטרים, בדרך השדות, עבר בו אולי רק פעם אחת חפוזה, בכל ימיו, וזכַר בתי בטון מדכדכים, שהשחירו מעוני ומשנים. סיפרו שהאיכרים שם נאספים בשבת ברחוב הראשי, לבושים בפיג'מות, לפצח גרעינים ולהלעיג על כל מי שאיננו כפר-ברוכי וגם על אלה שמזלם הטוב או הרע גרם לכך שהם תושבי הכפר. "כפר-ברוּחַ", היו צעירינו מכנים בלצון מתנשא קצת את הכבשה השחורה של העמק. היתה לכפר ברוך קבוצת כדורגל שבאה לכפר שלנו ומנהיגה היה גברתן עם שפם עבות ובהיר, שהילדים כינוהו "סטלין", בהערכה, בחשש ובלעג. הכפר-ברוכים הביסו בקלות את נבחרת הכפר, מה שהיה עלבון גדול, סירבו לערוך משחק חוזר ושבו על העגלה הרתומה לצמד פרדות לכפרם.

ליד קיבוץ רמת-דוד השתרע שדה התעופה הצבאי בכבישים רחבים, מסלולי המראה, תחנות-פיקוח, גדרות-תייל והַאנְגרים רבים. כשאיציק היה ילד, שימש המקום כשדה התעופה המרכזי של האר. איי. אף. הבריטי והיה סגור ומסוגר לגמרי לתושבי האזור. כשפרצה מלחמת העצמאות, הסיקו ראשי חיל האוויר המצרי של המלך פָרוּק שהאנגלים נטשו את המקום וארגון ההגנה שלנו השתלט עליו. הם שלחו בשבת אחת חמישה מטוסי-קרב להפציץ את המקום. הבריטים הנעלבים העלו לשמיים חמישה ספיטפיירים וכולם חזו בקרב האווירי הקצרצר שנערך כמו על מסך תכול וענק, כי היה יום אביב יפה וצוהל.

כל המטוסים התוקפים הופלו חיש-מהר. אחד מהם נשר בשדה אספסת ירוק, ליד דרך העפר מהכפר לשדה יעקב, המושב הדתי שבצפון-מערב. יצחקלה היה הראשון מעדי הראיה שהגיע על אופניו אל המטוס המבוקע, שנראה קטן כל כך, כעשוי מקרטון, רחוק מכל תפארת ואיוּם. זנבו היה קרוע ונפרד מגופו, מהמנוע עלו להבות ובצד היה מוטל הטייס, שרוע, מת, באוברול ירקרק, שיערו ושפמו השחורים חרוכים כמעט עד לשורשיהם וגופו מנוקב קליעים. בפעם הראשונה בחייו עמד יצחקלה מול איש מת, זר, אויב-כמו, המעורר במותו ייראה יותר משמחה-לאיד; עמד, בעצם, מול המוות. היש והאַין. היֵש היה חי, ליבו הולם מול הפגישה הראשונה והמצמיתה הזאת עם הַאַיִן. לאין היה ריח מתקתק של בשר חרוך, סופיות וזרוּת מתה במרחבים הירוקים מתחת לשמי תכלת הנצחיים.

לא עברה דקה וכבר המה המקום מאנשי הכפר. איש לא חשש מהאפשרות שמיכל הדלק יתפוצץ או שהחום הרב יפעיל את מקלעי המטוס הטעונים בשרשראות כדורים. הנערים שעוד לא גוייסו למלחמה מיהרו לפרק מהמטוס הקרוע והלוהט כל מה שעשוי להביא תועלת ליישוב הנלחם, והשד יודע איך הצליחו לעשות זאת בידיהם החשופות. אחרי עשר דקות הגיעו למקום אנשי ה"הגנה", שהעמיסו את המקלעים ואת התחמושת על טנדר אפור ונעלמו – וכשהגיעו כעבור שעה הקצינים הבריטיים, כבר לא נותר הרבה מהמטוס שהופל. שבועות לאחר מכן היו יצחקלה וחבריו משתעשעים, בחוסר-זהירות של בּוּרים, בפירוק הקליעים מהכדורים שאספו שם, בריקוּן אבקת השריפה והצתתה ובפיצוץ הפּיקוֹת.

הסמיכות לשדה התעופה הצבאי היה בהכרח להוויית חיים שבה ריטון מנוע של מטוס נעלם בשמים היה תמיד מדמדם בשקט הגדול, בעת מנוחת הצהריים או בלילה ומראות של מטוסי קרב מתהפכים ומלהטטים בשמים מעל לכפר היו תדירים. פעם רצו כל הילדים מכיתותיהם כדי לחזות במחזה מצמית: צנחן שקפץ אחרי חבריו ממטוס דקוטה ואחד ממיתרי מצנחו נתפס במטוס. שעה ארוכה סבב המטוס מעל העמק והצנחן הלכוד נגרר-מרחף מאחוריו, כל כך לבד, לאיש אין מושג איך להצילו וסופו שקפא למוות בשחקים. בפעם אחרת, באימונים מעל שדות העמק, נסקו שני מטוסים זה בדרכו של האחר וריסקו האחד את שני. אחד נשר בשדה שלחין שבין הכפר למושב בית שערים ולרמת ישי – והשני, מטוסו של עמרי אריאב מעין חרוד, נפל בחלקת סלק הבהמות של אבא, ממש מאחורי הרפת, ויצר בור עמוק באדמה. גופתו המרוטשת של הטייס הוטלה הרחק מהמטוס. איציק היה אז בחופש אצל הדוד אושר בשכונת בורוכוב, וכשחזר הביתה, מצא שאנשי חיל האוויר פינו את השברים ומילאו את הבור. אחרי שנה, הציבו במקום לוח שיש עם השם ותאריך האסון ואבא נטע מעגל של ברושים תמירים סביב מצבת הזכרון. בכל שנה, ביום ההתרסקות, היו הוריו ואלמנתו של עמרי מגיעים לפקוד את המקום שבו שב אל אדמת העמק.

בגבת, מעברן המזרחי של נהלל ורמת-דוד, חגגו את עשרים וחמש שנות ההתיישבות בעמק. "קול ירושלים" שידר את הטקס החגיגי שנערך באולם המלא מפה לפה של גבת ויצחקלה היה שם, נדחק עם אמא והאחיות בהמון הצפוף, כי אבא, שהיה שחקן-חובב והשתתף בחוג למישחק שניהל בכפר אליהו גולדנברג "הקריין" – כך קראו לשחקנים שהופיעו בכפרים ובקיבוצים לפרנסתם, ב"נִשפֵי קריאה" – אבא הופיע במערכון משעשע שנבחר לשידור באותו ערב חגיגי. גבת היתה הקבוצה שבה גרו אַרקֶה, אחיה של דודה אסתר, ואשתו פַניָה, משוררת הילדים פניה ברגשטיין, עם בנם היחיד גרשון, שהיה מבוגר מיצחקלה בשנה, בערך.

פניה היתה אשה יפה, עדינה וחולנית ויצחקלה אהב לבוא אליה, בטנדר של דוד אושר, בעלה של דודה אסתר. כשהמבוגרים היו מתכנסים בחדרם של פניה וארקה, היה יצחקלה משתרע על הדשא הסמוך עם חוברות "משמר לילדים", שבהם התפרסם בהמשכים סיפור מסעיר בשם "חסמב"ה – חבורת סוד מוחלט בהחלט". פניה היתה מניחה לידו צלוחית עם ביסקוויטים וכוס מיץ – והשעות היו עוברות עליו בנעימות רבה. פניה הטובה, שכתבה שירי ילדים כמו "בוא אלי פרפר נחמד" ו"הדואר בא היום / באוטו האדום", או "האוטו שלנו גדול וירוק / האוטו שלנו נוסע רחוק", או את שיר הגעגוע "שתלתם ניגונים בי, אבי ואמי", שהושרו ונקראו והיו למה שקוראים היום "תשתית תרבותית" ו"יצירות מעצבות", פניה מתה ממחלה קשה בעודה צעירה ואיציק לא ביקר מאז מותה בגבת, הקבוצה שהתפלגה בפילוג הפוליטי הגדול והמטומטם בשנות החמישים לשני קיבוצים גדולים, גבת ויפעת.

את גרשון, בנה של פניה, פגש איציק בבית הדודים המשותפים של שניהם, בשכונת בורוכוב. שניהם הזדמנו למקום יחד, בחופשת "אפטר דיוטי" מהצבא. גרשון היה גבוה, חסון, מנומש ובהיר שיער, והוא ואיציק יצאו יחד לסרט בקולנוע "נגה" הסמוך, באותו ערב. אחרי כמה שנים, במלחמת ששת הימים, נהרג גרשון, שכבר היה נשוי ואב לשתי בנות קטנות, בהפצצה על מחנה צבאי ליד עפולה. עמו נהרג גם יורם, שחום, משופם, יפה תואר ורב קסם, בעלה של דרורה, בת הדודה של איציק מצד אביה אושר, ושל גרשון, מצד אמה.

עפולה היתה עיר הפלך, בירת המחוז של עמק יזרעאל, בין מזרחו למערבו. פעם מישהו אמר על עפולה שזו העיר היחידה בעולם שכל הבתים שלה הם מחוץ לעיר. כולם צחקו, אבל עפולה נשארה עפולה, עם בית החולים הגדול למרגלות גבעת המורה, שאליו הגיעו מהכפר, בשנים הראשונות, בעגלה רתומה לפרדות, מסע של כמה שעות בדרכים ובכבישים של אז. פעם הכיש נחש צפע את מירלה, אחותו של איציק, בכף רגלה היחפה, כשהלכה בערב לספריה ואבא הזמין טנדר מנהלל שייקח אותה לבית החולים. מירלה עלולה היתה למות, כי עבר זמן רב עד שהגיע הטנדר וגם הנסיעה המטלטלת לבית החולים התארכה. "המזל הגדול שלה", אמר הרופא המטפל לאבא המבועת, "שהנחש הוציא זמן קצר קודם לכן את רוב הארס, כשהכיש עכבר או חולדה". בבית החולים של עפולה גם הוציאו ליצחקלה את השקדים מגרונו והוא זכר שהרופא אמר לאמא להאכיל אותו בגלידה; הרבה גלידה. אבל הגלידה של הקיוסק העפולאי, טובה וצבעונית ככל שהיתה, לא הצליחה להקהות את הכאב החותך בגרון הפצוע.

את דרך השדות שבין הכפר לבית שערים, המושב השכן, מכיר איציק בעל-פה, מהלילות הקסומים שצעד בה, מסוחרר מאהבה חדשה, נוֹקִי. בערבי שבת, כשהיה מגיע לבית ההורים בכפר מהעיר הקשה והמושכת, והוא באמצע שנות העשרים שלו, היה מתקלח ואוכל את ארוחת ליל שבת המשפחתית, ואחר, אם לא היה לו שותף ורכב לנסיעה לבית שערים – בטרקטור או באופניים – היה צועד בדרך שנמשכה כשעה ובעומק הלילה גם היה חוזר בדרך עפר זו מנוקי, שכבר שכבה לישון בחדרה הקטן שבבית הוריה. לעתים היתה נוקי מתלווה אליו להליכה לכפרו ופעם, בליל חורף, נמשכה הצעידה כשעתיים ושניהם כמעט שקעו בבוץ הדרך.

בית שערים הוא מושב על הכביש לנצרת, כמה קילומטרים מזרחה מעתיקות בית שערים ההיסטורית. יצחקלה וחבריו ניסו פעם לזנוב תותים מאחת הגינות שם. הסופר יגאל מוסנזון, מחבר "חסמב"ה", עבר להתגורר במושב זה, עם ילדיו וילדי אשתו השניה או השלישית. מוסנזון היה אז דובר משטרת ישראל והיה מגיע במכונית משטרה למושב, לבוש מדים וענוד דרגות קצין ובאזור נפוצו בדיחות מלגלגות, כמו זו שבה אשתו קוראת לו, "יגאל, בוא מהר. הילדים שלך והילדים שלי מרביצים לילדים שלנו", או שאשתו עונה לטלפון ואומרת למצלצל, "יגאל התחיל לכתוב חסמב"ה חדשה. תצטרך לחכות רבע שעה עד שיסיים אותה". המושבניקים לא היו נוחים במיוחד לבעלי השם וליוצאי הדופן החיים במחיצתם. יצחקלה הכיר אז את אביטל, בנו של יגאל מנישואים קודמים, נער צנום וגבוה מאד, שעתיד לחלוק עמו דירה שכורה בתל-אביב.

לרמת-ישי, שכונה שהתרחבה לכדי יישוב, על הגבעות הנמוכות שבגבול העמק והגליל התחתון, קראו כולם גֶ'דָה, כשמה הערבי. היו שם שיחי קיקיון, שמפירותיו הקשים עושים, ידע יצחקלה, את שמן הקיק השנוא, וחאן תורכי צהוב וגדול, שהשקיף על העמק ועל הגליל. לאורך כביש חיפה-נצרת עמדו אז משוכות צבר רבות. בקיץ היו הילדים מגיעים אליהן עם מקלות ארוכים שקופסאות-פח ריקות ממוסמרות לקצותיהם, וקוטפים כך את הפירות הצהבהבים-סגלגלים, ללא מגע יד. כדי לסלק את הקוצים הזעירים היה צריך לגלגל היטב את פרי הצבר בעפר ומי שהיה להוט מדי לקלף ולאכול ולא הקפיד בגלגול, חטף מחטים קטנטנות בחיכו עם הנגיסה הראשונה מהפרי. כמו קוצי הסברס הסמויים והבלתי מחיקים היו זבובוני הברחש בחום הקיץ, נפקדים-נוכחים מטרידים, בעיקר אם הצליחו לחדור לאוזן ולזמזם בתוכה.

בדרך לג'דה, נכשל יצחקלה בשנית בהתמודדותו עם גב הסוס, כפרש-חובב. כמה שנים לפני כן נפל בפעם הראשונה מסוס. הוא רכב בדרך אל הגורן, צפוד ודבוק לגב בֵּוִוין, סוס העבודה המשותף לאבא ולאחיו ושכנו נפתלי, שנקרא בשם מיניסטר החוץ האנגלי השנוא, כביטוי של מחאה. הסוס היה פוסע בהילוך פלגמטי בדרך העפר ושום צו, גערה, הצלפה או בעיטה בעכוזו לא הביאוהו להחליף את מצעדו הכבד בריצה קלה. בווין, גולם מסורבל, צהוב-עכור, היה נתקף בטירוף מוזר רק כששמע סאון עגלה הרתומה לזוג פרדות, שמתקרבת בדהרה בדרכי הכפר, או קולות דהירה של סוס הקרב עם רוכבו. או אז היה לפתע צוהל בזעם, מתעשת באחת, מתנשא לרום על שתי רגליו, כשיצחקלה המפוחד לופת את צווארו – איזה פסל נחושת היה זה יכול להיות באחת מערי השדה של אירופה – ופותח בדהרה פראית שאינה ניתנת לעצירה, הביתה, למקלט הבטוח שבאורווה.

בפעם ההיא החליט יצחקלה המפוחד להפיל את עצמו מגב הסוס הנטרף בשעטתו, בטרם יעבור מתחת למשקוף הנמוך של דלת האורווה של נפתלי, כדי להציל את ראשו מעריפה או מהָלימָה קשה. הוא היסס שניה או שתיים יותר מדי ובמקום לצנוח על דשא רך בשולי הדרך, הטיל עצמו מהבהמה הדוהרת על מחרשת ביסוק, שניצבה בצומת הכניסה למשקי אבא ונפתלי, צומת קטנה שבה חנו כלי הברזל החקלאיים המשותפים, מַשְׂדֵּדוֹת חדות עוקצים, מחרשות מעוקלות להבים, מיזרעת בּוּקֶר עם תיבת הזרעים המאורכת שלה וזרבובית המיזרע, מַתְלֵמִים ומקצרות. יצחקלה שבר שתי צלעות ושכב במיטתו, בבית, עם תחבושת-גבס, במשך כל חודשי החופש הגדול.

שדה יעקב במערב, בשיפולי שייך אבריק ופסל זייד, מושב דתי, חריג מוזר בנוף החילוני-סוציאליסטי של מושבי העמק וקיבוציו. בכפר נטרו אז קצת טינה לשדה יעקבים, שמקומם נועד בתחילה לגרעין ההתיישבות של כפר ויתקין, שאנשיו קרובים יותר ברקע החילוני והרעיוני לאנשי הכפר. היתה, כמדומה, גם מידה של גאווה מתנשאת של בני הכפר, חקלאים מצליחים עם שותפות חברתית חזקה, כלפי אנשי שדה יעקב, חקלאים דתיים – "פועל-מזרחניקים", היו מכנים אותם בלעג, לפי שיוכם הפוליטי – שלא הצליחו להתרומם לגבהים, לא בחקלאותם ולא כקהילה מושבית. אחרי שנים נבנתה שם ישיבה תורנית, שעליה היתה גאוות היישוב ושהרחיקה עוד יותר את החילונים. לא היו הרבה מריבות, אך גם לא קשרים רבים בין שני המושבים, אף שרק קילומטר אחד הפריד ביניהם – להוציא נישואין של אחת מבנות הכפר עם בן המושב הדתי. ילדי הכפר נתבקשו שלא לרכב בשבתות על אופניהם ברחובו הראשי של שדה יעקב.

במערב, הרי הכרמל הכחלחלים שבפסגתם מנזר המוּח'רַקָה, שם התמודד אליהו הנביא עם ארבע-מאות וחמישים נביאי הבעל, לפני שהורידם לשחיטה בנחל הקישון (במורד ארוך ותלול), ומעבר לו כפרי הדרוזים דליית א-כרמל ועוֹסְפִיָה. כילד, הגיע יצחקלה למוח'רקה פעם, בטיול בית הספר, אך לא ביקר בכפרים הדרוזיים, אף שרפיק חלבי, בן דליית אל כרמל, טען אחרי שנים ששניהם נפגשו שם עוד בילדותם. אבא היה מספר על ידיד דרוזי באחד מהישובים האלה ועל ארוחות דרוזיות נהדרות של ביצים מטוגנות בשמן-זית, סלט ירקות מופלא, בשר כבש באורז מתובל ופיתות ריחניות ודקיקות. אוכל טוב תמיד קיבע ידידות וזכרון במשפחה.

בשולי העמק, למרגלות הכרמל, עמדה קריית-חרושת, שכונה זנוחה של בתים קטנים תלויה על כתף הר, בנוף פראי, עם אפיק דק של הקישון, גשר ציורי ואחו ירוק. בימי המנדט עמדו להקים שם בית-חרושת גדול והביאו פועלים לבנותו ולהפעילו, בנו להם בתים ושיכנו בהם אותם ואת בני משפחותיהם, אך בניית בית החרושת נפסקה – ומאז, ללא עתיד מתוכנן וללא סיבה, המשיכו הפועלים שנשארו לגור במקום לעבוד לפרנסתם, פה ושם, קשי-יום, והקריה שלהם נותרה שנים רבות מאד, כשהיתה; עניה, מכורסמת ולא גמורה. הלאה מקריית-חרושת לעבר הכביש הראשי לחיפה שכן הכפר אֵלרוֹאי, שכל שיצחקלה ידע עליו, לבד ממראות חטופים של בתים קטנים עטופים בגני ירק קטנים, שראה מחלון אוטובוס "חֶבֶר", בנסיעות לחיפה – במסלול שאוטובוסיו לא פסחו על אף נקודת-יישוב – הוא שאחד התושבים מגדל גור-נמרים בביתו. פעם הציץ בו בחטף, כשעצר האוטובוס מול בית באלרואי ונוסעים המו נרגשים כשהבחינו בחיה המנומרת הקשורה בשרשרת לשער הבית, ככלב-שמירה.

אלרואי שכן בשוליה המערביים של קריית-עמל, שהיתה יישוב של פועלים ובעלי עסקים קטנים, בתיהם מבצבצים בין עצי אורן כבדי נוף. היה שם בית קולנוע שהציג סרטי פעולה ומלחמה בהצגות יומיות בשבת, ויצחקלה, שהאהבה לקולנוע כבר אכלה בו כל חלקה, היה רוכב בימים יפים על אופניו, בדרך-כלל עם חבר או שניים שהצליח לגייס, למלוא אורך הדרך מהכפר לשדה-יעקב, עוקף את היישוב הדתי וחוצה דרך הגבעות שליד חורשת השומרים עד לקריה ולבית הקולנוע שלה, שניהלו ה"סרטנים", האב ובנו שפעם הקרינו סרטים בכפר. לימים הוקמה שכונה חדשה על גבעה צפונית של מה שנקרא בפי הערבים טַבְּעוּן, ליד הגבעה קוּסקוּס שעליה הוקם הקיבוץ אלונים – ולשכונה קראו טִבעון ואחרי שגדלה ופרחה, עם הרבה גגות רעפים אדומים וגני נוי ופרי ושיחים עבותים ושבילים משִׁברי סלע שירדו אל הבתים, אוחדו שני הישובים לעיר קריית-טבעון. מירלה ובעלה יוריק וילדיהם נירית, יאיר ורמי, עברו לשם מחיפה וגרו במורד הגבעה, בבית חבוי בגן גדול של עצי פרי, זיתים, תאנים, רימונים ותפוזים.

מדרום לכפר שכנה המושבה יקנעם, עם התל ההיסטורי הלא-מפוענח והמפעל של התעשיה הצבאית בכניסה לכביש וואדי מילֶק, הוא וואדי מילֶ'ח, בלשון הערבים. חברו של איציק מימי הצבא היה אחיה, בן המושבה, לב ענק בגוף כחוש, שמת בגיל צעיר.

מזרחה ליקנעם, שהיום היא כבר עיר צומחת ומתרחבת, שוכן קיבוץ היֵיקים הזורע, על הדרך למגידו ולמשמר העמק. את המצור ששמו לוחמיו של פאוזי אל-קאוּקג'י על קיבוץ משמר העמק, בתחילתה של מלחמת העצמאות, שנקראה פעם גם "מלחמת השחרור", ראה יצחקלה עם אחרים מגג בית העם בכפר, כמו בסרט סינמסקופי אילם: נקודות רחוקות ומתרוצצות, במרחק כחמישה-שישה קילומטר בקו אווירי וסלילי עשן עולים. צעירי הכפר שעדיין לא גוייסו יצאו להצטרף לשורות המגינים על הקיבוץ. אחרי כמה ימים הביסו הנצורים את הצרים, האספסוף של קאוקג'י הופץ לכל עבר ובעקבותיו החלו לברוח מהאיזור גם תושבי הכפרים הערביים. גם חצי תריסר המשפחות שהתגוררו בבתי האבן בתחנת רכבת העמק, בכניסה לכפר, נטשו בלילה אחד את בתיהם. כאשר האזור נרגע, גילה מישהו עדרי חמורים משוטטים פרא בכפר הערבי הנטוש אבו שׁוּשָׁא, שעל הכביש למשמר העמק. עד מהרה השתלטו עליהם בני הכפר, שחימרו בהם והביאו אותם למושב בעשרות והפכו אותם לבהמות-עבודה תִקניות. במשך שנים היו סובבות בדרכי הכפר כרכרות רתומות לחמורים ולאתונות שאומצו מהכפר הערבי הנטוש. כפרי עולים הוקמו על חורבות הכפרים הערביים בהרי אפרים. יצחקלה השתתף כנער בהעפלה הלילית אל הגבעה שבה הוקם בלילה אחד הכפר אֵליָקים, לעולים שהגיעו במטוסי "מרבד הקסמים" מתימן, ונשא על גבו מיטה מהרהיטים שנידבו תושבי כפרו ליישוב שנולד.

איציק לא זוכר שאי פעם נטרדה מחשבתו, כילד או כנער, בנושא כיבוש הקרקע, כי הרציונל היה, שהכפריים הערבים, בהשפעת מנהיגיהם, לא רצו בנו כאן וקמו נגדנו, בימי ה"מאורעות" ולאחר הכרזת חלוקת הארץ בעשרים ותשעה בנובמבר 1947, וכשנכשלו מִתקפותיהם מיהרו לברוח מהכפרים מפחד נקמת היהודים ולא שבו ואת מקומם תפסו עולים חדשים, שעזבו את ארצות ערב ועלו לארץ, כבמין עיסקת-חליפין טבעית. הספקות נולדו שנים רבות לאחר מכן, כשכיבוש הארץ התרחב מעבר לגבולותיה והרצון לשלוט כדי להתקיים החל להתמודד, בשנאה ובבוז, בהכרח למצוא דרכים לקיום של שוויון ושלום, עַם לצד עם.

לכביש הזורע היו מגיעים אז בדרך השדות, מתחנת הרכבת, חוצים את נחל הקישון בחרבה, בקיץ, או מדלגים על פס המים הדק באפיק, בתוככי יער של קני סוף, אגמונים ושיחי פטל קוצניים. בחורף לא היה אפשר לעבור את הנחל שהפך, עם הגשמים, לנהר סואן ורב כוח. באותם ימים, באביב או בסתיו, הרבה לפני שהקישון זוהם בכל מיני רעלים וכימיקלים מהמפעלים שבמפרץ חיפה, היו כמה משוגעים-לדבר מהכפר יורדים אליו לדוג דגים. אוֹפֵן הזקן התייחד בכך. הוא היה ייקה קטן, שנראה עוד מנעוריו כָּמוּשׁ, זעוף ושתקן. עברית טובה לא ידע למרות שנותיו הרבות בארץ ואת המילים הבודדות שנאלץ להשתמש בהן אינפף משפתיים קפוצות, בנעימת-איבה. בכפר מילא כל מיני עבודות-דחק ושירותים בבית האריזה, במחלבה ובמחסן האספקה. היו לו אשה שנחבאה בבית וילדה אחת, שנראתה קצת נרדפת בשל הדרך שבה ביטלו אנשי הכפר, בעיקר הילדים, את אביה, שנחשב למוגבל. אבל מאז שהתגלה שאופן הזקן מקדים להשכים בכל שחר של שבת, באביב או בסתיו, והולך לבדו עם חכות משוכללות לדוג בקישון, במשך שעות, ואף חוזר עם סל מלא דגים קטנים, נוספה לדמותו האפרורית מעין הילה סמויה – והיו ילדים שביקשו להצטרף לאופן במסע הדייג שלו. צוּק היה אחד מיחידי הסגולה שזכו לכך, אך אחרי כמה שבתות חדל הקסם לפעול. "מה, אני יושב לידו שעות", התלונן צוק. "הוא לא מדבר. לא מרשה לי לשאול שאלות. אחת לשעה וחצי, בערך, המצוף של החכה שלו רועד ככה במים ואז הוא מושך ומעלה דג קטן. אני, אפילו אחד לא הצלחתי לדוג".

אבל קסם הנהר שליד הכפר, הלקוח מסיפורי ילדים ומסרטים רחוקים – שהרי בעולם הרחב לכל כפר יש את הנהר שלו ואת היער שלו – פעל על יצחקלה, שרצה תמיד לדוּג, אבל התעצל להגשים את ערגתו, מחשש שמימושה יהיה מאכזב, במציאות.

כאן, אולי, נכנס הדמיון, ברגל גדולה ובוטחת, לרובד החיים הפנימיים שלו: הדמיון כאני השני, כמיבלט הממלא את המגרעת בפאזל האנושי; כמחוז מפלט וכפתרון-במהופך של החידה. קודם כל, מאז שהיה פעוט, היה הדמיון מאפשר לו להאניש חפצים וחלקי גוף (רגל שמאל נעלבה, משום שלא סוּבְּנָה כמו רגל ימין. הדוושות באופניים מתעקשות בזדון שלא להסתובב כשאני מפעיל עליהם לחץ בכפות הרגליים שלי. הזנב של חלוצה הפרה הוא יצור חי בפני עצמו, שחובט בי בכל פעם שאני מנסה לשבת על השרפרף ולחלוב אותה). אחר כך היו הספרים שקרא בשקיקה, ובשיא המתח של "המכשפה מפָּריס" (כך נקרא בארץ התרגום ל"הגיבן מנוטר-דָם" של הוגו) או "גיבורי מצודת יורק", היה מציץ בעמוד האחרון, לדעת מה הסוף ומי ניצל ומי מת, וכשאסר על עצמו להיות כה חסר סבלנות, היה מתחיל באמצע הספר לנחש או לבדות לעצמו את סופו. ספרים רבים חזר וקרא, כדי לשוב ולהתענג בהם, בעיקר לאחר שסיים ספר חדש ובוגר יותר, שדרש התייחסות מעמיקה ושסופו הקשה או הלא-פתור הטריד אותו, עד שניסה לברוא לו במחשבתו סוף אחר ולא הצליח.

וכך, כשיצחקלה בתוך משפחתו ומשפחתו בתוך משפחת הכפר, מעגל בתוך מעגל בתוך מעגל, כאי בודד באוקיינוס של שדות, חזק, מגן וגא בייחודו ובבדידותו, עמד לו כפר הילדות מול הסביבה, מול הארץ, מול העולם, ובכפר מאה ומשהו משפחות, חקלאים במשקיהם ועובדי ציבור בבתיהם, ובין החקלאים שתי משפחות אחים, זו לצד זו, משפחתם של הדוד נפתלי והדודה מרים עם הדודנים נירה ואבנר ומשפחת אבא ואמא, עם הבנות רוחלה ומירלה ובן הזקונים יצחקלה.

יצחקלה. שיער דק וחלק, בתחילה כמעט לבן ואחר בהיר וצרוב-שמש; רזה, גבוה, עיניים חומות צרות, פה קצת בשרני, לא יפה כמו דין סטוֹקְוֵּול מהסרטים. אבל שזוף וסקרן, במכנסי כתפיות שאמא תפרה, וששוליהם, כמנהג הזמן, מקופלים שוב ושוב, עד שהכיסים העמוסים מזדקרים מתחת, משני הצדדים, כאשכי פר. בקיץ בגופיה ורגליים יחפות, המורגלות לרוץ על האדמה היבשה והאפורה, בחורף עטוף ונעול ונוטף-חוטם – ובכל השנה קצת חולמני ומבולבל; בינוני בכל – לימודים, עזרה במשק, ריקודים, כדורסל, אומץ ללכת לבד בחושך, חיזור אחרי בנות, רכיבה על אופניים – וגרוע בשמירת סדר ונקיון בחדרו. מסתיר חרדות בחובו ואינו יודע על כך, קורא כפייתי של ספרים ועתונים, צופה כפייתי בסרטים, בראשו מתרוצץ מוחו כל הזמן בין הרפתקאות, נופים רחוקים, גיבורים, נבלים ואירועים מסעירים שמייצר הדמיון, לבין המציאות הכפרית הפשוטה והפתוחה של אנשים חרוצים, שהחליטו ששליחות חייהם ואמונתם החילונית והציונית להתיישב בארץ אבוֹתַּבוֹתֵיהֵם, לבנות, להפריח, לשתול ולנטוע, לגדל ולחנך ילדים, מיקנה, עופות, תבואה ועצי פרי; ליצור יציבות ואורח-חיים צנוע ולוותר לשם כך על הרבה משאלות, חלומות ונהיות.

יצחקלה, הילד שרצה לספר סיפורים.

אמא, שידעה לאבחן בדרכה השקטה את חלומותיו של בנה, הביאה לו מחיפה מחברת-שורות בכריכה עבה. "לילדי החולם", כתבה בעמוד הראשון, "יהיו כל ימיך כחלום טוב". יצחקלה שמר על המחברת, המונחת באחת ממגרותיו של איציק עד היום. הוא מילא דפים רבים בכתיבתו מאז, אך את המחברת השאיר ריקה. לאמא היו עיניים תכולות.

ב

  1. (בעלים מאומתים):

    איש המסתורין א. ומחתרת קהיר, אבא ואמא, יעקב אגמון, איציק, אוצי ו"אל גינת א-א-גוז", נסים אלוני, אליהו האב השכול, ארול לוי החרמן, אריק איינשטיין, בני אמדורסקי, אלוהים, אלכסנדר ראש הוועד, האשה היפה מחוף הרצליה, הנערות היפות מחוף נהריה, גילה אלמגור, נתן אלתרמן, אסתי נערת הגומי, שלמה ארצי, דן בן-אמוץ, שלמה בר-אבא, הסוד של יגאל אתרי, השחקן המורד, בורות המים בשדות, דניאל ברנבויום, יהורם גאון, גוּלי, ג'וערה, איי גלאפאגוס, גלי צה"ל, אורי גלר והצוללת "דקר", דנדי בכר ויונינה אהובתו האבודה, רא"ל משה דיין ובתו יעל, תומא הולצמן והבעיה שלו, הַלָזֶה, "העולם הזה", אורי זוהר, חצקל ומוישלה, "חרב במדבר", המורה חלוץ חרחבי, רבנים, פולחנים וחרדת האל, טופול, "טעם וריח", סא"ל טרמקרב, יבי, גדי יגיל, יצחקלה, קפה "כסית" כמרכז העולם, יצחק לבני, שייקה לוי, לונדון, אביטל מוסנזון, מאיר מרגלית, מיטקו מטרסו, מאיר מינדלין, כאבי הראש של מיכה, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, הקצין המצרי המת החי, אבינו-מלכנו, מלחמת לבנון הראשונה, מרטין לותר, מנהטן וברוקלין, נוטרה הרודפת אחרי זנבה, נוקי, פול ניומן ו"אקסודוס", הלוחם הטוב יחזקאל נער, סיגריות "מטוסיאן", סוראמללו, אגודת "סְטוּ" לחקר כוכבי הקולנוע, איפה הסמבטיון, דודיק סמדר, צה"ל רוצה סקס, סרפנד, אסתר עופרים, נסים עזיקרי, ג. עיטור שהביא אבק כוכבים לת"א, עמי שיצר החי והמת, עמוס קינן, עמק יזרעאל, מני פאר, 1.4 אלף יהודים שנורו קבורים מתחת לעצי הליבנה, מרי פיקפורד ודגלס פיירבנקס, ג'ף צ'נדלר, ציפלון הנהג, קהיר בפברואר 1978, קוטנר, קולנוע, אלוהים, קולנוע, סגן קית' הבוגד הסקוטי, טור' ניסן קלופפר, הגאון הפיננסי, נינה קציר, השם יתברך, שמוליק קראוס, יצחק רבין, רוחלה ומירלה, שאולי המרקיד, שמנת שלא נשפכת, מרתה תורן ומרתה ביסמארק, בנימין תמוז ו"תיבת נוח".
    את כולם, ורבים אחרים, אמיתיים או מומצאים, תמצאו לארוך הרומן האנטי-ביוגרפי החדש של יצחק בן-נר, "האיצחקיה", היצירה הספרותית הראשונה מאת יצחק בן-נר שמפורסמת כספר אלקטרוני (EBOOK) לפני שהיא מופיעה כספר מודפס. אם לא תמצמצו, אולי תמצאו שם גם את עצמכם, או את השכנה משמאל. חפשו את "האיצחקיה" באתר "מנדלי מוכר ספרים ברשת"

  2. :

    עכשיו כמעט אמצע יולי. כמה קרוב?

  3. :

    שלום רב,
    קראתי את הפרק הראשון ונהניתי מאד. קראתי אותו על מחשב.
    בעיה לא קטנה: הפונט קטן מידי והקריאה דורשת מאמץ כפול.
    הייתי ממליץ להגדילו מידית . לפי התגובה של קודמי, גם בקינדל הפונט קטן.
    כדאי מאד לטפל בזה ופה שעה אחת קודם.

  4. :

    קראתי את כל הסיפור על אייפאד מא׳ עד ת׳ ונהנתי מאד

  5. (בעלים מאומתים):

    חיכיתי חיכיתי
    ובסוף הגיע הספר
    הכתיבה קולחת ומצחיקה ומרגשת ומזכירה (לי) את העבר האישי והקולקטיבי של כולנו במדינת הגמדים שלנו. אהבתי מאד. קראתי ונהניתי מאד מאד.

הוסיפו תגובה