החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ים, מדבר

מאת:
הוצאה: | 2011 | 330 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:


רב-חובל-עודד-גול-ורדי

בספר ביכורים זה מגולל רב החובל עודד גול-ורדי את ימיו הסוערים בלב ים. בשפתו הייחודית סוחף עודד את קוראיו ומכניסם אל תוך סערות הים והנפש. במסעו האישי הוא פוגש בדמויות צבעוניות ומרתקות של אנשים ונשים.

הסיפור נטוע בכפר הארץ-ישראלי ובמתרחש בו מנקודת מבט קרובה ומרוחקת, בחלקו אמיתי ובחלקו הדמיון המודרך והמתעתע של המספר. הוא בא בדברים עם אלוהים ואדם ודמותו של אלכסנדר ינאי מלווה את הסיפור כדמות של מצביא ומשל. כתיבת הספר התגלגלה מעצמה וכך גם רב החובל, שהפך מנער בן כפר קטן בין הים למדבר לרב חובל ותיק ועטור ניסיון. הנכם מוזמנים להפליג לתוך סיפור מרתק של רב חובל, ללמוד על הסערות שבים ועל הסערות בנפשו של אדם.

וכל זה הזמן יזכור ולא עוד

קריאה נעימה ומהנה

מקט: 4-698-202-7
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון

זה נשמע כמו משפט עתיק מספר פסיכולוגיה למתחילים – דמותו של אדם מעוצבת עוד משחר ילדותו ובמהלך נעוריו. אל נא לי להשתחרר מאותו חוט מקשר, שאותו אנסה לשזור ולחבר לחבל של כחמישים שנה. מעניין לדעת שמאז היותי בן חמש שנים לא השתנה הרבה. כבר אז, בגן הילדים, התאהבתי עד לאיבוד החושים בשתי ילדות – בוני השחרחורת ומי, מרים, הבלונדינית, שותפות סוד תחת יסודות הגן. וכשבגרתי מעט במעלה הזמן התרועעתי עם האחיות לבית תמרי, מיקי ודיטה, בין גבעולי התלתן. כאשר הריח כבש אותי, התאהבתי ברוני ששיער המשי שלה נופל לכל אורכו עד למטה מכתפיה, ילדה מבוישת, שגרמה לכולי לרעוד בקרבתה. כאשר דבורת דבש תועה במעופה, נתפסה והסתבכה ביפי שערותיה, ליד הצריף של חבורת הילדים בכפר, אצתי אני לשלות את הברייה הקטנה מתוך שערה העדין. ההתרגשות מורגשת בין אצבעותי והריח באפי עולה ממש עכשיו משל המתיק האתמול והיה לי לדבש.

לעתים אני תוהה ביני לבין עצמי, מה עלה בגורלן של כל יפות התואר והמראה שאותן אני מרגיש בכתיבתי עד עצם היום הזה. הן סבתות, מן הסתם. מתגלגל אני אחורה במחשבה וזכרון גן הילדים כה חזק, עד כי ריחן מרטיט את נחירי אפי.

♦ ♦ ♦

מניה וביה באתי לידי החלטה שדרכי לא תיסלל בינות כרי הדשא הירוקים ושדות התלתן, חלב הפרות וריח הזבל, ובלא שאדע כלל את רוח הים, ריחו וטעמו. בשנה השמינית ללימודי סבה שיחתי עם אחד מחברי לכיתה סביב עתידינו. משום-מה זוכר אני רק את שם משפחתו, זקס, נער ג'ינג'י שהוריו באו אל ארץ הבחירה מדרום אפריקה. הים קסם לו, ואני, שגמרתי בלבי שעבודת האדמה וריח העדר אינם משאת נפשי, נתפסתי בכיוון ההרפתקני שאותו טרם ידעתי. בזו הדרך הפכתי שותף לסוד הכחול.

כבני כפר ניגשנו לבחינות לבית הספר הימי מבלי שהיה לי מושג כחול לאן אני ומה לפני. להפתעתי, כבן עיקש בכפר קטן בין הים למדבר, עברתי אני את בחינות הכניסה, וחברי זקס משום-מה לא צלח אותן. מדוע ולמה, חידה היא בעיני עד עצם היום הזה.

בביקורי הראשון בצריף הסירות המיתולוגי אשר בבית הספר הימי הנושק לחוף קדומים ורגלי אבירים פגשתי מורה וימאי אמיתי, אגיֵב שמו, שידע לספר על הפלגות במפרשיות לירושלים. הדמיון כבש את התמימות, נפלא היה הדבר בעינינו, הכיצד זה אפשרי. אך מקדים אני את המאוחר.

אותו ביקור בצריף הסירות הותיר בי רושם עמוק. שם שכבה לה סירה מעץ מהגוני, בעלת גוף ארוך וכבד, כשהיא נוטה על צדה במורד הממשה העליון. נפעמתי מקווי מתארה הארוכים, מריח העץ המשוח בשמן פשתן, ומן חבל הפשתן המתקבע בין לוחות העץ הארוכים. נגר צריף הסירות עמד עם פטישו המעוקל והכה באזמל דק, תוחב את חבל הפשתן הממולל אל בין הלוחות. ריח המים במורד הממשה כבר עלה באפי. כך נטבע בי הזיכרון. עמדתי מתחת לגוף הסירה. קערהּ הענק מתנשא מעלי, והיא שוכבת על צדה בכל הידורה ומערומיה, ואהבתי אותה.

אני נזכר ביוליס גרם, אנגלי זקן ושבע שנים וניסיון, המספר על קורותיו בצוללת. כאשר נשאל כיצד אפשר לחיות בתנאי הצוללת, השיב בחיוך אנגלי תחת שפמו הלבן, עיניו הכחולות ופניו הוורודים, כשכוס בירה שחורה מוקרמת בידו, "האדם הוא חיה סתגלנית, ובאשר תיקרא, תאמץ את המקום והדרך גם לרע ביותר וגם לטוב".

אחדים מרגעי הים הקסומים חבויים בינות שעות השקיעה ואישון לילה, כאשר החושך כובש את הכול, ושאון המכונות מפעם עמוק בלבה של האונייה השקועה במי האוקיינוס המקיף כל עבריה. אני נכנס במעלה גרם המדרגות המוביל לגשר, חושך מסמא ומעוור את עיני. בצעדים מדודים אני יוצא אל הכנף הימנית של הגשר, חוצה מבעד דלת העץ הכבדה הפתוחה לרווחה כדי שניתן יהיה לשמוע את רחשי הלילה, פוסע לרוחב המעקה מבלי לגעת בו. פסיעותי מדויקות, מביט אל הריק השחור, העיניים והאוזניים עושות את עבודתן ומסתגלות לשקט העוטף הכול, אור הכוכבים מאיר את האינסוף המתבהר בתוך האפלה השחורה. מגביה מבט אל מרכזם של השמים בחיפוש אחר ידידי הרבים, אדוני הכיוונים – אוריון וחצו הצפוני, קסיופאה בזרועותיה הפתוחות החובקות את הקוטב הצפוני, פיגסוס, אנדרומדה, היא "העגלה הגדולה" בפי הילדים, על ארבעת כוכביה הזוהרים במסגרתם השולחים זרוע מעוקלת.

מביט בצלב הדרומי התלוי בנטייה קלה אל הקוטב האחר, ובתווך הזה, המצפן הפנימי מתאפס ומדייק במעלותיו. אלפי כוכבים רובצים בליל חושך באווירה צחה. שואף נשימה יוגית מלאה המשלימה את החוויה המיסטית.

שיט בין הערביים בלב האוקיינוס המדברי, בתוך האינסוף, חושף כוחות עליונים והדרת אלוהים חיים, הנכנס אל היום השישי של שבוע בראשית. יום שישי, שעת השקיעה באה ועמה שעת הגעגועים, געגועים שלווים, מעין מועקה מתוקה, כואבת ומענגת בה בעת. השמש בדרכה מזדרזת אל העבר האחר, גוועת מאחורי העננים המגביהים קומה בהסתירם את הזוהר האדום של דמדומים אסטרונומיים אחרונים. בתחילה מצהיבים השמים, מתווים כחולים נזרקים בהם ומשנים את גוניהם, מצהיבים ומאדימים ומאפירים בכל רגע ורגע, אפורים בתחתיתם. בחלקם העליון נמצאים עננים מגביהי קומה, ומתוכם נמשכים צירוסים, ענני הנוצה, ארוכים ופרושים כשמיכת קטיפה. לאורך החזית מגביהים ענני הקומולוס נימבוס, הם ענני השכבה.

אני בוהה בהם ונותן דרור למחשבותי. בנוף המחשבה צצה לה אלה בצדי הגשר, מגעגעת אותי לדקות של אושר בשנים של עמל, בהשראת טשרניחובסקי בבלדה "לביבות", לאותם רגעים שביקשה ממני לכבות את האורות ולהיות רומנטי כל כך, והיא יפה ולבנה…

הים שלֵו ונינוח, עוטה מעטה בדולח, מבקש אני לתפוס את הרגעים המופלאים האלו. והנה, מעטה הבדולח מאפיר, בתוך השתקפות המים השקטים. אונייה אדומת מעטפת מפלחת לה דרכה דרומה, אל המחר, אל הלילה המתקרב ובא, לעבר קו המשווה, ואת שוב אוחזת בידי במעלה ה-Monkey Island (אי הקופים), המרפסת מעל גשר האונייה, שבעבר שימשה את מקומו של הצופה בשליש העליון של התורן הגבוה באוניות מפרש עתיקות. הים רגוע ונינוח, רק אדווה קלה משנה את צבע היקום, ומעטה הבדולח מוסיף איפור ליום השישי.

אני נושק לך, אלה, מה שלא קרה מעולם, ומחשבות רבות מתרוצצות במוחי. רגע של שלווה ניסך בנפשי פנימה, ניצב שעה ארוכה, נטמע בתוך שלוות הים והאינסוף, שעכבר יבשה לא ראה ולא יבין לעולם.

חותם אני את בקבוק הזכוכית הירוק בשעם ובדונג מלחים, ושולח מכתב שבוא יבוא אל הנשמה הקרובה שלא ידעתיה מעולם. העננים החליפו צורתם ודרקון המזרח לבש צורות, יורק אש ונסוג בעיניים רושפות. הדרקון השיב אותי לאותו רגע בו החלטתי לעשות דרכי במים רבים.

החלטה ראשונית של נער, מבלי דעת אחרית. אבי, לא איש דברים, סיפורים ומעשיות, קרא אלי ואמר: "באשר אתה, אתה הוא ההולך, תלך. בדד תהיה, ומשפחה לא תישא. לבדך תיסוב על צירך בדרך לא-דרך ועם זאת צלוח תִצלח". בתומו של שיעור מפוכח על הים ועל דרך נתיבותיו, עניתי כי זהו רצוני ולשם אלך. כל הסידורים הושלמו, וביום חם של סוף הקיץ נכנסתי לתוך מדים ארוכים מכפי מידותי. באין מושיע, נאלצתי לתופרם בעצמי. הנעליים צוחצחו עד כי ברק עלה בהן, לראשונה, וכך ביום אחד הפכתי לחייל.

"חיילים, ימין ושמאל", למדנו לצעוד בסך. בגיל 14 הפכו ילדים רכים לחיילים, כמו גוזלים שנשפכו מקן הנשרים אל האוויר, וברירה יחידה להם, לעוף או להתרסק. מוצק וחזק ככל שהייתי בין בני גילי, חשתי מצוקה שגאתה ועלתה בחלל הבטן. הערב ירד ועמו כבו האורות, קולות ילדים שבגרו ביום אחד נשמעו בחלל החדר ההומה, שלושים ילדים אסופים מקצווי ארץ למתחם סגור אחד.

זוכר אני את יהודה שהיה נער מגודל, מלא ביטחון עצמי. הוא מילא את חלל החדר בסיפורי נשים ובמעשיות גבורה. שכבתי במיטת הקומתיים בוהה בתקרת המיטה שמעלי, ואוזני כרויות, מסמיק מבושה עליו, ולא יודע את נפשי למשמע סיפורי הבדיה שריחפו באוויר הדחוס של החדר המרובע, העמוס ילדים-חיילים שבגרו ביום אחד מבלי לדעת שכך היה להם. בן כפר שכמוני, היודע עבודת השדה מה היא, ורצונו עז אך לא ברור לו לאן רצון זה מוביל.

♦ ♦ ♦

בשאון הלילה נשמעו צעקות מחרישות אוזניים, המולה מלוּוה ברוח אכזרית. רוע לב נכנס לחדר הדחוס שהתמלא נהייה מפוחדת. ילדים-חיילים נשלפים מתוך מיטות הברזל המכוסות מזרן דק. פקודות התעוררות נשמעו מכל עבר, "על הרגליים! להתכסות בסדינים!" חיילי הצורר עמדו מימין ומשמאל, שואגים כאריות שטרפם נתפס, אך טרם נאכל. מכוסים בסדינים לבנים, אוחזים זה בזה, נגררנו כמו רוח לבנה בשורה ארוכה אל עבר אוניית הברזל החצויה שחרטומה מופנה אל המים, ירכתיה מחוברים ללא אמצע אל קדמתה. הלילה היה אפל ולח, האפלה הופרה בלפידים תוחמים לאורך הפרגולה הארוכה. אחד אחד נדחפנו במהירות בגרם מדרגות הברזל השחורות בתוך אוניית השדים התקועה ללא נוע על החוף. בדרך אל הסיפון העליון ספגנו חבטות מכוונות. בהגיענו לשם, עדיין עטויים בסדין הלבן שספג ריח עשן ופיח שחור, נתקפתי פחד מפני חדרים אפלים. הצעקות והקריאות לסדר לא נתנו לפחד לחלחל עמוק, או למחשבה לעשות משהו מציל.

ממרומי סיפון הברזל שהספיק להצטנן כבר מחום היום, הושלכנו כשקים של תפוחי אדמה לתוך שרוול גומי, מחליקים בו אל אדמת החול, נחבלים בה תוך כדי גלגול. המיית ההתרחשויות האחרונות, במעברים ובמבוכים, ופגישת הקרקע על גרעיני חול הכורכר שלה, הובילו ללפיתת ידיים חזקות.

הושיבוני על כיסא עץ שהוכן מבעוד מועד, הגַמילים, תלמידי השנה השלישית בבית הספר, שלפי המסורת הם אדוני המועד והטקס שנקרא "טקס הקרחות", הם הקיפוני וידיהם אוחזות מעין מכונת תספורת ידנית נושנה, מספרי נייר גסים. עמדו וגזזו את שערות ראשי כאילו הייתי כבשה בדיר אבי אשר בכפר. דמעה של רוגז כבוש, רצון עז להכות בבריונים שאכפוני אל הכיסא, נובחים עלי בקולות ובכוח שניתן על ידי השטן בכבודו ובעצמו.

תהליך הגֵז נמשך במהירות וללא התערבות עליונה. אחד אחד ובזריזות. הועברנו בפדחת חשופה לקדמת החוף, עוטים את הסדין שכבר השחיר מהמסע. הגיעה הפקודה הבאה – "אל המים פנימה!"

חבל ארוך וגס שנקבע על קורות עץ מקדמת החוף אל תוך הים פנימה, נמתח. תלויים היינו בהליכת זיקית בחבל המתוח מעל המים. צוררי הלילה הזה עומדים היו במים, ממתינים לנפילה מן המאחז, להכותך ולהשקיעך בחשכת המים. הנפילה מהחבל היתה בלתי נמנעת. בחבטת נפילה פינו המים הגועשים את מקומם לכוח הציפה הכמעט אדיש של גופי. ידיעתי בשחייה באותם ימים היתה קלושה על גבול יכולת הטביעה. המים חדרו לכל מקום. שקט מפתיע עצר בתוכי, שלווה נטולת פחד, ובעוד רגע נמשיתי מבוהל היישר אל מדורת החוף. שבת אחים גם יחד, כשהמים מלחכים את החול הרטוב, תם הטקס. נמלאתי תחושות מעורבות של רוגז עצור, ניצחון והשלמה. הכול בהמיית קולות שלא פסקו להדהד מסביב.

עם עלות השחר, בבוקרו של יום, נבדקו הפצעים, וקרקפתו של כל אחד נמדדה במידת יופייה.

♦ ♦ ♦

נוהג היה בבית הספר לשמֵם את החיילים הצעירים על פי שם משפחתם. כך נחרתו הם בזכרוני. למשל, זילברשטיין, בן למשפחה ממלאבס, היא פתח תקווה, אשר ניחן בכשרון כתיבה.

בחופשה הראשונה, מקץ חודש ימים, כשראשינו מגולחים במשנה זהירות על ידי ספר בית הספר, היינו ילדים שבגרו, לבושים בבגדים לבנים מגוחכים של מלחים, חולצה ולה צווארון מרובע רחב כתפיים שלוח לאחור ופס כחול מעטר את שוליו, מכנסיים ארוכים רחבי שוליים וסידורי כפתורים בלתי אפשריים בקדמת גופנו, כשחולצת המלחים מכסה את ה"אטרקציה" המכופתרת. חבושים בכובע מלחים לבן, עגול שוליים, נראינו גאים או מטופשים, לא ברור. כך נשלחנו הביתה בבוקרו של יום שישי, לאחר מסדר מרשים של בדיקות ודקדוקים על כל כפתור ופרח במדינו הצחורים.

ערב יום שישי, אני יוצא אל מרכז הכפר לפגוש את בני קבוצת הכדורגל, חברי ה"מאו מאו" כפי שנקראנו באותם ימים במוסדות הכפר. אור חסר מפנס רחוב שבור קידם את פני ברחבת המרכז שאליה עדיין לא הגיעו חברי הישנים.

ה"מאו מאו", בשנות השישים של המאה ה-20, בהנהגתו של ג'ומו קניאטה, מי שהיה אחרי כן למנהיג קניה העצמאית, היו שבטים אפריקניים שיצאו מהיערות ותפסו את השלטון בקניה. הסיפור הזה הרשים אותנו הילדים. באותם ימים ניסינו גם אנחנו לכבוש את מקומנו בכפר, וכך אימצנו את השם. הרעש שיצרנו מדי ערב בכל רחבי הכפר היה כה גדול וממושך, שהשם "מאו מאו" דבק בבני החבורה עד עצם היום הזה.

עליזה, בת הקבוצה, בוגרת בשנתון מהחבורה כולה, מצאה אותי ממתין לבואה של חבורת הילדים. היא חקרה ודרשה לשמוע סיפורי מלחים מארצות רחוקות. התמלאתי גאווה. גבהתי בכמה סנטימטרים והוספתי ספר והפלג במים קוצפים. ותמשוך בלשוני ותביאני אל צריף הכדורגל של חבורת הילדים, הצריף אשר כבשנו מבני הכפר הגדולים יותר במהומות ה"מאו מאו" בשנה הקודמת.

הירח עמד מעל למדרגות הצריף. מצאתי מושב על מדרגות האבן, ישבתי לצדה, חלחול של משהו היה, זרם מוזר עבר בחוט השדרה. משהו באוויר, מתח לא מובן שכמותו לא ידעתי.

נשימתי נעתקה. דיברתי ללא הפסק. היא שתקה כל העת, האזינה ברוב קשב. השעות נקפו ועברו. אוויר קריר חדר את האטמוספרה של הלילה, ריח חדש עלה באפי, ואז אמרה לי: "בוא ניכנס לצריף". מובל בהיפוך פנימי, ראשי סובב עלי, נגררתי אחריה פנימה. יושב לידה בחושך, אור ירח קלוש חודר מבעד הזכוכית השבורה של חלון העץ. ספסל העץ שעליו ישבנו היה קשה, תחושת אין אונים מילאה אותי, רגש לא מובן הציף את חלצי בחושך המביך… לידה, כה קרוב… שתיקה ממושכת שנראתה כנצח, אינסופית. אזרתי אומץ וביקשתי שנחזור הביתה. השעות הקטנות של הלילה כבר חלשו עלינו, בחוץ כבר חדרה הצינה, רוח מזרחית קרירה נשבה בינות ענפי הברוש והאקליפטוס במעלה הדרך. עליזה שתקה וכן אף אני. לפתע סיננה מבין שיניה כי נתקפה בצינה. באבירות ויקטוריאנית הסרתי את מעיל המלחים הקצר וכיסיתי את כתפיה. חשתי שקר לה עוד יותר אחרי שהמעיל הונח ועטה על גופה היפה.

♦ ♦ ♦

סיפורי הנשים וההרפתקאות של יהודה וחבריו בני העיר גדשו ובאו בחשכת החדר. דמיוני פרח ושגשג. זילברמן, ברוך הכישרון, כתב לבקשתי ברוב חן מכתב אהבה על פרחים ושושנים של המחר. המכתב נשלח ליעדו, עליזה לבית שוורץ, בכפר נידח בפאתי הנגב הצפון-מערבי.

היא, בת הכפר, היתה יפה, ונודעה בידענותה ובקיאותה במופלא, בסודות האהבה שעדיין לא ניאורו לי נכון לאותם ימים רחוקים. כמה שנים אחרי כן צולמה לשער עיתון, שופעת חיוך מפתה, שערה פזור מעבר לכתפה ומבטה מופנה מעט הצידה. פרפורי פרא תקפו אותי, שכן ריחה המתוק שב, הציף והעלה ניחוח פרדסים באפי. כפרפר אל האש נמשכתי בחזרה אל ארץ מולדת, לכפר קטן באי שם.

עליזה כבר לא חיכתה לי הפעם. היא הוזמנה לצפות בסרט בכפר השכן בליוויו של אחד הבוגרים. רגלי משכוני אחריה בלי דעת איך, ובהמיית היוצאים מפתחו האחורי של אולם הקולנוע מצאתיה. היא חייכה אלי ואמרה, "בוא נלך!" רגלי כשלו בלכתי אחריה, הזמן שב וקיבל משמעות מרנינה.

ישבנו בחדרה, על מיטתה, היא עמעמה את האור, פיזרה את שערה הבהיר, היתה חביבה אלי. לבסוף שתקה. חשתי שמעי מתהפכים, מטפסים במעלה גרוני. אי נוחות בלתי מוסברת אחזה בי. ביקשתי שנצא לשאוף אוויר באור הכוכבים. צמודים על ספסל החלב במרכז הכפר ישבנו שותקים זה לצד זה. גרוני ניחר והעוז חסר בי. רק לבקש לאחוז בידה רציתי, אך לא אמרתי, משהו בפנים גאה, הזמן לא נע, השתיקה הפכה למועקה. עזרתי אומץ, שאפתי אוויר, ושאלתי בחצי פה רשות את ידה לאחוז. היא ענתה לי ב"כן" ו"מדוע לא". כל כך מטופש: את ה"כן" לקחתי ואת היד לא ידעתי איך. הלכתי לקראת פגישתנו השלישית, שלה ייחלתי בכל רמ"ח איברי ושס"ע גידי, אך היא לא היתה שם עוד.

לימים נשאר בינינו קשר אלכימאי, משהו קמאי, מין רצון לגעת. במפגשי הכפר בימי החגים היינו מחפשים איש את רעהו. יופייה לא נפל ואותה לא ידעתי מעולם.

אני מחייך לעצמי ואומר: החיים הם כמו מלפפון חמוץ. אם אתה מחמיץ את המלפפון בעודו טרי וקשה, הוא יאריך ימים בתוך המים החמוצים בצנצנת הזכוכית. אם תשאיר את המלפפון באוויר היבש בלא חומץ, סיכוייו לשרוד קלושים, אך הוא יהיה פורה בעת רקבונו על האדמה. את המלפפון החמוץ תוציא, עם כוס ויסקי או עם בשר יבש, הוא נשאר עסיסי על אף החומץ ושיני השום והזמן שבצנצנת, טעמו משובח הן במדבר הן בצינת הים הצפוני.

♦ ♦ ♦

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ים, מדבר”