החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רפובליקה 65

מאת:
הוצאה: | 2016-11 |
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

ירו בקֶנֵדי!" אבא שלי אף פעם לא מרים את הקול. הכמעט־התפרצות שלו גורמת לי להרים את העיניים מהספר ולהסתכל עליו. הוא נראה נרגש. העובדה שמישהו ירה בנשיא של המעצמה האימפריאליסטית הריאקציונרית לא מהווה בעיני סיבה מספיק טובה לנטוש את ג'יין, מה גם שהקריין כבר עבר לדווח על הצלחות בקציר החיטה…" הימים — ימי ההתאוששות ממלחמת העולם השנייה. המקום — עיירה חבויה בינות גבעות ירוקות בצפון רומניה. תינוקת נולדת במפתיע לזוג הורים שעברו תלאות של שתי מלחמות עולם. על רקע החלום הגדול לעלות לארץ ישראל, גדלה הילדה היהודייה חדת החושים ולומדת את חוקי ההישרדות: מה מותר להגיד ומה אסור; עם מי מותר להתיידד ועם מי אסור להתרועע; מה מצופה ממנה ומה היא מצפה מעצמה. ככל שהשנים נוקפות, הפער בין העולמות, ההולך וגדל, מצמיח מתוכו אישה חריפת מבט ומלאת תעוזה. במכחול מדויק להפליא, שלא מוותר ולו לרגע על המעוף הלירי, מגולל הרומן דיוקן משפחתי מרתק, השולח את זרועותיו ההיסטוריות קדימה ואחורה לכדי מניפה מרשימה ורבגונית של יהדות רומניה, תרבות שלמה ומופלאה שחדלה להתקיים בארץ שהתרוקנה מיהודיה. ובד בבד, באופן מעורר השתאות והזדהות, עולה ומתעצב קולה של ריקה עצמה, כילדה ההופכת לנערה ולבוגרת, קול ייחודי, מלא הומור וחמלה, שאינו חדל, ולו לרגע, לחלום את חלומותיו שלו וליצור מתוכם.

מקט: 978-1-61838-775-2
מסת"ב: 978-1-61838-775-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


לפני הכול

גורל אִמי נקבע ברגע שנולדה. אחותה, שהגיחה מיד אחריה, או אולי נולדה לפניה, ואולי היא עצמה, הרגה את אִמן, הנערה שרק תשעה ירחים קודם לכן הפכה לאישה, ואולי הרגו אותה שתיהן יחד.

מחוץ לחדר, מבוהל, המתין הנער — הבעל, האבא, האלמן — מי שכל התארים ניחתו עליו בזה אחר זה, מהר מכדי להכילם.

מעולם לא ניתק חבל הטבור שלי מן החדר ההוא, ששכן מאחורי בית המרזח, שם השתכרו הכפריים ממשקאות מהולים במים שמכרו הבעלים כדי לפרנס את שש בנותיהם. וגם את זו שנולדה עכשיו, היתומה — לא, לא את שתיהן, רק אחת, כי צריך לחלק את הנטל עם הזקנים מהצד השני, ואת הנער צריך לשחרר, עליו להמשיך בחייו, להתחתן ולהתחיל מחדש. אי־אפשר להפיל את גידול התאומות על כתפי ילד בן תשע־עשרה.

אמי נולדה בתענית אסתר תרס"ד. אני בִּתה, אסתר, כך אני רשומה בפנקס הקהילה של בית הכנסת בעיר פאלטיצ'ני שבצפון רומניה. אני נושאת את שם סבתי. לא זאת שמתה בלידה, האחרת, שגורלה לא היה פחות אכזר. על התאריך העברי לא ידעתי כלום, בקושי ידעתי מה זה. רק ידעתי שיום ההולדת של אמי חל ביום האחרון בפברואר של השנה הלועזית המעוברת. לאמי יש יום הולדת פעם בארבע שנים.

ואני חוזרת לשם.

 

29 בפברואר 1904.

אני יכולה להרגיש איך הקור חותך את פניי. פתיתים לבנים חוצים את החושך, מציירים קווים אלכסוניים, מתפתלים, מתמהמהים, מתפרעים, עוד רגע נוחתים על החופה המפוארת שמכסה את עליבות העיירה. אין פנסי רחוב. פה ושם אור עששית מאיר חלון בית ומסמן את תוואי הסמטה. השלג הטרי חורק תחת לסוליות מגפיי. הבל פי מרטיב את צעיף הצמר העוטף את פניי. רק העיניים והאף נתונים לחסדי הכפור. כמו מגדל אור מתעתע מאותת בית המרזח בכל פעם שהדלת נפתחת וגבר מתנדנד יוצא לרחוב. שובל האדים אחריו מתפוגג מיד באוויר הקפוא.

אני מסתכלת מבעד לחלון, מנסה לחדור את זיגוג הקרח ואת מסך עשן הסיגריות. מעבר לדלפק, סבא רבא, ישראל כהן, מוזג משקה בכוס קטנה מזכוכית עבה. עיניו מתרוצצות חסרות סבלנות. בכל כמה שניות הוא מביט אל הדלת המובילה למגורים. שקט בחוץ. הינומת אֵבֶל לבנה נארגת אט־אט על צעיפי, על כתפיי, נשזרת בריסיי. את הרעש מבפנים איני שומעת, כמו צופה בסרט אילם, כזה שיגיע לעיירה רק בעוד עשור או שניים. מדי פעם מישהו פותח את הדלת ויוצא לרחוב, ואפשר לשמוע את בליל הצעקות, הצחוקים ונקישות הכוסות. אני רואה את אלה המתנדנדים בדרכם הביתה — איכרים לבושים במעילי עור, הפרווה העבה מציצה מתוך תפרים גסים ומקצות השרוולים. ריח אלכוהול ממלא את האוויר לרגע ושוב נעטף הכול בשקט הקפוא, הבתולי.

נערה פורצת מתוך הבית. היא מדברת ובוכה. סבא רבא מוריד את הסינר ומניח אותו על משטח הפח הרטוב המכסה את הדלפק. ידיו מתרוממות ונפרשות לצדדים, נעות קדימה־אחורה. הוא הודף את כולם לכיוון היציאה. קריאות מחאה ממלאות את הרחוב. כלום לא עוזר. הדלת ננעלת, החלונות מוגפים בתריסי ברזל.

אני בתוך הבית, בפרוזדור, מחכה עם כולם. סבתא רבתא בוכה ללא קול. הבכי מרעיד את בשר הגוף המלא. הבנות מכונסות, מתחבקות, מחזיקות ידיים. סבא שלי יושב על כיסא, לבד, אבוד מכדי לשאת את הראש אל המיילדת ואל שני הצרורות שבזרועותיה. סבתא רבתא מושיטה לי את היד ולוקחת אותי לחדר שסבתי בלומה גססה בו. היא תמות בעוד כמה שעות. צרור אחד יישאר בבית הזה, האחר יעזוב עם ההורים של הנער — סבי — את הבית, את העיירה, את היבשת. לעולם לא ישובו. אחותה התאומה של אמי תיעלם לנצח. הנער יתחתן ויקים משפחה חדשה. העולם ייסגר על אמי. היא תשרוד. לא יותר.

אימא

שנה לאחר מותה של בלומה שוב הוזעקה המיילדת אל בית המרזח. שוב הוברחו הלקוחות ויצאו רוטנים לחפש מסבאה של ז'יד אחר. סבא רבא ישב על הכיסא שיעקב, חתנו, ישב בו לפני שנה, והבנות הגדולות רצו הנה והנה והביאו מים חמים ומגבות, לפי פקודות המיילדת.

לאה זחלה ביניהם, סקרנית ומפוחדת. מדי פעם זכתה למבט חסר סבלנות מאחיותיה הגדולות. "זוזי! מה את מסתובבת בין הרגליים?" סבא רבא גער בהן: "מה אתן רוצות ממנה? היא רק תינוקת! קום מיידלע, קום צום טאטע!"[1] הוא פתח את זרועותיו. לאה קמה על הרגליים. בשני צעדים מהוססים הצליחה להגיע ולאחוז בברכי סבהּ. "טא-טע טא-טע," התחברו ההברות למילה. סבא רבא אסף אותה אל חזהו. לאה התמסרה לחיבוק והניחה את ראשה על כתפו.

הפעם הכול התרחש כשורה. המיילדת יצאה מחויכת. "ס'איז א מיידלע," הכריזה, "און די מאמע איז גוט."[2] הבנות הצטופפו סביבה, סקרניות לראות את האחות החדשה. סבא רבא נשם לרווחה. יהודי מאמין היה. הודה לבורא עולם על מה שנתן, השלים עם מה שלקח. שמץ אכזבה הסתנן אל לבו — גם הפעם לא זכה בבן — אבל הוא גירש אותו מהר, בדיוק כמו שיעשה אבא שלי ארבעה עשורים ושלוש שנים מאוחר יותר, כשאיוולד אני.

לתינוקת החדשה קראו חנה. לא בלומה. דמות הבת הבכורה טבועה עדיין ברשתית העין של בני הבית. ולאה הייתה שם כל הזמן, תזכורת לחלל שנוצר עם בואה לעולם. היא גדלה כמו כולן, סבורה הייתה שיש לה חמש אחיות גדולות ואחת קטנה, אך עננת ניכור ועצב שכנה דרך קבע בין כותלי הבית. בחושיה הרגישה אמי בזרוּת עוד לפני שידעה את שורשיה.

עם חנה זה היה אחרת. סוף־סוף הייתה ללאה אחות קטנה משלה. חנה חייכה אליה חיוך חף מזיכרונות, העריצה אותה, הלכה אחריה. הן גדלו יחד, שיחקו יחד, קשורות היו זו בזו — כמו תאומות, כך אמרו — ואנחה גדולה נפלטה לאוויר ממעמקי המקום שסודות וגעגועים שוכנים בו.

בבית המרזח הקטן המשיכו הגויים לבזבז את כספי המכירה של הבהמות או סתם להתחזק לפני השיבה הביתה, הרי הגויים — ידעו כולם — כלל לא צריכים סיבה כדי לשתות ולהשתכר. הילדוֹת הגדולות עזרו גם הן במלאכת ההשקיה ולמדו למהול את השֵׁכָר במים, כי גוי שיכור ממילא לא מבין מה הוא שותה.

בינתיים היגרו הוריו של יעקב גלר עם התינוקת האחרת אל מעבר לים. יעקב, או כפי שכולם קראו לו — ינקו, התחתן והקים משפחה חדשה. הוא המשיך להתגורר בשכנוּת למשפחת אשתו המנוחה, אך העדיף לשכוח כל זיכרון הקשור אליה. מדי פעם שלחו את לאה הקטנה להשאיל או להחזיר דבר־מה. לפעמים בעל הבית עצמו פתח את הדלת.

"שלום, אדון גלר, אימא שלחה אותי…"

"בבקשה, אין בעד מה, מסרי ד"ש לאימא ולאבא!"

כשמלאו ללאה שש קנתה סבתהּ־אמהּ בד כחול כהה רך ונעים למגע, וחתיכת פשתן לבן. גם סרט משי רחב וצחור קנתה סבתא רבתא שלי. היא לקחה את לאה לתופרת. זאת הופתעה למראה הבדים החדשים. בדרך כלל הביאו לה בגדים לתיקון, שמלות שעברו מאחות לאחות ולפעמים אפילו מעילים, את אלה פרמה ותפרה שוב מצִדם השני. לא הפעם. "למה לה כן ולנו לא?" התלוננו האחיות, אבל סבתא רבתא עמדה על שלה. "הכול חדש! אף אחד לא ירחם על היעסוימע[3] שלנו!"

הבד הכהה הפך לשמלה עם שרוולים ארוכים, עם חגורה למותניים וכפתור שנרכס מאחור, צמוד לצוואר. התופרת נדרשה לגזור את הבד יותר ממידותיה של הילדה, ולהשאיר שוליים מספיקים כדי להרחיב את הבגד בשנים הבאות. מהפשתן הלבן תפרו לאמי סינר עם כפלים, ואִמרות רחבות מסולסלות בצדדים. גם צווארון לבן עם סיומת מלמלה עדינה תפרו לה.

ביום הראשון ללימודים יצאו מוקדם בבוקר מביתן ילדה עם פרפר משי לבן על הראש ואמה. בית הספר הישראלי־רומני החדש "קולטורה" היה גאוות הקהילה היהודית, שמנתה כאלף נפשות, יותר ממחצית אוכלוסיית חארלאו. השלטונות אישרו את הקמתו בתנאי שיתנהל על פי הכללים של בתי הספר הממלכתיים, עם תוכנית לימודים אחידה ורישום תלמידים מסודר. אף שבית הספר יועד לבנים בלבד, במהרה התווספו אליו הבנות וכולם למדו יחד.

המבנה, דמוי טירה, התנוסס על שתי קומותיו חמור סבר ושומר מרחק מבתי העסק ובתי המגורים חסרי האופי שבסביבתו. שתי כניסות קבעו את ההיררכיה של המקום: הכניסה הראשית, בקצה שביל רחב בינות שורות עצי פרי, הייתה מיועדת למורים בלבד. לאה ואמה נכנסו דרך הכניסה האחורית עם ילדים והורים שכמותן פחדו מן המקום שראו לראשונה מבפנים. הן מצאו עצמן בתוך אולם גדול. דלתות עץ נפתחו לכיתות גדולות ומוארות היטב.

המורה הושיבה את התלמידים שניים־שניים על הספסלים המחוברים לשולחנות, ולפני שקראה לראשונה את השמות הסבירה את כללי ההתנהגות בכיתה: לשבת בשקט עם הידיים מאחורי הגב. רק מי ששומע את שמו ירים אצבע ויגיד בקול ברור "נוכח!"

אחר כך פתחה מחברת ענקית שעל כל אחד מדפיה היו רשומים שלושה שמות בלבד, והחלה לקרוא.

אמי חיכתה לשמוע את שמה. לאה אחרת נקראה, אחת בשם גלר לאה. היא הביטה סביב, מחפשת את לאה השנייה. אף אחת לא הגיבה.

המורה פנתה אליה: "לאה, למה את לא מרימה את האצבע?"

"אני לא גלר לאה, אני כהן לאה," ענתה.

"לא," אמרה המורה, "רשום כאן: שם האבא — יעקב גלר, כהן זה הסבא שלך!"

היא פרצה בבכי ורצה הביתה, היישר אל תוך זרועותיה של האישה שכבר לא הייתה אמה. הדודות הצטופפו מסביב ולא דיברו. רק חנה'לה חיבקה וליטפה ולא הבינה.

ואז סיפרו לה הכול. חייה של אמי הוחתמו לתמיד.

מאז חזרה אמי לבית הספר והרימה אצבע בכל פעם שקראו את השם "גלר לאה". לפעמים חלפה על פני ינקו גלר ברחוב ובירכה אותו בנימוס: "שלום, אדון גלר." הוא הנהן בראשו והמשיך לדרכו, לפעמים לבד, לפעמים עם אשתו וילדיו. היא לא התעניינה בהם. גם על אחותה התאומה לא שאלה. אפילו את שמה לא ביקשה לדעת.

במקום זה שקעה בקריאה. הספרים המתיקו לה את בדידותה. כשגדלה קצת, בנה לה סבה ארגז קטן מעץ, ושם שמרה את הספרים, במיוחד את הרומנים שאהבה לקרוא בהם. את הארגז נעלה במנעול כדי שאף אחד לא יחטט בו. גם ככה הדודות לעגו לה.

בלילות קראה לאור העששית עד שפקדו עליה לכבות, אז הייתה ממשיכה לשכב בעיניים פקוחות, חולמת להיות מורה לצרפתית. את השפה לא ידעה, אך הצלילים שקלטה פה ושם הקסימו אותה.

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה ושמה קץ לחלומותיה. בית הספר "קולטורה" הפך בית חולים שדה, ובכך תמו שנות לימודיה של אמי. כל חלומותיה נגנזו בארגז העץ הנעול.

אבל היא לא שכחה.

כשמלאו לי ארבע, שלחה אותי אמי ללמוד צרפתית באופן פרטי אצל הגננת שלי, הגברת סוֹקוֹליאָנו:

 

Quand trois cannes vont au champ

La première va devant.

La deuxième suit la première

La troisième est la derrière…[4]

הייתי שרה לאמי והיא הייתה נאנחת. לפעמים הייתה מספרת שפעם הייתה מורה לצרפתית. היא לא הייתה שקרנית. תכונות אחרות שלה מיררו את חיינו ואמללו את שלה — היה זה רגע של חסד שעשתה לעצמה, הפכה חלום למציאות.

שנות המלחמה חלפו ואִתן שנות ילדותה של אמי. היא גדלה והפכה נערה נאה, עם עיניים כחולות, חזה מלא, רגליים חטובות ושֵׂער ארוך בצבע דבש קלוע בצמה.

ובאחד הימים הגיע אל הבית הסמוך בחור צעיר מהכפר לֶספְזי, מרחק עשרים קילומטרים מהעיירה חארלאו. הביט הנער בחצר השכנים ושאל: "מי הבחורה עם הצמה היפה?"

לפני שנרקמה ההיכרות, נאלץ הבחור לחזור אל ביתו, אל אמו האלמנה. בן בכור היה, והיו לו אחיות ואח קטנים ממנו. היה עליו לפרנס ולהשגיח.

האם כך היה או שמא הייתה זאת מעשייה נוספת שאמי בדתה מלבה?

כשהגיעה לפרקה — וגם עברה את הגיל המקובל לנישואים — החלו סבתא וסבא לדאוג. כסף לא היה וחנה עוד לא התחתנה. מי ייקח יתומה ענייה בלי נדוניה? "לכל סיר יש מכסה," עודדו זה את זה. הלכו אל הרב לחפש עצה. הוא פסק: "אלוהים לא יבייש יתומה, השידוך יגיע בעזרת השם!"

והשידוך אכן הגיע בדמות הבחור מלספזי. הצדדים נפגשו, הובטחה נדוניה קטנה (שמימושה לוט בערפל) וכולם נסעו ללספזי. הוחלט לערוך שם את החתונה.

אימא שלי נישלה מעצמה את "לאה גלר" והפכה בשמחה ל"ליזה אברמוביץ'".

הם עמדו מתחת לחופה. שניהם בני עשרים ושלוש, שניהם יתומים, הכלה מרוסקת מבפנים מעצב ועלבון, החתן מקבל, מכיל ואוהב — אימא ואבא שלי.

 

 

[1]    "בואי ילדה, בואי לאבא" (יידיש).

[2]    "זאת ילדה, והאימא בסדר" (יידיש).

[3]    יתומה (יידיש).

[4]    שיר ילדים צרפתי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רפובליקה 65”