החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על נורית מנור

נורית מנור, אמנית רב תחומית וסופרת, חיה ויוצרת בתל אביב. ילידת בולגריה (יולי 1944). עלתה עם משפחתה לארץ וגדלה ביפו של שנות החמישים. המקום שכבש את ליבה בילדותה - שוק הפשפשים ביפו. את דרכה האמנותית החלה ב״מכון אבני לאמנות״ בגיל ... עוד >>

אפרודיטה בחוף מציצים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 216 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

צעיר מגיע לחוף מציצים בתל אביב ופוגש את אפרודיטה.
צעירה מטיילת בהודו וחווה פגישה יוצאת דופן.
מפגינה זועקת זעקה אוניברסלית בשם השותקים.
סיפור על עוז נפש של אישה באברבנאל.
נסיעה לפסטיבל מוזיקה בדרום צרפת.

ב"אפרודיטה בחוף מציצים" יש סיפורים קטנים המתפתחים בצעדים חרישיים, ויש סיפורי מסתורין, יש סיפורים פיוטיים ויש סיפורי זן.

גיבוריהם ממקומות שונים בעולם, והקורא נטמע בנוף המקומי, ברעיונות, בקצב ובחוויות הגיבורים, ונושם את כל אלה עמם, בחוויית סיפורי חיים אמתיים.

החוט המקשר בין כולם הוא אהבת אדם, קבלה אנושית ומסתורי הגורל.

מקט: 4-800-417
צעיר מגיע לחוף מציצים בתל אביב ופוגש את אפרודיטה. צעירה מטיילת בהודו וחווה פגישה יוצאת דופן. מפגינה זועקת זעקה אוניברסלית […]

פגישה עם אבא

זו היתה נסיעה פראית של כחמש שעות, בפיתולים מסוכנים, במדינת קֶרַלָה שבהודו; מהעיר הקטנה והציורית מוּנָאר, שלמרגלות ההרים הירוקים של ארץ התה, ועד לקוצ'ין[1]. האוטובוס הישן היה מלא עד אפס מקום. הייתי אישה זרה יחידה ומוקד למבטים סקרניים, בין אנשים שנעים בקצב דומה ומדברים באותה שפת גוף. נטל הניכור כיווץ אותי. רציתי רק להיות קטנה יותר ויותר, פחות ופחות חשובה, ולהיטמע בהם. המבטים האילמים אך התָּקִיפים ליוו אותי גם בהפסקות, כשכולם ירדו לשירותים ולקיוסקים. ישבנו חמישה על ספסל אחד. לידי ישבה אישה מבוגרת, שעקבה בחיוך אחר תנועותי. היא הדיפה ריח קינמון וענדה תכשיטים על ידיה, רגליה, צווארה ואפה. לבשה סארי בצבע בורדו, פרום בקצוות ורקום בפרחים כתומים מרהיבי עין. התיקים שנשאה היו גדושים בצמחים והנעליים שלרגליה היו מאובקות ובלויות. כשהוצאתי את המצלמה מהתרמיל היא הסתובבה אלי בהפגנתיות, כמתמסרת לצילום, וחייכה מלוא הפה. ידיה היו מחוספסות וצרובות וציפורניה חומות. ידיים של עובדת אדמה.

ירדנו בתחנה המרכזית בקוצ'ין וכולם התפזרו לדרכם כהרף עין. רק הנזם שעל אפה של האישה קרץ אלי בנצנוץ כשהסתובבה לאחור להביט בי.

כהרגלי כשאני מגיעה למקום חדש, יצאתי להסתובב בעיר, לחוש את אנשיה ואת אופיה עוד לפני ההשתכנות בגסטהאוס. בשוק התבלינים העתיק משך את עיני בניין חדיש למראה ובחזיתו בית קפה מערבי. החלטתי להיכנס ופתאום, מעבר לדלת המסתובבת, השתקפה דמותו של אבי המנוח. הדלת הסתובבה ומראה אבי ניצב חי ממש מולי. עמדנו פנים אל פנים ומסביב הכל היטשטש ונדם. העולם עמד מלכת. הרחוב הסואן השתתק. שקט מוחלט השתרר כאילו רק אני והוא בעולם ואין איש מלבדנו. החלפנו מבטים. כן, זה אבא שלי, אלה פניו החרושים, שכה אהבתי להביט בהם בילדותי. ועיניו מרוכזות בפני, זוויותיהן מחייכות אלי, וגם על שפתיו עלה חיוכו הרך, המוכר.

הוא הכיר אותי.

 

ובבת אחת חזר העולם להתנועע, להרעיש ולחולל עלילות וניסים.

אפנה אליו בבולגרית, שפת ילדותי, ואם יבין סימן שזה הוא!

"אתה חי?" שאלתי בבולגרית.

"כן", ענה והישיר אליי מבטו.

"איך זה שאתה חי?!" שאלתי, שוב בבולגרית.

לאחר שניות אחדות השפיל את עיניו ואמר בשקט, "הסתדר לי".

קברנו אותו לפני עשרים שנה והנה הוא, אבא שלי, עומד מולי חי.

 

עמדנו זה מול זה בשתיקה. הזרות של המקום התעצמה, צרבה ולחצה. הנוכחות הצמודה עם האיש בדמות־אבא שזה עתה נתקלתי בו, היתה כבדה מנשוא, הרעידה אותי. הנחתי את התיקים שבידי על הרצפה. תרמיל המסעות הכבד נשאר על גבי והרגשתי שאני מאבדת את שיווי המשקל. ראייתי היטשטשה. הסרתי את המשקפיים וניקיתי את העדשות אבל הכול עדיין נראה מטושטש. הנחתי את ידי על עיני, עצמתי אותן והסחרחורת נמוגה לאיטה.

סקרתי אותו מכף רגל ועד ראש. לבושו היה באותו סגנון שמרני שהכרתי מימים ימימה ונעליו השחורות היו מצוחצחות למשעי, כתמיד.

"מי אתה?" שאלתי ונעצתי בו מבט חוקר.

"לא יכולתי להמשיך את חיי הקודמים", אמר בשקט.

"אני אבא שלך".

 

מכל המקומות שבעולם, מוזר שדרכי נטוותה דווקא לקוצ'ין. האם יד מכוונת, עליונה, בפאתי הגלקסיה, כיוונה אותי? ואיך זה שאבא נראה טוב כל כך, כמעט כמו שזכרתי אותו?

 

נראה שהוא חש את המצוקה שלי. "נלך למקום שקט", אמר.

"איך אדע שזה אתה?" שאלתי אותו אחרי שנָשמתי עמוק.

"אה…."

הוא הציע שנשב במסעדה שהכיר. הלכנו כברת דרך ושתקנו עד שהתפרצתי ושאלתי, "יש לך משפחה חדשה?"

"כן", ענה וגבו הזדקף מעט. שנינו הסתכלנו קדימה בלי להביט זה בזה. האוויר הדחוס שבינינו געש. הרגשתי שהוא מתקשה לדבר, אבל התעקשתי.

"ילדים?"

"ממממ… נדבר על זה. רוצָה עזרה?" שאל.

התיקים היו כבדים אבל דחיתי את ההצעה במנוד ראש. התנשמתי והתנשפתי כשעלינו ברחוב החולי המפותל.

"הנה, הגענו", אמר והורה על מסעדה שנראתה במעלה הרחוב, עם מרפסת רחבה שבולטת אל מול הים.

עלינו בכמה מדרגות ונכנסנו למסעדה. ים כָּסוּף כמראָה בוהקת בשמש היה פרוש מולנו במלוא הדרו לרוחב המרפסת. האופק סומן בפס תכלת בהיר וצלול, שנגע בשמים כחולים וזכים. הנחתי את התרמיל והתיקים לצדי. שיהיו בהישג יד.

אבא הביט בי ולאחר זמן מה הצמיד ידיים כבתפילה ואמר בקול רגוע, "פלא שנפגשנו". עיניו היו רכות, חייכו. "אני רוצה להסביר לךְ".

הנהנתי.

"רק אחרי שנים בהודו הגיעה אלי התובנה הברורה והמוצקה, שאם לא הייתי עושה מעשה בזמן ההוא, הייתי מת", אמר ועיניו בהו במרחב. "בהודו תמיד היתה הבנה רוחנית לגבי הבחירה הקשה בין המחויבות למשפחה ובין המחויבות לצמיחה רוחנית פנימית. תלמידיו של בודהה אמרו, שרק מי שגידלו את ילדיהם, עבדו ותמכו במשק הבית ודאגו להוריהם הזקנים, ראויים ויכולים לצאת לחפש את דרכם בנתיבי החוכמה והדעת, ולהקדיש לכך את חייהם. לרמה הגבוהה הזאת עוד לא הגעתי. אני עדיין תוהה ומחפש. מנסה מדי יום ביומו לשפר ולשקם את דרכי, משתדל להתמסר ללימוד רוחני, לנתינה חומרית למען הכלל ולמעשים טובים".

הבטתי בו בפליאה.

 

אם זה אבא שלי הרי שהוא השתנה מאוד. אבא שלי היה ביישן ומופנם. האיש הזה דומה לו מאוד, אבל שונה.

 

"הרגשתי כבול! חבול! מנוצל!" פרצו מפיו המילים ופניו המחייכים קדרו. "לא היו לי חיים". הוא דיבר אלי אבל את מבטו נשא אל הים, כאילו אותו הוא מאשים.

הפתיחות הפתיעה אותי. אבא שהכרתי היה שתקן. רק לפָנַי, הקטנה מכל ילדיו, פתח לפעמים את לבו. בערבים חיכיתי, לעתים עד שעה מאוחרת, שיחזור מעבודתו — גנן בבית ההבראה לילדים במושב נטעים, מוכר ביצים מדלת לדלת וזגג לעת מצוא. פעם ראיתי אותו מדווש כלוליין על אופניו בין מכוניות ואוטובוסים, עם משטח זכוכית תחת זרועו.

 

נהגנו לשבת במטבח, לא להפריע ליְשנים. הרגשתי את בדידותו ובדידותי שלי היתה פחות נוכחת וצורבת בחברתו. רציתי רק להביט בו. לא שבעתי מלהביט בפניו היפים. הם נסכו בי ביטחון. אהבנו לשתוק זה לצד זה, להקשיב לרדיו, לחדשות. החדשות תמיד עניינו אותו. וכששאלתי "מה אמרו?" אבא היה מסביר לי את הכותרות בהרחבה ולעומק, שאבין.

האיש שהלך לצדי לפני כן נראה נמוך יותר מכפי שזכרתי את אבא שלי. והנה עכשיו, כשאני יושבת לידו, הוא נראה גבוה. נינוח. שלווה נסוכה על פניו והם יפים ומאירים באור שכמעט לא ראיתי כמוהו בחייו הקודמים.

 

הבטתי בו מהופנטת. יכולתי להביט בו שעות. להשלים את כל הימים והלילות, והשעות החסרות מאז "מותו".

עיניו צפו אל מעבר לצמרות העצים שתחמו מגרש ריק מימין למסעדה. מבטי עקב אחרי מבטו.

ניסיתי להבין מה הוא רואה מעבר לעצים, אך גם את מה שקרה מעבר לאופק, מעבר לים. והאם גם אחרי שעזב אותנו פתאום, ואפשר להגיד ברמייה, האם הוא עדיין אבא שלי? האם הוא זכאי לתואר הזה, אבא? כי אבא שלי מת. אותו אהבתי ועליו התאבלתי. לו סיפרתי את סודותי. אליו התגעגעתי. אליו פניתי כשנקלעתי למבוי סתום. ממנו רציתי אישור להחלטותי. איך קרה שהלך או, כפי שמתברר פתאום, ברח, אל מוות פיקטיבי?

אני רוצה לשבת לידו ולחבק אותו. להגיד לו כמה טוב שהוא חי. כמה התגעגעתי. אבל החשיבה הרציונלית שלי אומרת אחרת. לא מוכנה להתעלם מהכאב והפגיעה. אני לא אומרת דבר. אפילו לא עושה תנועה מיותרת, כדי שלא ירגיש שוב שהוא כבול וייעלם מחיי גם הפעם.

"אבל מה קרה? למה עזבת פתאום את החיים שלך? אותנו?"

"השתוקקתי לחיים! רציתי לחיות! הייתי מת מהלך", ניסה לדחוס את כאבו למלים ספורות.

אבא שלי, של פעם, אף פעם לא התלונן.

"המסעדה הזו מזכירה לי את הארץ ולכן אני בא לשבת פה לעיתים קרובות. יש לי עסק שמתנהל טוב. סחר במוּסְקָט. אני לא מוכרח לשבת שם כל היום. מסתפק בביקור קצר בשעות הצהריים, וגם את זה אני לא תמיד חייב לעשות", אמר בקול מהורהר ואיטי ועיניו זרחו. כמה אהבתי להביט בהן בילדותי.

השמש החלה לשקוע. הים היה כחול כמו עיניו.

"יפה מאוד!" אמרתי. מה כבר יכולתי להגיד?

"הים הזה מזכיר לי את ג'בליה ביפו. הים היה תמיד קרוב ללבי… זוכרת? אבל הייתי עסוק. כבול בעבודה. תמיד שמחתי כשבאת אלי ואמרת 'אבא, אני הולכת לים'. כאילו את הולכת לשם גם בשבילי", אמר והביט בי כמנסה לקרוא את מחשבותי.

"כשירדתי כאן לחוף אחרי שְׁנֵים עשר חודשים בים, הזיכרונות מג'בליה הציפו אותי. בגלל הים ההוא שאותו, לצערי, לא אראה עוד לעולם, החלטתי להשתקע בעיר הזאת".

אבא שקע במחשבות ומבטו הרחיק אל מעבר לאופק. ישבנו בשקט, איש איש ומחשבותיו. התחלתי לפהק והיה לי קר. החלטנו להיפרד ולהיפגש כאן, במסעדה, למחרת בערב.

"יכול לשכור לך חדר במלון", אמר לפני שנפרדנו.

 

הלילה בגסטהאוס היה ארוך ומתיש. הזעתי כקודחת מחום. חולצת הטריקו שלי היתה רטובה לגמרי. קמתי והדלקתי את כל האורות, בחדר ובמקלחת, כדי שלא יהיו פינות חשוכות, והתקלחתי. המים היו קרים. בכל תקופתי בהודו לא נזקקתי למקלחת חמה יותר מהפעם הזו. התנגבתי בזריזות אבל רעדתי מקור. נכנסתי למיטה ולא הצלחתי להתחמם. כיסיתי את הראש והתכרבלתי. פניו של אבא עלו וצפו מולי. עיניו הטובות, המרגיעות, הביטו בי. התחלתי להתחמם וחייכתי.

כמה טוב שפגשתי את אבא! איזה פלא שהוא חי!

עוד בילדותי חשתי שיש בו משהו אפל ומסתורי. פסים בצבעי הים זרמו מול עיני כסרט שאין בו עלילה. גועשים, כחולים וירוקים, וגם ריחם כריח של ים ומלווה בשאון של גלים מתנפצים.

השחר עלה והכל שָׁקט. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. בהמשך נעתי בין שמחה לבין קפיצת אגרופים על השנים האבודות. עצב, כעס, התרגשות ושמחה התערבבו בתוכי וחשתי שחדרים חדשים נפתחו בלבי.

לא הנחתי לעצמי להיכנע למרה שחורה. המחשבות החיוביות והמנטרות ששיננתי במסעי בהודו חלחלו אל נפשי ועודדו אותי לחיות את הרגע. להביט בהכרה. לנשום. להניח לכעסים לעבור כמו עננים בשמים.

ב"לונלי פלנט" קראתי על כנסייה עתיקה שהפורטוגלים בנו ב־1503. החלטתי שזה המקום שאוכל להתרחק בו מהמחשבות המבלבלות. צלוב כחול עיניים ומריה עטוית סארי, שניהם כהי עור, הביטו בי מעמדתם הרמה ונראו סלחניים. סלסלת פירות וממתקים הונחו לרגלי הצלב הגדול.

במרתף הכנסייה, מאחורי סורגים ובריחים כבדים, נערמו ערימות של יהלומים גולמיים שנראו כמו שברי זכוכיות. מי היה מאמין שאלה יהלומים?

 

גם הפגישה עם אבא שלי היא כמו תעתוע. מי בכלל יאמין שפגשתי את אבא שמת לפני עשרים שנה? אם אמא תשמע היא תתעלף. האם לא אוכל לשמוח על כך שלאבא שלי יש חיים חדשים? על שהוא חי? האם אני מעדיפה אותו מת רק כי לכך התרגלתי?

 

הגעתי מוקדם למסעדה. הנוף הימי קסם לי. הבאתי את המחברת שאני רושמת בה חוויות ומחשבות. כתבתי כותרת, "קוצ'ין, מפגש מעולם אחר", אבל אחר כך בעיקר בהיתי בים ובאנשים שנכנסו ויצאו.

אבא הגיע והתיישב מולי. "ברשותך אזמין לנו מגוון מאכלים שאני חושב שתאהבי", אמר. בילדותי אכלנו במסעדות רק לעתים רחוקות. אבא עבד שעות ארוכות והכסף נשמר לצרכים חיוניים, ולתכשיטים לאמא מדי פעם.

האוכל הגיע מהר. הבנתי שמכירים פה את אבא שלי והוא אורח רצוי. את השולחן גדשו מאכלים צבעוניים וטעימים שכמותם לא אכלתי מימי.

אבא, שלא אכל כמעט כלום, נשען פתאום קדימה ואמר, "אני כל כך שמח שנפגשנו". הוא הצמיד את ידיו לחזה ונראה כמו פעם, פגיע. מאופק. עדין. ליטפתי אותו בעיני.

"אני מרשה לעצמי לספר לך דברים חשובים, שתדעי עלי יותר. שתביני. אם תרצי לשמוע כמובן…" המשיך ונשמע שהכין מראש מה להגיד. נזכרתי איך היה מביט בי בעיניו החודרות כשהיה לו עניין חשוב לדבר עליו ואז ידעתי שעלי להקשיב בתשומת לב.

הנהנתי.

"לפני הכל, הגסטהאוס מוצא חן בעינייך? אם תרצי, אזמין לך חדר במלון", אמר שוב.

"לא, אין צורך. הכול בסדר. ספר לי".

הוא הביט הנה והנה, שחרר את ידיו, קירב את גופו לשולחן ואמר, "אושפזתי בגלל דלקת ריאות, זוכרת? בלילה השני, גם אחרי שהתאוששתי קצת, לא ישנתי. החזה כאב. שאלתי את עצמי אם אני מתקרב לסוף. התהפכתי על משכבי, כאילו שכבתי על אבנים ולא במיטה. פתאום שמעתי צעדים וצללית רכנה מעלי. שמעתי את נשימותיו. באור הקלוש של פנס רחוב גבוה שעמד בחוץ ראיתי שזה גבר במדים של עובד סניטרי.

"'אתה רוצה מת?' שאל האיש בקול נמוך ליד אוזני. איש אמיתי, לא שליח אלוהים או חלום שחלמתי.

"הוא לא חיכה לתשובה והמשיך. 'אתה חי־מת. אתה הולך — יש מביא מת פה. אתה בחוץ. חי־מת נוסע חיפה. מביא מת פה. אתה חי. חיים רעים אתה. חי־מת, רוצה מת?' האיש התקשה להתבטא. חסרו לו המילים אבל היתה לו עוצמה. אנרגיה חזקה.

"'חי־מת?' שאלתי.

"'אתה יש חולה. סובל. לא מחלה. כואב לב. אני לשחרר. אתה יוצא. מביא מת פה. בוקר אישה הבינו. משפחה הבינו. בית חולים הבינו. אתה הולך! נוסע חיפה. חיפה! לוקח אונייה שמה וללכת איפה רוצה.'

"'מה?'

"'יכולה… חי־מת חי. בוא! תן יד שלך. קח 100 שֶקלים. שמה אוטו טקסי. חיפה. כתובת נותן יד שלך. חיפה!'"

"לנסוע לחיפה? עכשיו?

"'הופ הופ! חי־מת, לא מת. פה מביא מת. שם חיים חדש. לא אישה. לא ילדים. לא כואב ראש. לא כואב גוף. לא כועס. חי־מת לא חולה.'"

"הנחתי לאיש הזר לעזור לי לקום מהמיטה וללבוש את מכנסי, שנחו מקופלים בארון ליד המיטה. בקושי הבנתי מה אני עושה אבל התרוממתי לאט ובבת אחת הרגשתי הקלה גדולה. הלב שלי נפתח. החזה נפער לרווחה. יכולתי לנשום. אוויר נכנס לריאותי במלוא העוצמה. מסרתי את עצמי למרותו של האיש הזר. ידעתי שהוא צודק. אני חי־מת.

"איש־הצל שלא הצלחתי לראות את פניו עזר לי ללבוש את החולצה. 'בוא! בוא! מהר. אתה ללכת אני יביא מת מת. אין זמן. לא מצטער. שם חברים שלי איתך טוב. אוכל טוב. וודקה, סטייקים, הכול. בחורות טוב. חופשי חופשי.'

"בחורות? לא צריך. יחפשו אותי…"

"'לא לא. אתה הולך, לא מת. אתה איפה אונייה הולך שמה. חיפה. חברים שלי אנטון מחכה. נותן כתובת. חי־מת הולך עכשיו.'"

"אשתי תבוא בבוקר, אחותי… הילדים…"

"'אתה מת. גמרנו. אני מת מביא. אתה נוסע חיפה. מה רוצה?'

"מרגיש חלש. הרגליים שלי חלשות. לא יכול ללכת…"

"'שים זה כובע. שים נעליים. אדוני חי. לא חי־מת. אני מביא מת מת. אישה שלך רואה איש שלה מת. זהו. הולכת. בוכה בוכה, הולכת. אונייה זה חיים. אנטון שומר אתה. יש אנטון יש כסף, וודקה, בחורות. מת־חי לא מת.'"

"הוא עזר לי לנעול את נעלי, תמך בי כשקמתי מהמיטה ותחב לידי פתק לבן."

"'פה כָּתוב אנטון. טלפון. אוטו טקסי יודע. חיפה. חי־מת הולך. יבוא מת־מת מיטה שלך. הולך מהר הופ הופ חיים חדש. אין פחד. אתה מת. אישה שלך רואה איש מת. בוכה, בוכה, מת מת. אתה חי. שנה אונייה וחי־מת הולך חופש.'"

 

פניו של אבא היו חיוורים. כשדיבר הביט בחלל וראיתי שהוא שחרר מתוך נפשו חוויה שהעיקה עליו. הוא שתה מים והביט בי בעיניים רכות.

"ידעתי שאם לא הייתי יוצא בלילה ההוא הייתי מת. ידעתי! הרגשתי את הסוף! מלאך המוות התקרב אלי, והתרחק כשהגיע איש־הצל. הוא הוביל אותי החוצה. הייתי תשוש. שירכתי רגליים אל מחוץ לבית החולים ולא הבטתי אחורה. ברחוב שררו שקט כבד וחשכה. התחלתי ללכת באמצע הכביש לכיוון יפו. כשיכור הלכתי. הרגשתי חולשה. רציתי רק לשכב. סחבתי את עצמי בקושי. לא ידעתי לאן אני הולך, ממי אני בורח. אני חולה. למה קמתי מהמיטה? כי אילו נשארתי הייתי מת. חי־מת, כמו שאמר האיש. הוא נשלח להציל אותי ממותי. שלח אותי למצוא את זיק החיים".

אבא נשם עמוק והמשיך לדבר כאחוז דיבוק, "הייתי תשוש. התקשיתי לנשום. ראשי הסתחרר. רציתי לחיות. לא להיות חי־מת. נשענתי על הקיר. העיר נראתה עזובה. לילה ללא ירח. בבוקר הם לא יבינו למה יצאתי מבית החולים. יחשבו שהשתגעתי. אין מונית, אין אנטון, השמים כבר מחווירים במזרח. אחזור לבית החולים ואגיד להם שאני בריא. תמיד הייתי בריא. אני רק עייף. רוצה לנוח. רוצה למות.

"מכונית חלפה על פני. מונית. הרמתי בקושי את היד. המונית המשיכה לנסוע מהר ובלמה פתאום. ניגשתי אליה בהליכה שפופה."

"'נוסע למרכז בת ים. מתאים לך?'" קרא הנהג.

"חיפה".

"'חיפה? עכשיו? מה איבדת שם? טוב, אם יש לך כסף אמלא דלק, אקנה סנדוויץ' וקפה וניסע. 80 שקל. אתה נראה חולה. הכול בסדר?'"

"'בסדר. חלש. יש לך מים?"

"'בסדר. עוצר לקפה וסנדוויץ ואקנה לך מים. 80 שקל כולל הכול. עד הדלת. מתאים לך?'"

"'כן,'" אמרתי."

"'חשבתי כבר לנסוע הביתה, לישון. טוב, זה המזל שלי אז יאללה, לחיפה!'"

 

אבא השתתק, עצם את עיניו ונשם עמוק.

"עברו עשרים שנה ואף אחד לא שמע את הסיפור עד היום. הפגישה איתך היא מתנת יום ההולדת למותי, חגיגות ה־20 למותי," אמר אבא וצחק כשיכור שהשתחרר מכול העכבות.

"כן, אבא שלי מת לפני עשרים שנה, בעשרה במרץ. בעוד שבוע בדיוק. השנה תכננתי להיות רחוקה, לא לעלות לקבר. אז נסעתי להודו והנה אני פה, מול האבא המת שלי", אמרתי בחיוך עקום.

"אחרי המפגש שלנו, לא ישנתי כל הלילה. איזה נס! לפגוש במקרה את ילדתי הקטנה האהובה! כאילו השמים שלחו אותךְ אלי," אמר בקול רועד. "אֶת התפנית, הבריחה מבית החולים, עשיתי בלי מחשבה. בתנועות גוף לא רצוניות בהוראת התת מודע. אולי איש־הצל עשה את זה בשביל כסף, כדי להעלים גופה לא רצויה. אולי כאתגר, או פולחן, או במסגרת של דרך רוחנית כלשהי, אבל לי זו היתה הצלה".

אבא כמעט נגע בידי שנחו על השולחן אבל עצר את התנועה.

"אני מבקש סליחה על שהכאבתי לך, שהכאבתי לאמך, לאחיך, לאחותך. אבל לפעמים היפרדות ממת כואבת הרבה פחות מחיים לצדו של מי שקַץ בחייו.

"אמא שלך, את יודעת… אהבתי אותה אבל היו התנגשויות. העלייה לארץ, להתחיל הכול מחדש… היא לא ראתה אותי כאהוב. מעיניה לא ניבטה אהבה. רק לכסף. עוד ועוד. שאביא עוד כסף. שנים רבות ספגתי את הלחצים בשקט. הרגשתי אשם. אף פעם לא הייתי מספיק טוב בשבילה. היום את בוגרת, אולי תביני. אני יודע שגם כילדה ראית את הסבל שלי. ידעתי שאת מרגישה ורואה. אולי היא אהבה אותי בדרכה שלה, אבל אף פעם לא הייתי מספיק טוב בשבילה, מספיק עשיר! לא לבשתי חליפות ועניבות. השקפות החיים שלנו היו שונות. האופי, הכול היה שונה. כל השנים לקחתי אחריות. אני האשם. אני הגורם לאי־ההבנה. לא היתה זוגיות ולא קרבה רוחנית. לאן יכולתי ללכת? עבדתי קשה יותר ויותר. לשם ברחתי. בשקט. חבוט. לברוח מחיי. מהאמת. איבדתי את הרצון לחיות. אפסו כוחותי. עד שהתמוטטתי".

אבא הוציא ממחטה מכיסו, ניגב את המצח ועצם את עיניו לרגע ארוך.

"התפללתי בלילות לשלומך. שתחיי בטוב, ברוגע. כל השנים לא שכחתי אותך… אתכם… והנה ילדתי היפה מול עיני, כמו מתוך חלום".

מימי לא ראיתי את אבא שלי כחדל אישים או ירוד מנטלית וגופנית, כפי שסיפר. כשהוא אושפז בפתאומיות הייתי בטיול שנתי וכשחזרתי כבר מת.

"המפגש המופלא הזה" המשיך בקול חלש יותר ומלטף, "הוא ההזדמנות שלנו להכיר. רק להווה יש משמעות. הנסיבות השתנו. העבר התרחק וכבר איננו. אנחנו חיים את ההווה. כאן ועכשיו".

קולו נחלש והלך ולבסוף השתתק. כאילו כוחו לא עמד לו להוסיף לספר על תלאות העבר. קבענו להיפגש למחרת בבית הכנסת העתיק של קוצ'ין.

 

דרך רחובות קטנים הגעתי ל"רחוב היהודים", הוא רחוב התבלינים. ריח הפלפל השחור קידם את פני. שקים שחורים מילאו חנות גדולה עד אפס מקום. עינים לבנות נָצצו מתוכה. "בית מסחר לפלפל שחור", נכתב מעליו באותיות שחורות באנגלית ובהודית על מתכת אפורה. אחריו פרץ ריח הקינמון במלוא עוזו ובעקבותיו הכורכום והציפורן עלו באפי ואז הדף את כולם ריח המוסקט. הארומה המתקתקה עלתה מחנות מפוארת בפינת הרחוב. את שתי החזיתות עיטרו חלונות חלביים, עם תחריטי צמחים.

האם זו החנות של אבא?

 

ריחות התבלינים ליוו אותי במעלה הרחוב ונמוגו לאט כשזגזגתי בין הסמטאות. הופתעתי לגלות מכול עבר חלונות ויטראז' בסגנון אר נובו עם סמלי מגן דוד, שכיכבו גם בסורגי המתכת התכולים הקבועים בחלונות הקטנים, הצבועים לבן.

 

בית הכנסת היה בניין לבן, מטופח ונאה ומוקף גדר אבן, שבלט בין בתי המגורים. מתוך החצר המרווחת נכנסתי בחרדת קודש לבית הכנסת עצמו. את אבא ראיתי בתוך קבוצה של גברים, חבוש כיפה.

אבא ניגש אלי. "תודה שבאת. חסר עוד אחד למניין".

בית הכנסת הואר היטב בנברשות רבות, בגדלים שונים ובצורות שונות, תלויות בכבלים מסולסלים מהתקרה הגבוהה. ארון הקודש כוסה פרוכת ארגמן רקומה ובלט מתוך הקיר במבנה מלבני ייחודי. הקירות חופו בבדים בגוני אוכרה. רצפת אריחי החרסינה בגון הטורקיז נראתה לרגלי הנוכחים המעטים כשטיח מרחף.

"אם לא יגיע מישהו בחצי השעה הקרובה נצרף את אחד הילדים בגיל בר מצווה ונתחיל בתפילה", אמר אבא. "לעיתים קרובות אנחנו מחכים זמן רב".

יצאנו לחצר ומשם עברנו למסדרון ארוך, שלאורכו נתלו תמונות עתיקות של יהודים עטורי זקן ושל הראג'ה של קוצ'ין עם בני משפחתו.

"בקהילה היהודית הקטנה של קוצ'ין שמחו כשהודעתי שאני מצטרף אליהם כתושב העיר. מספרים, שראשוני היהודים הגיעו אליה בתקופת שלמה המלך והיום נשארו כאן רק שיירים מארבע משפחות יהודיות. כל השאר עלו לארץ או התפזרו בעולם. כשהפורטוגלים פרעו ביהודים ב־1567", המשיך, "היהודים עזבו את העיר אבל הראג'ה המקומי רצה שיחזרו לקוצ'ין ויפריחו אותה מחדש בזכות כישורי המסחר שלהם. כדי להגן עליהם הוא הזמין אותם לגור בתוך מתחם הארמון! כך נבנה מחדש בית הכנסת הזה; בתוך חצר הארמון, נושק לקיר המקדש המלכותי."

"מרגש ומרשים", אמרתי והבטתי סביבי.

"וכאן, בקוצ'ין, אני מרגיש מוגן. ובאופן עקיף אני גם מגן על הקהילה היהודית הקטנה מפני הכחדה".

 

המתפלל החסר הגיע.

אחרי התפילה רציתי לצאת מהר ככל האפשר מבית הכנסת, אך איש מבוגר מאוד בא ולחץ את ידו של אבא.

"זאת הבת שלי", הציג אותי אבא.

לחצתי את ידו של האיש ומיד פניתי לצאת. אבא הלך בעקבותי. יצאנו מחצר בית הכנסת והלכנו לאט. רציתי להתרחק מהכול. להתרחק מאבא. רציתי רגע של שקט. הרגשתי שאני תלויה על גלגל ענק כשראשי כלפי מטה. הלכנו לאט לכיוון המסעדה.

"התחלתי להגיע לתפילות מדי פעם, בימי שישי", סיפר אבא תוך כדי הליכה. "כשהעסק שלי התרחב חשבתי שיהיה נכון להיות חבר פעיל בקהילה. מזכיר הקהילה שאל אותי אם ארצה להכיר את בתו הבכורה. הכרתי אותה ומצאנו שפה משותפת. נישאנו כדת משה וישראל. יש לנו שלושה ילדים".

אבא השתתק. הרגשתי שרצה להספיק ולספר לי לפחות תקציר על משפחתו, מחשש שהמפגש שלנו מתקרב לסיום.

"אתה נראה טוב ומרוצה. אני שמחה בשבילך", אמרתי בדמעות ובלבי כבר תכננתי את הפרידה.

הגענו למדרגות המסעדה ועצרנו בכניסה.

"אני הולכת", אמרתי. דמעות זלגו מעיני מעצמן.

"התמזל מזלי לפגוש אותךְ", אמר אבא.

"כן", עניתי וכיסיתי את עיני בידי. "גם מזלי".

"את רוצה להכיר את בני המשפחה?" שאל.

"תודה, אולי בפעם אחרת. נוסעת מחר צפונה, לרישיקש", עניתי מיד.

"אני מבין. תיהני, תשמחי. פתחי את לבך לדברים שאת חולמת עליהם. שְׁתי בצמא כל חוויה, כל לימוד. תזרמי עם כל פלא שיקרה בדרכך".

התחבקנו.

"אני שמחה שאתה חי!"

אבא הביט בי. עיניו נצצו והוא חייך את החיוך המבויש של פעם. עדין ואוהב.

"הכוכבים זימנו אותנו יחד", אמרתי וחיוכו התרחב. הרגשתי את השמחה בלבו.

האם רגליו עומדות מילימטרים אחדים מעל האדמה כמרחף?

האם הוא האבא האמיתי שלי?

כשני כוכבים אנו. מסלולינו השתנו, התרחקו, נמשכו אל אורות רחוקים ועברו לעולמות אחרים.

לרגע חזרו להתקרב, נפגשו, השיקו זה לזה והנה עומדים להיפרד…

 

"בתי, חיכיתי לך. ידעתי שניפגש", אמר.

"הסבל של כולנו היה רב מדי. ארוך מדי. אני מבינה את מותךָ ואת הבחירה שלךָ לחיות".

"עוד ניפגש", אמר אבא.

פניתי לכיוון ההפוך והתחלתי ללכת. לא הבטתי לאחור.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.