החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קוץ ודרדר

מאת:
הוצאה: | 2013 | 272 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

יובל, גיבור "קוץ ודרדר", עוזב את בית הוריו ומחפש מקלט לנפשו העדינה והמיוסרת בבית קרוביו הירושלמים. בשל המעבר לעיר, ואולי בשל הטלטלה שעבר בבית שאותו עזב, אמנותו הדתית של יובל מתערערת. תפיסת המציאות שלו הולכת ונעשית מורכבת, תובענית וצבעונית עד אין קץ. בחייו החדשים אפשרות אחת אינה מבטלת אחרת: הוא משתוקק אל עידית הפרועה וגם אל אביגיל החסודה. הוא מיוסר ומאושר, מטיל ספק בעיקר ומאמין בכל לב. יובל הוא מאמין חילוני ואולי וחילוני מאמין. הוא אדם צעיר ורגיש שאינו יכול שלא לשאול שאלות עמוקות ומייסרות על אמונה, אהבה, נאמנות ושייכות.

בעולם הקוונטי המופלא והמתוחכם שברא כאן הסופר משה מאיר, חיים זה לצד זה סיפורי חכמים, טקסטים מן המקורות וסיפור אהבה מקומי ואקטואלי.
ד"ר משה מאיר הוא חוקר מחשבת ישראל, סופר, משורר ומחנך. עמית מחקר במכון שלום הרטמן, ומנחה קבוצות ב"קולות", מלמד הגות יהודית מודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים ומנחה סדנה בהגות יהודית במכון ון ליר.
הגותו של מאיר עוסקת רבות בזהות דתית בתקופה המודרנית, ביחסי דת ומדינה ובהגדרת הזהות הציונית-הדתית במדינת ישראל. בין היתר עסק בהגדרת ה"חילון כתופעה פנים דתית". לפי מאיר, החילוניות איננה מושג הפכי ומנוגד למושג הדתיות, ושתי השאיפות יכולות לשכון באדם אחד- "היהודי הדתי-חילוני". בנושא זה עוסק ספרו "שניים יחדיו: פילוסופיה דתית-חילונית חדשה". שעליו אמר אליעזר שביד: "הכרתו הכואבת של משה מאיר, היונקת מחוויה אישית, היא שזהותם העצמית של ה`דתיים` וה`חילוניים` לוקחת חלק זה בעולמו של זה ושהמריבה חוצה לא רק ביניהם אלא גם בתוכם. המחבר מפתח בספרו לשון דתית-פילוסופית חדשה שתאפשר לצאת מתוך השריון הסוגר עליהם ומונע מהם לראות זה את אנושיותו של זה, וליצור לא רק הידברות יהודית אנושית אלא גם זהות אישית מגשרת ומאחדת של מאמין חילוני מזה וחילוני מאמין מזה".ספר הפרוזה הראשון שלו, "אבי אבי", ראה אור ב- 2009 וזכה לשבחי הביקורת. ספר העיון "שניים יחדיו – פילוסופיה דתית חילונית חדשה" ראה אור ב-2012.

מקט: 15100234
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


א

האוטובוס עשה את דרכו מחיפה לירושלים. אנשים שרק יעד נסיעה משותף ליכדם לכדי קבוצה אחת, ישבו מכונסים איש־איש במושבו. היו שעסקו בחפציהם, היו שנימנמו, והיו שנעצו עיניהם בחלון. מראות חולפים הפכו לכתמי צבע בעיניים עייפות, צורות נפרמו והתמזגו. כבלים השתחררו, הרהורים כבשו את מקומם.

אישה אחת, עבת בשר, שקעה בתוך עצמה, הניחה לים הכחול לפלוש אל תוכה. המים באו בה בנחשולים, שטפו את התמונות העכורות שהכבידו על לבה. איש גרום, לבוש בחליפה, ניסה לקרוא בעיתון למרות הטלטלות. המילים הכתובות הותירו מקום למחשבות לחדור אל הסיפור אשר קרא. מאחוריו ישבה נערה כבת עשרים, שׂער ראשה קצוץ. באוזנה האחת עגיל כסף קטן, ובשנייה — שלושה. לידה ישב בחור מבוגר מעט ממנה, לראשו כיפה סרוגה מעוטרת בדוגמה סבוכה, חוטי שורותיה החיצוניות פרומים בכמה מקומות. זיפי זקנו השרו אפלולית על פניו, עיניו יקדו. רכבת חלפה על פני האוטובוס. נמנום קל אחז בבחור, ראשו נשמט לעבר החלון. מראות ים כחולים מילאו גם אותו, גלים מתנשאים, זרמים ומערבולות. הנהג האיץ את מהירות הנסיעה, והוא ניעור מהזייתו. האוטובוס נטה בהטיית עקיפה, הבחור נבעת. תמונת התאונה שבה היו אביו והוא מעורבים לפני חודשים אחדים קפצה בו והוא הניף את ידיו בתנועה לא רצונית כמו להגן על ראשו. הם נמלטו משם מבלי לדעת מה עלה בגורל רוכב האופנוע שבו פגעו. מהחלון הבחין עכשיו בכלי הרכב הנעקף — עגלה עם סוס.

גם הנערה שלצדו ראתה את העגלה ואת הסוס. באחת באו בה סבא וסבתא שלה, אנשי מושב חירות, שהיתה להם עגלה עם סוס. גיבור קראו לסוס, והיא אהבה להאכיל אותו בקוביות סוכר מכף ידה. פעם באה אל סבתא וסבא בפורים, מחופשת לעץ. על ראשה היה מארג של ענפים נושאי עלים ופרחים. היא הלכה אל האורווה והגישה קוביית סוכר לגיבור. גיבור אכל את הקובייה מידה, לשונו הרטובה ליקקה את אצבעותיה, אחר הרים את ראשו, תלש את ענפי העץ מראשה ולעס אותם בקולניות. היא היתה בטוחה כי הסוס יאכל גם את ראשה, ניסתה להימלט ולא יכלה. אל האימה הצטרפה כמיהה מוזרה, להיאכל על ידי הסוס הגיבור.

הבחור נזכר בסיפור שסיפר לו סבא שלו. פעם אחת, באמצע אחד ממסעותיו, התאכסן הבעל שם טוב בכפר אצל אחד מאנשיו. האיש ערך סעודה גדולה לכבודו, וכטוב לבם שאל אותו הבעל שם טוב אם יש לו סוסים. האיש ענה בחיוב והבעל שם טוב ביקש לראות את הסוסים. הם הלכו לאורווה, והאיש הראה לבעל שם טוב את סוסיו. "הסוס הקטן הזה מוצא חן בעיני, תן לי אותו במתנה," אמר הבעל השם טוב והצביע על סוס נמוך קומה. האיש אמר כי הוא מוכן לתת כל סוס מסוסיו, מלבד הסוס קטן הקומה. הוא אוהב אותו במיוחד, הסוס הזה, אמר, סוחב משא ששלושה סוסים אחרים לא יכולים לשאת. הבעל שם טוב לא התעקש ושאל את האיש למצב עסקיו. האיש סיפר שיש לו הרבה בעלי חוב. הבעל שם טוב ביקש לראות את שטרי החוב, הוא עבר עליהם אחד־אחד. "השטר הזה מוצא חן בעיני," אמר כשהוא מוציא שטר אחד מהערמה. "תן לי אותו במתנה." האיש התפלא. מה יש לעשות בשטר הישן, בעל החוב מת ולמיטב ידיעתו אין לו יורשים. הבעל שם טוב התעקש והאיש נתן לו את השטר. לקח הבעל שם טוב את השטר, קרע אותו לגזרים, ואז שלח את האיש לאורווה לראות את שלום הסוס הקטן. הלך האיש ומצא שהסוס מת. נסער ונדהם חזר אל הבעל שם טוב ושאל אותו מה פשר הדבר, הבעל שם טוב הסביר כי זה היה בעל החוב שלא היה לו במה לשלם. הוא התגלגל לסוס, והסוס עבד כדי לשלם את חובו. החוב שולם ועתה משנקרע השטר הוא יכול למות בשלום.

האוטובוס עלה על מהמורה בכביש, הבחור הושלך מעט קדימה וחזהו נתקל במושב שלפניו. הוא רצה מאוד לדבר עם הנערה, הוא היה בודד, מפוחד מהנסיעה שקרעה אותו מביתו. הנערה נראתה לו בוטחת בעצמה, משוחררת. הוא הרגיש כי יוכל לתלות עליה את כאבו כמו על וו, והיא תפוגג אותו בקלילות. אולי זאת סתם הזיה, הרי הוא לא מכיר אותה. אולי היא מבוהלת לא פחות ממנו, אולי יותר. הוא רצה לנסות, המועקה הכאיבה לו כל כך, אבל לא הצליח להוציא מילה מפיו. הכובד הזה, המוכר לו כל כך, המעיק, הוא שעוצר אותו מלהיפתח, מלדבר את כל אשר על לבו. ואם היא היתה בחור? לא קשה לדמיין. השיער הקצוץ, המכנסיים הגסים. אמנם יש עגילים, אבל יש גם בנים אצלם שעונדים עגילים. עיני רוחו לשו את תמונת הנערה והפכו אותה לגבר, המועקה נותרה והוא לא הצליח לפתוח את פיו. שוב לשו העיניים את דמותה והשיבו לה את נשיותה. רק עתה חש באד נוסף של תחושות שעלה מביניהם, מביך, מושך, אך גם עתה לא הצליח לבקוע את הבועה שבה היה כלוא.

פתאום היא פנתה אליו: "מי אתה?"

"אני?"

"כן, אתה."

"מי אני?"

"כן. מי אתה?"

חיוך קל נמתח בזוויות פיו, חיוך עקום. הוא הרגיש בחיוך הנמתח למרות רצונו, חש בעקמומיותו. פחד שתחשוב שהוא משוגע, אסף את כל כוחותיו ובכוח שמעבר לכוחותיו אמר, "סבתא שלי סיפרה לי שאצלם כשהיו נפגשות משפחות לשם שידוכים, כל משפחה הוציאה את אילן היוחסין שלה. האילנות הוצגו, וזו היתה התשובה לשאלה 'מי אתם?'"

תמונת אילן היוחסין היתה תלויה על הקיר בסלון של סבא וסבתא שלו, מורכבת מהמוני שמות. פעם התעורר באמצע הלילה, החדר היה חשוך ורק אור קלוש של פנס הרחוב חדר מבעד לחלון. פתאום התחילו המילים לנוע, זרמים שטפו מהשורשים עד הגזע, הענפים והעלים. התמונה הזאת נותרה חרותה בו, כמו תמונת הסנה של משה.

החיוך נותר מתפשט ומתכווץ חליפות, כאילו היו שפתיו בעל חיים שונה ממנו ולא כפוף לו. לא היה לו ברור אם הוא לועג לעצמו או לה, או שמא יש משהו אחר בחיוך הזה. הוא פחד ממנה, מהאופן שבו היא רואה אותו ואת החיוך שלו שאיננו שלו.

"לא ענית על השאלה שלי."

"עניתי."

"מי אתה?"

"אני העץ, העץ של השמות."

"אבל אני מדברת איתך. אם אקח את היד שלך בידי, זאת תהיה היד שלך ולא של האנשים שעל הקיר. אם אתן לך נשיקה, ארגיש את השפתיים שלך."

סומק התפשט על פניו, אך מיד שב ונכבש על ידי חיוורונו. "אצל סבתא שלי זה לא היה כך. אבל בואי נעזוב אותה, אני יובל."

קורא יקר. שיחת עץ זאת, לא היתה ולא נבראה. מה ראיתי על כן לשטות בך? לאחר שמיצו מספרי הסיפורים את יכולתם לָצוּר במילותיהם את המציאות כפי שהיא, פנו לחשוף את תודעתם של גיבוריהם כשחוץ ופנים מטשטשים גבולות שביניהם. כך אצל וירג'יניה וולף, כך אצל מרסל פרוסט, כך אצל ג'יימס ג'ויס. ומה הלאה? מספר סיפורים אני, תשוקת הסיפור מפעמת בי עד כאב. אך אני רוצה לספר סיפור אחר. לא את אשר התרחש, ולא את אשר התרחש בפנים ובחוץ, אלא את אשר לא התרחש.

תאמר — אם כך, כלך לך אל הפנטזיה. אכן זירה זו קרובה ללבי, וסיפורי הקצרים סיפורי פנטזיה הם. אנשים מעופפים, פושטים צורה ולובשים אחרת, חיות מדברות ועוד מטאמורפוזות שונות ומשונות. ברומן אני חותר לשדה אחר, לשדה הפנטזיה הריאליסטית. מהי הפנטזיה הריאליסטית?

יובל והנערה לא היו יכולים לפתוח בשיחה. מבוכה שבין נער לנערה, פערים בין עולמו הדתי לעולמה, אלה ועוד מכשולים היו מונעים ראשית השיחה. גלגולי העלילה שאותם אתה עתיד לקרוא, רחוקים מלהיות סבירים. כמספר סיפורים אחזתי בכתיבת האפשרות. כתיבת האפשרות לוקחת את האפשרות הרחוקה והופכת אותה לסיפור. היא מפגישה את גיבורי הסיפור שלה בפגישות פוצעות. הפגישות פוצעות את הגיבורים ומכריחות אותם להוציא לאור את סיפוריהם. הפגישות פוצעות את חוקי ההסתברות שעל פיהם פועלת המציאות, ויוצרות פנטזיה ריאליסטית. בפנטזיה זו חוץ מהפגישות — הכול מתנהל כדרכו של עולם. פגישות אלה מכריחות את המציאות לספר את הסיפור האמיתי, כגון סיפור על עלם ועלמה היושבים זה לצד זה על מושבי האוטובוס, ואילולא כתיבת האפשרות, לא יבוא סיפורם לידי סיפור.

הנערה הציגה את עצמה. אמרה ששמה ענת. יובל סיפר לה כי הוא נוסע לירושלים לתקופה לא מוגדרת, אולי קצרה ואולי ארוכה. הוא יגור אצל דודיו, משפחת הרצפלד.

"אני מכירה אותם," אמרה ענת. "בעקיפין. עידית, החברה של יאיר, היא חברה טובה שלי. בטח תפגוש אותה. מעניין מה תחשוב, אי־אפשר להישאר אדישים אליה. מהסיפורים שלה אני מכירה גם את יאיר."

יובל תהה אם אפשר להכיר אדם דרך סיפורים, אך ענת אמרה שעידית היא מספרת יוצאת דופן.

"היא נעזרת לא רק בקולה, אלא בכל גופה, בתנועות ובהבעות. כל אירוע קטן הופך לדרמה או לקומדיה. היא מכשפה. התנועות שלה, כאילו הידיים שלה נמצאות בבת אחת בכמה מצבים שונים."

יובל נדרך. הוא ראה את התמונה, הוא ראה את עידית המכשפה, את הידיים שלה שנמצאות בבת אחת במצבים שונים. הוא הסתחרר, אחז בראשו. הרגיש כי הוא רוצה להכיר את עידית, כי היא תוכל להבין לנפשו המטולטלת. ענת הביטה בו ודי היה במעט העמום שקלטה כדי שגלי קנאה קלים יעלו בה ויסיגו אותה לאחור.

יובל הירהר באשר שמע. הוא לא הכיר כל כך טוב את ההרצפלדים, בני משפחתו. היה להם קשר חזק בילדותו, אז הרבו המשפחות להיפגש הן בחיפה והן בירושלים, אבל הקשר התרופף במשך השנים. מה קרה? מעולם לא נתן דעתו על כך. השנים חלפו, מאורעות אירעו ויחסים פשטו צורה ולבשו אחרת. עתה, כשישב ליד ענת, ניסה לתפוס את תנועת הקשרים הללו ולהבינה. לחרדתו הרגיש שעם המחשבה הוא מסמיק והולך. ניסה להבין את עצמו, למה זה קורה לו? הרגיש כי כתמי התחושות העוברים בו כתיאור של תנודות הקשר בין המשפחות לא רק משנים צורה וצבע אלא מרקיבים. תחושת הרקב וריחו היתה עזה ומביכה. מעולם לא אמר מילה רעה על אנשים, ודאי לא על קרובי משפחה. כך לימדו אותו — לא בשיעור, אלא בבית — כך נלמד מתוך מה שהיה ומתוך מה שלא היה. זאת היתה צורת החיים. עכשיו הרגיש בכל חושיו כיצד היחסים בין שתי המשפחות נהיו לביצה טובענית, משעממת ומעיקה. הוא התנשף.

"מה קרה?"

ענת הניחה את ידה ברכות על ברכו, הוא הפנה מבטו ממנה אל החלון. "אני בקושי מכיר אותך."

היא צחקה.

אני בקושי מכיר אותה, חשב יובל, והיא מעוררת בי מחשבות כאלה שלא חשבתי אף פעם. וגם תחושות. היד שלה על הברך שלי. אף פעם… האד שב ועלה והפך להבל חם. זה שורף. היא מתכוונת לגעת בי? או שככה זה אצלה? נזכר איך פעם נסע באוטובוס, לבש מכנסיים קצרים, וירכו נגעה בירך בחורה שאף היא היתה לבושה במכנסיים קצרים. הוא לא ראה אותה, רק הרגיש את נקודת המגע ועם תנועת האוטובוס ניסה להעצים אותה בלי שהיא תשים לב.

ענת חשה ברטט מתחת לעור הברך של יובל. חמוד, חשבה. איך הוא מגיב לכל תנועה קטנה שלי. היא לא הצליחה לעצור בעצמה והניעה קלות את אצבעה, כל גופו נענה לאצבע כמו תזמורת לתנודת ידו של המנצח.

היא השיבה את ידה אל חיקה. הוא שוב אמר, "אני בקושי מכיר אותך." היא צחקה.

ושוב שקע יובל בתוך עצמו, מבטו בוהה בחלון. הוא נזכר בקרובת משפחתו, זיוה, קרובה־רחוקה, מאלה שסבתו קיבצה סביבה, שומרת על כל בדל שנותר מהמשפחה אחרי המלחמה. אומרים שהיתה פעם יפהפייה, עם צמה גדולה. כשהיה ילד קטן הבחין בה במשהו מוזר, מעוות ומאיים. ניסה להבין למה, ולא הצליח. כשהשיחה הגיעה אליה, כולם לבשו מסכה מיוחדת. מין הבעת פנים שיש בה קצת רצינות, קצת רחמים וקצת הנאה אכזרית של יודעי סוד. פעם שמע שאומרים שהיא חולה. הוא שאל, "באיזו מחלה?" אמרו לו, "חולה מאוד." עבר זמן, כנראה מצבה החמיר. אז אמרו לו, "היא לא בריאה." הוא שאל, "היא חולה?" הם אמרו, "היא חולה, אבל 'חולה' זה לא מה שאתה חושב." "אז מה זה?" שאל, ולא קיבל תשובה. בסוף הפסיקו בכלל לדבר. "מה שלומה?" שאל, אך כתשובה הופיע רק מין פרצוף. השפה התחתונה יצאה החוצה, והעליונה שקעה בתוכה. מה יש להם?! למה הם לא דיברו?! אני שונא את השתיקות האלה…

עכשיו כשישב לצד ענת, הכיר עד כמה כלאו השָנים את המילים. הלחיים שלו רטטו, והוא פחד שיום אחד הן יתפוצצו. תמונה עלתה בו, נמזגה במסגרת חלון האוטובוס. המשפחה כולה בתוך בלון שמתעופף בשמי הדרך המובילה לירושלים. הוא ראה שם את אבא ואמא ואחיו וסבא וסבתא וגם את הדודים וילדיהם. פתאום התפוצץ הבלון וכל הדמויות התעופפו בשמים, כל אחת לכיוון אחר. החיוך הלא רצוני שב והתפשט על פניו, והוא שוב פנה לחלון כדי שענת לא תראה אותו.

"אתה יודע על השינויים אצל ההרצפלדים?"

"איזה שינויים?"

"יאיר הוריד את הכיפה."

רעד עבר ביובל, גבו וכתפיו רטטו. "לא ידעתי."

שוב נמתחה הבעה של קורת רוח בפניה של ענת, משהצליחה להביך את יובל. "אני יודעת הכול מעידית. עוד לפני שכולם ראו וידעו שמעתי את הסיפור, סיפור בהמשכים."

"נשמע שעידית חשובה לך מאוד."

ענת התכופפה, הרימה את תרמילה והתחילה לשחק באבזמיו.

"עידית זרוקה. משוחררת מכל דבר. מופרעת. אחוזת תזזית. כשאתה איתה אתה לא יכול לצפות מה יקרה. רגע היא אומרת דבר אחד, ומיד משהו אחר, הפוך. היא משנה במהירות תוכניות, דעות ואת היחס שלה לאנשים. אני חושבת שזאת הסיבה שיאיר כל כך נמשך אליה."

"ואת?"

"אני?"

"את אוהבת את השיגעון שלה?"

ענת השתתקה ואחר רגע אמרה, "היא מכניסה צבע לחיים, הפתעות, עניין. אי־אפשר להיות אדיש כלפיה."

"הקשר בינה ובין יאיר רציני?"

"אתה לא מקשיב לי או מה?! אמרתי לך, היא לא קשורה לאף אחד, אין אצלה קשרים. רגע היא מחזיקה בך, חונקת, ומיד מרפה, כאילו כלום לא קרה. היא משחקת בו, משחקת בכולנו. אבל אנחנו נמשכים אליה כמו חרקים אל האש."

השיחה פסקה, הותירה לרחשי הנסיעה ולנופים לחדור אל הרהוריהם. השמים היו תכלת עזה. ספוגיות עננים צמריים ולבנים נעו ונילושו ברוח, פשטו ולבשו צורות שונות ומשונות. יובל ניסה — עד כמה שמרחב החלון איפשר לו — לעקוב אחר הכלב שנמתח באכזריות עד שניתק ראשו והפך לבליל שנבלע בענן אחר שהשיגו. עוד נמנום של כמה דקות, והנה כבר האוטובוס מטפס משער הגיא אל הרי ירושלים.

ענת שקעה בהרהוריה שלה. היא נזכרה איך פעם ישבה עם חברים בבית קפה. אחת הבנות ראתה מכר שלה וקמה לדבר איתו. עידית קראה למלצר והתחילה לצעוק: "ישבה איתנו כאן אחת שאנחנו לא מכירים, ופתאום היא קמה והלכה בלי לשלם. תרדוף אחריה, תקרא למשטרה." המלצר המבוהל הניח את המגש מידו, רץ לדלפק, הרים את שפופרת הטלפון. עידית קראה לו לבוא מהר, ואמרה לו שזאת סתם היתה הצגה. הוא נראה מבוהל יותר, ואז היא אמרה שזאת לא היתה הצגה, וזה מה שקרה באמת. ענת חייכה אל עצמה. עידית אוהבת לקרוע דברים. כמו ילדה קטנה. פעם הביאה לה שרשרת ליום ההולדת, שרשרת יפה עם אבנים ירוקות. עידית שמחה מאוד, לקחה את השרשרת ומדדה אותה. פתאום משכה אותה בפראות, קרעה את החוט וכל האבנים התפזרו. עידית צחקה צחוק פרוע כל כך, וענת נבהלה. אחר כך התנפלה עידית על ענת, כיסתה אותה בנשיקות וביקשה שתסלח לה. לא מזמן סיפרה לענת שיאיר הביא לה זר של שושנים. זה הצחיק אותה והיא פיזרה אותן על הספה, משכה אותו אליה, תקעה שושנים בבגדים שלו, בשערות ומאחורי האוזניים, וכל זה כשהיא מתגלגלת בצחוק והוא נבוך במבוכה מגוחכת. מרוב השתוללות נשפך עליהם קפה. עידית חיפשה משהו לנגב בו את הבגדים ואת הספר וכשלא מצאה לקחה את השושנים…

יובל הביט בה.

"קרה משהו?"

"לא."

"אז מה?"

רגע אחד התכווץ יובל אל תוך עצמו ואחר כך התפרץ, "חשבתי שאני בא להירגע בירושלים, ופתאום נראה לי שאני מגיע ל…"

"היי, אל תיקח את זה כל כך קשה."

"וחוץ מזה… קשה לי לשמוע דברים כל כך… קשה לי אפילו לדעת שאת שומעת מעידית סיפורים על ההרצפלדים. אני רגיל שכל אחד חי את החיים שלו, אף אחד לא יודע מה קורה איתו ומי שיודע לא מדבר. מחר אני אגור שם וגם אני אהיה שבוי בתוך הסיפורים שיטיילו בין כל מיני אנשים."

"לא הייתי צריכה לספר לך. עידית סיפרה לי כי…"

"זה לא תיאטרון. אלה החיים שלהם."

מתח את צווארו וראה מהחלון, מצדו האחר של האוטובוס, את בתי ליפתא לוחכים את שיפולי ירושלים ומטפסים לקראתה.

הם נפרדו על רציף התחנה המרכזית.

"אני אראה אותךָ אצל יאיר?"

"כנראה."

"יופי. מעניין מה יקרה כשתגור שם. אני צופה גדולות ונצורות."

ענת פנתה לדרכה, ויובל חיפש את תחנת האוטובוס שיובילו אל בית דודיו. הוא עמד והתבונן במפה התלויה על הקיר, נשלח לרחובות מתרחקים מסתעפים ומתעקלים, חוברים לעורקים אחרים. לרגע הלך שבי אחר המראות הזורמים, עד שהתעשת, נואש ופנה לנערה שישבה באשנב המודיעין.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קוץ ודרדר”