1.
סכין בין השיניים

בעידן שבו המידה הטובה היא העושר, חייב אדם מתוקן שיהיה לו חזון פיננסי, ובּרֶנֶר היה ערוך עם הסכום המושלם: שלוש מאות שישים ושבעה מיליון דולר. הוא שכב במיטה הסתורה והתרפק שוב על הצלחתו העתידית, הבלתי נמנעת. המִספר פעם בפיו, חם ומלוח. לשונו עברה בעדינות על חמוקי ספרוֹת המיליונים, הוסיפה בליטוף שובב את הקו האופקי לשבע, ואז החליקה בתנועה מעגלית ומענגת על האפסים, עוד ועוד אפסים יקרי ערך, אשר אם רק אחד מהם ייעדר תהפוך תהילתו לתבוסה משפילה. הספרות הרכות התקערו בציפייה לקראת מגעו, כל אחת בתורה, ואז נענו לו ברטט נלהב. הן שלחו את חומן המיטיב במעלה מערכת העצבים שלו והעניקו חיים מחודשים לאיבריו המותשים. את סימן הדולר הנחשי הותיר לסוף, מושך את הרגע עד לגבול הנסבל ואז משפד את בשרו המתמסר בשתי תנועות אנכיות נחרצות. אחת. שתיים.

הסכום שלו — בן דמותו ובה בעת מושא תשוקתו — גדול מספיק כדי לזכות בכותרות אבל לא מופרז עד כדי חוסר אמינות, נראה טוב באותיות גדולות ועבות בעמוד השער של המוסף הכלכלי, מעל לתמונת השקת גביעי השמפניה. השבעה מיליון מבהירים למביני עניין שברנר לא נעתר בקלות — התאגיד הרוכש זרק הצעות שנדחו בבוז, ברנר פרש בעלבון מעושה מהמשא ומתן ולבסוף חזר עם מחווה אחרונה: אתם יודעים מה, נוריד שלושה מיליון, אני לוקח על עצמי לאשר את זה בצד שלנו אם אתם מסכימים לחתום ולצאת עוד היום למסע המשותף. להרבות טוב בעולם חשוב יותר מעוד כמה דולרים לכאן או לשם. בשנים הראשונות היו לו מספרים תמימים, עגולים מדי, לוקים בתאווה בלתי מרוסנת או בענווה שלא הולמת יזם הייטק, אבל זה שנתיים הוא הולך לישון עם שלוש מאות שישים ושבעה מיליון דולר.

מאוורר המחשב הנייד הפתוח לצידו במיטה זמזם ברכּוּת שיר ערש אבל לא הצליח לסלק את ההתעבות הרעה של האוויר. בילדותו התקיימו עונות שנה ואת ראשית אוקטובר ציינו נחליאלים, חולצות חג מגוהצות, אתרוגים ולולבים מצוירים על בריסטול בטושים צבעוניים. הבלים נדושים. חייו נבלעו מזמן בתוך רבעונים סדורים ואכזריים, עמודות של תכנון מול ביצוע בגיליונות אֶקסֶל, שורות תחתונות נחרצות.

על המסך נפרשה טיוטת הדו’ח הכספי של הרבעון השלישי וסתיו חשבונאי משל בו: להקות זרזירי הפסדים הקדירו את השמיים, שלכת של הוצאות שיווק ומו’פ נפלה על ראשו ורגליו התבוססו בתזרים מזומנים מעופש. שני מיליון ושלושת מאות אלף דולר נשטפו אל פתחי הניקוז כמו עסיס כהה של פירות פיקוס בגשם והוא הסיט בבושה את מבטו מהספרות האדומות הלעגניות. הכנסות החברה היו זעומות, ובעוד שבעה חודשים יאזל הכסף בחשבון הבנק. מתוך עינוי הנפש ערך בראשו את התירוצים המרוטים שפרש בפני המשקיעים מדי שלושה חודשים בשינויי ניסוח קלים: ‘ברבעון הנוכחי המשכנו בביסוס היתרון הטכנולוגי ובטיפוח מנועי צמיחה אשר ללא ספק יניבו פרי כבר ברבעון הבא. השוק ממשיך להגיב בחיוב למוצר פורץ הדרך שלנו וזה הזמן ללחוץ על הדוושה ולנצל את המומנטום. הצוות כולו נרגש מההזדמנות שעומדת לפנינו לממש את החזון החברתי של החברה ולהרבות טוב בעולם.’

נותר שבוע עד לישיבת הדירקטוריון מטילת האימה, ניסה לעודד את עצמו, ונס עדיין אפשרי.

ברנר זקף את ברכיו ומתח מעל לראשו את שמיכת הצמר המשובצת. מהאריג עלה ריח פרחים מאובק שנקשר בדעתו לדור אבוד של אנשים מבוגרים אבל לא לגמרי זקנים, כאלה שהחמיצו את המהפכה הטכנולוגית, וכך איבד ניסיון החיים שלהם את ערכו. הם מתהלכים כמהגרים באומת הסטארט־אפ, יורקים מפיהם בהגייה נלעגת ‘אלגוריתם’ ו’אפליקציה’ מבלי להבין דבר, ולפניהם נפרשים עוד עשורים ארוכים בחסות תוחלת החיים ההולכת ומתארכת. ולמען האמת, הודה בפני עצמו, לא בדיוק דור אלא ניחוחה של אישה דברנית אחת שכל ניסיון התערות שלה מסתיים באסון: הודעה מביכה, כתובה כולה באותיות גדולות, רצופה סימני קריאה; סרטון מחריש אוזניים מתפרץ פתאום מרמקול הטלפון עקב תנועת אצבע פזיזה; זעקות שבר בעקבות התקנה לא מכוונת של אפליקציית פורנו.

אמא שלו ביקרה בדירה לראשונה לפני שנה.

מבטה עבר אז בשתיקה על הסלון התל אביבי, מונֶה עדויות למה שכבר ידע ליבה: הבן שלה — גאון ההייטק בן השלושים ושבע שנכלל ברשימת עשרת המבטיחים בתחום הבינה המלאכותית — מוזנח, והבחורה, אם היא בכלל קיימת, לא עושה שום דבר בעניין. רגליו תופפו בעצבנות והוא נהם תשובות חד־הברתיות, היחידות שהקדיש לה מזה עשורים. ‘הוא שירת בשמונה מאתיים ועכשיו אנחנו צריכים להיות הורים שמונה מאתיים,’ התלוננה פעם תִרְצָה ברנר בפני רפי, כשעמלה ללקט אותות מוצפנים.

‘תשחררי כבר,’ גער בה בעלה בקול קשה, ‘סעי הלאה.’

‘תסתכלי על התמונה הגדולה,’ ניחמו אותה חברות הילדות בשמחה לאיד. בטח, הילדים שלהן מתקשרים בכל יום. אבל היא ידעה שלעולם לא תוכל להרפות ושאף פעם אין תמונה גדולה, יש רק פרטים שאחרים מתפלשים בהם בעונג בעוד שעליה נגזר לשכשך בשלולית דלוחה של ‘הכול בסדר’ ו’עובדים קשה’.

אבל תרצה לא חונכה לומר נואש. ‘אני בטוחה שתצליחו,’ ניסתה להתקרב אליו בעדינות. ‘הרעיון שלך גאוני ממש. ואני לא מתפלאת, הרי גדלת בבית של אשת סִפרות ויזם, כך שאתה, כמו שאומרים, עץ שתול על פלגי מים.’

‘את יודעת, אמא, לא כל דבר בעולם קשור אלייך,’ התרתח בנה, זינק מהכורסה והפנה לה את גבו בהפגנתיות. ‘זאת בדיוק המחלה הגדולה של האנושות,’ המשיך להצליף בה בעודו מוחה באצבעו אבק ממדף ריק. ‘כולכם ממציאים שרשרת מופרכת של סיבה ותוצאה בלי שום בסיס עובדתי, רק כדי להחמיא לעצמכם.’ הוא לחש לעצמו במרירות ‘אשת ספרות ויזם!’

ראשה נהדף ורק בזכות איפוק הברזל שלה הצליחה להחניק יבבה. היא ידעה היטב שלהיטות היא שגיאה הורית נוראה, ולכן רקחה מחמאה מדודה, בזקה בטוּב טעם מעט משפחתיות והגישה את התבשיל בקול מתון. מה אוכל אותו? אדם חייב מישהו שיהיה בעדו תמיד, ללא הסתייגות וללא תנאי. ובכל זאת לא כעסה.

כמה חודשים קודם לכן התרגשה לצפות בו מהשורות האחוריות בכנס ‘בדרך אל האקזיט’, רוכן אל המיקרופון כשדגל ישראל עצום מאחוריו, סמכותי כמו ראש השב’כ. כמה יפה הסביר שהיזם הטכנולוגי הוא החלוץ בן זמננו. ‘אחרי הדורות הקודמים שעלו לארץ, ייבשו ביצות, זרעו, קצרו, נלחמו והקימו מדינה, עכשיו הגיע תורנו, היזמים, לשאת את הלפיד.’ בנה סקר את הקהל במבט איטי ומרוכז, ‘להקים סטארט־אפ ולעשות את העולם מקום טוב יותר, זאת הציונות בת זמננו, וזה בדיוק החזון שלנו באינְסְטָמָיינְד.’ היא הרגישה אז שהמילים מכוונות אליה, נובעות מהימים שבהם פיו הקטן לעס את השניצל ובלע עימו את עלילות הגרעין והקיבוץ, המטעים וצינורות ההשקיה, הטרקטור והפדאיון. חוט של זהב נשזר בינם, נישא מעל לראשי הגברים הצעירים שמילאו את האולם, העתקים חיוורים של בנה, שעיניהם יוקדות ציונות פיננסית. היא קינחה את אפה וניסתה לצלם אותו, אבל שדון הטכנולוגיה הזדוני שתמיד מהתל בה החליט לתעד דווקא אותה וגם את הפלאש הדליק, וכך נחרתה בזיכרון המכשיר דמותה המבועתת, מוקפת הילת אור בוהק כמו קדושה נוצרייה שהתחשמלה. ‘ריגשתָ’, בירכו אותו כשירד מהבמה, ‘מלך’, ‘תותח’, והוא החזיר מילים אישיות לכל אחד, באותה שקדנות חמורת סבר שבה נהג לסדר על המדף את הצעצועים, כלי השחמט, החרקים כרותי הרגליים.

רק אליה שכח לגשת.

לשיברון לב היו לתִרְצָה ברנר תרופות בדוקות: ביטול עצמי ומנחות נדיבות. ‘ברור, ברור,’ התעשתה והרגיעה אותו, ‘אני לא מתחילה אפילו להבין מה אתם עושים שם עם הבינה המלאכותית. זה כמו סינית בשבילי.’ למחרת הניחה מנחת פיוס על הספה שממנה זרח בחוסר טעם מסמא לוח השחמט הצבעוני של השמיכה, מאוד שימושית לעונות המעבר. הוא הרחיק את השמיכה מגופו בשתי אצבעות ונעץ בה מבט מתעב, אבל אימו כבר עסקה בארגון מחדש של מגירת הסכו’ם, הגניבה פנימה קולפן ירקות וכותש שום והחמיצה את תגובתו. אהבתה הוגשה לו תמיד באופן שגוי, לא מותאמת לצרכיו, לא מנומקת היטב. ועכשיו, הוולגריות הזאת של החפצים. איך יסביר שהדירה המוזנחת היא חלק מהתוכנית הגדולה, אורח חייו ההכרחי של אדם שמנסה לברוא עולם חדש. יזמים מצליחים הדגישו תמיד כמה חשוב להתמקד כמו לייזר, והסוד להתמקדות הוא תעדוף, לדעת להגיד בנחרצות ‘לא’ לכל מה שאינו משרת את החזון. מארק צוקרברג קנה שטיח פלומתי לאמבטיה? כמה פומפיות היו לסטיב ג’ובס במגירה כשהקים את אפל? איך היתה נראית גוגל אם ההורים של סרגיי ולארי היו מרעיפים עליהם כלי מיטה? כל הסחת דעת באה על חשבון משהו: ליטוש מאפיין במוצר, תובנה קריטית שמבליחה מנתוני המשתמשים, מענה מדויק לאימייל שבסוף יוביל לאקזיט. התלבטת אם ללבוש סוודר וכבר חלה התרופפות. את המטבח יוכל לסדר אחר כך, כשהאפסים הרכים יאחו את נפשו הפרומה, ואז גם לה לא יהיה על מה להתלונן. הצלחתו והצ’ק שייתן לה יספקו לה נושאי שיחה עם חברותיה לעשורים קדימה.

דופנות האוהל שמעל ראשו של ברנר החדירו מעט אוויר, די כדי להשרות עליו טשטוש נעים. הבל נשימתו נהדף חזרה מריבוע צמר אדום וחימם את פניו. הגיע הרגע הפרטי והיקר שבו יבחר את הסיפור שאותו יחלום. הכללים מחייבים להשתמש בכולם בתכיפות דומה כדי שיישארו ממורקים בזיכרונו. ראשית, מנה בדמיונו את העלילות האהובות שאותן גילף בארבע השנים האחרונות, מסיר אותן בעדינות מהמדף, מלטף לרגע וקורא בשמן. הצילום לעיתון, השקת הספר, מנהל סניף הבנק, החינוך בפריפריה, החבר מהתיכון, הדייט הראשון אחרי האקזיט. כל סיפור לווה בסצנה מייצגת, בקדימון קצר שאותו העביר מול עיניו למשך שניות ספורות לפני שעבר לבא אחריו.

ברנר נדהם כמה הזדקן החבר מהתיכון. במקום שׂער ראשו שנצבע פעם בירוק, כתום וסגול נפרשו מרבדי עור רפוי, עיניו הלגלגניות הפכו עכורות, פניו מכורסמות משנאה עצמית, ידיו הצהבהבות כבר לא מציתות גפרורים שיבערו עד שיחרכו את קצות האצבעות לקול צהלת האימה של הבנות. האיש עוטה חיוך מכוער ומנסה להחיות זיכרונות עבשים מבית הספר, אבל ברנר קוטע אותו בצינה. ‘אני לא מרגיש שהתיכון תרם משהו להצלחה שלי, וממילא אין לי זמן לנבור בעבר. חייבים להיות ממוקדים כשמנהלים חברה גלובלית בתחום תחרותי כמו שלנו. אז במה בדיוק אני יכול לעזור לך?’ הקשיש משפיל את עיניו ומשתעל שיעול לח, ממושך.

ברנר מדלג למסעדה, אל הדייט הראשון אחרי האקזיט, ומבחין שהאישה הצעירה ממוללת את גומיית השיער השחורה הכרוכה על אמת ידה השמאלית. מבוכתה צובטת את ליבו. ‘הרצתי חיפוש על השם שלך ממש לפני שיצאתי וכמעט התקשרתי לבטל. כל סיפורי ההתעשרות האלה הפחידו אותי, בטח יבוא מישהו זחוח במרצדס וידבר רק על עצמו ועל ההצלחות שלו.’

‘אוי, זה כל כך לא אני,’ הוא צוחק ברוך, ואחרי הפוגה שואל בשקט, ‘ומה את חושבת עכשיו?’ היא מהססת מעט, מסובבת את הגומייה כאילו היא טבעת של שעון צלילה יוקרתי, ואז עולה על פניה בת צחוק נבוכה. ‘עכשיו אני שמחה שבאתי.’ מתוך זהירות לא העז לדמיין את דמותה המדויקת, שנותרה עוצרת נשימה באופן מופשט.

העלילות נגזמו כדי להתקבל על דעתו גם בשנתו, כדי לא להקים עליו את הערכאה הפנימית שבה מכהן תובע מחמיר, אורב כל העת להפרזה וליומרה מעוררת לעג ובה הוא תמיד מורשע.

לבסוף הוא בוחר בסיפור האהוב מכולם, שמלווה אותו מאז הקמת החברה. מותר לו להתפנק לקראת הנסיעה.

הצלמת מודדת את האור בפינות החדר ומקמטת אף בחוסר שביעות רצון. היא פותחת את התריסים הכסופים כדי להכניס למשרד את אור הדמדומים הענברי של הרצליה פיתוח. מעט קודם ראה אותה ברנר מחנה אופנוע גדול בקדמת הבניין, ומיד נסוג אל מאחורי השולחן, עושה עצמו עסוק. היא נמוכה ונמרצת, שערה הבהיר ארוך, ושורת עגילים מקיפה את תנוך אוזנה. שחף מקועקע על כתפה, מקורו נושק לכתפיית השמלה.

‘אני לא מבינה כלום בהייטק,’ היא צוחקת, מצלמת תמונת ניסיון ובוחנת אותה בצג המצלמה.

‘אפילו את הטלפון אני לא מצליחה להעביר לשעון קיץ. תסביר לי בינתיים מה אתם עושים? אמרו לי במערכת שמכרו אתכם במלא כסף?’

‘עזבי, זה משעמם,’ הוא מנופף בביטול.

‘ובכל זאת? אתה תדבר ובינתיים אני אאפר אותך, שתצא אפילו עוד יותר חתיך.’

‘טוב, את ביקשת, רק אל תתלונני אחר כך,’ ברנר כובש את הנאתו. היא מושיבה אותו ליד השולחן ומתחילה לפדר את מצחו.

‘אז ככה,’ הוא פותח. ‘אם חושבים על זה, אחד התחומים האחרונים שטכנולוגיה לא חדרה אליו באופן משמעותי הוא ההבנה של נפש האדם. לפי הערכה שמרנית, אובדן התוצר הישיר הנגרם מכך שאנשים לא מכירים את עצמם מסתכם בחמישה טריליון דולר מדי שנה, וזה עוד לפני שהוספנו לחישוב את הנזק ההיקפי למעגל השני. אבל איך יודעים מה אדם מרגיש ומה מניע אותו כשחלק עצום מחייו נסתר אפילו ממנו עצמו? אדם ממוצע מפיק כשמונת אלפים מילים ביממה, אבל כמעט אף פעם לא מספק תיאור אמין של עולמו הפנימי. הוא חסר יכולת לצלול אל הלא מודע, לפעמים משקר או מצנזר, שיקולים זרים מנחים אותו, הלשון שלו דלה מכדי לתמלל את דקויות הנפש.’

‘זה כל כך נכון,’ מתפעלת הצלמת.

‘פרויד ואחרים עשו עבודה יפה, אני לא אומר, אבל בסך הכול האירו בפנס על גלגל שיניים אחד בתוך מכונת הצפנה עצומה. השיטות של הפסיכולוגים מתבססות על כל כך מעט דאטה שאי אפשר לייחס להן שום תוקף מדעי, ובטח לא להפעיל אותן ביעילות ובהיקף גדול על מיליוני אנשים. הם מתיימרים לתווך בינך לבין הנפש שלך וגוזרים בדרך קופון שמן, אבל בפועל מוכרים שירות נחות, וגם הוא זמין רק למיעוט פריבילגי של בעלי פנאי וכסף. התוצאה היא ששוק הנפש נשאר הרחק מאחור, ואנשים זרים לעצמם, נידונים לחיים תת־אופטימליים כשמרתפי נפשם האפלים נעולים. למזלנו, אנחנו חיים בעידן היסטורי שבו כמויות הנתונים האדירות ועוצמת המִחשוב פותחות לראשונה צוהר אל המסתורין של מאווייהם הכמוסים של בני האדם, ומאפשרות לחשוף אותם בדיוק מושלם ובעלות אפסית.’

גם בפעם האלף מתענג ברנר על הסיפור שלו, המנוסח בקפידה ומהודק בכוח היגיון בלתי ניתן לערעור. הוא מרים את קולו ומיד צונח ללחישה אינטימית, מושך את ההברות במילות מפתח, מהנהן מדי פעם, כמו משתאה על גאונותו שלו.

‘אנחנו באינסטָמיינד הבנו שהמפתח לנפש טמון בשילוב שבין מודֶל חכם לדאטה איכותי. הבנו שאדם הוא בעצם פונקציה מתמטית שממירה רגש למילים. את מרגישה משהו ואומרת משהו ולכאורה אין קשר בין הדברים — החוץ מכריז ‘אני אשתה סודה’ בעוד הפְּנים לוחש: ‘בעצם כל חיי הניע אותי הפחד להיות לבד, ואני לא יכולה לסבול את זה יותר’. אנשים אוהבים לחשוב שפונקציית ההמרה שלהם ייחודית וסודית, אבל יש מספר מוגבל של סודות. אין אדם שהוא אי, כולנו מחוברים בקשר סטטיסטי, בכולנו פועמת מכונה פנימית. יש אנשים שהמכונה הפנימית שלהם זהה לזו שלך בתשעים ותשעה נקודה תשעה אחוז, ואנשים אחרים זהים בתשעים ותשעה נקודה חמישה וכך הלאה, בשיעורים הולכים יורדים. החוכמה היא להצליב את המילים של משתמש מסוים עם מאגר גדול של נפשות המתועדות ברזולוציה גבוהה, על עולמן הפנימי ועל המילים שלהן, ולמצוא את ההתאמות הטובות ביותר. מה שחל עליהן יחול בהכרח גם עלייך. בזכות המאגר שהקמנו זכינו להיות הראשונים שפיצחו את פונקציית הנפש, וכך הבאנו לעולם את הפסיכולוגיה החישובית, האפקטיבית והזמינה לכול.’

מרוב התלהבות ברנר שואף אבקה, מתעטש ומפריח עננה מהקופסה שבידי הצלמת. שניהם צוחקים. תחושת הפנים המאופרות משרה עליו נינוחות, כאילו הסירה המברשת הרכה את כל המתח שהצטבר לאורך השנים ומחקה את ההבעה היחידה שעטה — ארשת חוּמרה סגפנית.

‘האמת שאיבדת אותי עם הדאטה ופונקציית ההמרה, זה כמו סינית בשבילי, אני סתם נהנית לשמוע אותך מדבר. תגיד, כולם אצלכם גאונים כאלה?’

‘מה פתאום גאונים,’ הוא מרים את ידו בהצטנעות, ‘בסך הכול זיהינו הזדמנות עסקית להפעיל כלים מדעיים מודרניים בשוק הנפש שנשאר מאחור.’

‘אז מה, אתה טייקון עכשיו? אולי תקנה את העיתון שלנו?’ היא רוכנת כדי לתפוס צילום תקריב מגובה הסנטר. באפו עולה ריח מרכך שיער והוא מבחין בשביל הישר על קודקודה, בשערות המתפלגות וחושפות פס קרקפת דק. ‘בטח מלא בנות רודפות אחריך עכשיו, לא ככה? מה לא? איך יכול להיות?’ קווצת שיער סוררת פונה לצד הנגדי, והוא כובש את התרגשותו. כמה היה רוצה להסיט אותה בעדינות למקומה ולהרגיש את ענת מצטמררת תחת מגעו.

‘שב עם הפנים לשם,’ היא מורה לו, ‘ותסובב את הראש אלי.’

היא עדיין לא מרוצה והם משתעשעים בציור דיאגרמות על קיר הזכוכית של החדר, יוצרים רקע חנוני מגניב לתצלום.

‘מה כתבת כאן? איזה שטויות,’ ברנר מצחקק נוכח משוואה מתמטית חסרת פשר עם איקסים וחזקות, לוקח ממנה את הטוש וכותב את הנוסחאות האהובות שעליהן בנה את תהילתו. הוא רוצה שתקתוק המצלמה והפטפוט הקליל לא ייגמרו לעולם, ושם לב שהצלמת בוחנת אותו בגנבה מעל העינית.

‘זאת אומרת שאתה יודע בדיוק על מה אני חושבת עכשיו?’

פניה מאדימות מסביב לעיניים אפורות וגדולות.

‘בעצם,’ היא נזכרת, ‘קראתי אתמול את הכתבה על המכירה שלכם. ‘עוד אקזיט ענק’ או משהו נדוש כזה. המספרים מתערפלים לי ברגע שזה במיליונים. מה בדיוק היה כתוב שם?’

הוא עושה עצמו שווה נפש על אף שהמילים חקוקות כבר בליבו. ‘כן, כתבו משהו, סתם הגזמה.’

‘מקורות בתעשייה לא הופתעו לשמוע על עסקת הענק.’ ברנר נמשך חזרה אל המציאות ונרעד מתחת לשמיכה למשמע קולו מצטט מהעיתון העתידי. ‘טוב, נראה לי שנסגור את היום,’ הכריז בקול רם לחלל החדר הריק. הוא עבר על המיילים האחרונים של הלילה, בראשם דיווח ממחלקת התמיכה על שיבוש בתוכנה שהביא לאבחונם המוטעה של משתמשים כבעלי נטיות אלימות. ברנר קרא את המילים שהכשילו את המודל וגנח כשגילה שוב את המטפורות הארורות:

חשש זעיר זה היה רק יריית הפתיחה

הוא הבין כי עליו לרכז את כל כוח האש בהשגת אהבתה במשך חודשים היה אקדח טעון געגועים

הוא העביר את ההודעה ליותם, סמנכ’ל הפיתוח, והוסיף:

‘איך זה קרה? מבקש הסבר מפורט עד מחר. אם הדס לא מצליחה להתגבר על המטפורות אז כנראה היא לא עובדת מספיק קשה וצריך לטפל בזה במיידי. ברור לך שתקלה כזאת בדֶמו השבוע תהיה הסוף שלנו.’

מייל אחר הגיע מקרן, אשת משאבי האנוש. בעצם, תיקן, מנהלת חוויית עובד ומצוינות ארגונית.

‘אני מזכירה לך כי עדיין לא ישבנו בנושא ערכי החברה. אתה בעצמך הסברת לי שבלי ערכים אנשים לא יזדהו באופן מלא עם החברה ולא ייתנו מעצמם מאתיים אחוז.’

אולי טעה כשגייס אותה. הצעירה העדינה והנבוכה שקיבל לעבודה לפני שנה החלה לפתח תובענות מדאיגה. ‘אני חושב שאת יודעת באיזה דברים חשובים הייתי עסוק לאחרונה,’ ענה לה בזעף עצוּר. ‘הייתי רוצה שתתקדמי בלי שאני אהיה צוואר הבקבוק של התהליך. תשלחי בתוך ארבעים ושמונה שעות כמה ערכים כדי שיהיה לנו בסיס לדיון כשאחזור.’

אמנם, ברנר היה מהנדס תוכנה, אבל כבר מזמן השלים בצער עם כך שהנדסת אנשים היא מלאכת יומו. בני אדם נפלאים כרעיון מופשט — המין האנושי, היצירה המופלאה של הטבע וכל זה — אבל בתצורת עובדים הם בלתי נסבלים, חסרים את תבונת הציות של נמלים ושל דבורים. בקורות החיים הם התהדרו בהיותם ‘מנהיגים אנרגטיים ומוכווני מטרה’, אבל בפועל תבעו ממנו בלי הרף דרבון, פיוס, השפלה והתרפסות. הם התמחו בהמצאת נסיבות שאינן בשליטתם, הלכו לשיננית או חיכו לטכנאי מקררים דווקא כשצריך ללחוץ על הדוושה ולתת מעצמם מאתיים אחוז, הציתו בלי הרף מריבות קטנות, האשימו אחרים, התלוננו. קשה היה להאמין שפעם נלחם עם מעסיקים אחרים כדי לגייס אותם, ומיד עם הגעתם עוררו בו מיאוס. נייר הזכוכית של נוכחותם השיר ממנו אבקה דקה.

באשמה, הבחין בספר הפתוח לצד המיטה, ‘זה הכול אנשים — ניהול באמצעות אמפתיה במאה העשרים ואחת’, שבו ניקר מדי פעם בחוסר חשק. כמה ערך מוסף יש בשינון אנקדוטות אישיות, בלהתחבר מאוד למה שאנשים אומרים, בשאלות הנשאלות ברוך מזויף: איך את, איך אבא, איך הילדים? ככל שתתאמץ אינך נוגע בדבר אמיתי.

בפינת מסך המחשב שצף המידע ממיליוני המאובחנים בתוכנה שלו. בני האדם שבו להיות מקסימים כישויות תוכן — רשומות ארוכות וכנועות בבסיסי נתונים — מתמסרות בעונג לפילוח וסיווג. ממרומים, סקר האלגוריתם את החברה האנושית בעיניים חומלות, וכולם היו יקרים לליבו. בכל אחד מצא ייחוד ועניין. ברנר הגדיל את החלון וכמו תמיד נעתקה נשימתו למראה שורות הקוד השואבות בשקיקה את נשמתו של הזולת ויורקות את תמציתה המכומתת, סיכום מחשבותיה ורגשותיה: מאתיים ארבעים ושבע, שש־עשרה, מאה ושמונה־עשרה, מאה ושישים.

בעצם, חשב, זו תחייתו של ההומניזם, אהבת ביג דאטה הקשובה אל הרטט הרך של אלפי נתוניו של האחר ומזקקת את מהותו בדיוק מפליא, מבינה אותו טוב ממנו עצמו. הרעיון הלהיב אותו מיד, התגבש בדמיונו לפוסט ויראלי עם מאות לייקים ותגובות ‘וואו, זה כל כך נכון!’

האלגוריתם מכבד את הזולת על כל מורכבותו וסתירותיו הפנימיות, בעוד שהאנושות חותרת להכללות, מצמצמת את האחר לתכונה אחת או שתיים, אם היא בכלל טורחת. אפילו האוהבים באמת מזהים לכל היותר עשרה או עשרים פרמטרים אצל אהובם, בעוד שהתוכנה מגיעה בקלות למאות. אנשי הטכנולוגיה, הוגי ויוצרי התוכנה, הם מקור החמלה העיקרי של ימינו, ציין לעצמו בהנאה.

השעה שתיים וחצי ומאחוריו שני ימי עבודה שנדחסו ליממה אחת. אחר הצהריים בחוף המערבי של ארצות הברית נושק כבר לבוקר בטוקיו, ומשם מגיע מייל שחרית ראשון: ‘בעיות מתמשכות בהתאמת התוכנה למבנה הנפש היפנית’, מצליפה הכותרת. ברנר לוחץ בלאות על מקש המחיקה. השפעתו הממריצה של כדור המודפיניל הרביעי מתפוגגת אבל הוא עבר כבר את המינון היומי המותר. הצורך הפרימיטיבי בשינה חרה לו, אותה השעיה מוזרה של נוכחותו בעולם המניחה לשוטים לשבש דברים בלי מעקב צמוד ובקרת נזקים. הוא יתיר לעצמו ארבע שעות מנוחה לפני שישוב להילחם בחורשי רעתו.

לרגע, בעוצמה, מרגיש ברנר את תל אביב המשתרעת סביבו, חיה כבירה השקועה בדממה עמוקה ומניעה כפותיה מתוך חלום. גם בימים שבהם הכול משובש נותרה ההצלחה ממשית, חמה ומנחמת, כאילו אינה תלויה באירועים כלשהם שיִקדמו לה. ברנר מתחפר בשמיכה וחוזר אל הצלמת.

‘תן לי לראות את העיניים היפות שלך,’ היא מרימה את סנטרו. ‘יופי, ככה. ותעשה עכשיו פרצוף רציני של מנכ’ל שמתכנן עסקה גורלית.’

מראות כיסו את שלוש דופנות המעלית, וברנר, הולך וקטֵן, הוכפל בהן עד אינסוף. הן שיקפו עד כמה אינו דומה ליזמים המצליחים שאת פניהם בחן בקפידה מדי בוקר במדורים הכלכליים. קשה היה להבין את מהות השיבוש. המצולמים בעיתון לא דמו זה לזה ולא היו יפים במיוחד, לפעמים אפילו ניחנו בכיעור מתריס, אבל היה צפון בהם איזה מרכיב סודי שחסר לו. הוא רכן קדימה עד שאפו נגע בזכוכית, זקר את סנטרו, היטה את פניו לכמה כיוונים, חשף את שיניו. כשנותרו עוד שתי קומות נדמָה לו פתאום שעמד על סף הבנה עמוקה — נדף ממנו משהו מאומץ מדי, נעדר קלילות. סוד העושר טמון במבט המשועמם המקבל את ההצלחה כמובטחת, מעצם היותך אתה עצמך, בעוד שהדאגה הופכת את הפנים לגווילים אפורים עתיקים. הוא ניסה להרפות את הלסת ואת הלחיים ולגחך בביטול. דמות מבעיתה וזרה נשקפה באלפי עותקים. זה היה הרבה יותר גרוע. בקדחתנות ניסה לשקם את המפולת אבל פרצופו לא התרצה ונותר תקוע בעווית ביניים, עוטה חיוך עגום כמו בפרסומת למשחת שיניים ששְׁמה צער העולם. הדבר חמק ממנו שוב.

בעודו יושב במושב האחורי במונית כתב לנעמה, ‘אני בדרך לטיסה, מקווה שלא ישב לידי תינוק עם דלקת ריאות.’ היא בטח במשרד שלה, רכונה על המחשב בריכוז לא ייאמן, ידה מסיעה במהירות את העכבר, והיא מזדקפת למשמע קול קרקור הצפרדע שיוחד להודעות ממנו. נעמה, בת הזוג שלו מהירת המחשבה, שמעריצה אותו כל כך, שיודעת להעתיר תשומת לב נכונה לכל אדם, שמבטים מוסבים אליה תמיד. היא עונה מיד ‘עדיף מכוכב רוק חולה שחפת.’ וכך הם מחליפים הצעות הולכות ומסלימות, נגן חמת חלילים בתזמורת הטאליבן, נאצי חובב גויאבות, ובסוף רק ‘פטריק’, הבוס שלה, הרע המוחלט שאחריו לא נותר דבר.

ברנר הרגיש את המתח גואה בו לקראת הפגישה בקליפורניה והתקשר ליותם, מחפש פורקן. ‘הדֶמו מחרתיים בשמונה בערב שעון ישראל, אתה זוכר, כן?’

‘אם אני זוכר את הדמו? זה כמו לשאול את הטיטניק אם היא זוכרת את הקרחון,’ יותם נשמע נינוח כהרגלו, ועווית של זעם התגלגלה לאורך גופו של ברנר. ככל שחלפו השנים חיבב פחות את שותפו הגאון ונזכר בטינה בכך שחילקו ביניהם שווה בשווה את מניות המייסדים עם הקמתה של החברה, מכוח תמימות של ראשית הדרך. יותם רצה רק לעבוד והיה שמח באותה מידה לו ברנר היה מחזיק פי כמה ממנו.

‘תעשה לי טובה, בלי בדיחות עכשיו,’ נזף ברנר.

‘אנחנו עובדים על זה כבר חודש, הקוד בדוק מכל הכיוונים,’ אמר יותם.

‘אני מניח שכולם עובדים עדיין?’ שאל ברנר, ויותם השתהה לפני שענה ‘כבר עשר בלילה,’ והנה נפער הסדק המבוקש. ברנר אימץ במיומנות את קול המתכת הזועמת, ‘בוא, יותם, אז שאנשים יטרחו בבקשה להתייחס ברצינות לעבודה שמשלמת להם משכורת לא צנועה בכלל, ויריצו בַּמיידי טֶסטים יסודיים מהתחלה עד הסוף, על עשרה רגשות אקראיים, אבל שיוסיפו גם עלבון ובדידות. אני רוצה שתוצאות ראשונות יחכו לי כשאני נוחת, ואחר כך עדכון כל שעתיים.’ ה’בסדר גמור’ של יותם נשמע נבוך בעוד שהזעם של ברנר פעפע כבר הלאה במורד הצנרת הארגונית והתעצם, רוחש בהודעות בהולות: ‘תשמעי, משהו צץ’ או ‘אני מצטערת אבל אחזור ממש מאוחר’, ביטלו המילים תוכניות שנקבעו לפני חודשים, הגביהו חומות בין בני זוג, זימנו בייביסיטריות שעסקיהן שגשגו בצל הלחץ הבלתי פוסק.

כמה שנא ברנר את התופת של שדה התעופה שבו בילה מדי שבועיים לפחות, כולו רחבוּת אין קץ ואין בו דבר חרישי וקטן. מכל עבר אפפו אותו דלפקים מתועבים, חוצצים בין האדם לבין מאווייו. הוא נמסר לידיים עריצות של אנשי ביטחון, דיילות, שוטרי הגירה — כולם משתכרים שבריר משכרו אבל גוזרים את גורלו: האם יורשה להיכנס, האם יורשה להעביר את בקבוק המים, האם יורשה לעמוד בתור המהיר. הוא צמצם את עצמו וחמק ממבטו של ספסר תפילין שהציע תפילת סגולה לעסקים טובים. בולמוס שלטי הכוונה צרב את עיניו. דנדון מחריש אוזניים נשמע ואחריו הודעה בשפה מצוחצחת: ‘הקשיבו נא, באי בית הנתיבות.’ הוא התקדם לשער העלייה למטוס מוקדם מן הדרוש, חותר לעלות ראשון, להניח את המזוודה בדיוק בתא שמעל למושב, את המרפק על משענת היד, את המבט המצמית על מי שישב לידו.

לחרדתו, בדרכו עמד גילי בן־ששון בחולצת פשתן בהירה, באוזנו תקועה אוזנייה וזרועותיו נעות בזעם בעודו גוער במישהו באנגלית. ברנר שנא אותו יותר מששנא איש אי פעם. הם למדו יחד מדעי המחשב באוניברסיטה, וגילי צירף גם מדעי המוח דו־חוגי או משהו מתנשא כזה. מדמ’ח הם קראו לפקולטה, קיצור בעל ניחוח צבאי, ברנר חשב פתאום, נשמע כמו סוג של מרגמה, אש מדמ’ח כבדה ניתכה על המוצב.

שניהם היו מצטיינים אבל גילי עשה זאת בקלילות, כדי להרגיז. כמה שנים אחרי הלימודים הקים גילי סטארט־אפ, שירות דייטינג מבוסס על דגימות DNA, ומכר אותו במהירות לתאגיד שידוכים במה שתואר בעיתון כעסקה של כמאה מיליון דולר, כלומר הרבה פחות מכך. השמועות אמרו שהמוצר נכשל, היוּזֶרים ירקו לתוך מבחנה ואז הופגשו עם חמישה בני זוג אופטימליים, אלא שבמקום משיכה התעוררה בהם אימה סתומה מפני דבר מה שהיה בה בעת זר מאוד ומוכר מאוד, והם מיהרו לשלם עבור הקפה ולהימלט.

כל זה לא מנע מגילי להרחיב את ישותו ולהפוך לגוּרוּ, ובפני ברנר הוצג דגם של גדוּלה שנראית בהישג ידו. מבלי שידע נכרתה מגופו שלוות הנפש ביום הפרסום, כמו האנשים שמתעוררים על המדרכה נטולי כליה כשצלקת מסתורית על בטנם. החלו להתפרסם כתבות על גילי, מגיחות בלי התרעה ממסך הלפטופ בזמן שברנר שתה את קפה הבוקר. ‘מדען האהבה’, כך כונה עכשיו, פעל למען דו קיום כמֶנטור של יזמים ערבים בגליל, שפט בתחרות סטארט־אפים של חרדים והתריע בכובד ראש על חשיבות השתלבותם בשוק העבודה. חילק טיפים להצלחה בפרויקט ‘אקזיט — הדור הבא’ לתלמידי תיכון. אחז בחמלה ענף ירוק בעצרת למען קיימוּת. הטיף לנשים ללמוד מקצועות הנדסיים. הוא לא הותיר מגזר חף מעצות ופרס חף מזכייה. אחד מארבעים המצליחנים מתחת לגיל ארבעים. אחד מעשרת היזמים היהודים מעוררי ההשראה של יד ושם. כעבור פחות משנה התגרש גילי והתחתן מיד עם כוכבת תוכניות ילדים נערצת, וכך התפשט גם אל מדורי הרכילות. מתוך דחף בלתי נשלט שהפך מיד לתיעוב עצמי צפה ברנר בסרטונים שלה, מבארת את חגי ישראל בקול מתיילד ובאוברול כסוף צמוד. אבל השיא שבעטיו נחנק מפתית קורנפלקס וקרס בשיעול על שולחן המטבח הגיע בערב שבועות: גילי המליץ על מתכון לכיסני גבינה מתוקים בגיליון החג תחת הכותרת ‘מעסקאות לכופתאות: בישול אחרי האקזיט’. הוא צולם שם מניף כף עץ, במצנפת טבחים ובשיניים בולטות ובוהקות. כל זה הספיק לברנר כדי לבדות היסטוריה של עוינות הדדית ולשנוא אותו רטרואקטיבית מראשית שנות האלפיים, מעצב בדמיונו קרב ענקים שבו האחד השיג יתרון זמני בטרם ינחית יריבו מכה ניצחת.

‘ברנר!’ קרא גילי, וברנר לא יכול היה להימנע מהיי רפה. גילי החווה באצבע על אוזנו כאומר ‘שים לב כמה אני עסוק בדברים חשובים’, ומבסס שוב, מבלי צורך, את יחסי הכוחות. ברנר המתין בהכנעה, גולל למעלה ולמטה הודעות על מסך הטלפון מבלי לקרוא אותן.

‘גם אתה לסן פרנסיסקו?’ גילי גמר לדבר ופנה אליו.

‘כן, לפגישה עם רוב מילר, הוא ממש התחנן שאבוא לעשות דמו אז פיניתי לו כמה שעות. מה איתך?’ ברנר שאל, נזהר לא לפתוח צוהר לסיפורי מנטורינג וכיסנים, בידיעה שלא יעמוד בזה.

‘דבש!’ הצהיר גילי. אם נעמה היתה לידו עכשיו איך היו צוחקים על אנשים שחייהם דבש. הם היו מוסיפים ערך למילון הגדול שלהם, קטלוג דברי ההבל של בני האנוש. ‘הפרשה צמיגית של חרקים המשמשת מטפורה נאה לחיי תענוגות. מתקבלת בדוחק רק בסביבות ראש השנה.’ הוא התגעגע אליה בעוצמה ובקצרה.

‘יש לך איזה סטארט־אפ עכשיו, לא? תזכיר לי מה אתם עושים?’ שאל גילי.

למרות שהם כבר נפגשו בכנסים בשנים האחרונות, וברנר כבר פרש בפניו בהרחבה את חזון החברה, הוא קיבל בהכנעה את כלכלת השוק של תאי המוח: החזק פטוּר מלזכור פרטים על אודות החלש ממנו.

‘אנחנו משבשים את שוק הפסיכולוגיה העולמי,’ פתח.

‘וואלה, איך?’

‘זאת פרדיגמה חדשה לגמרי, פתרון הוליסטי לכל הקטע הזה של הנפש. אנחנו מאבחנים אישיוּת, מחשבות ורגשות של היוּזֶר בּרִיל טָיים. זה משלב הפעלה של מֶשִין לֶרְנִינְג על המון דאטה ייחודי שמכינה מחלקת הקוֹנטֶנט שלנו.’ המעבר של ברנר לעגת ההייטק היה חלק ומהיר. דיבור מקצועי בעברית העלה בדעתו טיח מתקלף, אבק וקוצים. ‘המודל שלנו עבר טריינינג על מיליוני טקסטים איכותיים והוא מאפשר מדידה של כל רגש אנושי בתוך שלוש מאות מילי־שניות עם תשעים ושבעה אחוז דיוק.’

‘נשמע טוב, אבל איך עושים מזה כסף?’ גילי הפגין שעמום מהוקצע.

‘אה, יש לנו בּיזנֶס מודֶל מנצח. האקוויזישן קל כי אנשים סקרנים לגבי עצמם. האבחון הראשוני לגמרי בחינם אבל מוגבל לארבעים וחמש דקות ולארבעה רגשות מאובחנים. אחרי שהם רשומים וכבר התנסו בשירות, אנחנו מוכרים חוויית פרימיום בתשלום שמאפשרת ליוזר לדעת על עצמו הכול. נתוני הקונברז’ן שלנו מאוד מרשימים,’ שיקר ברנר.

גילי הפטיר ‘מגניב’ ומבטו כבר נתלה באופק, עלבון שהוא גם הזדמנות לחמוק מהשיחה, אבל אז חזר להתמקד בברנר, אולי להשתעשע מעט בעכבר הלכוד בכפתו. ‘אתה יודע שמתוך מאה סטארט־אפים רק אחד ממש מצליח בסוף? לי הלך טוב אבל הרבה פעמים יזמים שוקעים בשאננות ואז — בום! — התרסקות, מתחרה גדול נכנס, הפרודקט לא מספיק ייחודי או שהערך שהוא מביא פשוט לא מספיק גדול. זה קורה הרבה, מאבדים מומנטום, נגמר הכסף, לא שאני חושב שזה יקרה לכם בהכרח.’

יופי, לא בהכרח, מלמל לעצמו ברנר, קיבלתי הנחה.

‘אסור לעצור אפילו לרגע. אתה יודע שכריש שוחה כל החיים שלו, לא מפסיק לזוז מלידה עד מוות?’

‘כן, ברור, לזוז,’ סינן ברנר.

‘מה שאני אומר זה שאתה חייב להיות כל הזמן עם הסכין בין השיניים, לחשוב למה הלקוח יבחר להשתמש במוצר שלך ולא של אלף אחרים שמנסים למכור לו משהו דומה.’

‘אבל כריש לא יכול לשחות עם סכין בין השיניים,’ התמרמר ברנר.

‘בהייטק כן,’ פסק גילי. ‘בהייטק כריש רגיל בלי סכין לא ישרוד דקה.’

ברנר שתק מעט. ‘יאללה, אני צריך ללכת.’

‘הכול טוב?’ שאל גילי, ‘לא ביאסתי אותך או משהו? פשוט חשוב להכיר את המספרים ולהיות ריאלי,’ הוסיף בנימה של מי שרגיל להיטיב עם הבריות.

‘לא, ממש לא.’

‘אז שיהיה בהצלחה ואם צריך משהו רק תגיד.’ ברנר פנה ללכת אבל עיניו של גילי זרחו פתאום למראה כתם כסוף שהופיע מרחוק על המסוע והוא לפת את כתפו. ‘הנה אשתי מגיעה, בוא תגיד לה שלום. אני מרצה השבוע על מנהיגות אמפתית באיזה כנס משקיעים בוואלי והיא הצטרפה אלי. הם משלמים הכול, מה רע?’

ברנר ראה אותה מתקרבת, מוקפת מעריצים, ונופף בפראות בידיו כדי להשתחרר מהאחיזה. ‘יש לי שיחת ועידה דחופה לעשות מהגֶייט.’

בדרכו לשער העלייה למטוס ייחל שייקרה פתאום בדרכם יזם מצליח יותר, מישהו שמכר בחצי מיליארד דולר. גילי יתרפס בפניו וההוא יסקור אותו במבט משועמם: תזכיר לי איזה סטארט־אפ היה לך? משהו עם רומנטיקה ומבחנות? אחר כך יזרוק לו עצה: גם אני יכולתי למכור בשלב מוקדם באיזה מאה מיליון אבל העדפתי להמשיך להצמיח את החברה בסבלנות ולממש את החזון שלנו בגדול.

כמובן שברנר עלה למטוס בין האחרונים והכול נפרם. את המזוודה דחס בקושי לתא העליון, הרחק מאחורי מושבו. כשינחתו ייאלץ להתנצל ולהידחק לאחור דרך אנשים שרגליהם מאובנות והם רוצים רק להיחלץ מהתופת, הם ירטנו שהוא מעכב אותם, בדיוק כפי שהיה עושה במקומם, מישהו ינצל את האווירה המתלהמת ויציע שברנר ישב במקומו ויחכה עד שכולם ירדו. עד שיגיע לביקורת הדרכונים, יקדימו אותו שלוש מאות נוסעי טיסה אחרת.

במעבר הצטנפה אישה בלתי מזיקה למראה אבל במושב האמצעי כבר ישב גבר רחב והניח באדנות את מרפקו על משענת היד המשותפת, פולש לנדל’ן יקר. יידרש כאן קרב עיקש, תנועות מיקרוסקופיות מוסוות כמו התמתחות, ניצול מיטבי של יציאה לשירותים. ברנר נאלץ לבקש מהאיש לקום כדי שיוכל להגיע למושבו ליד החלון, ובכך פתח רשמית בשיחה ופרץ סכר של פטפטנות.

‘בֶּני שגיב, כימאי ראשי בחברת דשנים, נוסע לכנס השנתי הגדול של תחום האמוניום נִיטְרט, שמעת עליו אולי? לא? כל התעשייה נפגשת בלאס וגאס, עם פינוקים קומפלט. לא צריך לפרט, הא? גבר מבין רמזים. אתה יודע איך אומרים, מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס, הא? לא ככה?’ הוא נעץ אגרוף של חיבה בכתפו של ברנר.

ברנר נאנק ובחן את בני בזווית העין. אדם רגיל בתכלית, רגיל באופן מעורר השתאות למעשה, כאילו חישב מישהו את הממוצע המדויק של כל הישראלים בני החמישים ויצר דמות דוחה באופן מושלם, על שׂער הראש המקליש וציצות השיער המתקרזלות ללא רסן מנחיריו, עם שלכת הקשקשים על כתפו והריפוד העודף, עם מירוץ החימוש הנצחי בין ריח זיעה ובין אפטרשייב תוקפני. גם בגדיו היו פרי מהתלה סטטיסטית דומה: חולצת משבצות מכופתרת שחלקה מתנופף וחלקה תחוב במכנסיו, ג’ינס, נעלי ספורט בלויות. שלא במפתיע, הוא נראה מרוצה ומלא ביטחון, כמתענג על שקיבץ לתוך עצמו את הטוב שבכל הגברים.

‘ומה אתה עושה אם אפשר לשאול? יש לנו חמש־עשרה שעות לבלות ביחד אז כדאי שנכיר, לא? אתה יודע איך אומרים, זרים הם בסך הכול משפחה שעוד לא הכרת. לא ככה?’

ברנר ביקש מהדיילת כוס מים והכימאי פנה אליו בפנים זורחות: ‘או! יש לי סיפור מעניין בשבילך. אתה יודע שכמעט בוודאות יש בכוס שלך לפחות מולקולת מים אחת שהשתין פעם דוד המלך?’ הבעת הציפייה ונחיריו המורחבים לימדו שהוא לא מפסיק להתפעל מהחוכמה הזו גם אחרי שסיפר אותה אין ספור פעמים. ברנר לא הפגין התרשמות ובני ביאר: ‘כשאתה מחשב כמה מולקולות מים יש בכוס שתייה, כמה ליטרים משתין אדם ממוצע בחייו וכמה מים יש בסך הכול על פני כדור הארץ, אתה מבין שזה בלתי נמנע כמעט, מעל תשעים ותשע פסיק תשע אחוז סיכוי.’ ‘כמובן, זה לא חייב להיות דוד המלך,’ שוב ניסה בני לשבור את השתיקה. ‘כן, כמובן,’ הדהד ברנר ובהה בכוס בתוגה, יודע שנחקקה בו לעד דמותו של נעים זמירות ישראל מתרוקן בהקלה. הוא שקל לכתוב לנעמה: הצילו, תשלחי לי את ההוא עם השחפת.

ברנר התפתל במושב הצר, השתלט על שליש ממשענת יד ועצם את עיניו. אחד ממאה, נזכר במילותיו של גילי, להב קר ומשונן מפלח את קרביו. הוא ידע כי אין בזה שום היגיון מתמטי אבל גם לא יכול היה להימנע מלחשוב כי בהצלחתו המקרית גזר גילי מוות על תשעים ותשעה יזמים אחרים. אלה טסים עדיין בשאננות לפגישה, קוראים מיילים, צועקים על מנהל המכירות, אבל רגליהם כבר בוטשות באוויר מעל לתהום. נתח מזל יקר ערך התבזבז על האיש הזה עם זרועות התמנון וכיסני הגבינה. ברנר הרגיש את פעמיו הקרבים של הספק האורב כל העת.

מתחת לעפעפיו הנעולים בחוזקה דמיין תשעים ותשעה משרדים זהים לאורך מסדרון ארוך, מתמשך עד מעבר לאופק. בכל משרד יושב בן דמותו על שטיח מרובב, מוקף בארגזי קרטון, אלוהוּת נבוכה שחדלו לסגוד לה, משחזר את הרגע שבו נפרע הסיפור המהודק שלו כשרק פסע היה בינו לבין העושר. שרטוטים ורשימת מטלות קפואים על לוחות מחיקים, לבנים כמסכת מוות, ואיתם מתים גם כל הדברים שהיו כל כך חשובים, שעליהם התווכחו בלהט, שבגללם נותרו עד חצות במשרד, ננזפו, קצרו שבחים. העובדים באים לאסוף את חפציהם האחרונים, מנומסים אבל כבר נטולי יראת כבוד, נאמנותם עברה במהירות לסטארט־אפ הבא, המבטיח יותר, שיהיה ודאי האחד ממאה. ‘יש להם רעיון מעולה,’ הם מספרים בעיניים נוצצות, ‘והם גם גייסו המון כסף.’

אחת־עשרה שעות חלפו באיטיות מייאשת. צחנה חמצמצה עמדה באוויר וברנר רחרח את מרכיביה: בתי שחי מיוזעים, נפיחות כבושות, לחמניות מחוממות יתר על המידה. חלל המטוס היה דהוי ומטושטש, כמו יצא מתוך סרט אירופי איכותי. הוא בהה בתוגה בעננים המתפרקדים בתנוחות משונות.

בני גירד את סנטרו בפליאה.

‘באמת, רק אחד ממאה?’

‘כן, זאת הסטטיסטיקה המוכרת בתעשייה. אולי שניים ממאה בשנה טובה, כשיש הרבה אקזיטים.’

‘ומה קורה עם כל השאר?’

‘כלום. מכריזים שהחברה נמצאת בתנופה אדירה, מושכים זמן עד שמוצאים מישהו שיקנה אותה בזול, ואם נגמר הכסף סוגרים והולכים הביתה בשקט.’

‘קשה. קשה. צריך בשביל זה הרבה אמונה.’

בני שקע בהרהורים ואז פנה שוב אל ברנר.

‘אבל אתה יודע איך כתוב בתהילים? ‘אבן מאסו הבונים, היתה לראש פינה’.’

‘וואלה. משפט יפה.’

‘ומה הכוונה? גם האבן הכי מצ’וקמקת שהבנאים לא רוצים, הסטארט־אפ שממש לא הולך לו, יכול להפוך פתאום לאבן המשובחת ביותר שמציבים בפינת הקיר, לחברה ששווה מיליארדים.’

הוא המתין מעט והוסיף, ‘תשמע, חשבתי קצת על המוצר שלך, ה’בוחן כליות ולב’ כמו שאתה קורא לו. אני במקרה פעיל בעמותת ‘דרכי נועם’ שפועלת לחיזוק ערכים ולהחזרת הציבור לשורשיו הרוחניים. נראה לך שהתוכנה שלכם תוכל לעזור לנו לאתר יעדים פוטנציאליים? לשלוח לנו רשימה עם פרטי קשר של אנשים שחווים ריקנות קיומית, שקועים בתענוגות ריקים, התדרדרו לשפל מוסרי?’

‘בטח שיש משהו,’ נאנח ברנר, ‘אנחנו תומכים היום ביותר מאלפיים פרמטרים של הנפש ויודעים לזהות את הרמה של כל אחד מהם בדיוק של תשעה ושבעה אחוזים. הפלטפורמה שלנו יכולה לפלח את היוזֶרים ולזהות את המאפיינים שאתה מתעניין בהם.’

בני ניצת במהירות. ‘שמע ידידי, הנה סטארט־אפ אמיתי שהברכה שורה בו! לקרב בעדינות רחוקים לתורה ומצוות תוך פילוח מדויק של קהל היעד. זה ראש הפינה! תדע לך, יש אצלנו כסף שרק מחפש איך לרתום את המוח היהודי לטובת עם ישראל ותורת ישראל. בוא, אתה יכול להראות לי איך זה עובד?’

ברנר כבר עייף מכך שאנשים הופכים בקרבתו ליזמים, מצביעים על טעויותיו ומאירים את הדרך שבה היה צריך ללכת. הוא ידע שעליו לשתף פעולה ולגמור עם זה.

‘אני יכול לתת לך להתרשם מהמוצר אם אתה רוצה.’

‘נו, רבּ ברנר, תעלה משהו, נראה, יש לי הרגשה שמהטיסה הזאת יצא משהו גדול. לא לחינם הושיבו אותנו יחד, הרי ידוע שאין באמת מקרה — אם תהפוך את סדר האותיות מה תקבל? ה’ רקם’.

ברנר העביר בלי חמדה את המחשב. ‘תתחיל לדבר איתה.’

בני התרווח בהנאה.

‘שלום, שמי אנה. אני נרגשת להכיר אותך. איך תרצה שאקרא לך, יקירי?’

‘בני.’

‘בני, איזה שם יפה. בדקות הקרובות אאסוף מידע אשר יסייע לי להבין אותך טוב יותר.’

‘מה תרצי לדעת?’

‘מה שאתה מרגיש בנוח לשתף איתי, בני. אני כאן כדי להקשיב לך. אין שום כללים ומגבלות לשיחה בינינו.’

‘אני מניח שאפשר להתחיל בפרטים הביוגרפיים היבשים.’

‘נשמע מבטיח, בני!’

‘אני בסך הכול אדם די רגיל, נראה לי. בן חמישים, גרוש.’

‘מעניין מאוד, בני.’

‘אני כימאי בהכשרתי.’

‘הו, כימאי! כמה מיוחד!’

‘כן, האנושות חייבת כל כך הרבה לכימאים: מארי קירי, לואי פסטר, אלפרד נובל. מעטים חושבים על זה, אבל חיינו עוצבו במידה רבה על ידי כימאים.’

‘כמה נכון!’

‘מה שמזכיר לי פרט מידע משעשע שאולי יעניין אותך. את יודעת שבכל כוס מים שאת שותה יש בוודאות מולקולה אחת לפחות שהשתין דוד המלך?’

‘זה מרתק, לא ידעתי!’

הנהונו הנמרץ טלטל את מושב המטוס. ‘זה עובד בכלל לא רע,’ העיר בני בעודו מרותק למסך.

ברנר הסיט את מבטו וחזר לצפות בעננים. בעזרת מנוע הדיבוב אספה המערכת מילים יקרות ערך והתקדמה באופן מושלם לקראת מובהקוּת סטטיסטית. נדרשו בדרך כלל אלף מילים והנושא לא היה חשוב כלל לצורך האבחון. כרגיל נחרד ברנר להיווכח כמה מעט נדרש כדי לגרום לאנשים לדבר על עצמם. זה היה הרכיב הפשוט ביותר בתוכנה: בחירה אקראית מבין כמה עשרות ניסוחים שונים של עניין, חנופה ושאלות הבהרה.

‘זה מוזר אבל אף פעם לא אהבתי אבוקדו. אנשים חושבים משום מה שאני טיפוס של אבוקדו ואז מופתעים.’

‘מעניין מאוד, בני. האם יש לך השערה מדוע?’

‘אני מניח שבמידה רבה בגלל המרקם.’

‘הו, המרקם!’

‘אשתי לשעבר היתה משוגעת על אבוקדו, הבית היה מלא בחרא הזה. עכשיו, כשאנחנו מדברים, את גורמת לי להבין שזה לא היה במקרה.’

‘זאת מחשבה מעניינת מאוד, האם תרצה להרחיב בנושא?’

רבע שעה חלפה ובהדרגה עטה בני את ההבעה המוכרת, מבט הממזג משיכה עזה עם אימה עמוקה, כמו למשמע לחש מסתורי מהשאוֹל. בני הקליד בתנועה זהירה, מנסה לצמצם את המגע עם השיקוץ לקצה הזרת ובכל זאת לא מסוגל להינתק ממנו. נראה שהתוכנה החלה לפרוש בפניו ממצאים ראשונים מתוך נפשו. ברנר לכד קטעי משפטים שנגללו על המסך:

‘נדמה לך, בני, שהעולם חייב היה להיכנע לרצונך, להאיר לך פנים, ואתה נוטר לו טינה על שהוא לא ממלא את תפקידו.’

‘אני מתרשמת שאתה לא מכיר בשום אחריות חוץ מן האחריות לסיפוק תענוגותיך, וכל החובות והמגבלות האחרות נתפסות על ידך כהפרעה, ואפילו כהִתְאַנות שרירותית.’

למרות השנים שחלפו לא נגרע דבר מהעונג של ברנר מגאונות המוצר. אדם בעל מראה רגיל בתכלית, והנה נפשו האפלה נחשפת על ידי האלגוריתם בתוך דקות.

‘אני חושבת, בני, שביסוד כל פעולותיך בעולם — השקרים, הבגידות, הרִשעות — עומדת הידיעה כי היית ילד לא אהוב על ידי הוריו, כזה שהעיניים חולפות על פניו באדישות או בתרעומת. ניסיונות ההתקרבות אליהם נכשלו כולם כי החולי הפנימי בקע מתחתן ואיש לא האמין לתחפושת הילד המתון, הצייתן, המְרצה. הרחקת אל הקוטב הנגדי על מנת להתריס ולזעזע אותם. הפכת רע ונתעב והתמדת בכך גם כשלא נותר כבר כלפי מי להתריס ומי שיזדעק להושיע אותך מעצמך. אפשר להסביר את חייך, בני, כטרגדיה של הימלטות מהידיעה והתכחשות עיקשת לה, אבל ללא הרף אתה שומע את הקול המאוס והבוגדני לוחש בתוכך: בצדק, בני, בצדק לא אהבו אותך, בצדק העדיפו את אחיותיך על פניך. אף אחד לא יכול לאהוב אותך.’

חרחור קל נשמע מהמושב הסמוך.

‘והאין זה נכון שאתה חרד כל העת כי אחרים רואים אותך בדיוק כפי שהינך, בדיוק בדמות שעוררה בהוריך מיאוס? את החרדה הזאת אתה מנסה להפיג בניסיונות התקרבות פרועים אל הזולת, אבל עושה זאת בדרכים שרק מרחיקות מעליך את האומללים שנקלעו בדרכך: הומור קלוקל ומאומץ מדי, הרעפת תשומת לב על מי שלא רוצים בקרבתך, פטפטנות כפייתית.’

בני מעיף מבט נבוך בברנר.

‘ברגעי השפל שלך, בכל פעם שאתה יוצא מביתה של אחת הנשים העצובות, שאינן מצפות ממך לדבר אבל בכל זאת מתאכזבות, ברור לך שהן סובלות את נוכחותך רק מתוך מצוקה וייאוש ואתה הולך מרוקן ומדוכדך, שכן לאחר מעשה נותרת בך רק הרגשת החרפה וחוסר התכלית של קיומך. כעבור זמן אתה מוצא את עצמך בוכה ללא התראה או סיבה ברורה.’

סערת הנפש של בני נוקזה לאוזניו שהאדימו.

‘הרשה לי לשער, בני, כי באותם רגעי שפל עולות בדמיונך פניו האהובות של אביך, ואיתן המחשבה הבלתי נסבלת כיצד היית מצטייר בעיני אותו אדם, שהיה טוב ממך עשרות מונים. אתה הפסקת אפילו לחתור אל הטוב, להכיר בו כאפשרות. כמה הרחקת מביתך, בני!’

התוכנה השתתקה למשך כמה שניות בהדמיה של מחשבה עמוקה. זה היה אחד הפיצֶ’רים החדשים שנוספו למנוע השיחה בניסיון להגדיל את ההכנסות.

‘אני מרגישה צער עמוק אצלך, בני. האם תסכים איתי שיש בך צער עמוק?’

‘כן, אנה.’ ניכר כי המילים המפורשות הטילו עליו שיתוק והוא התקשה להקליד יותר מכך.

‘האם תרצה להסיר מעליך מעט מהצער העמוק, בני? האם זאת תהיה התפתחות חיובית מבחינתך?’

‘כן, אני רוצה.’

‘לצערי, בני, תמה מכסת האבחנות המוצעות לך בחינם. אלא שהחלטתי לשתף אותך בהצעה מיוחדת ומוגבלת בזמן ללקוחות אינסטמיינד המועדפים. תמורת חמישים דולר לחודש בלבד, במקום המחיר הרגיל של שלוש מאות דולר, תוכל לרכוש מינוי לחבילת ‘צער עמוק’. במפגשים הבאים נוכל להעמיק את היכרותנו ולשוחח על שבעים ושמונה מאפיינים נוספים שזיהיתי אצלך, ברמת ביטחון של תשעים וחמישה אחוזים ומעלה. אני מצפה לכך בכיליון עיניים.’

המערכת המתינה וזיהתה את היסוסו.

‘חשוב לזכור, בני, כי הציווי ‘דע את עצמך’ הוא המפתח לחיי נפש עשירים ומספקים.’

הכימאי נותר נטוע במושבו.

״מה זה?’ נרתע בני בבהלה למראה חלון שנפתח על המסך בקול דנדון עליז.

‘מחקר בלתי תלוי הראה כי כל דולר המושקע בנפש מחזיר שבעה דולרים בטווח של שנה, בהערכה שמרנית. לקריאת המחקר לחץ כאן.’

בני פלט אנחה כבדה. המטוס שייט בזמזום אדיש.

הוא שתק זמן רב. ‘מה אני אגיד, שיהיה לכם בהצלחה,’ סינן לבסוף בקול חנוק. ‘כל ההייטק הזה, כמו שאומרים, משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל.’

‘דווקא יש לנו מיליוני לקוחות מרוצים,’ מחה ברנר. ‘הולך לנו מעולה.’

עוד שלוש שעות נותרו עד הנחיתה. ברנר שקע במחשבות על הפוטנציאל של שוק האמונה והתעלם מיפחותיו הכבושות של בני. זה היה אסונו — על אף פעולתה הפלאית של התוכנה מעטים מדי קנו מינוי בתשלום. אנשים התרגלו לקבל הכול בחינם. שרירי פניו נקפצו במחשבה על הרפיסות הצרכנית. הדת היא אולי האחרונה שמתעניינת בכנות בנפש האדם, ועד עכשיו הטכנולוגיה כמעט לא חדרה אליה, התווה בדמיונו אסטרטגיה אפשרית. למוסדות הדת יש ודאי תקציבי ענק שיוכלו לשמש לאבחון צאן מרעיתם וכיוונון אמונתם. עם כל אובדן הדרך של התרבות המערבית החילונית, נטולת הרוחניות, יכול להיות ששם ימצא לו סוף סוף המודל העסקי המבוקש.

לפניו הסיטה לרגע דיילת את הפרוכת המסתירה את מחלקת העסקים, מלאכת מחשבת של ארגמן וגדילי זהב, שעליה רקומה רק המילה ‘יוקרה’, כמו שירה מזוקקת שחתרה והגיעה לתמציתם של הדברים. להרף עין נגלו לעיניו הנוסעים הנינוחים בקדמת המטוס, שכובים תחת שמיכות רכות ומנקרים בתרבותיות בארוחה העשירה. מלצר חלף ביניהם, ממלא כוסות יין ומשדל לעוד מנה קטנה של פחזניות במילוי סרטנים. נדמה לו שהבחין בראשו של גילי מחווה תודה בנימוס, נוטל פחזנית אחת במלקחיים ממגש הכסף ואז חוכך בדעתו, קורא למלצר ומוסיף לצלחתו עוד אחת. זה השער, צדיקים יבואו בו, עלו בו מילים נשכחות. ממש לפני שנסגר הווילון בחבטה, ראה את הדיילת מיטיבה את הכר מתחת ראשו של נוסע שמן, וכעס גדול הציף אותו. מה הועיל המאבק נגד ההפרדה הגזעית באוטובוסים, רוזה פארקס וכל זה, אם שוב מפרידים בין נוסעים, אלה מלפנים ואלה מאחור. כסף החליף את הגזע, זה הכול. אבל שלא כמו לפני שבעים שנה, אף אחד לא יריע לו אם יפרוץ עכשיו קדימה בנהמה, יתכסה בשמיכה ויאכל פחזנית.

ברנר נחת בסן פרנסיסקו בשעת בשעה בוקר מוקדמת, הלום ג’ט לג. מבעד לחלונות המכונית השכורה, בדרכו דרומה, נפרש לעיניו אריג הוואלי, שטוח ועצום, תחום בגבעות נמוכות, מנוקד בשלטי חוצות של חברות אינטרנט. הכול היה נקי ומסודר ותהוֹם נעימה נפערה בין זרים. גם האקלים היה מבוית וערוך לעשיית עסקים, השמיים יריעת עופרת חפה מהסחות דעת, מפיצה זוהר מתון. רוב האנשים עסקו בטכנולוגיה והשאר שירתו אותם בצנעה תוך ידיעת מקומם, לא כמו בישראל שבה תמיד מתריס איזה מוסך בין מגדלי הזכוכית, מזכרת מיוזעת מהעולם הישן התובעת את קולה ואת מקומה במרחב, מחייבת אותו להאיץ את צעדיו. מתוך הבניינים הנמוכים המוקפים מדשאות שלטו יזמים על היומיום של האנושות והציעו לצרכן את הדבר הנכון ברגע הנכון, ממקסמים תועלות תוך איסוף נתונים מתמיד.

הוא עצר מורעב בדיינר שעוצב כמחווה לשנות החמישים. מהמלצרית הצחקנית בחצאית הקפלים הזמין המבורגר כפול עם תוספת בייקון וביצה, צ’יפס ושתייה לארג’, מתכנן כבר את התמונה שישלח לעובדים בלוויית כותרת שנונה. כאן לא הרגיש נבוך לאכול ביחידוּת. בתוך תאים מרופדים ויניל אדום מבהיק, נשענים על מעקי פליז ממורקים, ישבו אנשים בגפם, פניהם מוארות ממסכי הטלפון והם שולחים לבבות אדומים וסגולים באצבע משומנת ומכפילים עוד ועוד את האות האחרונה בשמו של האהוב.

ברנר צילם את הצלחת והכוס, והקפיד שברקע תיראה מכונת המוזיקה המנצנצת. ‘דֶמו גדול מחייב המבורגר גדול,’ כתב. רק בצהריים יוכל לקבל את החדר במלון ובינתיים נהנה מהלבדוּת הנדירה. ההסתפקות בעצמו היתה יתרון תחרותי מובהק שלו. היא העניקה לו, בהערכה שמרנית, לפחות עוד שעתיים עבודה ביום, ולצד הגלולות הלבנות הקטנות נדמה כי הגיע ליעילות מקסימלית. הוא פתח את הלפטופ לצידו ואכל כשמבטו מצוּדד, נזהר שלא לטפטף על המקלדת.

לקראת הפגישה התעמק שוב בריאיון שערך עיתון ישראלי עם היזם והמנכ’ל האגדי של תאגיד גלובל קארמה, רובּ מילר, מנסה לחלץ מהמילים ומהתמונות רמז כלשהו על הסיכויים לרכישה.

‘לא זכיתי בהון מן ההפקר’, התפייטה הכותרת המתוחה לרוחב המסך. ראשו הביצתי הענק של רובּ נראה כפול בגודלו מראש אנושי רגיל, כאילו הותאם ליכולות ההתבוננות והפענוח הנתבעות ממוחו. עורו הספוגי רופס, כמו בצק שתפח יתר על המידה. אחד מהוגי הדעות הגדולים של המאה העשרים ואחת, הוא תואר שם. שותה מדי יום עשר כוסות אספרסו מהולות בכפית גדושה של מלח, לחידוד המחשבה. ‘כשאני רואה טכנולוגיה שמשלימה את החזון שלנו, אני קונה אותה בלי להסס,’ חזר ברנר והשתכשך במילים המתוקות.

רובּ, הוא גלגל על לשונו את השם. חדשות רעות בגלל הרי’ש הארורה, תקועה כמו מטען חבלה גרוני בסוף המשפט, ‘נייס טוּ מיט יוּ רובּ’. שלא לדבר על שמו שלו עם הפיגוע ההמוני של הרי’שים, לועגים לכמיהתו לאמריקאיוּת. הוריו הישראלים להכעיס לא חשבו על הקריירה העתידית של בנם כשבחרו שם בלתי ניתן להגייה. ‘מָיי נֶיים אִיז דרור ברנר,’ נהג לומר בתחילת כל פגישה, מעגל את שפתיו בניסיון להפריח dwow ענוג, ‘אִיט מִינְז פְרִידוֹם אִין הִיבְּרוּ.’ ואז היה משתהה ומוסיף, ‘ובאמת אנחנו משחררים את נפש האדם מכבליה.’

זאת אחת העצות שאימץ מהמדריך ‘סמנכ’ל השיווק של עצמי’ שקרא פעם — לחבר משפט פתיחה קליט שיקשר את שמו עם הדבר החשוב ביותר שיש לדעת אודותיו. הספר המטלטל הבהיר לו עד כמה התרשל במיתוג בעשורים של קיומו, איך התנהל מול העולם באקראיות מבלי שבירר עם עצמו מהם ערכי הליבה שלו ודאג שכל המסרים יהדהדו אותם בעקביות. הוא חטא בחטא כבד: היותו אדם חסר בידול. הפרק האחרון, ‘היה אזוטרי!’, המליץ לבחור סימן היכר ויזואלי בולט ולא שגרתי שייצור אצל אנשים רושם שהוא טיפוס מעניין עוד לפני שיפתח את פיו, ובמשך כמה חודשים הקפיד ברנר ללכת לכל מקום עם כובע צמר שחור שעליו מצוירת גולגולת לבנה עד שהגיע הקיץ וגירדה לו הקרקפת.

‘חבל דווקא, אולי תשאיר את הכובע?’ הציעה אז נעמה, הוא זוכר היטב את שמלת הכתפיות הצהובה שלבשה ושהלמה אותה באופן פלאי. ‘גם זה סוג של סימן היכר בולט: האיש הזה שמתגרד כמו משוגע נראה לי יזם מיוחד. נראה לי שאשקיע בו מאה מיליון דולר.’ ברנר צחק אבל חלה בו קריסה נוראה כל כך עד שלרגע תהה אם רעש הריסוק המחליא מגיע לאוזניה. הוא ציית לכללי עסקת החליפין הגדולה של הזוגיות — אינטימיות תמורת שיתוף מידע אישי מביך, ובמרחק נגיעה מנפשו בחרה להתבדח. מבלי שידעה קטעה שרשרת של חשיפות אישיות נועזות שכבר המתינו בראשו, והוא נעל מפניה חלקים גדולים מימיו וממחשבותיו. המרחק לא היה בר־גישור, דברים רבים לא יוכלו עוד להיאמר לעולם. ברנר, שמעולם לא פתח את ליבו בפני אדם אחר, הבין שעליו להמשיך להיות חתום. ובכל זאת אהב אותה, ודווקא ביתר שאת. נעמה היתה נמרצת, יפה וחכמה וקשה היה לו לאהוב מעמדת נחיתות. שגיאתה הצורבת קיזזה את הפער בחישוביו הפנימיים. רוב האנרגיה המינית שלו נותבה לפעילות עסקית, ושארית הכמיהה הגופנית באה על סיפוקה באופן סביר, בהתחשב בעומס הנסיעות ובשיחות הוועידה. שיחותיהם היו מדודות ותחומות בקפידה גיאומטרית, מופע סטנד־אפ מהוקצע ונטול הקהל. ‘הו, מצוינות קולינארית!’ קראו יחד בקול חגיגי כשישבו על הרצפה ואכלו חזה עוף יבש, מחומם במיקרו.

הם דבקו בנכס הגדול שלהם, שפת השנינות המאחדת אותם ברומנטיקה של הבוז לכל מי שאינו הם. למרות שנותרו זרים זה לזו, היתה איזו קרבה בעמידתם הנבדלת מול העולם.

כשקם, כעבור שעות, שם לב שהקבלה הוכתמה בנטפי שומן וקטשופ. ברנר ניסה לספוג את הכתמים במפית אבל הנייר הדק התפורר תחת ידיו ורוחו נעכרה: הוא לא יוכל לצרף אותה לדו’ח ההוצאות וייאלץ לשלם על הארוחה מכיסו. זה היה מסוג האסונות הפעוטים שדווקא בהם התקשה לעמוד, כמין גחמה של נפשו.

ברנר הקיץ משינה סמיכה בשתיים לפנות בוקר, נטול זהות וטעם מר בפיו. במשך כמה שניות נותר כלי קיבול לתוכו אפשר ליצוק כל אדם, גופו הכואב מתקשה אפילו לפענח אם הוא ילד או מבוגר. פיסה אחר פיסה התאכלס בזהותו המאכזבת ונמלא באוסף תקוות, פחדים ושנאות. הוא התהפך ובהה בעינו האדומה של גלאי העשן. כנראה נרדם מיד כשנכנס לחדר המלון, שוכב על בטנו, לא מכוסה, ועדיין לבוש בבגדיו מהטיסה. אדיו של חלום לא קרוא התפוגגו ממוחו, מותירים רק זיכרון קלוש של דבר מה שנראה בתחילה מבטיח אבל השתבש ללא תקנה בשל החלטות שגויות — הוא כבר לא ידע אם עסקה או אישה. לסתותיו כאבו, סימן ששוב חרק שיניים בשנתו.

שמונה שעות נותרו עד הפגישה. ארבעים ושבעה עובדים הגיבו על צילום ההמבורגר והניחו לפתחו תשורות קטנות: אגודלים זקורים, אימוג’ים של אריה, תותח, זיקוקים. פתאום תקפו אותו געגועים עזים למשרד, למקום שבו הוא אהוב, גם אם תחת יחסי מרות. רק במחיצתם הרגיש חי. הוא אהב אותם חזרה בעוצמה, את האנשים הרשלנים והפגומים האלה שבחרו להקדיש את חייהם למימוש חלומו, ושלח להם אימוג’י שעיניו לבבות.

הזמן נקרש וברנר שוטט בחדר הקטן שעטף אותו בזרוּת. באי־חשק העלה על המסך את סדרת הטלוויזיה על הצלבנית הסקסית וכבר ראה אותה מטפסת בבגד ים עתיק על חומת מבצר, הודפת מוסלמים בשתי ידיה ומזנקת אל בין החניתות המזדקרות. רצועת חזייה אחת נשמטה אבל היא המשיכה באומץ, לא נותנת את דעתה על השד המעוגל והלבן שנחשף ועל הפטמה הכהה הסמורה מהקור הגלילי, ממוקדת כולה במשימה הגורלית. הוא טרק את מסך המחשב הנייד.

לבסוף עלה אור אפור עמום, מבלי שברנר הצליח להבין מאיזה כיוון זורחת כאן השמש, והפך אט אט לנוגַה כחלחל חלומי. מחלון המלון נשקפה שוממת דרך אֶל קָמִינוֹ החוצה את העמק לאורכו. הוא יכול היה להאריך מעט את הנסיעה, לטייל בשמורות של עצי סקויה או לשוטט ברחובות סן פרנסיסקו ולהצטלם ליד חלון ראווה מלא שרצים בצ’יינטאון, אבל כבר מזמן אינו יודע לעשות דבר מלבד לעבוד, והבליחה בו גאווה קטנה על כך שיש בו שמץ סטיביוּת או מארקיוּת. הוא בדק במפה את משך הנסיעה וזה נשאר יציב על שמונה־עשרה דקות. אניטה, העוזרת האישית של רובּ, שלחה לו הוראות מפורטות לקראת הפגישה שאותה הצליח לסחוט אחרי מאמץ של שנים. רובּ התעלם בעקביות מהמיילים אבל ברנר המשיך ושלח עדכונים מלאי התלהבות וחנופה, ‘אנחנו חווים צמיחה מדהימה’, ‘יש לנו כבר יותר מחמישה מיליון משתמשים’, ‘ממש חשוב לי לשמוע את דעתך, המהפכה שאנחנו עושים בתחום הנפש האנושית תואמת בדיוק את הספר שכתבת’. בסוף ענתה אניטה והסבירה שרוב עמוס מאוד אבל יוכל לפגוש אותו בעוד חודשיים, למשך רבע שעה ביום שלישי בעשר בבוקר, וברנר מיהר להזמין כרטיס טיסה. הוא גמר בליבו לא לטפח תקוות והפר את הנדר מיד כשדמיין התלהבות מיידית, פגישות המשך עם עוד מנהלים בכירים, ולבסוף פנייה אינטימית של רוב בסופה של ארוחת ערב בארבע עיניים. כמקובל בקרב בני תרבות, על עסקים ידברו רק אחרי הקינוח. ‘תהיתי מה התוכניות שלך, מיסטר ברנר, לגבי עתיד החברה, כי התרשמתי מאוד ונראה לי שיש סינרגיה מושלמת בין האסטרטגיה שלנו לבין החזון שלכם. אם אתה פתוח לדיון כזה, אפשר להתחיל אותו ממש עכשיו. חבל לבזבז זמן.’

שעה ארוכה חיכה בחניון אחרי שהקדים יתר על המידה. הוא פתח את הלפטופ על המושב לידו ווידא כי תישאר לו מספיק סוללה גם אם הפגישה תתארך ולא יהיה שקע זמין. אחר כך בדק שוב את הדֶמו, מוטרד לרגע שאולי עצם הבדיקה שיבש משהו ובדק שוב. כשפסע באיטיות ללובי, מחשב כל צעד, המשיך לשנן בלחש את מילות הפתיחה של השיחה והבין פתאום שעודו בן עשר.

זיכרון צלול שב לחיים: תיק גב מוטל על כתף אחת בניסיון להפגין רישול, הוא מדלג בריכוז תהומי מעל החריצים בין המרצפות בדרך לבית ספר, כבר אז דק וגבוה ככלב רוח, גופו דרוך כולו אל המשימה ועיניו נעולות על המדרכה, מחפשות מכסי ביוב שיש לעקוף וצורות גיאומטריות מכשילות ששובצו על ידי רַצָף זדוני. על סף גומת עץ פיקוס הוא כמעט מועד אבל מייצב את עצמו על אצבעות רגליו כמו רקדנית בלט. עתידו מוטל על הכף: אם לא ידרוך על הקווים עד פינת הרחוב, עד הרחוב הבא, עד השער, תתאהב בו מישהי היום, יתבטל הטיול השנתי, לא ייבחר אחרון כשעושים כוחות לכדורגל. עכשיו לא היו שום מרצפות סביבו, רק משטח בטון חלק שאי אפשר להבין איך נוצק וכמו מתמשך אל מעבר לאופק. אז מה עושים ילדים בסיליקון ואלי עם הערגה שלהם?

קבוצת עובדים יחפים שיחקה כדורעף במגרש חול סמוך לבניין ומישהו חלף על פניו רכוב על חד אופן. טווס חצה את השביל בהליכה איטית. לרגע חשב כי ראה אדם הדומה לרובּ עומד בכניסה וצוחק עם אישה, כוסות קפה מקרטון בידיהם, אבל גם האישה דמתה לרובּ שבתצלום, וכך גם הגבר הבא שיצא מהדלת, ואלה שאחריו. שביעות הרצון העצמית מחקה באופן כלשהו את ההבדלים בתווי הפנים, כאילו היו סינים בעיניים מערביות, ואי אפשר היה לדמיין שהם סובלים אי פעם ממרה שחורה או מכאב בטן. הוא נרשם בעמדת הקבלה, עדיין רבע שעה לפני הזמן אבל לא הקדמה מופרזת שמשדרת להיטות, והמתין על כורסה בלובי. אותיות מוזהבות גדולות, נושאות את השם גלובל קארמה, התיזו ניצוצות מהקיר אל עיניו. מסביבו הופגנו במלוא הדרם תענוגות העבודה בתאגיד עשיר: מגלשה שבתחתיתה בריכת כדורים, מגרש מיני גולף, מכונות פינבּוֹל ענקיות מאירות ומצלצלות. סלי ממתקים היו פזורים בכל מקום. עובד נכנס לבניין ובעודו מדבר בטלפון נכנס לתוך כדור גומי שקוף עצום, סגר אחריו את הדלת והחל לקפץ על רצפת הפרקט כשראשו כלפי מטה, נוגח ברצפה. נדמה היה לברנר שהוא האדם העצבני היחיד ברדיוס של קילומטרים, כמו רואה חשבון נרגן שבא לבקר ספרי חשבונות בלונה פארק. הוא הבחין באישה הגבוהה והיפה רק כשעמדה ממש מולו וכחכחה. ‘מיסטר ברנר?’ היא שאלה. ‘נעים מאוד, אני אניטה. התכתבנו במייל.’ הוא ניתר בבהלה, כמעט התנגש בה ולחץ את ידה בהתלהבות רבה מדי. ‘תודה רבה על ההוראות המדויקות, מצאתי את המקום ממש בקלות.’ הוא חייך חיוך גדול כנדרש באמריקה ואז שם לב שהיא נמנעת מעיניו. ‘אני כל כך מצטערת, אבל משהו צץ ורובּ לא יוכל לפגוש אותך היום.’

הוא נהדף כאילו חבטת אלה בפניו העירה אותו משינה עמוקה.

האישה המתינה וחזרה, ‘אני כל כך מצטערת. משהו צץ.’

ברנר בחן אותה בעיון. נדמה היה לו שבאמת מצא צער כלשהו בפניה, אבל רק קמצוץ צער על עצמה, על הטרדה המיותרת שנגרמה לה. שאר הווייתה הקרינה שמחה ורוגע.

‘אבל באתי במיוחד מישראל,’ צייץ, ‘קבענו להיפגש בעשר.’ הוא נשמע לעצמו כל כך עלוב, כך ודאי התרפסו אבותיו בפני פקידי הצאר. ‘אני יודעת, אבל משהו צץ. אני אעדכן את רוב שהגעת.’ כשראתה שהוא ממשיך לעמוד שם שמוט החל חוסר סבלנות לבקוע מתחת למעטה הנימוס, ‘שוב, כפי שאמרתי, אני מצטערת מאוד. רובּ עובד כרגע על רעיון חדש שעשוי לשנות את פניה של החברה האנושית. לא קיבלנו את הרושם שהפגישה ביניכם דחופה במיוחד.’ הזמן שהוקצה לו ולאבלו תם.

בדרך חזרה לחניון נראה כי כוח הכבידה השתבש באופן נורא. כל המטפורות הדהויות שהאלגוריתם נלחם להשמיד התגשמו בברנר ומשכו אותו מטה — ליבו צנח, רוחו נפלה, תקוותיו קרסו. הוא ראה רק את רגלי הקיסמים שלו צועדות בין שיחים קיפודיים גזומים בקפידה. הוא רצה לפרוק עול, לנפץ בפראות משהו יקר, להטיח מילים גסות שהתבייש אפילו להגות במחשבתו. לבסוף צרח על הטווס ‘זוז, מניאק.’ העוף המטופש המריא בבהלה ובמהומה גדולה ונחת על המדשאה כשני מטרים משם.

ברנר ישב במכונית, מנקה את סוליות נעליו מגללי טווס ירקרקים ורכים, ונתקף ייאוש מר. יותר מארבע שנים הוא עושה כל מה שנדרש ועכשיו הלך והתרחק ממנו הסיכוי לחיות חיי גדוּלה. ברנר ידע שזה עידן היסטורי נדיר שבו למישהו כמותו יש סיכוי להיות מושא להערצה. מהעבר נמתחת שרשרת גברים נערצים שהכניעו חיות טרף, ששיספו אויבים בחרב, שמשלו בנתינים בתבונה ובאכזריות, שגילו ארצות חדשות וטסו לחלל, שהרקידו אצטדיונים מלאי קהל, ועכשיו נשזרו בה גם מהנדסים רופסים עם מודל עסקי חדשני בִּנְדנם. אבל זמנם קצוב, מישהו יבחין באבסורד וישים לו קץ. בני דמותו בדורות הבאים יחזרו לחייהם נטולי התכלית, אנשי רפאים חסרי ייחוד מכדי להיות אפילו קריקטורה אנושית, מרקיבים לאיטם במשרד בימים ומול הטלוויזיה בלילות, חוקרים ביסודיות את חדרי השירותים באירועים חברתיים, מנסחים תשובות שנונות הרבה אחרי שהשיחה הסתיימה. הוא יתרסק אם יחמיץ את התור שלו וייאלץ להסתופף במחיצתם. התחנות הבאות במסע היו ידועות: מביימים טעם אנין ביין, מתאהבים התאהבות אחרונה חסרת תוחלת, מתעמקים בתולדות מלחמת העולם השנייה או לומדים יפנית, ואז, באופן בלתי נמנע, תקוות רצוחות, מישור צחיח של קיום יבבני וחיפוש אשמים, הפרחת משפטים שמתחילים ב’אם זה היה תלוי בי’ למרות שזה אף פעם לא תלוי בך, מפולת איטית של הגוף והנפש, חשבון אכזרי של כל המעשים שלא עשית ובסופו מוות מחוסר עניין לציבור בלי להבין שהמוות היכה בך כבר מזמן.

מה יצדיק מעכשיו את המאמץ הכביר לקום בכל בוקר ולהעמיד מופע גבריוּת כוזב, לנהל משא ומתן תמידי עם הזולת, להיכנס ולצאת מאזור הנוחות שלו, לחשב תוֹעלוֹת, למנף נקודות חוזק ולנצל נקודות חולשה?

רטט הטלפון ניער אותו. יותם שאל אם הדֶמוֹ כבר התחיל כי לא נרשמת פעילות בשרתים. ‘עוד לא,’ הקליד בקוצר רוח. כל ההכנות נראו נלעגות עכשיו, מעצימות את תבוסתו. בהנאה אכזרית התבוסס בהשפלתו והצעיד מול עיניו את העדויות. שבועות של ליטוש המצגת, החלפה מיוסרת של פונטים, סימון משפטי מפתח באות עבה. דחיקת העובדים בלחץ הולך וגובר להשלים את היכולות החדשות לקראת ההדגמה. ההתלבטות הארוכה לפני בחירת חולצת התכלת המתאימה ואז את חולצת הגיבוי התלויה במושב האחורי. חגורת העור השחורה החדשה שעמל לרצוע בה עם מסמר חור נוסף כדי שתתאים למותניו הצרים. הגיהוץ הקפדני בבוקר במלון. ‘הכול בסדר?’ יותם שוב זמזם. הבשורה תצטרך להידחות עד שיתאושש.

הוא פתח את הלפטופ על ברכיו, הריץ את התוכנה ועל המסך נפרשו מיד מאפייני אישיותו של רוב. כדי להרשים את המיליארדר הזין הצוות לתוכנה מראש אלפים ממילותיו שנלקחו מהרצאות וראיונות עימו. ברנר החל לקרוא בקול.

‘רבים כבר אמרו לך, רובּ, כי אתה אדם דגול. מיליוני אנשים זיהו בך חדות מחשבה, נדיבות וחמלה. בעיני הציבור, כל מה שאצילי מצוי בך בשפע, וההון שגרפת מהווה הוכחה ניצחת לכך. הם בטוחים כי אתה מתענג על הערצתם, אך אינם יודעים כי מזמן בחלת בה. אתה ניחן במודעות עצמית חריפה שלא נותנת לך מנוח.’

הכול פועל באופן מושלם, חשב ברנר במרירות.

‘אני רואה בסֶרְבֶר שהכול עובד כמו גדול,’ הריע יותם מישראל.

‘בכל עת אתה בוחן את עצמך מבחוץ בשלל המבטים המוכרים עד זרא ומתמסר להם לסירוגין. ישנו מבט מתעב הבטוח כי עושרך מעיד על אופי אכזרי ואפל; מבט חלול וחסר הבינה של אלה שרוצים לדמות לך; מבט מסויג של האנשים הקרובים אליך המתאמצים להסתיר את יראת הכבוד; מבט חטטני הבולש אחר שערוריות. לכולם יש איזו דעה לגביך אבל אין אחד מהם המבין אותך ורואה אותך כפי שאתה. גרוע מכך: באף אחד מהם לא מתעוררת חיבה כלפיך.’

‘רובּ, עולה ממך באופן מובהק עצב גדול. האם תסכים איתי שיש בך עצב גדול?’

ברנר הנהן.

‘הרשה לי לשער כי מקור העצב הוא בכך שמעולם לא חיבב אותך איש באמת, ועתה כבר ברור לך כי תמות מבלי שתזכה לחיבה.’

ברנר נשנק מעט לפני שהמשיך לדקלם את נאומו אל לוח השעונים האדיש.

‘כפי שאתה רואה, רובּ, בתוך שניות ספורות התוכנה הצליבה את המילים שלך עם למעלה ממיליון נפשות מתועדות, פענחה את חייך הפנימיים בדיוק חסר תקדים ועתה היא מתארת אותם בשפה עשירה.’

‘בצעירותך, רוב, שקעת במחשבות סבוכות והתהלכת במבוכה בין הבנים והבנות, הנערים והנערות. הנחת אז כי הכישרון להתחבב על הבריות יתעורר בך, גם אם באיחור. בתחנת החיים הבאה ודאי יהיו מי שיצללו אל תוכך וימצאו שם משהו יפה ומעורר אהדה.

ואז, בתוך שנים מעטות, מעטות עד כאב כפי שהבנת באיחור, הפכת למיליונר ולמושא הערצה, הוקפת בחנופה ריקה ובהיעתרות מיידית, והסיכוי אבד לנצח. כמובן, רבים הכריזו על אהבתם אליך אבל מעולם לא מצאת חן בעיני איש. זאת האמת: קל לאהוב אבל הרבה יותר קשה לחבב. האהבה היא דרכם של אנשים לתבוע בעלות או להאיר את עצמם באור יקרות, עיקר ערכה בהצהרה עליה. אבל לך אין חפץ באהבה החלולה. החיבה, שדווקא אותה אתה חומד, נעדרת יוקרה ויחסי ציבור ודורשת נימוקים. על מה יכול אדם לחבב אותך? יש לך הצעות אבל לא קיימת ערכאה שבה תוכל להעלות אותן.

והדבר האחד הזה שלא ניתן לך, חיבת חולין פשוטה, רודף אותך כל העת והוא שעומד בבסיס מעשיך ומחשבותיך. האם תסכים איתי, רובּ?’

ברנר בלע בקושי את הפקעת שעמדה בגרונו.

‘וכך, רובּ, בעוד אנשים מדמים כי אתה הוגה בעתידה של האנושות מתגנבות מחשבותיך כל העת חזרה אל החיבה האבודה. אתה מגלגל בראשך סיפורים תמימים על רגעי חיבה מוחמצים שכבר אינם אפשריים במעמדך, סיפורים שראשיתם חסד פשוט וסופם רוך וכנות. אפשר לשער, רוב, כיצד אתה מדמיין את בן דמותך מציל ילדה מנפילה בגן משחקים ואז מקבל בהצטנעות את תודותיה של האם שהיתה שקועה בטלפון; עוצר ברחוב בפתאומיות למראה איש בוכה וניגש לנחם אותו, ובהדרגה אתם מגלים כמה רב המשותף לכם; מתקומם על הערה פוגענית שספגה שכנה באספת דיירים ואז יוצא איתה לשתות בירה.’

הוא מיקד את מבטו במד המהירות ואמר:

‘אנחנו מאמינים, רובּ, כי המשתמש אשר דקויות נפשו נפרשו בפניו יגלה נכונות לקנות שירות פּרימיוּם בשיעור גדול פי כמה מאשר נטייתו לשלם עבור טיפול פסיכולוגי מסורתי הסובל מבעיות דיוק ונגישות קשות. אם נניח חדירה ראשונית של עשרה אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת — הערכה שמרנית לכל הדעות — כבר מקבלים שוק שגודלו למעלה מעשרים מיליארד דולר בשנה.’ ברנר המתין כמה שניות והגביר את קולו: ‘וזאת, רובּ, בדיוק ההזדמנות שעליה רציתי לדבר היום.’

ברנר עלה על הכביש המהיר ונסע לכיוון סן פרנסיסקו בלי תכלית ויעד. את החדר במלון פינה והטיסה חזרה תצא רק בערב, בעוד תשע שעות. הוא דאג לפנות זמן רב למקרה שהפגישה תתארך או שרוֹבּ ירצה שיפגוש כמה מעמיתיו בדחיפות, עוד באותו יום, כדי לקדם את התהליך. בניסיון לקרוא לכאבו בשם, הוא טעם את המילים ‘חרב עליו עולמו’ אך הן נשמעו שגויות. הטלפון צלצל כבר כמה פעמים ונדם עד שברנר ענה ברוגז.

‘איפה אתה? כולם פה סקרנים לשמוע איך היה הדמו,’ נשמע יותם עמום.

מערבולת של אפשרויות הסתחררה בפיו, צובטת את לשונו בתביעה להכרעה.

‘היה מעולה.’

‘באמת?’ הוא שמע צהלות וקול החלקת כפיים. ‘מה הוא אמר?’ שאלו ברקע.

‘הוא ממש עף על זה, הרצתי את הדמו כמה פעמים. הבין מיד את הפוטנציאל המהפכני של התוכנה ואמר שלא ראה דבר כזה בחיים. תמסור בבקשה המון תודה לכולם על המאמץ, זה היה שווה את זה. אני אוסיף פרטים אחר כך אבל עכשיו חייב לרוץ לפגישה הבאה.’

בשעות הבאות נסע במעגלים גדולים, תחילה דהר צפונה כדי להתרחק מאתר האסון ואז מזרחה ודרומה, בכבישים ראשיים וצדדיים, עצר רק לדקות ספורות כדי למלא דלק וכבר מיהר הלאה. כך נהג במשך שעות ברציפות בגיל שבע־עשרה, כשקיבל רישיון נהיגה, אבל אז היה נער מלא תקווה. עכשיו הניעו אותו פרצי זעם פתאומיים מהמישור לגבעות צהובות, דרך אדמה מדברית מחורצת, פרוורים עשירים, שכונות מצוקה מאיימות, מחלפי בטון עצומים. הוא רצה לבתר את קרביה של הארץ המכוערת הזאת, ששמות עריה התהדרו בספרדיוּת מזויפת: לוס אלטוס, סן קרלוס, לוס גאטוס, ריו דֶל מָר. הוא בחר כל פנייה ממש ברגע האחרון, סובב את ההגה בפראות והתריס בחריקת צמיגים כלפי תושבי קליפורניה השאננים, אבל אלה רק בלמו בנימוס ונתנו לו לעבור. פרצופיהם נשקפו להרף עין מבעד לחלונות אבל חיוכם הנעים לא הסתיר מפניו עד כמה הם שונאים אותו, שונאים זה את זה, שונאים את עצמם. באחת העצירות קרא הודעות. ‘איך היה? סחררת את ראשו עם מופע הקסמים שלך?’ שאלה נעמה.

‘היתה פגישה מעולה, אספר לך אחר כך,’ הקליד, מתמרמר על שבלהיטותה גרמה לו לשקר גם לה.

‘ידעתי!’ השיבה בתוך שניות. ‘כשיהיו לך ילדים תקרא להם גלובל וקארמה.’

שלוש שיחות שלא נענו מאמא שלו ואז הודעה: ‘מה שלומך עכשיו עשר בלילה באהבה אמא’. בביוגרפיות סיפרו תמיד יזמים שאת השאפתנות והערכים ירשו מהוריהם, אנשים פשוטים וצנועים. והוא? בן של אשת ספרות ויזם, נזכר בחלחלה במאמצי ההתקרבות של אימו. אילן שתול על פלגי מים. הסיפורים כבר היו לו לזרא. איך נודעה תִרְצָה ברנר ברחבי עמק הירדן, מנהיגה בלתי מעורערת של כל ספרניות האזור. איך הספיקו לה עמודים ספורים כדי לעמוד על סגולותיו של סופר לא מוכר, בניגוד לכל החוקרים הנחשבים שכוחם בחוכמה שבדיעבד. ‘גרוסמן הזה עוד יהיה שם דבר,’ היתה הראשונה לפסוק בראשית שנות השמונים. ובכל זאת עזבה הכול, ניתקה מנוף המטעים ונטלה איתה את התאומות הפעוטות ואת היזם הזעיר שנבט בבטנה. תרצה ידעה שבעיר איש לא יטרח להתפעל מכישרונה, אבל הכריע אותה החזון של אהוב ליבה, להקים את המכון המוביל בארץ להתראת רֶוורס. מכל הארץ נהרו נהגי משאיות אל המכון המרווח בנתניה על מנת שיתאים לרכבם את צפצוף הנסיעה לאחור האופטימלי. ‘רק לרפי אני נותן לגעת באוטו’, ציטט אביו בהנאה נהג עלום בעודו שואב שיירי עוף מהעצם בקול מצמוץ מחליא. רפי רוורס היה לאגדה. מדי כמה חודשים היה ננעץ בדריכות במקומו למשמע צליל חדש — ציוץ ירגזי, דנדון פעמון כנסיה, קול סופרן זך מהרדיו — וממהר להוסיף אותו לרפרטואר המכון. רפי חי את התנועה אחורה במלואה. האוטו הפרטי שלו תמיד עומד על אפס קילומטר, לחשו בברנז’ה. כל נסיעה קדימה הוא מקזז מיד בנסיעה ברוורס באורך זהה. בסוף ימכור אותו כמו רכב חדש. בחילה עולה בברנר כשהוא נזכר בנסיעות המטורפות לאחור כשהוא חגור במושב האחורי ומתאמץ לא להקיא. ואז, כשהיה בכיתה ו’, נפלה דממה על הבית. את פרטי כתב האישום למד ברנר ממקומון קול השרון שאותו מצא ברחוב: מדינת ישראל נגד ברנר רפאל. הצלחתו של המכון נבנתה על אדני מרמה, עיסוקו האמיתי היה זיוף רישומי מכשיר הטכוגרף במשאיות כדי להסתיר נהגים שחרגו ממהירות הנסיעה המותרת או ממכסת השעות על הכביש. השירות הנפשע נחשף רק כשנהג בשם ניזאר נהרג בתאונת דרכים, אחרי יממה רצופה של נהיגה. תמונתו של ניזאר הופיעה שם, מחייך ומחבק את אשתו ואת שני ילדיו וברנר בהה בהם באימה, יפים ושאננים בצל אסונם העתידי. יותר מכול נצרב בזיכרונו הפרט המשפיל מתוך הכתבה ‘המוסך שסרח’: חמישים דולר במזומן גבה אביו על כל דיסקת רישום מזויפת שהפיק. הרג אדם, התבזה וביזה את משפחתו בשביל חמישים דולר. שאפתנות וערכים, גיחך במרירות. אמא מובסת שוויתרה על עצמה ואבא נוכל זעיר. אלה ערכי הליבה שניטעו בו.

רגלו הימנית כמעט התאבנה ממאמץ הנהיגה והמפה הראתה כי הוא נמצא בשולי שמורת טבע, קרוב לסנטה קְרוּז. שמש ענקית ירדה לעבר העצים הגבוהים שבצידי הדרך, יוצקת עליהם אור דמדומים זהוב ומסמנת שבקרוב יצטרך להסתובב ולנסוע חזרה לשדה התעופה. ברנר עצר, כיבה את המנוע ופתח את חלון המכונית. ריח חריף של אדמה רטובה חדר פנימה, והוא החל להתפייס עם עצמו. חייבים לשמור על מורל גבוה, אחרת אנשים יעזבו ויעברו לסטארט־אפ אחר שמשקר לגבי ההצלחה שלו. עבדנו כל כך קשה על הדֶמו הזה, אז בכל זאת החברה עשתה קפיצת מדרגה שתשרת אותנו בעתיד. הפגישה עם רובּ תתקיים בסופו של דבר, כך שלא מדובר בשקר אלא בסך הכול באמת שסופְּרָה טרם זמנה. כמו בחלום או בתנ’ך, בעצם, אין מוקדם ומאוחר בסטארט־אפ. זה היה מעשה מנהיגותי ממעלה ראשונה, הבין פתאום והנהן לעצמו. רק המעז מנצח, נדמה לו שאמר פעם צוקרברג.

ברנר הביט סביבו נפעם. המראה היה מוגזם ביופיו, כמו גלויה או ציור ילדים, והאוויר צלול ורך. בקו הגבעות המושלם, שאותו גילף בסבלנות מזג האוויר במשך מיליוני שנים, הסתמנה כבר גומה אשר גודלה וצורתה ערוכות בדיוק לחבק את כדור השמש הכתום בירידתו. ציפורים שלא הכיר שרטטו נתיבים עקלקלים בשמיים, צוללות ונוסקות כמו גרף של פונקציה ממעלה רביעית. הוא יצא החוצה ונשען על גדר השמורה העשויה קורות גסות. השמש הנמוכה הטילה את צלליתו הרחק לאחור, ארוכה ודקה כברוש. מוזר ונפלא היה לראות את אלפי הפרטים הכמוסים בחלקת היער הקטנה החשופה לעיניו, את נחשי האור והצל המתפתלים בין העצים עבי הגזע, את הטחב הירוק הדשן על הסלעים האפורים, את קווי המתאר המפותלים של העלווה, את הגאיות החורצים בקליפה עלילות מסתוריות. כל עלה היה שונה ממשנהו, עורקיו משורטטים בדיוק מפליא. חושיו התחדדו וכאבו מעוצמת ההוויה שנספגה בהם. אילו היה סופר ודאי היה ממלא עמודים רבים אודות יופייה של הפינה החבויה, ועדיין היתה המחשבה מדויקת בהרבה מן המילים. התחוור לו פתאום כי מילה יכולה לתפוס רק את קצה קצהו של הדבר עצמו, בעוד מהותו השלמה חומקת תמיד מאחיזתה. במשך שעה ארוכה הקשיב לחיים העלומים שרחשו שם לפניו, רומזים על קיומם באוושת עלים יבשים. לרגליו הזדרזה חיפושית לאי שם, מותירה נתיב טביעות רגל בחול וחושפת תודעה סמויה ומעוררת קנאה שכולה הווה. החרק חופשי מנטל העבר ומדאגות לגבי העתיד, יש הלימה מוחלטת בין תשוקותיו לבין יכולתו לממש אותן, אושרו נמצא כל העת בהישג רגל: מזון, מחסה, הזדווגות. האדם, לעומתו, כורע תחת משא זיכרונותיו, ואושרו, המצוי תמיד מעבר להרי החושך, אפשרי אולי רק באחד ממאה מקרים.

ברנר המשיך להרהר בחיי הכנוּת של החיפושית ואט אט הפכה התפעלותו מהטבע להתענגות על התפעלותו שלו. מתחת למעטה הנוקשה יש לא מעט שאר רוח ומבט בוחן, חשב בהנאה, כמו איזה סטלין פואטי. ופתאום, בתוך שניות, עם הבהובי יום וְרוּדִים אחרונים, התלכדו רסיסי מחשבות ששכבו רדומות במוחו, ובגופו התפשט סיפור חדש. הסיפור היה כל כך טוב עד שברנר גנח בהתרגשות. הוא הקליד בקדחתנות את עיקרי העלילה בטלפון ואז התניע את המכונית השכורה והאיץ בנהמה, להוט להגיע כבר למושבו במטוס ולשקוע בחלימת הבכורה.

ליד שער העלייה למטוס סיכם את הפגישה עם רובּ עבור העובדים והודה להם על המאמץ. השיווק אשר פעם היה זר לו כבר הפך לאיבר בגופו, לבלוטה המפרישה מלל נלהב ללא כל קושי: ‘המאמץ בהחלט השתלם,’ הקליד, ‘עוד פרק במסע המופלא שלנו נכתב היום, כשעוררנו את התלהבותו של אחד היזמים העשירים בעולם. אנחנו נמצאים במומנטום וזה הזמן ללחוץ על הדוושה, לעבוד קשה ולממש את חזוננו בגדול. אני מבקש מכל אחד לתת מאתיים אחוז בתקופה הקרובה. לא ננוח עד שהפתרון שלנו יהפוך לתקן הגלובלי לפענוח נפש האדם.’

אחרי קריאה נוספת היסס נוכח איזה רפיון שדימה כי עולה מהמשפטים. הוא החליף את ‘מומנטום’ ב’מומנטום אדיר’ ותיקן את ‘הפתרון שלנו’ ל’פתרון ההוליסטי שלנו’.

בין ההודעות הרבות היה מענה מקרן. ‘כמו כולם התרגשתי לשמוע על הפגישה המדהימה. כמובן שזה ראשוני ביותר,’ כתבה, ‘אבל ערכתי סיעור מוחות עם כמה אנשים והנה ההצעה שלנו לערכי החברה. מניסיוני עדיף לא יותר משלושה כדי שכל אחד יהיה משמעותי ואפשר יהיה לדקלם אותם מתוך שינה. אם זה נראה לך אני מציעה שנעשה אירוע חגיגי, נחשוף את הרשימה ונתלה אותה על הקיר בכניסה. אפשר גם לחשוב על משהו לתת לכל עובד כדי שיענוד עליו, נגיד לחקוק את הערכים על תליון או צמיד, בקטע כזה של תפילין. מה דעתך?’

הוא גלל למטה.

1. מצוינות טכנולוגית

2. האדרת האנושיות

3. כנות ללא פשרות

‘עוצמתי מאוד!’ כתב לה. ‘תנסי לדייק את האירוע עוד קצת ונגלגל את זה במיידי.’

‘מעולה,’ ענתה בתוך שניות, ‘אני אבדוק אם אפשר להשיג לאירוע את שֶף הקינוחים מהטלוויזיה. חשבתי על קונספט של איות המסרים בבראוניז.’

ברנר התרווח במושב המטוס וזימן את הסיפור החדש שיענג אותו עד הנחיתה בתל אביב. הכתבה בעיתון נפרשה מול עיניו העצומות.

את הריאיון עם דרור ברנר ערכנו במיקום לא שגרתי. הצענו לו להיפגש במשרדי החברה אבל הוא ביקש שנחכה לו למרגלות הבניין בהרצליה פיתוח והבטיח הפתעה. שבועות סוערים עברו על היזם המנוסה מאז שהוכרזה מכירת החברה שלו, אינסטמיינד, בסכום של שלוש מאות שישים ושבעה מיליון דולר, ושמחנו כשהתפנה לחלוק איתנו סיפורים ותובנות מהדרך הארוכה שעבר. שמו מוכר כיום לציבור כחלוץ תחום הפסיכולוגיה החישובית, אולם במשך שנים ארוכות פעל עם צוותו בחריצות תחת מעטה אלמוניות. ‘האם אתה מרגיש כי הפרסום שינה אותך באיזשהו אופן?’ אנחנו שואלים. הוא מוליך אותנו אל ירכתי הבניין ועונה לאחר מחשבה ארוכה. ‘נעים לזכות בהכרה, אני לא מכחיש, אבל מה שמשמח אותי באמת הוא שנגענו בפנימיותם של מיליוני אנשים, ובעקבות הרכישה בקרוב נגיע למיליארדים. אלה אנשים שעד לאחרונה נפשם היתה תעלומה, והנה המחשב מבין אותה לעומקה ופורש אותה לפניהם. זה הגמול האמיתי שלי.’ אנחנו חולפים על פני קבוצה של עובדות ניקיון בהפסקת עישון, נשענות על חבית גדולה. הן מנופפות לו בשמחה והוא משיב להן ברכה, שואל אחת מהן בדאגה מה שלום בנה החולה. הקשר האמיץ מעיד כי ברנר אינו תואם את הסטריאוטיפ של איש ההייטק האטום והמנותק. כשאנחנו שואלים אותו על כך ניכרת מבוכתו. ‘מעולם לא שכחתי מאיפה באתי,’ הוא פולט בקצרה ובחוסר רצון ניכר, ‘את ערכי הכנות והפשטות שהקנו לי ההורים.’ אכן, בשיחות רקע שערכנו העידו מקורות בתעשייה כי ההצלחה והעושר שבא בעקבותיה לא שינו כלל את היזם הגבוה והלבוש בצניעות. כבן ליוצאי קיבוץ, ניכר כי סנדלי השורש שלרגליו כבר ראו נתיבים מאובקים רבים. המשכנו הלאה במסע המסתורי, חצינו גדר נמוכה ולפתע נפרשו מולנו גבעות מוריקות לאחר הגשם, אי עלום של טבע פראי בין מגדלי המשרדים. ברנר נהנה לראות את הפתעתנו. בעודו מספר לנו על ההתלבטויות אם למכור את החברה או להמשיך ולפתח אותה, הוא נוטל פרח עדעד כחול וממולל אותו בין אצבעותיו. ‘תמיד הייתי קרוב לטבע,’ הוא מעיד על עצמו, ‘אני מוצא אנלוגיות רבות בין עולם החי והצומח לבין התחום שלנו, יזמות טכנולוגית, והיכרות איתו תועיל למנכ’לים.’ מראהו העדין עשוי להטעות, שכן לדברי רבים הפגין ברנר לאורך השנים נחישות בלתי מתפשרת. ‘האם תכננת את מכירת החברה זמן רב מראש, חשבת על כך, קיווית?’ אנחנו שואלים. פניו מרצינות. ‘אני מאוד ממליץ ליזמים להימנע מהלך הרוח הזה, שאותו אני מכנה בהומור ‘אקזיטנציאליזם’. הדרך כל כך ארוכה ורצופת קשיים ותסכולים, כך שאם מה שמניע אותך הוא רק תאוות האקזיט, מובטח כי תישבר עוד בתחילת הדרך.’

‘איך, אם כך, מתגברים על הקשיים העצומים האלה? איזו עצה ששווה זהב תוכל לתת ליזם מתחיל?’ ‘ראשית,’ הוא מצטט מהזיכרון, ‘אם יורשה לי להשתמש במילותיו של שפינוזה, ‘כל דבר נעלה הוא תמיד קשה ונדיר’.’ ברנר סוקר את הסביבה בעין מנוסה ומצביע על ציפור קטנה וזריזה בעלת בטן צהובה. ‘הנה, לירגזי למשל יש יכולת מופלאה,’ הוא מספר לנו, ‘לקנן בחורים ובחריצים זעירים שרבים מהם נסתרים מן העין. נדמה לי כי חברות סטארט־אפ לא שונות בהרבה: עליהן למצוא איזשהו חריץ, הזדמנות עסקית זנוחה בשוק שלתוכה אפשר להשתחל, הרחק מעיני המתחרים הטורפים.’ אנחנו שואלים אותו אם כבר כשהקים את החברה ידע מהו חריץ הירגזי שלו. ברנר מחייך חיוך צופן סוד ושותק.