לאשלין, בעלת חנות לספרים נדירים, יש כישרון מיוחד ונסתר: היא מסוגלת לחוש את ההֵדים של הבעלים הקודמים שהחזיקו בספרים. יום […]
פתח דבר
21 ביולי, 1954
מַרבֶּלהֶד, מסצ'וּסֶטס
היא מגיעה ביום קיץ בהיר.
מעטפה חומה גדולה, שהחותמת דואר מהיר מוטבעת פעמיים בחזיתה בדיו אדומה. אני לוטשת את מבטי במעטפה, שמונחת עם שאר דברי הדואר שהגיעו היום על מצע העור השרוט שעל שולחני. הכתב בחזית המעטפה מוכר, וגם שם השולח.
אני צונחת על הכיסא, נושמת עמוק ונושפת את האוויר. אפילו עכשיו, אחרי שנים רבות כל כך, הזיכרונות משטים בי. כמו כאבי פנטום באיבר שנקטע. מקור הכאב אולי נעלם, אבל התזכורת למה שאבד חדה ופתאומית ותוקפת אותי בהפתעה. אני יושבת רגע עם הכאב הזה ומחכה שיתעמעם.
שמש הצהריים נוהרת מבעד לתריסי הרפפה בחלון חדר העבודה שלי, מציירת פסים צהבהבים זוהרים על השטיח ועל הקירות, על המדפים העמוסים בספרים, בפרסים ובחפצים שונים שנאספו במהלך השנים. מקום המפלט שלי. אבל היום נראה שהעבר שלי מצא אותי.
אני פותחת את המעטפה ומניחה את תכולתה על שולחן הכתיבה. חבילה מלבנית, עטופה בנייר חום. מצורפת אליה מעטפה קטנה, שפתק הוצמד אליה במהדק.
אני מעביר לך את זה, כפי שהתבקשתי במכתב המצורף.
אני מזהה מייד את כתב ידו הקפדני של דיקי.
האחיין שלי.
אנחנו כמעט לא מדברים בזמן האחרון — השנים הפכו את השיחות בינינו למגושמות ומביכות — אבל עדיין שולחים כרטיסי ברכה בחגים ובימי הולדת. מה הוא שלח לי עכשיו?
אני מוציאה את הדף מהמעטפה ופורשת אותו על מצע העור. המכתב הזה לא כתוב בכתב ידו של דיקי, אלא של אדם אחר. גם כתב היד הזה מוכר. חד, זוויתי ונטוי. אותיות שנכתבו ביד של רוח רפאים.
דיקי,
אחרי כל אירועי העבר ביני לבין המשפחה שלך, תחשוב מן הסתם שזה גובל בחוצפה מצידי ליצור איתך קשר. אני מודע בהחלט לנזקים שנבעו מהקשר שלי למשפחה שלך, וצר לי לערב אותך שוב, אבל אני סבור שישנם עניינים שדורשים הבהרה אחרי שנים רבות כל כך, ולכן אני חייב לבקש ממך חסד אחרון. אני מבקש שתעביר את החבילה המצורפת לדודתך, שהתקשיתי להתחקות אחריה במהלך השנים וכתובתה אינה ידועה לי. אני מניח ששניכם עדיין בקשר, משום שתמיד היית האחיין האהוב עליה, וזכור לי שגם בעבר היא הפקידה בידך מכתב רגיש ביותר בנסיבות מסוימות. הזיכרון הזה הפיח בי את האומץ לפנות לעזרתך עכשיו. אני מבקש שהחבילה הזו תישלח אליה בלי שתפתח אותה, משום שתכולתה אישית ומיועדת לעיניה של דודתך בלבד.
שלך, בחיבה עמוקה ובהכרת תודה,
י
לפתע אני מרגישה שהחדר קטן, מחניק וסגור. אני נועצת את עיניי בחבילה העטופה יפה. שלוש־עשרה שנה לא שמעתי ממנו מילה, ועכשיו, ללא התראה, מגיעה אליי חבילה סודית, שנשלחה דרך איש הקשר שלנו מן העבר. למה עכשיו? למה בכלל?
בידיים לחות ודביקות אני קורעת את הנייר החום הגס ורואה שדרת עור, שאותיות טבועות בה, וכריכה בצבע כחול משויש. ספר. שמו כתוב באותיות זהב והולם בי כמו אגרוף קמוץ.
חרטת בֶּל.
אני בולעת רוק בגרון חנוק, בתחושת כאב כה טרייה, עד שהנשימה שלי נעתקת. במשך זמן כה רב החושים שלי היו קהים. הקפדתי מאוד לא להיזכר, עד ששכחתי איך זה להיקרע, לדמם. אני מנסה לאזור אומץ כשאני פותחת את הספר, מצמידה את ידי אל שפתיי וכובשת יפחה. מובן שיש הקדשה. אתה מעולם לא החמצת הזדמנות לומר את המילה האחרונה. אני פשוט לא מוכנה לקול שלך, שממלא את ראשי בעודי קוראת את המילים שכתבת בכתב ידך בעמוד השער — חץ שמכוון ישירות אל המצפון שלי.
איך, בֶּל? אחרי הכול… איך יכולת לעשות את זה?
1
אשלין
"אין דבר חי יותר מספר אהוב".
אַשְלין גְריר, 'שיקום ספרים ישנים וטיפוחם'
23 בספטמבר, 1984
פּוֹרטְסמוּת, ניו המפשייר
כפי שקרה לעיתים תכופות בימי ראשון בצהריים, אשלין גריר יצאה לציד, והפעם בחדר האחורי המבולגן של חנות יד שנייה ששכנה במרחק שני רחובות מ'סיפור ישן', חנות הספרים הנדירים שהייתה בבעלותה כבר כמעט ארבע שנים.
יום קודם לכן התקשר אליה קֶווין פֶּטְרי, בעל חנות הווינטג', ועדכן אותה שזה עתה קנה כמה ארגזי ספרים שלא יוכל לאחסן בחנותו. הוא שאל אותה אם תרצה לקפוץ להעיף בהם מבט.
לא בפעם הראשונה היא העבירה את היום החופשי היחיד שלה בחיטוט בארגזים ובחיפוש אחר אוצר אבוד. לא פעם היא יצאה בידיים ריקות — אבל לא תמיד. באחד המקרים היא גילתה הדפסה ראשונה של 'הכול אודות חוה', עותק שאיש לא קרא בו, למיטב הבנתה. בפעם אחרת היא הצילה מהדורה ראשונה של 'אופק אבוד' מארגז של ספרי בישול ישנים. הספר היה במצב נוראי, אבל אחרי שיקום יסודי, היא הצליחה להרוויח ממנו סכום נאה. מציאות כאלו לא הזדמנו לעיתים קרובות — למעשה, כמעט אף פעם לא — אבל כשהן נקרו בדרכה, הריגוש היה שווה את מאמץ הנבירה.
לדאבונה, היום הארגזים לא נראו מבטיחים במיוחד. למרבית הספרים הייתה כריכה קשה, והם היו רבי־מכר חדשים יחסית מאת דניאל סטיל, דיאן צ'מברליין ויוּ גארֶט — שספריו הרגישים ושוברי הלב זכו לתשבחות רבות. כל אלה היו בפירוש סופרים מוערכים, אך לא נדירים כלל. הארגז השני הכיל תערובת מגוונת יותר, לרבות ספרים אחדים בנושאי בריאות ותזונה, שאחד מהם ערב לבטן שטוחה בשלושים יום ואחר הילל את יתרונות התזונה המקרוביוטית.
היא עברה על הספרים במהירות והקפידה להימנע מלהחזיק כל ספר לאורך זמן, אבל התקשתה להתעלם מהרטטים הקלים שחשה כשהחזירה אותם אל הארגז. הספרים האלה היו שייכים לאדם חולה וחרד, אדם שחשש שזמנו קצוב. אישה, היא הייתה כמעט בטוחה בזה.
זה היה מעין כישרון שניחנה בו, כמו שמיעה אבסולוטית או רגישות מיוחדת לריחות. יכולת לקרוא את ההדים שנקשרו אל חפצים דוממים מסוימים — ספרים, ליתר דיוק. לא היה לה מושג איך זה פעל. היא רק ידעה שזה התחיל כשהייתה בת שתים־עשרה.
הוריה היו שקועים באחד הוויכוחים הממושכים והסוערים שלהם, והיא יצאה בגנבה מהדלת האחורית, עלתה במהירות על אופניה ודיוושה בפראות עד שהגיעה לחנות הספרים הקטנה והדחוסה ברחוב מַרקֶט, המקום הבטוח שלה, כפי שכינתה את החנות הזו במחשבותיה במרוצת השנים — וכפי שהיא עדיין מכנה אותה.
בעל החנות, פרנק אטווֹטֶר, קידם את פניה בהנהון שקט. הוא ידע מה עובר עליה בבית — כולם בעיירה ידעו — אבל הוא מעולם לא דיבר על כך והעדיף להציע לה מחסה כשהמצב בבית נעשה בלתי נסבל. את נדיבות הלב הזו היא לא תשכח לעולם.
באותו יום גורלי היא ניגשה ישר לפינה האהובה עליה, למדפים של ספרי הילדים. היא הכירה את המדפים האלה בעל פה, כל שם של ספר ושל סופר, וידעה מהו הסדר המדויק של הספרים על המדפים. את כולם קראה לפחות פעם אחת. אבל באותו יום הופיעו שלושה ספרים חדשים על המדפים. היא ליטפה באצבעותיה את השדרות הלא מוכרות. 'סיפורו של דוקטור דוליטל', 'תעלומת קמע השנהב' ו'ילדי המים'. היא שלפה את 'ילדי המים' מהמדף.
ואז זה קרה. מעין זמזום שעבר בזרועותיה עד לחזה שלה. וכל כך הרבה עצב, עד שלפתע היא התקשתה לנשום. היא שמטה את הספר מידיה, והוא צנח לרגליה, פתוח על השטיח כמו ציפור שנפלה מהעץ.
האם היא דמיינה את זה?
לא, היא חשה בזה. גופנית. כאב כה ממשי, כה טרי וצורב, עד שלרגע נקוו דמעות בעיניה. אבל מה קרה בדיוק?
היא הרימה בזהירות את הספר מהשטיח, והפעם הניחה לרגשות לאפוף אותה. גרונה היה חנוק מדמעות. כתפיה נשמטו בתחושת אובדן תהומי וחסר תקנה. באותם ימים לא הייתה לה מערכת ייחוס לייסורים האלה, הנטבעים בגוף ונחרטים בנשמה. היא פשוט ישבה וניסתה להבין מה עובר עליה.
לבסוף הסבל שכך, התעמעם מעט. ייתכן שהיא התרגלה לתחושה, או שהרגשות התפוגגו. היא לא ידעה מה מבין השניים. גם עכשיו, אחרי שנים, היא עדיין לא ידעה אם ספר מסוגל לשנות את ההדים שלו, או שהרגשות שחשה אינם ניתנים לשינוי והם קבועים לנצח בזמן.
למחרת שאלה את פרנק מאיפה הגיעו הספרים החדשים, והוא סיפר לה שהביאה אותם אחותה של אישה שבנה נהרג בתאונת דרכים. עכשיו היא הבינה. העצב המחריד ותחושת המחנק הלופתת היו ביטויים של אֵבֶל. אבל של אֵם. אבל היא עדיין לא הבינה איך זה ייתכן. האם היא באמת מסוגלת לקלוט את רגשותיו של אדם אחר רק באמצעות המגע בחפץ שהיה שייך לו?
במרוצת השבועות שלאחר מכן היא ניסתה לשחזר את התחושה. היא שלפה באקראי ספרים מהמדפים וציפתה לפרץ רגשות נוסף. היא עשתה את זה מדי יום ביומו, אבל לא קרה דבר, עד שאחר צהריים אחד היא בחרה ספר מהוה — 'וילֶט' מאת שרלוט ברונטֶה — ונחשול שמחה שצף בין אצבעותיה, כמו קילוח של מים צוננים, זרם קליל ומבעבע, אך מדהים בעוצמת פכפוכו.
והיה גם ספר שלישי. ספר שירים של אֵלָה וילֶר וילקוקס בשם 'ממלכת האהבה', שהאנרגיה הגברית העבשה שבקעה ממנו הייתה מנוגדת לחלוטין לשמו הרומנטי, וזו הייתה הוכחה לכך שהֵדיו של ספר אינם קשורים לז'אנר או לנושא, אלא מבטאים דווקא את בעליו.
לבסוף היא אזרה אומץ וסיפרה לפרנק על ההדים. היא פחדה שיגיד לה שהיא קוראת יותר מדי מעשיות, אבל הוא האזין לה בריכוז והפתיע אותה בתשובתו.
"ספרים הם כמו בני אדם, אשלין. הם סופגים את מה שנמצא מסביבם באוויר. עשן. שומן. נבגי עובש. אז למה שלא יספגו רגשות? הרי הם ממשיים בדיוק כמו כל שאר הדברים. אין דבר אישי יותר מספר, ובמיוחד מספר שהפך לחלק חשוב מחייו של אדם."
עיניה נפערו בתמיהה. "לספרים יש רגשות?"
"ספרים הם רגשות," ענה פרנק בפשטות. "הם קיימים כדי לעורר בנו רגשות. כדי לקשר אותנו למה שקיים בקרבנו. לפעמים גם לדברים שאנחנו אפילו לא יודעים על קיומם. לכן זה הגיוני שמשהו ממה שאנחנו מרגישים במהלך הקריאה… יותיר משקע כלשהו."
"ואתה מסוגל לעשות את זה? כלומר, לחוש במשקע הזה?"
"לא, אבל זה לא אומר שאנשים אחרים לא מסוגלים. קשה לי להאמין שאת הראשונה או האחרונה שמרגישה את זה."
"אז אני לא צריכה לפחד כשזה קורה?"
"לא, אני לא חושב." הוא גירד את סנטרו. "מה שאת מתארת הוא מעין כישרון, וכישרונות כדאי לנצל, אחרת למה ניחנו בהם? במקומך הייתי מנסה להבין איך לשכלל את הכישרון, איך להתאמן בשימוש בו, כדי שתדעי איך זה פועל. ככה לא תפחדי יותר כשזה יקרה."
והיא התאמנה. ובעזרתו של פרנק עשתה גם תחקיר קטן וגילתה שיש שם ממשי לתופעה שחוותה. פסיכומטריה. פירוש המילה הוא מדידת הנפש, אך למעשה מדובר ביכולת לחוש את החוויות הנפשיות שעקבותיהן נותרו בעצמים דוממים. את המושג טבע בשנת 1842 הרופא ג'וזף רוֹדְס בּיוּקנן, וגיאולוג בשם דֶנטוֹן פרסם בשנת 1863 ספר בשם 'נפש הדברים'. בקיצור, היא הייתה מעין אמפּתית — קוראת רגשות — אבל של ספרים.
פרנק צדק. ספרים הם באמת כמו בני אדם. בכל אחד מהם אצורה אנרגיה ייחודית משלו, כמו חתימה או טביעות אצבעות, ולפעמים האנרגיה הזו מותירה עקבות. אשלין שפשפה את כפות ידיה במכנסי הג'ינס שלה בניסיון למחוק את העצב שהסתנן אל אצבעותיה מארגז ספרי הבישול הזנוחים. זו הייתה תופעת הלוואי של הכישרון שלה. לא כל ההדים היו שמחים. כמו בני האדם, גם ספרים חוו שיברון לב — וכמו בני האדם, הם זכרו.
במרוצת השנים היא למדה להגביל את החשיפה שלה לספרים הספוגים בהדים שליליים ולהחרים ספרים מסוימים באופן מוחלט, אבל היו ימים — והיום היה אחד מהם — שבהם אי אפשר היה להימנע מזה. היא פשוט הייתה צריכה לעבור במהירות על הספרים.
הארגז האחרון הכיל רומנים נוספים, כולם במצב מצוין, אבל לא היה שם משהו שמתאים לחנות שלה. רק כשהתקרבה אל קרקעית הארגז נתקלה בספר בכריכה רכה — 'שארית היום' מאת קאזוּאו אישיגוּרו.
הספר לא היה מיוחד במינו. למעשה, הוא היה בלוי למדי. דפיו הצהיבו עד שהיו כמעט חומים ושדרתו הייתה מקומטת מאוד, אבל מההד שלו אי אפשר היה להתעלם. הוא עורר את סקרנותה, והיא הניחה את הספר בחיקה והצמידה את כף ידה אל הכריכה. היא שיחקה במשחק הזה לפעמים, ניסתה לנחש אם יש בספר הקדשה, ואם כן, מה כתוב בה.
היא אהבה לדמיין איך ספר מסוים מוצא את דרכו אל ידיו של הקורא — ומדוע. למה דווקא הספר הזה, ולרגל איזה מאורע? יום הולדת או טקס סיום לימודים? ואולי קידום בעבודה?
במרוצת השנים היא קראה הקדשות רבות, חלקן מתוקות, אחרות משעשעות, והיו גם הקדשות כה נוגעות ללב, עד שדמעות נקוו בעיניה. היה משהו אינטימי ונעים בפתיחת ספר ובגילוי השורות הכתובות על הדף החלק שבפתחו, כאילו זכתה בהצצה לחיי הרגש שלו, שלא היה להם שום קשר לסופר, אך היה להם קשר הדוק אל הקורא.
לְלא קוראים ספר הוא לוח חלק, חפץ שאין לו נשימה או דופק משלו, אבל ברגע שספר הופך לחלק מעולמו של אדם, הוא ניעור לחיים, ויש לו עבר והווה — ואם הוא זוכה לטיפול נאות, הוא יזכה גם לעתיד. כוח החיים הזה נשאר תמיד עם הספר, חתימה אנרגטית התואמת לבעליו.
בחלק מהספרים היו כמה חתימות, ואלה היו הספרים הקשים ביותר לפענוח. בדרך כלל הדבר נבע מריבוי בעלים. זו הייתה האנרגיה שבקעה מהעותק הזה של 'שארית היום'. ספר רב־רבדים. עוצמתי מאוד. מסוג הספרים שכמעט תמיד תמצא בהם הקדשה. היא דפדפה שוב אל הכריכה וראתה שאכן הייתה בו הקדשה.
יקירי,
כבוד אינו קשור בדם או בשם. כבוד פירושו מאבק נועז על הצדק. אתה, אהובי, בחרת בכבוד. ובזה תמיד תוכל להתגאות, ממש כשם שאני גאה בגבר שנישאתי לו.
קתרין
היא הרגישה שאלו מילות עידוד, מילות נחמה ללב מיוסר, אבל האנרגיה שבקעה מהספר, תחושה טחובה וכבדה, שהייתה מורכבת מספקות בשילוב נגיעות של רגשי אשמה וחרטה, רמזה על כך ש'יקירי' — מי שהוא לא היה — לא השתכנע במיוחד.
אשלין סגרה את הספר, הניחה אותו בתקיפות בראש ערמת הספרים שלא התעתדה לקחת והושיטה את ידה לספר האחרון בארגז. היא חשה פרפור קל בבטנה כשהרימה אותו, פרפור שרמז שאולי הניחה סוף־סוף את ידה על משהו בעל ערך. הספר היה קטן אבל יפה במיוחד, כרוך בעור מרוקאי, בשילוב לוחות בצבע כחול משויש, שדרה מצולעת — ואם היא לא טעתה, הוא היה כרוך ביד.
היא עצרה את נשימתה כשבחנה אותו. לא היו עליו סימני בלאי. הכריכה הייתה חזקה, השדרה ישרה והדפים הצהיבו מעט, אבל היו במצב מצוין. היא נעצה את עיניה באותיות הזהובות המוטבעות על שדרת הספר. 'חרטת בֶּל'. השם לא היה מוכר לה. היא קימטה את מצחה והמשיכה לבחון את הספר. לא היה שום סימן לשם המחבר. גם שמה של ההוצאה לא צוין. נכון, זה היה משונה, אבל היא כבר נתקלה בספרים כאלה. ובכל זאת משהו היה מוזר.
הספר היה דומם. דממה משונה. דממה האופיינית לספר חדש לפני שעקבות בעליו נטבעו בו. אולי זו הייתה מתנה לא רצויה, ספר שאיש לא קרא? המחשבה העציבה אותה. ספרים שניתנים במתנה צריכים תמיד להיקרא. היא חזרה אל הכריכה וחיפשה את עמוד זכויות היוצרים. לא היה עמוד כזה, אבל הייתה הקדשה.
איך, בֶּל? אחרי הכול… איך יכולת לעשות את זה?
אשלין לטשה את עיניה בשורה האחת. הכתב היה חד וזוויתי, והמילים החדות כשברי זכוכית נועדו לשסף, לפצוע, אבל היה בהן גם עצב, שניכר במרווחים שבין המילים ובשלוש הנקודות באמצע השורה. אומללות של שאלה שלא נענתה. ההקדשה לא הייתה חתומה ולא מתוארכת, והדבר רמז על כך שהנמענת לא הייתה זקוקה לחתימה או לתאריך. היכרות אינטימית, אם כך. אולי אהוב, אולי בן זוג. בֶּל. השם זינק מהדף. אולי זה היה שמה של האישה שקיבלה את הספר, והאדם שנתן לה אותו היה המחבר?
סקרנותה גברה, והיא התחילה לעלעל בספר ולחפש את שם המחבר ואת שמו וכתובתו של המוציא לאור. אבל היא לא מצאה אותם. לא היה שום סימן לאופן שבו הספר המשונה והיפה הזה בא לעולם.
היעדרו של עמוד זכויות היוצרים רמז על כך שהספר הוא קניין ציבורי, ומכאן שנכתב לפני שנת 1923. אם זה אכן היה כך, מצבו היה מדהים. אבל הייתה אפשרות נוספת, שנראתה סבירה יותר. ייתכן שהספר נכרך מחדש בשלב מסוים, והכורך לא הצליח לכלול את עמוד זכויות היוצרים המקורי.
אולי כמה מהדפים ניזוקו או אבדו. היא כבר נתקלה במקרים כאלה. לא פעם נאלצה לכרוך ספרים שהגיעו לחנותה בשקיות מכולת, דפים בודדים שאוגדו בחוט דק או בגומיות, כריכות עקומות שהעלו עובש במרתפים לחים, או ספרים שנמצאו בעליות גג ודפיהם היו כה יבשים, עד שהתפוררו למגע יד. אבל היא מעולם לא נתקלה בספר שלא היה בו שום רמז למקורו.
אנשים משקמים ספרים ישנים מכל מיני סיבות, אך את כולן אפשר לשבץ באחת משתי קטגוריות: ערך אספני וערך רגשי. בשני המקרים יש חשיבות מכרעת לשמירת שמו של המחבר. הרי אין טעם לטרוח לכרוך ספר מחדש — דבר הכרוך גם בהוצאה כספית — ולהשמיט ממנו פרטים חשובים כל כך. חוץ מאשר במקרים שבהם ההשמטה מכוונת. אבל למה?
הסיכוי שלפניה תעלומה ספרותית היה מפתה, ואשלין הניחה את הספר הפתוח. מייד כשדפדפה אל הפרק הראשון חשה זרם שהתנחשל באצבעותיה ומשכה את ידה בבהלה. מה קרה פתאום? לפני רגע הספר היה כה דומם וחסר דופק, עד שפתחה אותו ועוררה את מה שהיה אצור בתוכו. כמו התלקחות שמתרחשת כאשר דלת נפתחת לפתע, ולהבה קטנה מתחילה לבעור בפראות. זו הייתה חוויה חדשה, חוויה שהיא בהחלט התכוונה לחקור.
היא עצרה את נשימתה, הניחה את כפות ידיה על הדפים הפתוחים והתכוננה. היא ידעה מה עומד לקרות. כל ספר הציג את עצמו בצורה אחרת. רבים עוררו תחושה גופנית קלה. רטט בלסת, פרפור פתאומי בבטן. במקרים אחרים ההדים היו חזקים יותר. צלצול באוזניים או תחושת צריבה בלחיים, כאילו חטפה סטירה. לעיתים הם התבטאו בטעמים או בריחות. וניל. דובדבנים בשלים. חומץ. עשן. אבל הפעם התחושה הייתה שונה. עמוקה ופנימית יותר. טעם של אפר שצרב את לשונה. דמעות שחרכו את גרונה. כאב מייסר במרכז החזה.
לב שבור.
ולמרות זאת, היא לא הרגישה דבר עד שפתחה את הספר. כאילו ההדים עצרו את נשימתם, ניסו להרוויח זמן, אבל עד מתי? והדים של מי? ההקדשה "איך, בֶּל?" יועדה ללא ספק לאישה, אבל מהספר בקעה אנרגיה גברית ברורה.
היא בחנה שוב במבטה את שדרת הספר, סקרה את העמוד הריק שבפתחו, את העמודים שבצד שמאל ואת הדפים הריקים המודבקים לכריכה וניסתה למצוא רמז למקור הספר. ושוב היא העלתה חרס בידה. דומה היה שהספר פשוט הגיע מחלל האוויר, ספר רפאים שקיים מחוץ לזמן ולמרחב הספרותיים, אלא שהיא אחזה בו בידיה, וההדים היו ממשיים מאוד.
היא הסירה את כפות ידיה מהדפים וטלטלה קלות את אצבעות ידה הימנית בניסיון להפיג את הכאב העמום שבכף ידה. הצלקת שוב הזכירה את נוכחותה. היא הביטה בצלקת דמוית חצי הסהר שעל כף ידה, שנמתחה מהזרת ועד האגודל. שבר זכוכית שלפתה בהיסח הדעת ברגע של חרדה.
הפצע התרפא ללא סיבוכים מיוחדים, אך הותיר רקמה דקה, לבנה ומבהיקה, שפילחה את קו החיים בכף ידה. אשלין לחצה באגודל על כף היד, כיווצה ומתחה את האצבעות שוב ושוב. זה היה תרגיל שהורו לה לעשות אחרי התאונה כדי למנוע את קיצור השרירים והגידים. אולי הגיע הזמן להוריד קצת את הקצב בכריכייה ולתת ליד לנוח. ואם כבר מדברים על הכריכייה, הגיע הזמן לחזור אל החנות.
אחרי שהחזירה לארגזים את הספרים שלא התכוונה לקחת, היא לקחה את הספר המסתורי אל החלק הקדמי של החנות וראתה שם את קווין, שצחצח באהבה מקלט רדיו עשוי מבקליט.
"נראה שהיה לך מזל הפעם." הוא נטל מידה את הספר, פתח אותו חטופות וסגר אותו במשיכת כתפיים. "לא שמעתי עליו. מי המחבר?"
אשלין הביטה בו, המומה מאדישותו לרגשות שבעבעו מהספר הפתוח. "אין לי מושג. השם של הסופר לא מופיע, אין דף של זכויות יוצרים. לא מצוין אפילו מי המוציא לאור. כנראה כרכו אותו מחדש בשלב מסוים, או שזה פרסום פרטי — כמה עותקים של ספר שכתב הדוד שהודפסו בשביל בני משפחה וחברים."
"ומישהו באמת מעוניין בספר כזה?"
אשלין קרצה לו בערמומיות. "נראה לי שלא, אבל אני מתה על תעלומות."
אין עדיין תגובות