החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התשוקה על־פי זֶ'.אַ.

מאת:
מפורטוגלית: מרים טבעון | הוצאה: , | 2019 | 171 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

40.00

רכשו ספר זה:

הרומאן 'התשוקה על־פי זֶ'.אַ.' (1964) היה ספר הסיפורת השביעי של ליספקטור, הסופרת הנערצת של ברזיל. זה סיפור אימה הגוּתי בעל מעמד קנוני, שרבים רואים בו "אחת היצירות הכי חשובות בספרות הברזילאית", וליספקטור־עצמה כתבה שמכל יצירותיה הוא התוֹאֵם ביותר את תביעותיה ככותבת.

זֶ'.אַ. מספרת בו לנמען בדוי על חוויה קיומית מבעיתה ששינתה את כל הבנת החיים שלה. ביום הקודם, לאחר שהמשרתת שלה התפטרה, הלכה לנקות ולסדר את חדרה של זו, חדר שנמנעה מלהיכנס אליו זה שישה חודשים, ולגודל הפתעתה מצאה בו מִדבר של ניקיון. אך כשפתחה את דלת הארון הלבין לבה כמו ששיער מלבין – מולה התנועע ג'וק זקן, "קדמוני", וכשטרקה בבהלה את הדלת נלכד הג'וק בינה לבין דופן הארון, חי, מחצית גופו השתרבבה החוצה, והוא הביט בה בגובה ראשה.

חדורת גועל, היקסמות ותדהמה לא מפסיקה זֶ'.אַ. להסתכל בג'וק וחוֹוה שבר נפשי קיומי. היא מגלה בג'וק את גרעין החיים, החומר הבסיסי שלהם, את הזהות של חייה העמוקים ביותר.

סצנה מזוויעה, אחת היותר מפורסמות בכל הספרות של אמריקה הלטינית – סצנה שקפקא היה משתָבֵץ אילו קרא אותה – מעלה את זֶ'.אַ. למישור של קיום אותנטי, שבו תוכל "להיות מתוך אי־היותה" ולומר: "החיים הוֹוים־להם לי, ואני איני מבינה מה אני אומרת".

מקט: 4-31-6546
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


– – – – – – אני מחפשת, אני מחפשת. אני מנסה להבין. מנסה למסור למישהו אחר את מה שחוויתי ואיני יודעת למי, אבל איני רוצה שמה שחוויתי יישאר אצלי. איני יודעת מה לעשות במה שחוויתי, אני פוחדת משיבוש הארגון העמוק הזה. איני בוטחת במה שקרה לי. האם קרה לי משהו שאני, בשל העובדה שלא ידעתי איך לחוות אותו, חוויתי אותו כמשהו אחר? לזה הייתי רוצה לקרוא שיבוש ארגון, וכך יהיה לי ביטחון להסתכן, מפני שאדע אחר־כך לאן לחזור: לארגון הקודם. לדבר הזה אני מעדיפה לקרוא שיבוש ארגון, כי איני רוצה להכיר בעצמי בתוך מה שחוויתי – אם אכיר בעצמי יאבד לי העולם כפי שהיה לי, ואני יודעת שאיני כשירה לעולם אחר.

אם אכיר בעצמי ואחשיב את עצמי כאמיתית, אהיה אבודה, כי לא אדע היכן לשבץ את ההוויה החדשה שלי – אם אתקדם בחזיונות המקוטעים שלי, יצטרך העולם כולו להשתנות כדי שאמצא בו את מקומי.

איבדתי משהו שהיה מהותי מבחינתי, וכבר אינו כזה. הוא אינו נחוץ לי יותר, כאילו איבדתי רגל שלישית, שעד כה לא אִפשרה לי ללכת, אבל הפכה אותי לחֲצובָה יציבה. את הרגל השלישית הזאת איבדתי. וחזרתי להיות אדם שמעולם לא הייתי. שוב יש לי מה שמעולם לא היה לי: שתי רגליים בלבד. אני יודעת שאך ורק עם שתי הרגליים אני יכולה לצעוד. אבל ההיעדר חסר־התכלית של הרגל השלישית הוא פגם שמבהיל אותי, היא שהפכה אותי למשהו שאני־עצמי יכולה למצוא, ואפילו מבלי שאצטרך לחפש את עצמי.

האם השתבש בי הארגון משום שאיבדתי את מה שלא היה לי צורך בו? בפחדנות החדשה הזאת שלי – פחדנות היא הדבר הכי חדש שקרה לי, היא ההרפתקה הכי גדולה שלי, הפחדנות הזאת שלי היא כר כה נרחב, עד שרק האומץ הרב מביא אותי לקבל אותה – בפחדנות החדשה שלי, שהיא כמו להתעורר בבוקר בביתו של זר, איני יודעת אם יהיה לי אומץ פשוט ללכת. קשה ללכת לאיבוד. קשה כל־כך, עד שככל הנראה אמציא מהר מאוד איזו דרך למצוא את עצמי, גם אם למצוא את עצמי יהיה שוב השקר של מה שאני חיה. עד עכשיו אמרה מציאת עצמי שכבר יש לי מושג מהו אדם, ואני משתבצת בו: באדם המאורגן הזה התגלמתי, ואפילו לא חשתי את המאמץ הגדול של הַבְּנִייה שפירושה לחיות. המושג שגיבשתי בנוגע למהו אדם בא מרגלי השלישית, זו שנטעה אותי בקרקע. אבל עכשיו מה? האם אהיה יותר חופשייה?

לא. אני יודעת שעדיין איני מרגישה חופשייה, ששוב אני חושבת משום שיש לי מטרה למצוא – ולשם זהירות אכנה ‘למצוא’ את הרגע שאגלה דרך יציאה. כי אין לי אומץ רק לגלות דרך כניסה? הו, אני יודעת שנכנסתי, זה כן. אבל נבהלתי, כי איני יודעת לאן מוליכה הכניסה הזאת. וקודם מעולם לא הרשיתי לעצמי להיסחף, אלא אם כן ידעתי לקראת מה.

אתמול, בכל אופן, איבדתי במשך שעות על־גבי שעות את המערך האנושי שלי. אילו היה לי אומץ, הייתי ממשיכה ללכת לאיבוד. אבל אני פוחדת מן החדש, ואני פוחדת לחיות את מה שאיני מבינה – אני רוצה תמיד שיהיה לי לפחות ביטחון שאני חושבת שאני מבינה, איני יודעת להתמסר לחוסר־התמצאות. איך אפשר להסביר שהפחד הכי גדול שלי הוא בדיוק בנוגע לַהֱיוֹת? ועל־כל־פנים, אין דרך אחרת. איך אפשר להסביר שהפחד הכי גדול שלי הוא בדיוק לחיות מה שמתרחש? איך אפשר להסביר שאיני יכולה לשאת רְאִיָה רק משום שהחיים אינם מה שחשבתי אלא משהו אחר – כאילו קודם בכלל ידעתי מה הם! למה רְאִיָה היא שיבוש כזה של ארגון?

והתפכחות מאשליה. אבל מאיזו? אם, אפילו בלי להרגיש, לא כל־כך יכולתי לשאת את הארגון הבקושי־בנוי שלי? אולי ההתפכחות מאשליה היא הפחד לא להשתייך יותר למערכת מסוימת. אם כן, היה צריך לומר זאת כך: הוא מאושר מאוד כי הוא סוף־סוף נטול אשליות. מה שהייתי קודם, לא היה טוב לי. אבל מהלא־טוב הזה ארגנתי את הטוב מכל: את התקווה. מהרע האישי שלי יצרתי את הטוֹב העתידי. האם הפחד עכשיו הוא שדרכי החדשה תהיה חסרת־היגיון? אבל למה איני נותנת לעצמי ללכת בעקבות מה שקורה? יהיה עלי להסתכן בסיכון המקודש של המקריות. ואמיר את הגורל בְּהסתברות.

אבל האם היו התגליות של ימי הילדות כמו במעבדה, שבה מוצאים מה שמוצאים? ואם כך, האם רק כמבוגרת התמלאתי פחד ויצרתי את הרגל השלישית? אבל האם כמבוגרת יהיה לי אומץ יַלְדִי ללכת לאיבוד? ללכת לאיבוד פירושו למצוא ולא לדעת מה לעשות במה שמוצאים. שתי הרגליים שהולכות, בלי השלישית שעוצרת אותך. ואני רוצה להיות עצורה. איני יודעת מה לעשות בַּחֵירות המחרידה שעלולה להרוס אותי. אבל כשהייתי עצורה האם הייתי מרוצה? או שהיה שָׁם, ואכן היה, אותו דבר נכלולי וחסר־מנוחה בשגרה המאושרת שלי כאסירה? או שהיה שם, ואכן היה, אותו דבר פועם, שהייתי רגילה אליו כל־כך, עד שחשבתי שלפעום פירושו להיות אדם. האומנם? כן, גם.

אני נבהלת כל־כך כשאני קולטת שלמשך שעות אבדה לי התְּצוּרָה האנושית שלי. איני יודעת אם תהיה לי אחרת שתמלא את מקומה של זו שאבדה. אני יודעת שיהיה עלי להיזהר לא להשתמש בחשאי ברגל שלישית חדשה, שצומחת אצלי בקלות כמו עשב־בר, ולקרוא לרגל המגינה הזאת “אמת”.

אלא שגם איני יודעת איזו צורה לתת למה שקרה לי. ובלי לתת צורה, שום דבר לא קיים לי. ואם – ואם המציאות היא אכן ששום דבר לא היה קיים?! מי יודע, אולי לא קרה לי שום דבר? אני יכולה להבין רק מה שקורה לי, אבל קורה לי רק מה שאני מבינה – מה אני יודעת על השאר? השאר לא היה קיים. מי יודע, אולי שום דבר לא היה קיים! מי יודע, אולי קרתה לי רק התפרקות איטית ומתמשכת? ואולי זה המאבק שלי נגד ההתפוררות הזאת: לנסות עכשיו לתת לה צורה? צורה מַתווה קווי מִתאר לכאוס, צורה מעניקה מבנה לחומר האַמוֹרפי – החיזיון של בשר אינסופי הוא החיזיון של המשוגעים, אבל אם אחתוך את הבשר לנתחים, ואחלק אותם לפי ימים ולפי רעבוֹנוֹת – אזי הוא לא יהיה יותר האבדון והשיגעון: הוא יהיה שוב החיים בלבושם האנושי.

החיים בלבושם האנושי. יותר מדי שיוויתי אנושיות לחיים.

אבל מה אעשה עכשיו? האם עלי להישאר עם החִיזָיון במלואו, גם אם פירוש הדבר שתהיה לי אמת לא־מובנת? ושמא אשַׁווה צורה לָאַיִן, וזו תהיה דרכי להטמיע לתוכי את התפוררותי־שלי? אבל אני כל־כך לא ערוכה להבין. קודם, בכל פעם שניסיתי, היו מגבלותי גורמות לי תחושה פיזית של אי־נוחות, כל התחלה של מחשבה בי היתה נתקלת מיד בַּמצח. בשלב מוקדם נאלצתי להכיר, מבלי להתלונן, בַּגבולות של תבונתי הדלה, והייתי חוזרת בי. ידעתי שנגזר עלי לחשוב רק מעט, החשיבה ההגיונית היתה כובלת אותי בתוך עורי. איך אחנוך איפוא בתוכי עכשיו את החשיבה? ואולי רק החשיבה תציל אותי, אני פוחדת מן התשוקה.

אם כבר עלי להציל את יום המחר, אם כבר צריכה להיות לי איזו צורה, כי איני חשה שיש לי כוח להישאר לא־מאורגנת, אם כבר אין מנוס ועלי למסגר את הבשר המפלצתי האינסופי ולחתוך אותו לנתחים ההולמים את ממדי הפה שלי ואת ממדי הראִייה של עינַי, אם כבר אין מנוס מכניעה לְצורך בְּצוּרה, שמקורו באימה שלי להישאר נטולת גבולות – שלפחות יהיה לי אומץ לאפשר לצורה הזאת להיווצר בכוח עצמה, כעין קרום שמתקשה מעצמו, לאפשר לערפילית האש להצטנן ולהיות לְאדמה. ושיהיה לי האומץ הרב לעמוד בפני הפיתוי להמציא צורה.

המאמץ הזה שאעשה עכשיו, להעלות אל־פני השטח משמעות, תהיה מה שתהיה, המאמץ הזה יהיה קל יותר אם אעמיד פנים שאני כותבת למישהו.

אבל אני חוששת להתחיל לחבר טקסט כדי שיבין אותי אותו מישהו דמיוני, אני חוששת להתחיל “לייצר” משמעות באמצעות שיגעון כבוש, שעד אתמול היה דרכי השפויה למצוא את מקומי באיזו מערכת. האם יהיה עלי לאזור אומץ להשתמש בלב לא מוגן ולהתחיל לדבר אֶל השום־כלום ואל שום־איש? כמו שילד חושב אֶל השום־כלום? ולהסתכן בכך שיד המקרה תמחץ אותי.

איני מבינה מה שראיתי. וגם לא ממש יודעת אם ראיתי, מאחר שבסופו של דבר עיני לא התבדלו מהדבר שנראָה. רק באמצעות רטט לא־צפוי של שורות, רק באמצעות אַנומַליה בהמשכיות הלא־מופסקת של הציביליזציה שלי, התנסיתי להרף־עין בַּמוות המְחיה. המוות החד שגרם לי למשש את המארג האסור של החיים. אסור לומר את שמם של החיים. ואני כמעט אמרתי אותו. כמעט לא הצלחתי להתיר את עצמי מן המארג שלו, וזה היה עלול להיות הרס התקופה שלי בתוכי.

אולי מה שקרה לי הוא הבנה – וכדי להיות אמיתית עלי להמשיך לא להגיע לרמתה, עלי להמשיך לא להבינהּ. כל הבנה פתאומית דומה מאוד לאי־הבנה חריפה.

לא. כל הבנה פתאומית היא בסופו של דבר גילוי של אי־הבנה חריפה. בכל רגע שבו אתה מוצא, אתה הולך לאיבוד לעצמך. אולי מה שקרה לי היה הבנה שהיא טוטלית כל־כך עד שהיא כמו אי־ידיעה, וממנה אצא תמה ותמימה כמו שהייתי קודם. שום הבנה שלי לעולם לא תגיע לרמת ההבנה הזאת, כי החיים הם בסך־הכל הרמה שאליה אני יכולה להגיע – המישור היחיד שלי הוא מישור החיים. אלא שעכשיו, עכשיו ידוע לי סוד. שאותו אני כבר שוכחת, אה, אני מרגישה שאני כבר שוכחת…

כדי לדעת אותו שוב, אצטרך עכשיו למות־מחדש. והידיעה תהיה אולי הרצח של הנפש האנושית שלי. ואיני רוצה, איני רוצה. מה שעוד יוכל להציל אותי יהיה התמסרות לאי־ידיעה חדשה, זה יהיה אפשרי. כי בעוד אני נאבקת לדעת, הפכה אי־הידיעה החדשה שלי, שהיא השִׁכחה, למקודשת. אני כוהנת וֶסטָה של סוד שכבר איני יודעת מה הוא היה. ואני משרתת את הסכנה שנשכחה. ידעתי מה שלא יכולתי להבין, פי נשאר חתום, ונותרו לי רק פרגמנטים לא מובָנים של ריטואל. אם כי בפעם הראשונה אני מרגישה שהשִׁכחה שלי סוף־סוף מגיעה לרמת העולם. אה, ואפילו איני רוצה שיוסבר לי משהו שכדי שיהיה מוסבר יצטרך לצאת מתוך עצמו. איני רוצה שיוסבר לי משהו ששוב יזדקק לאישור אנושי כדי להתפרשׁ.

חיים ומוות היו שלי, ואני הייתי מפלצתית. היה לי אומץ של סהרורי שפשוט הולך. במשך שְׁעות האבדון היה לי אומץ לא לחבר ולא לארגן. ובעיקר, אומץ לא לחזות מראש. עד אז לא היה לי אומץ להניח לְמה שאיני מכירה להנחות אותי, ולהנחות אותי לקראת מה שאיני מכירה: הצְפיות־מראש שלי התנו את מה שאראה. הן לא היו ראִיות־מראש של חיזיון: הן כבר היו בַּמידה של אמצעֵי־הזהירות שלי. הציפיות שלי סגרו לי את העולם.

עד שלמשך שעות ויתרתי. ובשם אלוהים, קיבלתי מה שלא רציתי. לא לאורכו של ערוץ נחל צעדתי – תמיד חשבתי שמציאה תהיה פורייה ולחה כמו ערוצי נחלים. לא הבאתי בחשבון שזו תהיה ההחמצה הגדולה.

האם כדי להמשיך להיות אנושית יהיה הקורבן שלי לשכוח? עכשיו אדע לזהות על פניהם הרגילות של אנשים אחדים ש- שהם שכחו. ואינם יודעים עוד ששכחו מה ששכחו.

אני ראיתי. אני יודעת שראיתי משום שלא הענקתי למה שראיתי את המשמעות שלי. אני יודעת שראיתי – משום שאיני מבינה. אני יודעת שראיתי – משום שאין שום תועלת במה שראיתי. שְׁמע, יהיה עלי לדבר, משום שאיני יודעת מה לעשות במה שחוויתי. עוד יותר גרוע: איני רוצה את מה שראיתי. מה שראיתי מנתץ את חיי היום־יום שלי. סלח לי שאני מוסרת לך את זה, בהחלט הייתי רוצה לראות משהו טוב יותר. קח את מה שראיתי, חלץ אותי מן המראֶה המיותר שראיתי, ומן החטא המיותר שלי.

אני מבוהלת כל־כך עד שאוכל לקבל שהלכתי לאיבוד רק אם אדמיין שמישהו נותן לי יד.

לתת יד למישהו היה תמיד מה שציפיתי מהשמחה. פעמים רבות לפני שאני נרדמת – באותו מאבק קטן לא לאבד את ההכרה ולהיכנס לעולם רחב יותר – פעמים רבות לפני שאני אוזרת אומץ ללכת לקראת מרחבי השינה, אני מעמידה פנים שמישהו נותן לי יד, ואז אני הולכת, הולכת לקראת היעדר הצורה העצום שהוא השינה. וכאשר בכל־זאת אין לי אומץ, אני חולמת.

ההליכה לקראת השינה דומה כל־כך לאופן שבו עלי ללכת עכשיו לקראת חירותי. ההתמסרות לְמה שאיני מבינה תהיה הַצָבַת עצמי על סף האַיִן. סתם הליכה, וכמו עיוורת אבודה בְּשדה. הדבר העל־טבעי הזה שהוא לִחיות. הלִחיות שאילפתי כדי שיהפוך לְמוּכָּר. הדבר האמיץ הזה שיהיה התמסרותי, והוא כמו לתת יד לידו רדופת הרפאים של האלוהים, ולהיכנס לַדבר חסר־הצורה הזה שהוא גן־עדן. גן־עדן שאני איני רוצה!

בעודי כותבת ומדברת יהיה עלי להעמיד פנים שמישהו מחזיק את ידי.

הו, לפחות בהתחלה, רק בהתחלה. ברגע שאוכל לוותר על היד, אלך לבדי. לעת־עתה אני חייבת להחזיק את היד הזאת, ידךָ – גם אם לא אצליח להמציא את פניך ואת עיניך ואת פיך. היד הזאת, אף־על־פי שהיא כרותה, אינה מבהילה אותי. המצאתה באה מתוך תפיסת אהבה, שבה היד כאילו באמת מחוברת לְגוף אשר אם אני לא רואה אותו, זה רק מחוסר יכולת לאהוב עוד יותר. לא הגעתי לרמה שבה אני מסוגלת לדמיין אדם שלם, מפני שאני איני אדם שלם. ואיך אדמיין פָּנים אם איני יודעת לאיזו הבעת־פנים אני זקוקה? ברגע שאוכל לוותר על ידך החמה, אלך לבדי וּבְאֵימה. האימה תהיה באחריותי, עד שתושלם המטמורפוזה והאימה תיהפך לבהירוּת. לא הבהירוּת הנולדת מכמיהה ליופי ולמוסריוּת, שאליה התכוונתי קודם אפילו מבלי לדעת; אלא הבהירוּת הטבעית של מה שקיים, והבהירוּת הטבעית הזאת היא שמבעיתה אותי. אם כי אני יודעת שהאימה – האימה היא אני־עצמי מול הדברים.

לעת־עתה אני ממציאה את נוכחותך, כמו שיום אחד גם לא אדע להסתכן ולמות לבדי, למות הוא הסיכון הכי גדול, לא אדע לעבור אל המוות ולעשות את הצעד הראשון בַּהיעדר הראשון מעצמי – גם באותה שעה אחרונה וכל־כך ראשונה אמציא את נוכחותך האלמונית, ואִתך אתחיל למות, עד שאוכל ללמוד לבדי לא להתקיים, ואז אשחרר אותך. לעת־עתה אני אוחזת בך, וחייך האלמוניים והחמימים הם הארגון האינטימי היחיד שלי, אני, שבלי ידך ארגיש עכשיו מושלכת במרחב העצום שגיליתי. בְּמרחב האמת?

אלא שלאמת מעולם לא היתה משמעות מבחינתי. לאמת אין משמעות מבחינתי! לכן חששתי מפניה ואני חוששת מפניה. חסרת־אונים אני מוסרת לך הכל – כדי שתעשה מזה משהו שמח. האם מפני שאני מדברת אליך אבהיל אותך ואאבד אותך? אבל אם לא אדבר, אאבד את עצמי, וכשאאבד את עצמי אאבד אותך.

לאמת אין משמעות, רחבוּת העולם מכווצת אותי. מה שכנראה ביקשתי, ובסופו של דבר קיבלתי, הותיר אותי נזקקת כמו ילד המתהלך לבדו על־פני האדמה. כה נזקקת, שרק אהבת היקום כולו כלפַּי תוכל לנחם אותי ולמלא אותי, רק אהבה כזאת, אשר תרטיט את התא־ביצה של הדברים במה שאני קוראת לו אהבה. במה שלמען האמת אני רק קוראת לו, אבל איני יודעת את שמו.

האם מה שראיתי זאת אהבה? אבל איזו מין אהבה זאת, שהיא עיוורת כמו אהבתו של תא־ביצה? זה מה שזה היה? האֵימה ההיא, האם היתה אהבה? אהבה ניטרלית עד כדי – לא, עדיין איני רוצה לדבר אֶל עצמי, לדבר עכשיו יחיש משמעות, כמו מי שנחפז לקפוא במקומו בַּביטחון המשתק של רגל שלישית. או שבעצם אני רק דוחה את תחילת הדיבור? מדוע איני אומרת דבר ורק מושכת זמן? מתוך פחד. דרוש לי אומץ כדי שאעז להסתכן בניסיון להפוך לקונקרטי את מה שאני מרגישה. כאילו היתה בידי מטבע ולא ידעתי באיזו ארץ יש לה ערך.

יידרש אומץ כדי לעשות מה שאני עומדת לעשות: לומר. ולהסתכן בהפתעה האדירה שארגיש נוכח דלותו של הדבר הנאמר. רק אומר אותו, וכבר יהיה עלי להוסיף: זה לא זה, זה לא זה! אבל צריך גם לא לפחוד מהמגוחך, תמיד העדפתי את הפחוֹת על־פני היותר מתוך פחד גם מן המגוחך: אלא שקיימים ייסורי הבושה. אני דוחה את השעה שבה אדבר אל עצמי. מתוך הפחד?

ומתוך כך שאין לי מלה שאוכל לומר.

אין לי מלה שאוכל לומר. אז למה איני שותקת? אבל אם לא אדחף את המלה בכוח, יטביע אותי האֵלם לעד בין הגלים. המלה והצורה יהיו הקרש שעליו אצוף על־פני נחשולים של אֵלם.

ואני דוחה את ההתחלה גם מפני שאין לי מדריך. סיפורם של נוסעים אחרים מספק לי מעט מאוד עוּבדות על המסע: כל המידע לקוי להחריד.

אני מרגישה שלאט־לאט אוחזת בי תחילתה של חירות… כי עד עכשיו מעולם לא היה לי חשש מועט כל־כך מחוֹסר טעם טוב: כתבתי “נחשולים של אֵלם”, דבר שקודם אף־פעם לא הייתי אומרת, מפני שתמיד כיבדתי את היופי ואת האיפוק המהותי שלו. אמרתי “נחשולים של אֵלם”, לבי קד בענווה, וזה מקובל עלי. האם סוף־סוף אבדה לי מערכת שלמה של טעם טוב? אבל האם זה הרווח היחיד שלי? כמה עצורה הייתי צריכה להיות כדי להרגיש עכשיו יותר חופשייה אך ורק מפני שאיני חוששת יותר מחוסר אסתטיקה… עדיין איני חשה מה עוד הרווחתי. מי יודע, אולי לאט־לאט אקלוט את זה. לעת־עתה העונג הצנוע הראשון שאני חשה הוא להיווכח שאבד לי הפחד מפני המכוער. והאיבוד הזה טוב כל־כך. ממש מתוק.

אני רוצה לדעת מה עוד הרווחתי כשאיבדתי. לעת־עתה איני יודעת: רק כשאֲחַיֶה את עצמי אֶחיה.

אבל איך אֲחַיֶה את עצמי? אם אין לי מלה טבעית לומר. האם יהיה עלי ליצור את המלה כאילו אני יוצרת את מה שקרה לי?

אני אצור את מה שקרה לי. רק משום שאת החיים אי־אפשר לספר. את החיים אי־אפשר לחיות. יהיה עלי ליצור מעל לחיים. ומבלי לשקר. ליצור כן, לשקר לא. יצירה אינה דמיון, אלא נטילת הסיכון הגדול של אחיזה במציאות. הבנה היא יצירה, דרכִּי היחידה. אצטרך להתאמץ ולתרגם אותות טלגרף – לתרגם את הלא־מוּכָּר לשפה שאיני מכירה, ואפילו מבלי להבין כלל מה ערכם של האותות. אדבר בשפה הסהרורית הזאת, שאילו הייתי ערה, היא לא היתה שפה.

עד שאצור את האמת של מה שקרה לי. אה, זה יהיה שרבוט יותר מכתיבה, כי אני משתדלת להגיע לְשִׁעתוק יותר מאשר לְהבעה. פחות ופחות אני זקוקה להביע. גם זה אבד לי? לא, גם כשפיסלתי השתדלתי רק לשעתק, ורק באמצעות הידיים.

אלך לאיבוד בתוך אֵלם האותות? כן, אלך לאיבוד, כי אני יודעת איך אני: אף־פעם לא הצלחתי לראות בלי להזדקק מיד ליותר מלראות. אני יודעת שאתחלחל כמו אדם שהיה עיוור ולבסוף פקח את עיניו וראה – אבל ראה מה? משולש אילם ולא־מובן. האם יוכל האדם הזה לחשוב שכבר אינו עיוור רק משום שהוא רואה משולש לא מובן?

אני שואלת את עצמי: אם אביט בחשכה באמצעות זכוכית מגדלת, האם אראה יותר מאשר את החשכה? הזכוכית המגדלת אינה חודרת את החשכה, היא רק חושפת אותה יותר. ואם אביט בַּבּהירוּת באמצעות זכוכית מגדלת, אוכה בְּהלם כשאראה רק יֶתר בהירוּת. ראיתי, אבל אני עיוורת כמו שהייתי קודם, כי הבחנתי במשולש לא־מובן. אלא אם כן אשתנה גם אני לַמשולש שיזהה במשולש הלא־מובן את המקור שלי־עצמי ואת הישָׁנוּתי.

אני משהה. אני יודעת שאת כל מה שאני אומרת אני אומרת רק כדי להשהות – להשהות את הרגע שבו יהיה עלי להתחיל לומר, מתוך ידיעה שלא נותר לי עוד מה לומר. אני משהה את שתיקתי. האם כל חיי השהיתי את השתיקה? אבל עכשיו, מתוך זלזול במלה, אולי סוף־סוף אוכל להתחיל לדבר?

אותות הטלגרף. העולם סְמוּר אנטנות, ואני קולטת את האות. אוּכל לעשות רק את התעתיק הפונטי. לפני שלושת־אלפי שנים אבדו עשתונותי, ומה שנותר ממני היו פרגמנטים פונטיים. אני עיוורת יותר מאשר קודם. כן, ראיתי. ראיתי, ונבהלתי מהאמת הגסה של עולם, אשר הדבר הכי מזוויע בו הינו שהוא כה חי, עד שכדי להודות כי אני חיה כמותו – והתגלית הכי גרועה שלי היא שאני חיה כמותו – יהיה עלי להעלות את תודעת החיים החיצוניים שלי לדרגת פשע נגד חיי האישיים.

בשביל המוסריות העמוקה הקודמת שלי – המוסריות שלי היתה הרצון להבין, וכיוון שלא הבנתי, סידרתי את הדברים, ורק אתמול ועכשיו גיליתי שתמיד הייתי מוסרית עמוקות: אני הסכמתי לקבל רק את הסוֹפיוּת – בשביל המוסריות העמוקה הקודמת שלי, אותו גילוי שאני חיה באותה גולמיות של האור הגולמי הזה שלמדתי אתמול, בשביל אותה מוסריות שלי, התִּפארת הקשה של היותי חיה הינה הזוועה. קודם חייתי בְּעולם בלבושו האנושי, אבל האם מה שחי גרידא מוטט את המוסריות שהיתה לי?

שכן לְעולם שכל־כולו חי יש כוח של גיהינום.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “התשוקה על־פי זֶ'.אַ.”