החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אווה בשחור לבן

מאת: ,
הוצאה: | 2023 | 400 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

20.00

רכשו ספר זה:

לאווה היו כל הסיבות לא להצליח בחיים. היא נולדה למשפחה קשת יום שהועלתה לארץ ממרוקו ויושבה במושב צחיח ולאחר מכן בדירה ביפו. היא לא אוהבת ללמוד, אוהבת לבלות וחיה במקום שבו פשע, סמים ואונס הם חלק בלתי נפרד מהיום-יום.

בכל זאת וכנגד כל הסיכויים, מצליחה אווה להגשים את חלומותיה ולהתרומם אל חיים מלאים. מוגשמים ומרתקים. היא עושה זאת בדרכה הייחודית, תוך הפניית עורף לתרבות שממנה ינקה, לממסד הגברי ולציפיות שיש לחברה ממנה.

דרך המסע של אווה אנחנו מתוודעים לנרטיב המושתק של הציונות, לעוני, לגזענות ולחיי השכונה שהיו מנת חלקם של רבים מהעם. יחד עם זאת המסע מאופיין בגילוי כוחה של האחדות, של הלאומיות, של האפשרות לגשר על הפערים והשסעים ולא רק להרחיב אותם.

באמצעות הפעולות והדיאלוגים מתוך נקודת ראות חדה ומדויקת, מצליחים יעקב חנאי ובתו עליזה לבקוביץ לבנות עלילה מטלטלת, חיה ונושמת ולהעניק לספרות המקומית רומן ייחודי, סוחף, שלא תצליחו להניח מהיד. זהו רומן בשני קולות ובשני דורות המשלימים זה את זה ופורשים לנגד עיניו של הקורא עלילת חיים שיכולה לקרות רק בישראל.

רון דהן

 

יעקב חנאי נולד באיראן. עלה לארץ עם רעייתו והתיישב במושב מסלול שבנגב. מחבר הספר לבה של אם, רומן המתרחש בפרס של המאה הקודמת. הספר יצא לאור בשנת 1966 בשלוש מהדורות. בתחילת שנות השבעים חיבר את הרומן אווה, הספר נותר עם סוף פתוח.

בגיל שישים ותשע מת ממחלה קשה והותיר אישה, ילדים ונכדים.

 

עליזה חנאי-לבקוביץ היא ילידת מושב מסלול. כיום גרה ביישוב עומר שבדרום. נשואה, אם וסבתא. במסגרת מקום עבודתה באוניברסיטת בן גוריון היא החלה לכתוב סיפורים קצרים בהנחיית מיטב סופרי ישראל.

שני עשורים לאחר מות אביה, היא המשיכה לכתוב את קורותיה של הנערה אווה, מבלי לדעת לאן שאף אביה להוביל את הדמויות.

מקט: 4-1272-1958
לאווה היו כל הסיבות לא להצליח בחיים. היא נולדה למשפחה קשת יום שהועלתה לארץ ממרוקו ויושבה במושב צחיח ולאחר מכן […]

פרק 9

אווה נשענה על שולחן הפורמייקה ברגליים כפופות, ידיה אוחזות בחוזקה בקצוות תמונת השמן שהתפרסה לרוחב השולחן הלבן. עיניה בחנו את הצבעים הגועשים הפורצים מהבד הגס, את הדמויות המעורפלות שחגו מולה. היא תהתה על פשר הדחף שגרם לסימונה לצייר תמונה של סירת דייגים המתהפכת בחוף של נמל יפו, נמל שהיטיבה להכיר.
הסיגריות שלה היו בתוך התיק, כלואות בארון של החדר העורפי. היא תתאפק, היא חייבת להתאפק. בשעה הקרובה אמור להגיע לגלריה ג’וני, סימונה אמרה שהוא שותף וגם סוכן מכירות שלה. ביקשה שתיתן לו את הגליל העטוף בנייר צהבהב, נטול ריח הסיגריות החריפות.
הבוקר, כשהטלפון השחור צלצל, היא הרימה את האפרכסת והקשיבה בדריכות לקולה הספוג עשן של סימונה מעבר לים. הוא יגיע לקחת את החבילה של הציורים לתערוכה שלה בפריז. אווה התאמצה להבין את הקולות שהפיקו חוטי הפלא של המכשיר, היא שאלה בקול רם מה הכוונה בסוכן, שותף. “ג’וני, הבחור שעוזר לי למכור את התמונות, הוא בחור טוב אווה”, השיבה לה סימונה.
חלפו כשעתיים ואיש לא נכנס לגלריה. אווה אחזה בעט ולחצה בחוזקה על תבליטי האותיות באנגלית, במחברת התרגילים, וחזרה בקול על ההברות החדשות שאותן התעקשה מעסיקתה ללמד אותה.
בכל פעם שאיבדה עניין הייתה אווה נעה בין התמונות שניצבו בסלון הגדול, נעמדת על יד החלון הקמור, מסיטה את וילון התחרה הלבן, גוררת את אצבעה על הזכוכית ובוחנת את הברק. אז הייתה נוטלת מטלית עור וממרקת את החלון מאבק ומפיח, מחייכת אל פיסות האור ששטפו את התקרה הגבוהה וליטפו את התמונות המוצבות על האריחים הצבעוניים.
השקט הופר, היא שמעה את רחש הצדפים שנעו בריקוד קליל בפתח הכניסה. הסבה את ראשה לאחור. בחור גדול בחליפה בהירה פיזז לקראתה. הוא הושיט מייד את ידו אליה. אווה היססה לרגע, ניגבה את כף ידה בשמלה הפרחונית ונענתה לו.
“אני יונתן”, חייך וטלטל את ידה.
“סליחה, מי אתה?” מלמלה.
“אה, כן, תרשי לי להציג את עצמי, אני יונתן, אבל סימונה מתעקשת להציג אותי כג’וני. זה עוזר לעסקים בעולם הגדול, את יודעת”, שמט את ידו מכף ידה והצביע לעבר החבילה, שנחה על המדף הקבוע בקיר התכלת.
היא הישירה מבט אל עיניו הבהירות, מתאמצת להבין מה זה העולם הגדול. לו רק השקיעה סימונה פחות מאמץ בלחנך אותה מרגע שהתחילה לעבוד אצלה וטורחת לשתף אותה במכירה של הציורים בתערוכה בפריז ובטיבו של השותף שהגיע לאיסוף התמונות.
“אז את אווה, סימונה סיפרה לי עלייך די הרבה”, הכריז בקול רם, מתעלם ממצוקת מבטה. “היא רק לא סיפרה לי איזו שאפה את…” סקר ארוכות את גופה התמיר, מבחין בסומק בלחיי השיש שלה.
“חם כאן מאוד”, ניגב את הזיעה ממצחו, “למה את לא מדליקה את המאוורר?” הוא לא חיכה לתשובה ומייד פשט את הז’קט מפשתן לבן והניח על הכיסא. הוא ניגש למדף ובזהירות אסף את הגליל והניח על השידה המעוטרת.
“שמתי לב שנקי מאוד כאן, זה בטח קורה מאז שהגעת. רק תיזהרי לא להרטיב את הבדים כאן”, הצביע על חבילה ארוזה בפינה.
כשנכנס פנימה, היא רצתה להכיר אותו. רצתה לומר לו כמה הוא דומה לזמר החתיך, מייק בראנט, אך התאפקה ועתה נעמדה מולו בפנים נפולות.
“מעניין איך גברת כמו סימונה סומכת עליך ומשאירה אותך בבית הגדול הזה עם כל הציורים היקרים האלה, את מביאה לכאן חברים שלך?”
אווה קפצה את שפתיה, צמצמה את עיניה ושלחה מבט מרוכז בפרצופו החצוף.
“כן, אני אווה, אני מנקה כאן וגם מוכרת, ואף אחד לא נכנס לכאן”.
“לא הבנתי מה מפריע לך בדיוק”, הבחין בפניה הסמוקות.
אווה חשה את אותו גוש שהולך ומציף את מיתרי קולה ומשתלט על כללי הנימוס שכה שאפה ליישם. היא הזדקפה מייד כשנזכרה במפגש הראשון שלה בקבלתה לעבודה בגלריה.
“אל תקראי לי גברת סימונה, אני רק סימונה ספרא, ציירת מפורסמת מיפו”, העוותה את פניה, פשטה את זרועותיה לצדדים וגררה את אווה לצחקק בקול. “למה את צוחקת? המזל שיחק כאן, מותק, אנשים אוהבים לקנות את הציורים שלי. את יכולה לקרוא לי רק סימונה, זה בסדר”.
“אני מצטער, לא התכוונתי לפגוע בך”, פניו לבשו תימהון.
הוא נסוג לאחור ונשען על השולחן, הניע את שערו החלק והבהיר ונשא את עיניו אל התקרה הגבוהה, מנסה להבין את ההתפרצות של הצעירה שעמדה מולו, שפניה זועמות ושפתיה רוטטות.
נימת דבריו הפייסנית טלטלה אותה וכיבתה במעט את תחושת העלבון מדבריו.
היא השפילה את מבטה, מנסה לשמור על איפוק.
“טוב, יש לי טיסה אחר הצהריים, אני חייב לרוץ, מונית מחכה לי בחוץ”, ניגב את אגלי הזיעה ממצחו, “אני צריך לעלות למעלה לחדר של סימונה, היא ביקשה ממני להביא לה תיק מהארון שלה”.
הוא דילג בקלילות מעל מדרגות העץ, היא הביטה בתנועותיו בפליאה. ניכר כי הוא מקורב לסימונה ומכיר את הבית היטב. היא נעמדה בתחושת אי-נוחות, נועצת את קצות אצבעותיה בשערה. לאחר היסוס קל טיפסה בצעדים מדודים אל המרפסת המוארת, דלת חדר השינה נעה על צירה. היא הרכינה את ראשה מבעד למרווח הדלת ועיניה תרו אחר ידיו המחטטות בארון הצמוד לקיר. הוא עמד על שרפרף והוציא תיק קטן שחור, מסובב בתנועת יד חפוזה את מפתח התיבה בארון העליון. עיניה של אווה נותרו פעורות, חששה כי הוא יביט בה ומייד דילגה אל חבל הכביסה שנמתח אל העציץ שחיבק ברוש גמדי. היא השתוממה לפשר התיק. סימונה אסרה באופן מוחלט לגשת לארון השינה שלה. בכל עת שהודיעה לה כי ייערך מפגש חברים בביתה, נהגה אווה לשטוף את הקומה העליונה ולהכין ארוחה קלה לאורחים. בתום ההכנות הייתה סימונה מבקשת ממנה ללון בבית הוריה.
היא שמעה את רחש צעדיו והחלה לנתק את אטבי הכביסה מהחבלים הלוהטים, חום השמש צרב את ידיה, היא ניסתה להיזכר אם אי פעם ג’וני היה בין אומני יפו שהוזמנו למסיבות שנערכו על הגג. רבים מהם מצאה, כשחזרה בבוקר, שרועים על הספה, עיניהם אדמדמות ובגדיהם ספוגי אלכוהול.
היא תהתה לפשר מעשיו בחדר, החלה לקפל את המצעים והמגבות והניחה אותם על כיסא העץ. היא הבחינה ברצועת אבק שדבקה בהם. עליה לנגב את החבלים, או אולי כדאי לה לפנות את המאפרה שלה לפני שהוא יבחין בה. בנסיבות אחרות הייתה מציעה לו קפה טורקי עם עוגיות השמרים ששלחה לה אימה. המונית מחכה לו, הוא אמר, אז למה הוא מתעכב?
נעלי העקב הלבנות שקנתה אתמול ברחוב נווה שאנן לחצו על בהונותיה, היא השתוקקה לחלוץ אותן ולקפץ יחפה על הרצפה הקרירה כפי שנהגה בביתה. היא שמעה את צעדיו מאחור, הן היו קצובות. בתנועה חדה פנתה אליו והבחינה בתימהון המרוח על פניו.
“סליחה, אווה, את מוכנה להסביר לי מי היה כאן בדירה מלבדך?” קולו היה רם.
“אף אחד”, קראה כלפיו, פניה מתלהטות.
“אז אני לא מבין”, המשיך קולו להיות מטריד, “נכנסתי לסוכה, על הכן יש ציור, הצבע עדיין טרי, המכחולים מסודרים בסדר מופתי. זה לא ציור של סימונה, זה לא הבלגן שלה, את מוכנה להגיד לי מי היה כאן?” קולו הלך וגבר.
האודם שטף את פניה, היא חשה כיצד לחייה בוערות.
“אני לא יודעת מאיפה הציור הזה, אף אחד לא היה כאן”.
היא לא הסירה את עיניה מפניו המשתאות. בידו אחז את תיק העור ושפתיו עטפו את חותם הטבעת העבה שעל אצבעו. היא תהתה אם עליה לשאול אם קיבל רשות לפתוח את הארון של סימונה. הוא קימר את גבותיו ונשא ראשו אל הרחוב הסואן.
“המונית מחכה לי, אין לי זמן. סימונה יקרה לי מאוד ואדאג לספר לה על מה שקורה כאן, אני יודע שזה לא הציור של סימונה”.
“תראה, אדוני”, אווה התקדמה לעברו, מניפה את ידה לעברו, “אני לא מכירה אותך ואני לא יודעת אם קיבלת אישור מהבוסית שלי להיכנס לחדר שלה”. הנה שוב הלהבה הפנימית שלה מקפיצה את החריץ בין שדיה התפוחים, איך זקיקי שערה מאיימים לצאת מעורה, “עכשיו, אני מבקשת ממך לעזוב את הבית”.
הוא ניצב מולה בתערובת צבעים של חליפתו הבהירה, שערו הצהוב ועיניו הכחולות המושפלות.
“בסדר, בסדר”, ניסה לדבר ברוגע, “אבל כשאחזור מפריז, אני חוזר לכאן ומברר איתך במה מדובר”. הוא פנה אל המדרגות וירד בהן בלי להביט לאחור.
היא המתינה עד לשמיעת רחש הצדפים. אחוזת בהלה חלצה נעליה ומיהרה לסגור את דלתות הכניסה, מנגבת בזרועה את עיניה הלחות. גופה היה קפוא, נשימותיה היו עדיין מהירות.
נקישות חוזרות נשמעו מעבר לדלתות, היא מתחה את צווארה ושמעה את קולו, “אני מצטער, סימונה שלחה לך את המשכורת של החודש הזה, שכחתי לתת לך”.
“לך לעזאזל”, קראה אליו בקול רם וכעוס.
“בכל מקרה, אל תפתחי, אני מעביר לך”, שטרות החלו לזרום מעבר לחריץ הדלת.
היא לא השיבה, הרצפה הקרירה מתחת לרגליה החלה להתייצב, שריריה קפאו. היא מיששה את השטרות המגוהצים. באנחה הרימה אותם, שלוש מאות חמישים לירות, שכר כפול משכרו של אביה, פועל הניקיון בעירייה.

הבהלה לא חלפה. היא שקלה לצאת אל הרחוב לשחרר את קצב נשימתה. אולי תיגש לקצב ותקנה עופות לאימה לקראת השבת. למכולת היא לא תיכנס, היא אינה יכולה לשאת את תחנוניו של בעל המקום.
“הבן שלי, אפרים, הוא בן טוב. הוא עוזר לי כל היום במכולת, הוא מסודר, הוא יהיה לך חתן מצוין”, היה לוחש לה בצרידות בפינת פחיות השימורים.
אפרים היה עומד מאחורי הדלפק, פניו צרות וארוכות ועיפרון צמוד לאחורי תנוך אוזנו.
לצידו עמדו המאזניים ומשקולות מונחות עליהם. בכל פעם שראה את אווה נעמדת מולו, מיהר בפנים סמוקות אל שקי היוטה עם הגריסים והגרעינים ומרח את ידיו בקרם ולווטה.
כעת נחפזה לנעול את נעליה, אולם השקט ששרר במקום שלח את מבטה אל מכשיר הטלפון. ארנון, החבר של אחיה סמי, הבטיח להתקשר ולעדכן אותה במועד בואו.
כשגופה מכווץ עלתה לחדרה, מבטה נדד אל אלבום התמונות שקיבלה משפחתה מהיחידה לנפגעים של צה”ל. אלבום הניצחון ממלחמת ששת הימים, תמונות מבריקות בשחור-לבן.
היא השתרעה על מיטתה והחלה לדפדף באלבום, מרפרפת בכיתוב המצורף לכל צילום. הקוצים שחדרו לגופה מאז נפרדה מאחיה סמי עדיין לא נשלפו. בשפתיים קמוצות נאחזה בשולי הדפים בניסיון לאתר תמונה שלו. זה היה לקראת סוף השירות הצבאי בחטיבת הצנחנים. במהלך המלחמה הקצרה, אחיה סמי נפצע קשה ברגלו בקרב על כיבוש ירושלים. ארנון חברו הטוב סיפר לה שאחיה נלחם באומץ רב והוא קיבל את אות גיבור ישראל. הוריה, היא ומשפחתה הוכו בתדהמה ובכאב לאחר שנודע להם כי הטיפול ברגלו מסובך ועליו לטוס לניתוח ושיקום בבית חולים בצרפת.
מבעד לדפים חייכו אלופי צה”ל, מראות של טנקים כבדים מעלי עשן ברמת הגולן ושבויים מצרים מדדים בשפת תעלת סואץ. מבטה נח על פניו היגעות של הרמטכ”ל ועל הרטייה השחורה של שר הביטחון, שניהם מוקפים בחיילים מאובקים המביטים בעיניים בורקות בכותל העתיק. היכן אחיה באלבום המפואר הזה? ניסתה לזהות אותו בין חובשי הכומתה האדומה אך לשווא.
בארון החדש בבית הוריה תלתה אימה רשל את מדי ה-א’ שלו, ובמגירה נותרו הנעליים הגבוהות שאותן דאגה לצחצח במשחה האדומה ולהבריק במטלית יבשה. היא חשה באכזבה כבדה מהולה בכעס. למה דווקא אחיה הוא שנפגע? למה הוא לא חוזר מהשיקום בצרפת? הבטיחו להם שהוא יחזור אחרי כמה חודשים, למשפחתה אין אמצעים לטוס ולבקר אותו. עוד מעט ייתלו דגלי עצמאות ברחובות. חלפו ימי הקיץ והחורף, כבר אביב וההכנות למצעד ברחובות בשיאן, וסמי לא חזר. כל כך הרבה דברים מעיקים עליה. הסערה התלקחה בה שוב, הזעם שבו חשה הציף את איבריה. היא חבטה באלבום, גופה נותר מכווץ ועייף. שוב הטרידה אותה המחשבה על העימות הבוקר. כיצד תגיב סימונה? האם תפטר אותה ושוב תאכזב את הוריה?

היא לפתה בידה את המכתב האחרון ששלח לה סמי. עיניה נותרו לחות. היא נעה אל החדר העורפי ושלפה סיגריה ארוכה מתוך הקופסה האדומה שבה נותרו סיגריות בודדות. הציתה, שאפה מלוא ריאותיה, יחפה ריחפה אל הסוכה השטופה ברסיסי אור השמש, שחדרו מבעד לסבך עלי הגפן הירוקים. על כורסת הקש הרחבה מצאה את החתול מקמר את גבו ומסמר את רעמת פרוותו הלבנה, עיני האבטיח שלו מביטות בה ומבקשות ממנה חום. בתנועה כועסת הדפה אותו.
“זוז מכאן, יא פרסי מפונק, אני לא סימונה, זוז זוז, תן לי לשבת”. הוא ניתר מייד והשתרע לרגליה, מחכה ליד מלטפת.
מייד חשה בנועם הכרית התפוחה. היא המשיכה לצייר, אוחזת במכחולים ומברשות, טובלת אותם בשקעים בפלטת הצבעים הערוכים על דיקט סמוך לכן הציור שעמד במרכז הסוכה, גבו אל האור. היא בחנה את דיוקן האישה בציור שלפניה. אוזניה מחקו את שאון הרחוב והדממה הציתה את דמיונה. היא שעטה כרכבת דוהרת, דוחה את כל טרדות היום. הדמות שציירה רוטטת, כמעט נעלמת, האור מלטף את תווי פניה, עיניה עצומות. אווה ישבה מרותקת לנוכח הדמות שנבראה, נאחזת במכחולה. התמונה הלכה והתבהרה לה. מה תעשה בשפתיה של האישה שפניה חלקות ללא קמט? באיזה צבע תצבע את הגלימה שלה?

הנקישות בדלת הכניסה נשמעו תחילה חלושות ואז הלכו וגברו. היא מתחה את צווארה לאחור ניערה בבהלה את המכחול אל הכוס, ניגבה במטלית את אצבעותיה ודילגה אל הדלת.
“זה אני, ארנון”, שמעה את קולו המחוספס.
“בסדר, בסדר, תן לי כמה דקות, תכף אפתח לך”, קיפצה בשמחה.
היא חזרה לקומה השנייה בנשימה עצורה, לא ידעה אם היא מתרגשת מהמפגש עם ארנון או מהמידע שיביא לה מאחיה סמי. היא נחפזה לחדר הרחצה, שטפה את ידיה בקצף סבון ריחני, הברישה את ריח הסיגריה והתבשמה בטואלט הריחני של המעבידה שלה.

המפתח היה תקוע, היא התקשתה לפתוח את דלתות העץ הכחולות. לחצה, סובבה ופתחה, מדלגת בזינוק מעל המדרגה, מחייכת אליו. הוא ניצב מולה, עיניה נתלו בהפנוט בכנפי הצניחה שנצצו מבעד למדיו המאובקים וספוגי הזיעה, הכומתה האדומה רכוסה לכתפו. חבילה גדולה, חבוקה בנייר עטיפה חום מלופף בחבל דק, חצצה ביניהם. היא חפצה לחבק אותו, להושיט את ידה וללטף את שיער הפשתן הלא חפוף.
“שלום לך, ייבשת אותי הרבה זמן. וואו, את נראית מצוין”. הוא הגביהה את משקפי השמש מעל עיניו, גבותיו העבות הסמוכות זו לזו הסתירו את עיניו השקועות. הוא בחן את שמלתה ונעליה ומייד רכן לנשק ללחייה. היא הדפה אותו קלות.
“לא כאן, בבקשה”, חייכה אליו, “השכנים רואים”. הוא החל לצחקק ולהתנצל על כך שלא הספיק להתקשר אליה.
“לא ידעתי מה לעשות כשראיתי את השלט ‘סגור'”, אמר במבוכה.
אווה המשיכה להביט בו ובחבילה. היא לא ידעה אם עליה להתנצל על כך שהסתגרה בסוכה ואיבדה את הזמן שלה, שקפא. הוא הגיע לה. זה היה הזמן היחידי שבו הצליחה לברוא מתוכה את הציורים שכה השתוקקה לצייר. הזמן המתאים לממש את פרץ היכולות שלה, באמצעים שלא היו ברשותה עד כה. היא השפילה את עיניה ובהתה בנעליו המאובקות.
“מצטערת”, אמרה והושיטה ידיה אל החבילה, “מה הבאת? חבילה מסמי, כפרה עליו?”
“אולי כדאי שניכנס, אמרת שהבית ריק”, הושיט יד והסיר את משקפי השמש שלו, “אנחנו מתבשלים פה בשמש”.
“לא, לא, אי אפשר”, מיהרה אווה לענות, מישירה מבט אל עיניו, “אמרתי לך כבר, בעלת הבית שלי לא מרשה, לא מרשה שאכניס אף אחד לבית. אני מצטערת, היא תכעס מאוד”.
היא לא הספיקה לראות את ארשת פניו הנבוכה של ארנון כשצפירה קולנית, מלווה בשריקה מעבר לסמטה, חדרה ביניהם. הם הסבו את ראשיהם. אווה ניתרה במקומה חסרת מנוחה. תחילה היא זיהתה את השריקה, השריקה שנהג לשרוק בכל פעם שהגיע לאסוף אותה. שוקי נשען על האופנוע השחור שלו, לבוש בטריקו לבנה ובמכנסי ג’ינס כחולים. הוא התמתח, נשף אוויר מלוא ריאותיו ופרש ידיו לרווחה, “תראו תראו, מה אני רואה כאן? איפה את אווה? חיפשתי אותך הרבה זמן”. הוא לא חיכה למענה וחזר לאחוז בכפות ידיו הרחבות בהגה האופנוע המבריק.
“סוף-סוף יצאתי לחופש, איזה תענוג”, הוא התבונן בארנון והמשיך, “מה אני רואה פה? יוצאת עם חיילים, אה?”
היא רצתה לענות, רצתה לשאול על השחרור שלו מהכלא, אם יחזור להיות מנהיג הכנופיה ואיך עומד להיות השיקום שלו.
תהתה אם ידע איך המשפחות שלה ושלו התמודדו בשבוע של המלחמה הקצרה כשהוא שהה בכלא, הריצות ברחובות אל מקלטים ציבוריים, האפלה בלילות, רצועות נייר ומדבקות על שמשות החלונות, שקי החול שהיא ואחיה גררו לחדר המדרגות של אימא שלו, כוננות של המדינה מפני האיומים של צבא מצרים, החרדה משידורי הרדיו של המצרים, קול הרעם מקהיר, הרגעים הארוכים שהמתינו בדאגה לשמוע מהחיילים בשדה הקרב. האם שמע שאחיה סמי נפצע בכותל?
כל אשר ביקשה עתה הוא לחבק את ארנון, חברו הטוב של אחיה סמי, שנלחם לצידו. לחייה בערו, ביקשה לשאוג ולקלל את שוקי, לומר לו שיעוף מכאן, אך תחת זאת נשמה עמוק כמו שסימונה לימדה אותה.
היא הניפה את ידה מעלה, “יאללה, יאללה, אני שמחה שאתה בחוץ, אין לי זמן לאף אחד עכשיו”. היא לא ידעה מהיכן שאבה את האומץ לענות לו בטון חריף. אחזה בחוזקה בחבילה ופנתה לארנון, “בוא נתקדם לצל, אנחנו באמת מתבשלים פה”.
“מי זה, אווה? רק רגע, זה בטח שוקי הפושטק, סמי סיפר לי עליו. הוא תמיד דאג כששמע שאולי את יוצאת איתו”. היא לא השיבה והתקדמה אל עבר עץ הצאלון, שהשיר את פרחיו האדומים על המדרכה. הוא נגע קלות בכתפה, מבקש לשמוע אותה.
“לא חשוב מי זה, הוא לא מעניין אותי”, רטנה בכעס.
“אני דואג לך, את יודעת”, אמר בשקט, והיא משכה בכתפיה.
אווה הביטה שוב אל הסמטה, שוקי לחץ על דוושת הגז והרפה, הניע את ראשו מעלה ולחץ על המנוע הנוהם. שובל העשן החזיר אותה אל המשיכה אליו כנערה צעירה, כאשר גופה סער וליבה הלם גם כשידעה שטיפשי להיות החברה של שוקי, הבחור היפה עם הפאות הארוכות שכיסו את לחייו, גבוה ושזוף, יושב בחיוך מנצחים על אופנוע מבריק, רגלו נתמכת במדרגה. “עלי לסיבוב”, היה פוקד עליה, והיא קיפצה בשמחה לחבוק את מותניו.
“חזרתי מותק, רציתי שתדעי”, קרא אליה בקול וחיוך רחב פשט על פניו.
עכשיו ביקשה להטיח בו את זעמה, להשיב לו כי היא אינה אווה שהכיר לפני שנכנס למאסר, אך עליה לרסן את עצמה, להתרחק ממנו מהר. היא סובבה את פניה אל ארנון שעמד מאופק לצידה.
“אני רואה שלא מתאים לך לקבל את פניי, אה? אני אחזור מותק, אל תדאגי, אני תמיד חוזר”, אמר שוקי והפעם לחץ על דוושת הגז ברצף ויצא משדה ראייתה.
“בעצם אני רעב”, אמר ארנון במבוכה. “בואי נקפוץ לאכול פלאפל”, הציע והצביע על הג’יפ המאובק שעמד על שפת המדרכה.
“בסדר, גם אני רעבה, אכניס את החבילה ואנעל את הבית”, ענתה ללא רצון לדון במפגש עם שוקי.
הם חצו את הרחוב. הוא צעד לפנים והיא נגררה מאחור, כושלת בנעליה החדשות ברחוב ההומה, זוכה למבטי העוברים ושבים.
הם ישבו על יד הדלפק, ברקע נשמע קולו המסלסל של הזמר ג’ו עמר. אווה שילבה את רגליה מעל הכיסא הגבוה, אך שמלתה הקצרה התרוממה וחשפה את ירכיה. היא חשה נכלמת מפניו ומתחה את קצוות בד הכותנה. בעל הדוכן העמיס בצלוחיות קטנות, בהתרגשות רבה, סלטים, כדורי פלאפל, פלחי לימון חמוץ ופלפל חריף, וליווה אותן בקנקן משקה תפוזים צונן.
“תאכלו תאכלו, כל הכבוד לצה”ל, צנחן, אה? גם קצין, מה זה הדרגות האלה, שלושה ארונות זה סרן, נכון? כל הכבוד, כל הכבוד. איך, איך בשישה ימים ניצחתם אותם”, הוא נעמד מעבר לדלפק בעיניים זורחות.
ארנון חייך אליו ואחז בפיתה התפוחה בכדורים החמים.
אווה התבוננה בפניו הארוכות, בשיזוף שפשט בהן ובעדשות עיניו התכולות שהזכירו לה את גולות הזכוכית שבהן שיחקה עם ילדי השכונה. גופה הזדקף לנוכח הגאווה שחשה בקרבתו. לרגע חשה כי היא שוקעת בחלום, הייתכן כי היא מיישמת את התשוקה הטהורה להיות נאהבת על ידי בחור נאה כמו ארנון?
הם אכלו בשתיקה. כשסיים לאכול את הטוגנים החמים היא עדיין נגסה ברכות בכדורים החומים, מדי פעם בפעם מנגבת במפית הלבנה את שפתיה הלחות. מצוקתה גברה כשנתקלה בפלפל חריף, שחרך את פיה. מייד גמעה מהמשקה וחייכה אליו.
“ספר לי על סמי, מה אצלכם ביחידה יודעים עליו?” קיוותה לשמוע כי השיקום מתקדם, כי מעתה תשמע רק בשורות טובות כמו הרגעים המהנים שהיא חולקת עכשיו איתו.
“הקצינים שלנו בקשר עם מרכז השיקום. מבית החולים בצרפת אמרו להם שהוא צריך לעבור עוד ניתוח ברגל”, הוא רכן אליה, קולו שקט ומרגיע, “אנחנו מתכתבים איתו, הוא דואג לך כל הזמן. אני מצטער, אווה, אני חושב שזה ייקח עוד כמה חודשים עד שיחזור הביתה”.
אווה ניתרה מיד. “פסרה”, פלטה בכעס קללה ביתית, “לא יכול להיות, זה לא מה שאתם סיפרתם לנו, כשטס לשם אמרתם שיטפלו בו זמן קצר”. עיניה היו לחות, היא הניחה את הכוס על הדלפק. “בוא נצא מכאן, אני כבר לא רעבה”.
הוא הושיט את ידו אל כתפה והוביל אותה אל שפת הים. מגע זרועו הצית בה תחושה נוחה כשל ריחוף. הוא ניצב מולה, ידיו בכיסי מכנסיו, שערו קצוץ ותווי פניו חדים. ביקשה להשעין את ראשה על אחת מכתפיו, שהיו במעט מוגבהות מכתפיה. רצתה להריח את ניחוח גופו, לשאוף את הריח המענג של האפטר שייב שלו. היא ידעה לזהות את השם “אקווה ולוה”, בקבוק כחול קטן שרכשה לאחיה במתנה כשענד את כנפי הצניחה שלו. היא שאפה את אוויר הים ומצמצה בעיניה.
הוא חיבק אותה, חפן את ראשה בחמימות זרועותיו.
“יהיה בסדר, אווה. תשמחי שאחיך חי אחרי הקרב הקשה שעברנו. הוא יחזור ויהיה גאה בך. תראי איזה שינוי עברת”, הרפה מהחיבוק והצביע על גופה, “איזו שמלה, אילו נעליים, והתסרוקת!” קרא כשהוא מצחקק, “מעניין להכיר את הסימונה הזו, את עדיין מרוצה ממנה?”
“כן, היא נהדרת”, ענתה אווה בקול חרישי, מנגבת בזרועה את עיניה, מחפשת קול אחר, שינער אותה מהתבצרותה באכזבה על המידע שקיבלה על אחיה, המעכירה את מצב רוחה. “יש לי מזל שהיא הציעה לי את העבודה הזו, היא לא רק בוסית, היא מרגישה שהיא כאילו המחנכת שלי. היא לא מסכימה שאני אעבוד רק בניקיון. היא רוצה שאלמד עיצוב בגדים, מאמינה בי, חושבת שאני מוכשרת מאוד”, הוסיפה בחיוך.
“אני באמת שמח שמצאת את המקום שלך. תראי לי פעם את הרישומים שלך, אלה שסיפרת לי עליהם”.
החום בלחייה צף. “אני מתביישת”, אמרה והשפילה מבטה אל ציפורניה. הוא אחז בה שוב והפעם נישק את קודקוד ראשה. קולו היה נוגה.
“מה יהיה איתנו, אווה? אני כל כך רוצה להישאר איתך, לבלות איתך”.
היא חשה את המחנק בגרונה, מנסה לכבוש את הכעס והזעם שעומדים לפרוץ ממנה, מתוך היותה חצויה בין הרצון לממש את אהבתה אליו לבין הפער התרבותי ביניהם.
“לא יקרה כלום. אני ואתה, אנחנו שני עולמות שונים. לא יקרה בינינו כלום. אתה זוכר מה קרה בפעם ההיא? זו התשובה”, התיזה.
“זאת נירית, מה לעשות, יש לי אחות סנובית. היא ביקשה סליחה, התנצלה, את לא הסכמת שתבקר אותך ותסביר מה קרה”.
“אין צורך”. כעסה גבר. “הסליחה שלה לא תעזור, אני בטוחה שגם ההורים שלך לא ירצו שתצא עם בחורה כמוני. יעל מתאימה לך”.
היא הבחינה כיצד פניו האדימו, איבדו את שלוותן. הוא טלטל את ראשו ואחז בכתפיה, “תפסיקי, אני לא מוכן לשמוע את זה יותר, את שומעת?” קולו נשמע בין צרחה ליבבה, “לא יעל ולא אף אחת, אותך אני רוצה!”
אווה עמדה במבוכה נוכח ההתפרצות הלא צפויה שלו. היא הדפה אותו קלות וראתה את איך שיניו הצחורות ננעצות באגרופו הקמוץ. הושיטה את ידה ואחזה בכף ידו המחוספסת. “תראה, אתה זוכר שהיינו בסיום קורס קצינים שלכם, סמי אמר לי שהקצינה יעל מעדיפה להיות איתך. אין מה לעשות, זה המצב. גם אני הייתי רוצה שנהיה ביחד”, אמרה בזעף, זוקפת קומה.
“לא יכול יותר, אני רוצה אותך, אף אחד לא יעצור אותי, אפילו לא השוקי העבריין הזה”, אמר בקול בוטח ורם, “אני מבקש ממך להתרחק מהאנשים האלה, הבטחתי לסמי שאשמור עלייך”. הוא אחז בה ונשק בחוזקה לשפתיה. זו הייתה נשיקה על גבול נשיכת שפתיה. אחר ליקק ברכות את לשונה וליטף אותה, שואף אותה לתוכו.
אווה נבוכה מלהט הנשיקה, רצתה להתמסר, להתערסל בחיקו, לטייל על שפת הים ולהשקיף לתוך בטנה של השמש השוקעת. אך העלבון מדבריה של אחותו במפגש ביניהם לא סר ממנה.
נזכרה בטיול אז עם ארנון ועם אחותו ברחובות העיר העתיקה, מייד אחרי המלחמה, לאחר שאחיה נשלח לשיקום. ארנון ביקש רשות מהוריה לבקר באתרים בירושלים שבהם הוא וסמי נלחמו. הזיכרון לאחר שרכשו מזכרות מהדוכנים בסמטאות ירושלים המזרחית היה חרות בה. איך התלהבה מהרחובות הססגוניים ומריחות התבלינים, שהזכירו לה את הדוכנים אצל שכניה הערבים ביפו העתיקה. הם התיישבו במסעדה קטנה בשוק. נירית אחותו, סטודנטית לארכיאולוגיה, ישבה מולם, מופנמת ומכורבלת בכפייה ערבית, שערה מדובלל ושפתיה קמוצות. היא מיעטה לדבר ושקעה בקריאת התפריט. המקום היה צפוף, סועדים רבים גדשו את השולחנות.
“תגיד, ארנון, אני לא מבינה למה אתה ממשיך לחתום קבע, למה לא התחלת ללמוד רפואה ביחד עם יעל? לא חבל?” קולה היה צרוד ומריר.
“מה את רוצה ממני? אני אוהב את הצבא ולא מוכן עדיין לטבוע בספרים”, פסק בקול והביט ישירות בעיני אחותו. היא כיווצה את עיניה והניפה את ידה בביטול.
המלצר הניח את קערות המרק הלוהט לפניהם. אווה נטלה פרוסת לחם לבנה ובצעה אותה לחתיכות, והן נספגו מייד במרק הכתום.
“מה זה הרעש הזה שאת משמיעה?” שמעה את נירית מתיזה אליה, “מה, אצלכם אוכלים מרק עם לחם? ארנון, אתה מכיר מנהג כזה?”
אווה ניסתה לבלוע בנשימות קטועות. מאז ומתמיד אהבו בביתה לאכול את המרק מלווה בפרוסות לחם לבן. “כן, ככה אני אוהבת”. היא נמנעה מלהביט בהם, מלראות את פניו הזועפות של ארנון שנע באי-נוחות בכיסא הסמוך אליה.
חבורה קולנית של חיילים חובשי כומתה אדומה פרצה למסעדה. הם הבחינו בו וקראו לו בשאגות שמחה. ארנון קיפץ מהכיסא ונע אליהם בחיבוק, נסחף עימם כמו גל החוזר לחיק הים השוצף.
את הדממה האילמת שנותרה בשולחן שברו נקישות הכף של נירית בצלחת המרק שלה.
“תגידי”, פנתה חרש לאווה, “מה יש בך שהוא כרוך אחרייך כל כך?” ניסתה לשוות רכות לקולה, “אני מבינה שהוא דואג לך ושומר עלייך כי ככה הוא הבטיח לאחיך”. היא בלעה עוד כף מהמרק. אווה החלה לנוע בכיסאה כמו המים הרותחים בקומקום על להבת גחלים, חשה כיצד פניה מאדימות.
“תגידי, אולי הסיבה היא שאת ‘נותנת’ לו?” הרימה את ראשה וקימרה את גבותיה.
“מה אמרת?” אווה התרוממה כלפיה בהנפת זרועותיה.
“מה שאת שומעת. בחורה כמוך, זה מה שהיא יודעת, ‘לתת’ לו”, אמרה בצהלה כבושה.
“סתמי את הפה שלך, סתמי את הג’ורה שלך, אני לא נתתי ולא נותנת לאף אחד, שומעת?” היא חשה לחץ בתוך בטנה מכוון את תנועותיה, שלחה יד רוטטת אל תיק היד שלה ואל שקית המזכרות ואצה, ברגליים כושלות, אל דלת היציאה מבלי להביט לאחור.

פעמים רבות ניסתה להעלים את חוד העלבון מאחותו שנצרב בבשרה. היא תהתה אם עליה להטיל ספק באהבתו של ארנון אליה, אם הוא חש כי עליו לשמור עליה, אך ארנון הקפיד לומר לה להתעלם מאחותו המפונקת שחיה על חשבון הוריהם.
עתה היא נותרה במקומה, אוחזת בנעליה ורגליה שקועות בחול הים. גלים ספוגי קצף שטפו את קרסוליה במחזוריות קבועה. טעם הנשיקה כבש את פיה וחדר לאיבריה. זו לא הייתה נשיקה גסה, כמו ששוקי היה נושק לה בפיו הרווי אלכוהול, שלפניה נשף בפניה עשן סיגריה חריף. היא צעדה לעבר הגלים, השמש סנוורה את עיניה. נפשה הייתה אבודה וחצויה בין העלבון מאחותו שננעץ בה לבין התשוקה לגבר האוהב אותה. ארנון צעד אליה ואחז בכתפיה, “מה את עושה, אווה? כולך רטובה, בואי נחזור לחוף”. קולו היה רווי דאגה.
“לא אכפת לי מכלום, איזה חרא העולם הזה, נמאס לי מהכול”, היא המשיכה ביבבה.
“די, לא מתאים לך, את פנתרה, את חזקה, אווה. תנצחי את כולם”, הוא משך אותה מתוך הגלים אל גזע עץ גדוע שרוע על החוף, מנער את טיפות המים משמלתה. הם פסעו אל המדרכה ונעצרו על יד ספסל. ארנון אחז בנעליה ודחק אותן לרגליה.
“לא משנה מה יהיה ומה יקרה, את יודעת שאת תמיד תהיי חשובה לי”, לחש על אוזנה.
אווה ניסתה למצוא את החיבור בין הכעס והבלבול שלה להכרת התודה שחשה כלפי הצעיר האוהב. היא כרכה את ידיה סביב צווארו ולא חדלה לבכות. הוא, נרגש, הצמיד אותה אל חזהו.
“אני מצטערת, ארנון, כדאי שתיסע, כבר מאוחר. תראה, הנעליים והמכנסיים שלך רטובים. תכתוב לסמי שאתה שומר עליי, תכתוב לו שאתה דואג למשפחה שלו”.
“אל תדאגי, אנחנו בקשר איתו כל הזמן. דרך אגב”, הוא עזר לה לקום, “ביום שישי הבא, כשאחזור מהבסיס, אכנס לבקר את ההורים שלך, סמי הבטיח לשלוח להם חבילה יותר מעניינת”.
בכל פעם ששמעה על אודות אחיה עיניה נצצו. ביקשה לברר פרטים על הביקור הקרוב שלו אך נרתעה. היא תתאפק, היא כבר למדה להתאפק.
בשובה אל הדירה של סימונה, נרגשת מהמפגש עם ארנון, טרודה בעתיד המשותף שלהם, היא הבחינה באופנוע השחור נח למרגלות הדלתות הכחולות. היא נסוגה לאחור, מנסה לחמוק ולדחוק את חששה מהחיזור של אביר נעוריה ולשכוח מתשוקתה אליו. היא הביטה לאחור בעיניים מכווצות. בין שריגי השיחים הירוקים חיפשה את דמותו החמקמקה של שוקי. פניה היו זעופות וכפות ידיה מכווצות כשתי צבתות. שמלת הכותנה שלה, ספוגה במי המלח, דבקה לירכיה, נעליה שרטו את הפצעון בקרסולה. היא פסעה הלוך ושוב עד שמצאה מחסה מאחורי מכונית אפורה.
היא התבוננה בו בסקרנות כשחצה את הכביש בצעדים מדודים, מותיר ריח של מי קולון כבדים שהגיע עד לנחיריה. הוא היה גבוה ובעל כתפיים מרובעות, עיניו שוטטו לכל עבר. ליבה הלם, בגניחה קלה צנחה על המדרכה, נשענת על גב פח זבל, מנסה לעצור את נשימתה. תנועות רגליו היו כבדות יותר, היא שמעה את רחש דילוגו הזריז מעל הכלי השחור שלו, את המצת המדליק את מדורת האש, שפולטת אותו לאוויר השותק של הרחוב.
היא נותרה במקומה, חלצה את נעליה והביטה בענני הנוצה, שהפכו את צבעם לאפור אדמדם, מסתתרים מאחורי השמש השוקעת שם מעבר לים.
באיטיות וברגליים כבדות פסעה אל הדלתות הכחולות, נעלה אותן על בריח ומייד דילגה אל חדרה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אווה בשחור לבן”