החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בית מספר שש-עשרה

מאת:
מאנגלית: מתי בן-יעקב | הוצאה: | 2012 | 416 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

בליל חורף קר בדצמבר 1985 חומק פרנסיס מבית הוריו בפייתפול פלייס, עיירת פועלים באירלנד. הוא מתכנן לברוח עם רוזי, אהובתו, לאנגליה, הרחק ממשפחתו המדכאת, ולהתחיל שם חיים חדשים של אהבה ומוזיקה. ואולם רוזי אינה מגיעה לנקודת המפגש. במשך עשרים ושתיים שנה לא דרכה רגלו של פרנסיס במחוזות ילדותו. כעת פרנסיס הוא הבלש פרנק מאקי, סוכן משטרתי סמוי במשטרת דבלין. ערב אחד מקבל פרנק שיחת טלפון בהולה מג'קי, אחותו הקטנה, היחידה שעימה שמר על קשר. בפיה של ג'קי בשורה מרעישה, אשר פותחת את תיבת הפנדורה שננעלה בליל היעלמה של רוזי. בעל כורחו חוזר פרנק לבית הוריו ולרחוב שניסה למחוק מזיכרונו. בעודו מנסה לפענח את הממצאים החדשים שהתגלו, הוא נאלץ להתמודד עם בני משפחתו – שלא ממש מקבלים בשמחה את פניו – ועם זיכרונות ודמויות מן העבר, שמערערים את האמת שבנה לעצמו במהלך השנים. האם רוזי באמת עזבה אותו וברחה לאנגליה לבדה או אולי עצר מישהו בעדה באכזריות? במהלך מסע גילויים, שהופך מסויט מרגע לרגע, פרנק נוכח לדעת לא רק שאי אפשר למחוק את העבר – אלא שהוא שזור בתוך ההווה יותר מכפי שדמיין בחלומותיו הגרועים ביותר. ברומן מהפנט ומצמרר מצליחה טאנה פרנץ' לטוות חוטים עדינים של מסתורין ורגש, וחושפת אותנו למעמקיה של נפש מסוכסכת. טאנה פרנץ' היא מחברת רבי־המכר ‘בלב היער‘ ו‘דומות‘, שיצאו לאור בעברית בהוצאת מודן. “כתיבתה של פרנץ' היא מבריקה, הדיאלוגים שלה צלולים, לעיתים קטלניים ולעיתים מצחיקים." (בוקליסט) “רומן חדש ולופת.“ (הניו־יורק טיימס)

מקט: 4-20-52604
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אבי אמר לי פעם שהדבר החשוב ביותר שכל גבר צריך לדעת הוא מה הדבר שלמענו יהיה מוכן למות. אם אינך יודע, הוא אמר, מה אתה שווה? שום דבר. אתה בכלל לא גבר. הייתי בן שלוש־עשרה והוא הספיק לחסל שלושת־רבעי בקבוק ג’ין גורדון, אבל מה, היתה שיחה לא רעה. למיטב זיכרוני, הוא היה מוכן למות (א) למען אירלנד, (ב) למען אמו, שהלכה לעולמה לפני עשר שנים, ו-(ג) כדי להניח את ידיו על הכלבה ההיא מגי תאצ’ר.

בכל אופן, מאותו יום, בכל רגע נתון בחיי, יכולתי לומר כהרף עין למען מה הייתי אני מוכן למות. בתחילה התשובה היתה קלה: משפחתי, החברה שלי, ביתי. אחר כך, למשך זמן־מה, הדברים נעשו מסובכים יותר. בימים אלה הם יציבים למדי, וזה מוצא חן בעיניי; אני מרגיש שיש לי במה להתגאות. הייתי מוכן למות, לא בהכרח בסדר הזה, למען העיר שלי, למען עבודתי ולמען הילדה שלי.

עד כה הילדה נוהגת בנימוס, העיר היא דבלין והעבודה היא של סוכן משטרתי סמוי, לכן ברור מה הדבר שלמענו אסיים את חיי, אבל חלף זמן רב מאז הוצע לי משהו מפחיד יותר מעבודת ניירת מעצבנת. ממדיה הקטנים של המדינה הזו מקצרים את חיי המדף של סוכן סמוי בשטח; שני מבצעים, אולי ארבעה, והסיכון שמישהו יזהה אותך גבוה מדי. אני כיליתי את תשע הנשמות שלי לפני זמן רב. לעת עתה אני נשאר מאחורי הקלעים, ומנהל מבצעים משל עצמי.

הנה הסיכון האמיתי בעבודת סוכן סמוי, בשטח ומחוצה לו: אם תייצר אשליות לאורך זמן, תתחיל לחשוב שאתה בשליטה. קל להיגרר למחשבה שאתה כאן המהפנט, אמן אחיזת העיניים, מבין עניין שיודע איך כל הטריקים מתבצעים. האמת היא שאתה סתם עוד כתם בתוך הקהל. לא משנה כמה אתה טוב, תמיד יהיה מישהו טוב ממך במשחק הזה. תמיד יימצא מישהו ערמומי יותר, זריז יותר, ואכזרי פי כמה. נותר לך רק לנסות לא לפגר מאחור, להכיר את נקודות התורפה שלך ותמיד להיות מוכן למכה בלתי צפויה.

הפעם השנייה בחיי שהונחתה עלי מכה בלתי צפויה היתה ביום שישי אחר הצהריים בתחילת דצמבר. העברתי את היום בעבודת תחזוקה של אחד ממבצעי אחיזת העיניים שלי – אחד מהבחורים שלי, שהפעם לא יקבל עוגיות לחג המולד מהדוד פרנק, נקלע למצב שאילץ אותו, מסיבות מורכבות, להציג גברת קשישה כסבתו בפני כמה סוחרי סמים זוטרים – ולאחר מכן עשיתי את דרכי לביתה של אשתי לשעבר כדי לקחת את ילדתי לסוף השבוע. אוליביה והולי גרות בבית דו־משפחתי מרשים בסמטה מטופחת ללא מוצא בדאלקי, שאביה של אוליביה העניק לנו כמתנת חתונה. כשעברנו אליו, היה לו שֵם במקום מספר. ובכל זאת, היה עלי לנחש מייד שהנישואים הללו לא יחזיקו מעמד. אם הוריי היו יודעים שאני מתחתן, אמי היתה נכנסת לחוב כבד בחברת האשראי, קונה לנו מערכת ישיבה פרחונית לסלון ומזדעזעת אם היינו מסירים את כיסוי הפלסטיק מהכריות.

אוליביה הציבה את עצמה במרכז הכניסה, למקרה שיעלה בדעתי להיכנס פנימה. “הולי כמעט מוכנה,” היא אמרה.

עם יד על הלב, ובמידת האיזון הראויה בין זחיחות לחרטה, עלי להודות שאוליביה היא פצצה: גבוהה ובעלת פנים ארוכות ואלגנטיות, רעמת שיער רך בלונדי כמעט לבן, וחמוקיה מעודנים באופן שאינך מבחין בהם בתחילה ואחר כך אינך יכול לחדול. הערב היא לבשה שמלה שחורה יקרה, גרביונים שחורים עדינים ואת ענק היהלומים של סבתה שאותו היא נוהגת לענוד רק בהזדמנויות מיוחדות; למראהּ, אפילו האפיפיור היה מסיר את כיפתו ומוחה בה את מצחו המיוזע. אני, בהיותי בחור פחות נעלה מהאפיפיור, השמעתי שריקת הערכה. “פגישה חשובה?”

“אנחנו יוצאים לארוחת ערב.”

“‘אנחנו’ כולל שוב את דֶרמוֹ?”

אוליביה פקחית מכדי שתניח לי לערער את שיווי משקלה בקלות כזו. “קוראים לו דרמוט, וכן, זה כולל אותו.”

העמדתי פנים שדבריה הרשימו אותי. “זה סוף השבוע הרביעי ברציפות, נכון? תגידי לי משהו: הלילה זה יקרֶה?”

אוליביה קראה לעבר המדרגות: “הולי! אבא שלך כאן!” בזמן שהיא הסתובבה בגבה אלי, חמקתי דרכה לחדר הכניסה. היא הזליפה על עצמה שאנל חמש, כמו תמיד, מהיום שנפגשנו.

מלמעלה: “אבא’לה! אני באה אני באה אני באה, אני רק צריכה-” ואז בא זרם פטפוטים מרוכז, הולי הסבירה את מחשבותיה המורכבות בלי שיהיה לה אכפת אם שומעים אותה. קראתי אליה, “אל תמהרי, חומד!” בדרכי אל המטבח.

אוליביה הלכה אחרי. “דרמוט יגיע בכל רגע,” היא אמרה לי. לא הייתי בטוח אם דבריה היו איום או תחינה.

פתחתי את המקרר וסקרתי את תוכנו. “אני לא סובל את הבחור. אין לו סנטר. אין לי אמון בגבר בלי סנטר.”

“למרבה המזל הטעם שלך בגברים לא קובע כאן.”

“בהחלט כן, אם אתם יוצאים ברצינות והוא יבלה זמן רב בסביבה של הולי. תזכירי לי מה שם המשפחה שלו?”

פעם, בימים שקדמו לפירוד, אוליביה טרקה את דלת המקרר על ראשי. הרגשתי שעלה בדעתה לעשות זאת שוב. נשענתי בזווית המתאימה כדי להעניק לה את ההזדמנות, אך היא שמרה על קור רוחה. “למה אתה רוצה לדעת?”

“אני חייב להריץ את השם שלו במחשב,” הוצאתי קרטון מיץ תפוזים וניערתי אותו. “מה הזבל הזה? מתי הפסקת לקנות את הסוג הטוב?”

פיה של אוליביה – שפתון בגוון טבעי עדין – החל להתכווץ. “אתה לא תריץ את דרמוט בשום מחשב, פרנק.”

“אין לי ברירה,” אמרתי לה בעליזות. “אני מוכרח לוודא שהוא לא איזה פדופיל, נכון או לא?”

“אלוהים אדירים, פרנק! הוא לא-”

“אולי לא,” הודיתי. “סביר להניח שלא. אבל איך את יכולה להיות בטוחה, ליב? לא יותר טוב לבדוק מאשר להצטער אחר כך?” הסרתי את המכסה ממכל המיץ ולגמתי ממנו.

“הולי!” אוליביה הרימה את קולה. “תזדרזי!”

“אני לא מוצאת את הסוס שלי!” כמה חבטות נשמעו מעלינו.

אמרתי לאוליביה, “המטרה היא תמיד אימהות חד־הוריות עם ילדים קטנים מקסימים. וזה מפתיע לכמה מהם אין סנטרים. לא שמת לב?”

“לא, פרנק, לא שמתי לב. ולא אסכים שתנצל את העבודה שלך כדי להפחיד-”

“תסתכלי טוב כשתראי בפעם הבאה פדופיל בטלוויזיה. יש טנדר לבן ואין סנטר, באחריות. איזה רכב יש לדרמו?”

“הולי!”

לגמתי עוד מיץ, ניגבתי את הפייה בשרוולי והחזרתי את הקרטון למקרר. “יש לזה טעם כמו לשתן של חתול. אם אגדיל את תשלום המזונות, תקני מיץ נורמלי?”

“אם תשלש אותו,” אוליביה אמרה במתיקות, תוך הצצה בשעונה. “לא שהיית יכול. זה אולי יספיק לקרטון אחד בשבוע.” החתלתולה שולפת ציפורניים, אם תתמיד למשוך בזנבה.

באותה נקודה הולי הצילה אותנו מעצמנו, כשזינקה מחדרה תוך קריאות רמות, “אבאאבאאבא!” הגעתי בדיוק בזמן לתחתית המדרגות כדי לקלוט אותה כשזינקה לזרועותיי כמו זיקוק מסתחרר, כולה שיער זהוב ועדין כקורי עכביש ולבושה בוורוד מתנצנץ. היא כרכה את רגליה סביב מותניי וחבטה בי בתיק בית־הספר שלה ובסוסון פרוותי הקרוי קלרה שידע ימים טובים יותר. “שלום, קופיף־עכביש,” אמרתי, ונשקתי לראשה. היא היתה קלילה כמו פֵיה. “מה עשית השבוע?”

“הייתי מאוד עסוקה ואני לא קוף־עכביש,” היא אמרה לי בחומרה, אף מול אף. “מה זה קוף־עכביש?”

הולי בת תשע ובעלת מבנה עצמות עדין, דומה להפליא לבני המשפחה מצד אמה – שכן בני מאקי חסונים ומחוספסים, שערם עבה וגופם איתן ובנוי לעבודה קשה במזג האוויר הדבלינאי – למעט העיניים. בפעם הראשונה שראיתי אותה היא הסתכלה עלי בעיניי שלי, עיניים גדולות כחולות שהעבירו בי זרם חשמלי, ועדיין גורמות לליבי להחסיר פעימה בכל פעם מחדש. אוליביה יכולה למחוק את שם המשפחה שלי כמו כתובת ישנה, למלא את המקרר במיץ שאינו לטעמי ולהזמין את דרמו הפֶּדוֹ למלא את מקומי במיטה, אבל היא אינה יכולה לעשות דבר בקשר לאותן עיניים.

אמרתי להולי, “זה קוף־פֵיה קסום שחי ביער מכושף.” היא נתנה בי מבט שהתנדנד באופן שווה בין וואו לבין אל תעבוד עלי. “למה היית עסוקה כל כך?”

היא החליקה מבין זרועותיי ונחתה על הרצפה בחבטה. “קלואי ושרה ואני הולכות להקים להקה. ציירתי לך תמונה בבית־הספר כי המצאנו ריקוד ואני יכולה לקבל מגפיים לבנים? ושרה כתבה שיר ו-” למשך שנייה אחת אוליביה ואני כמעט חייכנו זה לזה, מעל לראשה, אבל אז אוליביה התעשתה ובדקה שוב בשעונה.

בשביל הגישה דרכינו הצטלבו עם ידידי דרמו – אזרח שומר חוק להפליא שמעולם אף לא החנה את האאודי שלו במקום אסור וחי את חייו בצדקנות כזו עד שנדמה כאילו הוא עומד על סף גיהוק גדול – עובדה שאני יודע לבטח מאחר שבדקתי את לוחית הרישוי שלו בפעם הראשונה שהוא ואוליביה יצאו לסעוד יחד. “ערב טוב,” הוא אמר, והעניק לי ניד ראש נוקשה. אני חושב שדרמו פוחד ממני. “שלום הולי.”

“איך את קוראת לו?” שאלתי את הולי, כשהידקתי את הרצועה על מושב הבטיחות שלה, ואוליביה נשקה ללחיו של דרמו בפתח, מושלמת כמו גרייס קלי.

הולי החליקה על רעמתה של קלרה ומשכה בכתפיה. “אמא אומרת לקרוא לו דוד דרמוט.”

“ואת קוראת לו ככה?”

“לא. אני לא קוראת לו שום דבר. אבל בראש אני קוראת לו פרצוף תמנון.” היא הביטה במראה האחורית, לראות אם התכוונתי לנזוף בה. סנטרה היה מוכן להתרומם בהתרסה.

התחלתי לצחוק. “נפלא,” אמרתי לה. “נערה כלבבי,” ופניתי בסיבוב בחריקת בלמים כדי להקפיץ ממקומם את אוליביה ואת פרצוף תמנון.

מאותו יום שבו אוליביה קיבלה שכל וזרקה אותי מהבית, אני גר באזור הרציפים, בבניין דירות גדול משנות התשעים, שנבנה כמדומה בידי דיוויד לינץ’. השטיחים במסדרונות כה רכים עד שמעולם לא שמעתי עליהם קול צעדים, אבל אפילו בארבע לפנות בוקר אפשר לחוש מכל צד בזמזום של חמש־מאות מוחות: אנשים חולמים, מקווים, דואגים, מתכננים, חושבים. גדלתי בשיכון ממשלתי, כך שהייתם עשויים לחשוב שאני כבר מורגל בחיים בלול תרנגולות, אבל כאן המצב שונה. אינני מכיר את האנשים הללו; מעולם אף לא ראיתי אותם. אין לי מושג איך או מתי הם נכנסים ויוצאים. למיטב ידיעתי, הם לעולם אינם עוזבים, אלא מתבצרים בדירותיהם, ואינם חדלים לחשוב. אפילו בשנתי אוזני כרויה לשמוע את הזמזום, מוכן ומזומן לקפוץ ממיטתי ולהגן על הטריטוריה שלי במידת הצורך.

הדירה ב’טווין פיקס’ הפרטי שלי מעוצבת כיאה לגבר גרוש, כלומר, ארבע שנים לאחר הגירושים המקום נראה כאילו משאית ההובלות עדיין לא הגיעה. היוצא מן הכלל הוא חדרה של הולי, העמוס בכל פריט ורוד ופלומתי שיש בנמצא. ביום שהצלחתי לחלץ מאוליביה הסכמה לסוף שבוע אחד בחודש, הלכתי עם הולי לחפש רהיטים ורציתי לקנות לה כל דבר שראינו בשלוש הקומות של מרכז הקניות. חלק ממני האמין אחרי הגירושים שלא אשוב עוד לראות את הולי.

“מה עושים מחר?” היא רצתה לדעת, כשהלכנו במסדרון המרופד. היא גררה אחריה את קלרה על השטיח, כשהיא אוחזת באחת מרגליה. ככל הזכור לי, היא היתה מרימה קול זעקה אם הסוס היה רק נוגע ברצפה. השינויים אצלה התרחשו כהרף עין.

“את זוכרת את העפיפון שקניתי לך? תסיימי את כל שיעורי הבית שלך הערב, ואם לא יירד גשם, נלך לפארק פניקס ואלמד אותך להעיף אותו.”

“שרה יכולה לבוא?”

“נצלצל לאמא שלה אחרי ארוחת הערב.” הורי החברים של הולי אוהבים אותי. אין דבר אחראי יותר מאשר לשלוח את ילדך לפארק עם בלש משטרה.

“ארוחת ערב! אפשר לקבל פיצה?”

“בטח,” אמרתי. אוליביה חיה חיים אורגניים, עתירי סיבים ונטולי תוספים; אם לא אביא לאיזון נגדי כלשהו, הילדה תגדל בריאה פי שניים מחבריה ותרגיש דחויה. “למה לא?” ואז פתחתי את הדלת וקיבלתי את הרמז הראשון שהולי ואני לא נאכל שום פיצה הלילה.

נורית התא הקולי בטלפון שלי היבהבה כמטורפת. חמש שיחות שלא נענו. מהעבודה מצלצלים לנייד שלי. סוכנים בשטח ומודיעים משטרתיים מצלצלים לנייד השני שלי, החברים יודעים שיפגשו בי בפאב, ואוליביה שולחת לי מסרונים כשהיא מוכרחה. האפשרות האחרונה היתה המשפחה, כלומר אחותי הקטנה ג’קי, מכיוון שהיא היחידה שדיברתי איתה בשני העשורים האחרונים. חמישה ניסיונות לטלפן אלי, פירושם שאחד מהורינו נוטה למות.

אמרתי להולי, “קחי,” והושטתי לה את המחשב הנייד שלי. “קחי את זה לחדר שלך ותשלחי הודעות מעצבנות לחברות שלך. אתפנה אלייך בעוד כמה דקות.”

הולי, שיודעת היטב שאסור לה לגלוש ברשת לבדה עד שתהיה בת עשרים ואחת, נתנה בי מבט ספקני. “אם אתה רוצה סיגריה, אבא,” היא אמרה לי, בבגרות רבה, “אתה יכול לצאת למרפסת. אני יודעת שאתה מעשן.”

דחקתי בה לעבר חדרה ביד אחת על גבה. “באמת? למה את חושבת ככה?” בכל זמן אחר הייתי מסתקרן באמת. מעולם לא עישנתי ליד הולי, ואוליביה לא היתה מספרת לה. שנינו עיצבנו את מוחה; המחשבה שהוא הכיל דברים שלא שתלנו שם, עדיין מכה אותי בתדהמה.

“אני פשוט יודעת,” הולי אמרה, ושמטה את קלרה ואת תיקה על המיטה בהבעה ערמומית. הילדה עוד תהיה בלשית. “ואתה לא צריך לעשן. הנזירה מרי תרז אומרת שכל הגוף שלך מבפנים נהיה שחור.”

“הנזירה מרי תרז צודקת בהחלט. אישה חכמה.” הדלקתי את המחשב הנייד וחיברתי אותו לאינטרנט. “בבקשה. אני צריך לטלפן. בינתיים אל תקני יהלומים באי־ביי.”

הולי שאלה, “אתה הולך לצלצל לחברה שלך?”

היא נראתה קטנטנה וחכמה מדי שעה שעמדה שם במעיל הלבן העבה שכיסה כמעט את רגליה הרזות, וניסתה שלא להיראות כה נפחדת בעיניה הפעורות. “לא,” אמרתי. “לא, חומד. אין לי חברה.”

“אתה נשבע?”

“אני נשבע. וגם לא תהיה לי בקרוב. בעוד כמה שנים אולי תוכלי לבחור לי אחת. מה דעתך?”

“אני רוצה שאמא תהיה החברה שלך.”

“כן,” אמרתי. “אני יודע.” הנחתי את ידי על ראשה לרגע; שערה היה רך למגע כמו עלי כותרת של פרח. אחר כך סגרתי את דלת חדרה וחזרתי לחדר המגורים כדי לשמוע מי מת.

קולה של ג’קי בקע מהמשיבון, והיא דיברה במהירות של רכבת אקספרס. סימן רע: ג’קי בולמת כשהיא מספרת חדשות טובות (“בחיים לא תנחש מה קרה. נו, תן ניחוש”) ולוחצת על דוושת הגז כשעליה לבשר חדשות רעות. הפעם היא התחרתה במירוץ מכוניות. “הו, ישו, פרנסיס, מתי תרים את הטלפון המחורבן שלך, אני צריכה לדבר איתך, אני לא מצלצלת סתם בשביל צחוקים, נכון? עכשיו, לפני שתיבהל, זאת לא אמא, חס וחלילה, היא מרגישה מצוין, קצת מזועזעת אבל ככה גם כולנו, היו לה בהתחלה דפיקות לב והיא היתה מוכרחה להתיישב וכרמל נתנה לה כוסית ברנדי והיא מרגישה טוב עכשיו, נכון אמא? מזל שכרמל היתה שם. היא צילצלה אלי ולקווין שנבוא. שֵיי אמר שלא נצלצל אליך, מה הטעם, הוא אמר, אז אמרתי לו שיזדיין, מגיע לך לדעת, אז אם אתה בבית אולי תרים את הטלפון ותדבר איתי? פרנסיס! אני נשבעת באלוהים-” ההקלטה הסתיימה בצפצוף.

כרמל, קווין ושיי, מה קורה פה, נראה שכל המשפחה התקבצה בבית הוריי. אבא שלי נוטה למות; זה בטוח. “אבא!” הולי קראה מחדרה. “כמה סיגריות אתה מעשן ביום?”

הקול הנשי במשיבון הורה לי ללחוץ על כפתורים; מילאתי אחר ההוראות. “מי אומר שאני מעשן?”

“אני צריכה לדעת! עשרים?”

בתור התחלה. “אולי.”

שוב ג’קי: “מכונות מחורבנות, לא גמרתי לדבר! הייתי צריכה להגיד לך מייד לבוא לכאן, וזה גם לא אבא, הוא בריא כמו תמיד, אף אחד לא מת או נפצע או משהו כזה, בכל אופן כולנו בסדר. קווין קצת מוטרד, אבל אני חושבת שזה מדאגה איך תגיב, הוא מחבב אותך, אתה יודע, אפילו עכשיו. טוב, יכול להיות שזה שום דבר, פרנסיס, אני לא רוצה שתאבד את הראש, יכול להיות שהכול בדיחה, מתיחה של מישהו, ככה חשבנו בהתחלה, אף על פי שזאת בדיחה חרא, אם תשאל אותי, וסליחה על הביטוי-”

“אבא! כמה פעילות גופנית אתה עושה?”

מה השאלות האלה? “בעצם אני רקדן בלט.”

“לאאאא, ברצינות! כמה?”

“לא מספיק.”

“-וברור שאף אחד כאן לא יודע מה לעשות עם זה, בכל אופן, תצלצל אלי ברגע שתשמע את ההודעה? בבקשה, פרנסיס. מעכשיו אני מחזיקה ביד את הנייד שלי.”

קליק, ביפ, בחזרה למשיבון. במבט לאחור, הייתי צריך להבין מה קורה באותה נקודה, או לפחות שיהיה לי מושג כללי. “אבא? כמה פירות וירקות אתה אוכל?”

“ערימות.”

“לא נכון!”

“קצת.”

שלוש ההודעות הבאות היו ברוח דומה, בהפסקות של חצי שעה. בהודעה האחרונה, קולה של ג’קי היה כה גבוה עד שרק כלבים קטנים יכלו לשמוע אותה.

“אבא?”

“רק שנייה, מתוקה.”

לקחתי את הטלפון הנייד ויצאתי למרפסת, גבוה מעל הנהר האפל, האורות הזורחים בכתום שמנוני ופקקי התנועה, וטילפנתי לג’קי. היא ענתה עם הצלצול הראשון. “פרנסיס? ישו, אני יוצאת מדעתי! איפה היית?”

היא האטה למאה ושלושים קמ”ש. “הלכתי לקחת את הולי. מה קרה, ג’קי?”

קולות ברקע. אפילו אחרי זמן רב כל כך, זיהיתי מייד את הטון הנשכני של שיי. צליל קולה של אמי תפס אותי בגרון.

“הו, אלוהים, פרנסיס- אתה מוכן להתיישב? או קח לך כוסית ברנדי, משהו כזה?”

“ג’קי, אם לא תגידי לי מייד מה קורה, אני נשבע שאני בא לחנוק אותך.”

“חכה רגע, אל תתעצבן-” שמעתי דלת נסגרת. “עכשיו,” ג’קי אמרה, אל תוך השקט הפתאומי. “בסדר. אתה זוכר שסיפרתי לך לפני כמה זמן, שאיזה בחור רצה לקנות את שלושת הבתים למעלה בפייתפול פלייס? לבנות עליהם בתי דירות?”

“כן.”

“בסוף הוא החליט לא לבנות, בגלל עליית מחירי הנדל”ן; הוא רוצה להשאיר את הבתים לזמן־מה ולראות מה יקרה. לכן הוא הביא פועלים כדי להוציא משם את כל האחים והכרכובים כדי למכור אותם – יש אנשים שמוכנים לשלם כסף טוב בשביל השטויות האלה, אתה יודע? משוגעים – והם התחילו לעבוד היום, בבית הפינתי. אתה זוכר אותו, זה שהיה מועמד להריסה?”

“מספר שש־עשרה.”

“בדיוק. אז הם מוציאים את האחים, ומאחורי אחת מהן הם מוצאים מזוודה.”

אתנחתה דרמטית. סמים? נשק? כסף? גופתו של ג’ימי הופה? “בשם אלוהים, ג’קי, מה?”

“זה של רוזי דיילי, פרנסיס. זאת המזוודה שלה.”

שאון התנועה מלמטה נעלם, השתתק לפתע. אותו זוהר כתום בשמיים נעשה פראי ורעב כמו דלֵקת יער מסמאת שיצאה מכלל שליטה.

“לא,” אמרתי, “זה לא שלה. אני לא יודע מנין המצאת את זה לעזאזל, אבל זה בלבולי ביצים.”

“בחייך, תקשיב פרנסיס-”

דאגה ואהדה הציפו את קולה. אם היא היתה לידי, אני חושב שהייתי מחטיף לה. “תפסיקי עם זה. את ואמא נכנסתן להיסטריה על שום דבר, ועכשיו את רוצה שאשתף פעולה­-”

“תקשיב לי, אני יודעת שאתה-”

“אלא אם כן זאת המצאה בשביל שאבוא לשם. זה העניין, ג’קי? את מנסה להרים איזה מבצע של פיוס משפחתי גדול? כי אני מזהיר אותך עכשיו, אנחנו לא בערוץ הולמרק המזוין והמשחק הזה לא ייגמר בטוב.”

“אל תהיה אידיוט,” ג’קי הטיחה בי. “תשלוט בעצמך. מה אתה חושב שאני? יש חולצה במזוודה הזאת, בד בדוגמת פֵּייזלי, כרמל זיהתה אותה-”

ראיתי את רוזי לובשת אותה מאה פעמים, זכרתי את מגע הכפתורים באצבעותיי. “כן, כל נערה בעיר לבשה חולצה כזאת בשנות השמונים. כרמל מוכנה להגיד שראתה את אלביס הולך ברחוב גראפטון בשביל קצת רכילות. חשבתי שיש לך שכל, אבל כנראה-”

“-ויש גם תעודת לידה עטופה בתוכה. רוז ברנדט דיילי.”

דבריה השתיקו אותי לבסוף. הוצאתי את הסיגריות שלי, נשענתי במרפקיי על המעקה ולקחתי את שאיפת העשן העמוקה בחיי.

“אני מצטערת,” ג’קי אמרה, בקול רך יותר. “על זה שהתפרצתי עליך. פרנסיס?”

“כן.”

“אתה בסדר?”

“כן. תקשיבי לי, ג’קי. בני־הזוג דיילי יודעים?”

“הם לא בבית. נורה עברה לגור בבלנשרדסטאון לפני כמה שנים; מר וגברת דיילי באים לבקר אצלה בימי שישי כדי לראות את התינוק. אמא חושבת שיש לה את המספר באיזשהו מקום, אבל-”

“צילצלתם למשטרה?”

“רק אליך.”

“מי עוד יודע על זה?”

“רק הפועלים. שני בחורים פולנים. כשהם גמרו את העבודה, הם הלכו למספר חמש־עשרה, כדי לשאול למי להחזיר את המזוודה, אבל עכשיו גרים שם רק סטודנטים, והם שלחו את הבחורים הפולנים לבית של אבא ואמא.”

“ואמא לא סיפרה לכל הרחוב? את בטוחה?”

“המקום השתנה, הוא כבר לא כמו שאתה זוכר. גרים פה בעיקר סטודנטים ויאפים; אנחנו לא יודעים אפילו מה השמות שלהם. משפחת קאלן עדיין גרה כאן, ומשפחות נולאן והרן, אבל אמא לא רצתה להגיד שום דבר לפני שהדֵיילִים יידעו. זה לא הוגן.”

“טוב. איפה המזוודה עכשיו?”

“היא בסלון. אתה חושב שהפועלים לא היו צריכים להזיז אותה? הם היו צריכים להמשיך בעבודה שלהם-”

“זה בסדר. אל תיגעו בזה אם אתם לא מוכרחים. אגיע במהירות האפשרית.”

היה רגע שתיקה. ואז: “פרנסיס, אני לא רוצה לחשוב על משהו נורא, חס וחלילה, אבל האם זה אומר שרוזי-”

“אנחנו עוד לא יודעים שום דבר,” אמרתי. “שבי בשקט, אל תדברי עם אף אחד, וחכי לי.”

סגרתי את הטלפון, שלחתי מבט מהיר אל הדירה מאחורי. הדלת של הולי היתה עדיין סגורה. סיימתי לעשן את הסיגריה שלי בעוד כמה שאיפות מהירות, והשלכתי את הבדל מעבר למעקה. הדלקתי עוד אחת וצילצלתי לאוליביה.

היא אפילו לא אמרה הלו. “לא, פרנק. לא הפעם. אין סיכוי.”

“אין לי ברירה, ליב.”

“התחננת לקבל כל סוף שבוע. התחננת. אם לא רצית את זה-”

“אני רוצה מאוד. זה מקרה חירום.”

“כמו תמיד. המחלק ישרוד יומיים בלעדיך, פרנק. גם אם אתה חושב אחרת, אפשר גם בלעדיך.”

באוזני מי שעמד במרחק חצי מטר ממנה, קולה נשמע קליל ואגבי, אך היא היתה מלאת זעם. נקישות כלי אוכל וקולות צחוק; משהו שנשמע כמו “אלוהים ישמור”, מזרקת מים. “זה לא עבודה הפעם,” אמרתי. “ענייני משפחה.”

“כמובן. האם יש לזה קשר לעובדה שיצאתי לפגישה רביעית עם דרמוט?”

“ליב, הייתי בשמחה הורס לך את הפגישה עם דרמוט, אבל לעולם לא הייתי מוותר על הזמן שלי עם הולי. את מכירה אותי.”

הפסקה קצרה ומלאת חשד. “איזה מין מקרה חירום?”

“אני לא יודע עדיין. ג’קי צילצלה בהיסטריה, מהבית של הוריי; לא הבנתי בדיוק את הפרטים. אני צריך להגיע לשם במהירות.”

עוד הפסקה. ואז אוליביה אמרה, בנשיפה ארוכה ועייפה. “טוב. אנחנו ב’קוֹטֶרִי’. תביא אותה לכאן.”

לשף של ה’קוטרי’ יש תוכנית טלוויזיה והוא כותב למוספי סוף שבוע רבים. מישהו צריך לזרוק על המקום פצצת תבערה. “תודה, אוליביה. ברצינות. אאסוף אותה בשעה מאוחרת יותר הלילה, אם אוכל, או מחר בבוקר. אצלצל אלייך.”

“בהחלט,” אוליביה אמרה. “אם תוכל, כמובן,” והיא סגרה את הטלפון. זרקתי את הסיגריה שלי, ונכנסתי פנימה כדי להשלים את המלאכה ולהרגיז את הנשים בחיי.

הולי ישבה בשיכול רגליים על המיטה עם המחשב בחיקה והבעה מודאגת על פניה. “חומד,” אמרתי. “יש לנו בעיה.”

היא הצביעה על המחשב. “אבא, תסתכל.”

על הצג היה כתוב באותיות סגולות גדולות מוקפות בגרפיקה איומה ומהבהבת, אתה עומד למות בגיל 52. הילדה נראתה נסערת באמת. התיישבתי על המיטה מאחוריה ומשכתי אותה ואת המחשב אל חיקי. “מה זה?”

“שרה מצאה את השאלון הזה באינטרנט ומילאתי אותו בשבילך ועכשיו זאת התוצאה. אתה בן ארבעים ואחת.”

הו ישו, לא עכשיו. “אפרוח שלי, זה האינטרנט. כל אחד יכול לכתוב מה שבא לו. זה לא אומר שזה נכון.”

“כתוב פה! הם חישבו את זה!”

אוליביה תשתגע אחרַי אם אחזיר לה את הולי בדמעות. “תני לי להראות לך משהו,” אמרתי. הושטתי את ידי מאחוריה, נפטרתי מגזר־דין המוות שלי, פתחתי מסמך ווֹרד והקלדתי, ‘את יצור מהחלל החיצון, את קוראת את המסר הזה על הכוכב בונגו’. “עכשיו, זה נכון?”

הולי הצליחה לפלוט צחקוק דומע. “בטח שלא.”

הענקתי למילים צבע סגול ושיניתי לגוֹפן מסוגנן. “מה את אומרת על זה עכשיו?”

תנועת ראש מצד אל צד.

“ואם אגיד למחשב לשאול אותך סדרת שאלות לפני כן? האם זה יהיה נכון?”

למשך שנייה חשבתי שצלחתי את המכשול בשלום, אבל אז כתפיה הצרות התקשחו. “אמרת שיש בעיה.”

“כן. נצטרך לשנות את התוכניות שלנו קצת.”

“אני צריכה לחזור לאמא,” הולי אמרה לעבר המחשב. “נכון?”

“כן, חומד. אני באמת, באמת מצטער. אחזור לקחת אותך בשנייה שאוכל.”

“העבודה עוד פעם זקוקה לך?”

המילים עוד פעם היו גרועות מכל דבר שאוליביה היתה עשויה להמציא. “לא,” אמרתי, ונשענתי הצידה כדי שאוכל להביט בפני הולי. “זה לא קשור לעבודה. העבודה יכולה לקפוץ לים מהמזח, נכון?” דבריי אלה זכו לחיוך קלוש. “את זוכרת את דודה שלך, ג’קי? יש לה בעיה גדולה, והיא זקוקה לי כדי לטפל בזה מייד.”

“אני יכולה לבוא איתך?”

הן ג’קי והן אוליביה ניסו לרמוז מדי פעם שהולי צריכה להכיר את משפחת אביה. בלא כל קשר למזוודה המבשרת־רע, רק על גופתי המתה הולי תניח את כף רגלה בקלחת הרותחת והמטורפת שהיא משפחת מאקי ברגעיה הטובים. “לא הפעם. אחרי שאסדר הכול, נזמין את דודה ג’קי לגלידה באיזשהו מקום, בסדר? כדי לשמח את כולנו.”

“כן,” אמרה הולי באותה נשימה קטנה ועייפה בדיוק כשל אוליביה. “יהיה כיף.” והיא חילצה את עצמה מחיקי והחלה להחזיר את חפציה לתיק.

במכונית ניהלה הולי שיחה מתמשכת עם קלרה בקול נמוך מכדי שאוכל לשמוע. בכל רמזור אדום הסתכלתי עליה במראה האחורית ונשבעתי לעצמי שאפצה אותה: אשיג את מספר הטלפון של הדֵיילים, אשאיר את המזוודה הארורה על מפתן הדלת שלהם, ואחזיר את הולי לדירה שלי בהיכל של דיוויד לינץ’ עוד לפני שיגיע זמנה לישון. כבר ידעתי שהדברים לא יקרו כך. הדרך ההיא והמזוודה חיכו לי הרבה זמן שאחזור. עכשיו, משהצליחו לסגור עלי, מה שהועידו לי היה אמור להימשך יותר מערב אחד.

הפתק היה קצר ולעניין כיאה לבת־עשרה מלודרמטית; רוזי תמיד הצטיינה בכך. אני יודעת שזה יגרום זעזוע ואני מצטערת, לא התכוונתי, לא רציתי לעשות את זה כך. אבל חשבתי על הכול לעומק, וזאת ההזדמנות היחידה שתהיה לי לקבל את החיים שאני רוצה. הלוואי שהייתי יכולה לעשות את זה בלי לפגוע/להדאיג/לאכזב. היה נפלא אם הייתי יכולה לקבל איחולי הצלחה בחיי החדשים באנגליה!! אבל זה בלתי אפשרי, אני מבינה. אני נשבעת שיום אחד אחזור. עד אז, הרבה, הרבה, הרבה אהבה, רוזי.

מהרגע שהיא השאירה את הפתק על הרצפה במספר 16, בחדר שבו התנשקנו בפעם הראשונה, ועד שהיא הטילה את המזוודה מעבר לחומה כדי להסתלק לדרכה, משהו קרה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית מספר שש-עשרה”