מבוא:
‘זה לא עובד, אתה גמרת.’

1.

היתה תקופה שבה שדה התעופה הגדול ביותר בעולם שכן בלב מערב האוקיינוס השקט, כ־2,500 קילומטרים מחופי יפן, על אחד מתוך מקבץ של איים טרופיים קטנים שנקראים איי מריאנה. גואם. סאיפּאן. טיניאן. איי מריאנה נמצאים בקצה הדרומי של רכס הרים שקוע ברובו — קצות הרי הגעש מבצבצים מתוך מימי האוקיינוס העמוקים. במשך רוב ההיסטוריה של איי מריאנה, הם היו קטנים מכדי שמישהו בעולם שמחוצה להם יתעניין בהם או ירצה להשתמש בהם. עד שהגיע עידן הלוחמה האווירית, כשלפתע היתה להם חשיבות עצומה.

איי מריאנה היו בשליטה יפנית במשך רוב מלחמת העולם השנייה. אבל בקיץ 1944, בסופה של מערכה אכזרית, הם נפלו לידי הצבא האמריקני. סאיפאן היה הראשון, ביולי. ואחריו טיניאן וגואם, באוגוסט. כשהגיעו הנחתים, גם ‘דְבוֹרֵי הים’ — גדוד ההנדסה של הצי — הגיעו יחד איתם והתחילו לעבוד.

בתוך שלושה חודשים בלבד כבר פעל בסאיפאן בסיס אווירי בתפקוד מלא, בשם אַייסְלִי פילד. ואז, על האי טיניאן, נבנה שדה התעופה הגדול ביותר בעולם, נורת’ פילד — ארבעה מסלולי המראה באורך 2,500 מטר. ואחר כך, בגואם, המקום שנקרא היום בסיס חיל האוויר ע’ש אנדרסן, הוא שער היציאה של חיל האוויר האמריקני אל המזרח הרחוק. ואז הגיעו המטוסים.

רונלד רייגן היה קריין סרטי מלחמה באותה תקופה, ואחד מהם הוקדש למשימותיו הראשונות של ה־B-29, שֶכּוּנָה גם ‘מבצר העל’. רייגן תיאר את המטוס כאחד מפלאי העולם: ספינה אווירית אדירה:

עם 2,200 כוחות סוס בכל אחד מארבעת המנועים. עם קיבולת דלק של קרון מכלית ברכבת משא. זנב המתנשא לגובה שתי קומות. גוף ארוך יותר מקורבט. מתוכנן כך שיוכל לשאת יותר כוח הרס, ולעוף איתו גבוה יותר, מהר יותר, רחוק יותר מכל מפציץ שנבנה אי פעם. וכדי להשלים את המשימה, זה בדיוק מה שיוטל עליו לעשות.1

ה־B-29 יכול היה לטוס מהר יותר וגבוה יותר מכל מפציץ אחר בעולם, והכי חשוב — רחוק יותר מכל מפציץ אחר. ובזכות אותו טווח טיסה מורחב — בשילוב עם כיבוש איי מריאנה — עמד חיל האוויר האמריקני, לראשונה מאז תחילת המערכה באוקיינוס השקט, במרחק תקיפה מיפן. הוקמה יחידה מיוחדת לטיפול בצי המפציצים שחנו כעת באיי מריאנה: פיקוד המפציצים מס’ 21, בהנהגתו של גנרל צעיר ומבריק בשם הֵייוּוּד הֶנסֶל.

לאורך כל סתיו וחורף 1944, הוציא הנסל תקיפה אחרי תקיפה. מאות מטוסי B-29 דאו מעל מימי האוקיינוס השקט, הטילו את מטעניהם על יפן, ואז חזרו למריאנה. במהלך ההכנות שערכו צוותי האוויר של הנסל לקראת הגיחות לטוקיו, הגיעו בטיסה עיתונאים וצוותי צילום מהיבשת ותיעדו את ההתרגשות עבור החבר’ה שבבית.

הנה שוב רונלד רייגן:

מטוסי ה־B-29 בסאיפאן הם כמו ארטילריה שמכוונת אל לב יפן… המלוכסנים יכולים באותה מידה לנסות לעצור את מפלי הניאגרה. פיקוד המפציצים מס’ 21 מוכן ומזומן לתקוף את מטרתו הראשונה.

אבל אז, ב־6 בינואר, 1945, הגיע מפקדו של הנסל, הגנרל לוֹריס נוֹרְסְטאד, לאיי מריאנה. התנאים בגואם היו עדיין פרימיטיביים למדי: המפקדה היתה לא יותר מכמה מבני מתכת ארעיים על צוק שהשקיף אל האוקיינוס. השניים היו ודאי מותשים, לא רק בשל תנאי המחסור של אותם הימים, אלא גם מכּוֹבֶד האחריות המונחת על כתפיהם.

קראתי פעם קטע שכתב גנרל חיל האוויר המלכותי ארתור האריס על חייו של מפקד אווירי במלחמת העולם השנייה:

אני תוהה אם מישהו מסוגל לקלוט את המתח הנפשי המפחיד הכרוך בפיקוד על כוח אווירי גדול במלחמה, פרט למתי המעט שחוו זאת. מפקד בצי יידרש לנהל לכל היותר פעולה גדולה אחת או שתיים במהלך המלחמה כולה, ומפקד כוח צבאי יוצא לקרב גדול אחד פעם בחצי שנה, נניח, או בנסיבות חריגות, פעם בחודש — אך מפקד של כוח מפציצים צריך לעשות את כל זה בכל 24 שעות… את כמויות המתח היומיומיות שבלחימה ממושכת כזו לאורך שנים, מוטב להשאיר לדמיון בלבד.2

נחזור להנסל ולנורסטאד בגואם. שני אנשי חיל אוויר למודי־קרבות, ניצבים מול מה שיהיה — כך הם קיוו — אקורד הסיום של המלחמה. הנסל הציע סיור־בזק: לעמוד על החוף. להתפעל ממסלולי ההמראה החדשים שפורצים מתוך הג’ונגל. לפטפט על טקטיקות, על תוכניות. נורסטאד אמר לא. היה לו עניין אישי יותר לדון בו. ואז, ברגע שהייווד הנסל יזכור עד סוף ימיו, נורסטאד פנה אליו ואמר: זה לא עובד. אתה גמרת.

‘חשבתי שהאדמה פערה את פיה ובלעה אותי — זה ריסק אותי לחלוטין.’3 כך תיאר הנסל, כעבור שנים, את תחושותיו באותו רגע. ואז הנחית נורסטאד את המהלומה השנייה, הכבדה יותר. הוא אמר, אני מביא במקומך את קרטיס לֶה־מֵיי.

הגנרל קרטיס אמרסון לה־מיי, בן 38, גיבור ההפצצות על גרמניה, היה אחד מלוחמי האוויר המהוללים של דורו. הנסל הכיר אותו היטב. הם שירתו יחד באירופה. והנסל הבין מיד שלא מדובר כאן בחילופי גברי רגילים בין מפקדים. זו היתה נזיפה, סיבוב פרסה. הודאה של וושינגטון שכל מה שהנסל עשה נתפס כעת כטעות. כי קרטיס לה־מיי היה האנטיתזה להייווד הנסל.

נורסטאד הציע שהנסל יישאר אם ירצה, וישמש סגנו של לה־מיי — הצעה שהנסל נעלב ממנה עד כדי כך שלא הצליח להוציא מילה מפיו. נורסטאד אמר לו שיש לו עשרה ימים לסיים את ענייניו. הנסל התהלך בבסיס כמו בתוך עננה. בלילה האחרון שלו בגואם, הנסל שתה קצת יותר מהרגיל ושר לפקודיו בליווי קולונל צעיר שניגן בגיטרה: ‘טייסים זקנים לא מתים, לא מתים, הם רק טסיםםםם רחוקקקק־רחוקקקק.’4

כשקרטיס לה־מיי הגיע לאי לצורך חילופי הפיקוד, הוא הטיס את עצמו לשם ב־B-29. התזמורת ניגנה את ‘דגל הכוכבים והפסים’. טייסי פיקוד המפציצים מס’ 21 ערכו מצעד ראווה. קצין יחסי ציבור הציע תמונה של השניים כדי לציין את הרגע. ללה־מיי היתה מקטרת בפה — תמיד היתה לו מקטרת בפה — והוא לא ידע מה לעשות איתה. הוא ניסה שוב ושוב להכניס אותה לתוך כיסו. ‘גנרל,’ אמר השליש, ‘תן לי בבקשה להחזיק לך את המקטרת בזמן הצילום.’

לה־מיי אמר, בקול שקט, ‘איפה אתם רוצים שאעמוד?’5 המצלמות תקתקו וקלטו את הנסל משקיף במבט אל המרחק, ולה־מיי משפיל מבט ארצה. שני גברים שהיו שמחים להיות בכל מקום אחר ורק לא זה לצד זה. וכך זה נגמר.

כנופיית המפציצים היא סיפורו של הרגע הזה. מה שהוביל אליו ומה שקרה אחריו — שכן החלפת המפקדים ההיא ממשיכה להדהד עד עצם היום הזה.

2.

יש משהו במהפכות טכנולוגיות שתמיד מצליח לבלבל אותי. פתאום צצים להם רעיון או המצאה חדשים, וברור לכול שהם יהפכו את עולמנו על פניו. האינטרנט. הרשתות החברתיות. בדורות הקודמים היו אלה הטלפון והאוטומוביל. ישנה ציפייה שבזכות ההמצאה החדשה הזו, דברים יהיו טובים יותר, יעילים יותר, בטוחים יותר, עשירים יותר, מהירים יותר. ומבחינות מסוימות, זה אכן קורה. אבל אז, תמיד, הדברים גם משתבשים. רגע אחד אנו מריעים לרשתות החברתיות שמאפשרות לאזרחים מן השורה להפיל דיקטטורות. ורגע לאחר מכן אנו חוששים שהרשתות החברתיות יהפכו לפלטפורמה שתאפשר לאזרחים לרדות אלה באלה. האוטומוביל היה אמור להביא חופש וניידות, והוא אכן עשה זאת, לתקופה מסוימת. אבל אז מצאו את עצמם מיליוני אנשים גרים במרחק של קילומטרים ממקומות העבודה שלהם, ולכודים בפקקי תנועה אינסופיים ובנסיעות שמתארכות ומתארכות. איך זה שלפעמים, מכל מיני סיבות אקראיות ובלתי־צפויות, נדמה שהטכנולוגיה סוטה ממסלולה המיועד?

כנופיית המפציצים היא מקרה פרטי שמבהיר היטב איך חלומות מתקלקלים. ואיך, כשרעיון חדש ומבריק נופל לו מהמרומים הוא איננו נוחת ברכות בחיקנו. הוא נוחת בחוזקה, על האדמה, ומתנפץ. הסיפור שאני עומד לספר לכם הוא לא באמת סיפור מלחמה. גם אם הוא מתרחש ברובו בתקופת מלחמה. זהו סיפור על גאון הולנדי ועל המחשב שבנה במו ידיו. על חבורה של אחים במרכז אלבמה. על פסיכופת בריטי. על כימאים פירומנים במעבדות שבמרתפי אוניברסיטת הרווארד. זהו סיפור שיזכיר לנו איך הכוונות שלנו משתבשות, כי אנחנו תמיד שוכחים את השיבושים במבט לאחור.

ובלב הסיפור ניצבים הייווד הנסל וקרטיס לה־מיי, שעמדו זה מול זה בג’ונגלים של גואם. האחד נשלח הביתה. האחר נשאר במקומו, ופעילותו הניבה תוצאות שהביאו עמן את הלילה האפל ביותר של מלחמת העולם השנייה. אתם מוזמנים להרהר בסיפור שלהם ולשאול את עצמכם — מה אני הייתי עושה? באיזה צד אני הייתי בוחר?