החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גלגולי האהבה

מאת:
מאנגלית: אורטל אריכה | הוצאה: | 2018-08 | 336 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

"כל כך קשה לי להאמין שהמצאתי את זה. זה נראה אמיתי כל כך, עד שזה אכן אמיתי."

קובץ סיפורים נוסף פרי עטה של אמנית הפרוזה מהמוערכות בעולם, המשרטט כרוניקה רגישה  ורחומה של זמננו. מונרו מובילה אותנו אל הפינות האינטימיות ביותר של חיי השגרה הפשוטים, ושם חושפת מי אנחנו באמת, אילו בחירות אנו עושים בחיינו, ומה ניסיון החוויה שלנו באהבה.

"אליס מונרו היא אמנית הסיפור הקצר המודרני… והיא טיפחה אותו לכלל שלמות… מונרו משרטטת דיוקנים מופלאים של ההוויה האנושית ומעלה שאלות קיומיות דרך תיאורי היומיום שלנו… אנשים קטנים, רגשות גדולים."

מנימוקי השופטים, פרס נובל 2013

"ביכולת שאין שנייה לה לכתוב את מהות החיים בסיפורים שהם אמנם קצרים ועם זאת אל־זמניים, אליס מונרו מאירה רגעי מפנה בחיים, פניית גורל שמסיטה את האדם ממסלול החיים הרגיל שלו להוויה חדשה לחלוטין."

מנימוקי השופטים, פרס טריליום 2013

"אליס מונרו מביאה בכל סיפור שלה כל כך הרבה עומק, תבונה ודיוק בה במידה שרוב הסופרים מביאים לחיים שלמים של יצירה… לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם לכן."

מנימוקי השופטים, פרס בוקר 2009

מקט: 14000044
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


גלגולי האהבה

קיבלתי שיחת טלפון בעבודה, והיא היתה מאבי. זה קרה זמן לא רב אחרי שהתגרשתי והתחלתי לעבוד במשרד התיווך. שני הבנים שלי היו בבית הספר. היה יום חם למדי בספטמבר.

אבי היה מנומס כל כך, אפילו בקרב המשפחה. הוא טרח לשאול אותי מה שלומי. גינוני כפר. גם אם מתקשרים להודיע שהבית שלך עולה באש, הם קודם ישאלו אותך מה שלומך.

‘אני בסדר,’ אמרתי. ‘מה שלומך?’

‘לא כל כך טוב, אני חושב,’ אמר אבי כדרכו תמיד — בנימה של התנצלות אך גם עם כבוד עצמי. ‘אני חושב שאמא שלך הלכה.’

ידעתי ש’הלכה’ פירושו ‘מתה’. ידעתי את זה. אבל לרגע אחד ראיתי את אמי בכובע הקש השחור שלה מתרחקת בהמשך המשעול. ונדמה שהמילה ‘הלכה’ חדורה כל כולה הקלה עצומה ואפילו התרגשות — כפי שחשים כשדלת נסגרת וביתך שב ושוקע לרגילוּתו ואתה מניח לעצמך להתרפות אל כל המרחב הפנוי סביבך. גם זה היה בקולו של אבי — מאחורי ההתנצלות, צליל משונה כמו של בליעת אוויר. אבל אמי לא היתה עול — היא לא היתה חולה אפילו יום אחד — ומותה לא הסב לאבי כל הקלה, אלא נפל עליו כמהלומה. הוא אף פעם לא התרגל לחיים לבד, לדבריו. הוא עבר לבית האבות המחוזי נֶטֶרפילד ברצון רב.

הוא סיפר לי שמצא את אמי על הספה במטבח כשחזר בצהריים. היא קטפה כמה עגבניות והניחה אותן להבשיל על אדן החלון; ואז ודאי חשה חולשה ונשכבה. כעת כשסיפר זאת קולו רעד — התפתל, כצפוי — בפליאתו. ראיתי בדמיוני את הספה, את שמיכת הטלאים הישנה שכיסתה עליה, ניצבת מתחת לטלפון.

‘אז חשבתי שכדאי להתקשר אלייך,’ אמר אבי והמתין שאומר לו מה עליו לעשות כעת.

אמי כרעה על ברכיה בתפילה בצהריים, בערב והשכם בבוקר. היא פתחה כל יום בציות לרצונו של האל. כל ערב היא סיכמה את סך מעשיה, דבריה ומחשבותיה כדי לבחון כיצד הם מתיישבים איתו. אנשים חושבים שחיים כאלה הם קודרים, אבל הם מחמיצים את העיקר. ראשית, חיים כאלה לעולם אינם משמימים. ולכל דבר שקורה לך יש תכלית. אפילו כשצרות מייסרות אותך, ואתה חולה ועני ומכוער, עדיין עליך לשאת את נשמתך לאורך החיים האלה כמו אוצר על מגש. כשהיתה עולה במדרגות להתפלל אחרי ארוחת הצהריים, אמי שפעה מרץ וציפייה וחייכה מאוזן לאוזן.

היא נגאלה במפגש במחנה קיץ בגיל ארבע־עשרה. זה היה בקיץ שבו אמה — סבתי — מתה. במשך כמה שנים היא הלכה למפגשים עם רבים אחרים שנגאלו, כמה מהם נגאלו פעם אחר פעם, חוטאים ותיקים ונלהבים. היא ידעה לספר סיפורים על מה שהתרחש במפגשים האלה, השירים והקריאות והטירוף. היא סיפרה על זקן אחד שקם וצעק, ‘רד אלינו, אלוהים, רד אלינו עכשיו! רד דרך הגג, ואני אשלם על הרעפים!’

עד שהתחתנה כבר חזרה להיות רק אנגליקנית, אנגליקנית רצינית. היא היתה אז בת עשרים וחמש, ואבי בן שלושים ושמונה. זוג גבוה ונאה, רקדנים טובים, שחקני קלפים טובים, חברותיים. אבל אנשים רציניים — כך הייתי מנסה לתאר אותם. רציניים מהסוג שכבר קשה למצוא בימינו. אבי לא היה דתי כמו אמי. הוא היה אנגליקני, חבר במסדר אורנג’, שמרן, משום שכך חונך להיות. הוא היה הבן שנשאר בחווה עם הוריו וטיפל בהם עד מותם. הוא פגש את אמי, הוא חיכה לה, הם התחתנו; הוא ראה את עצמו בר־מזל על שיש לו משפחה לפרנס. (יש לי שני אחים, והיתה לי אחות קטנה שמתה.) יש לי הרגשה שאבא שלי לא שכב עם אף אישה אחרת לפני אמי, ואף לא איתה עד שהתחתנו. והוא היה מוכרח לחכות, כי אמא שלי לא היתה מוכנה להתחתן לפני שתחזיר לאבא שלה כל סנט שהוציא עליה מאז שאמה מתה. היא תיעדה הכול — אוכל, ספרים, בגדים — כדי שתוכל להחזיר לו. כשהתחתנה לא היה לה שום חיסכון כפי שהיה למורות בדרך כלל, שום נדוניה, מצעים או כלים. אבי היה אומר בארשת נוגה מעושה שהוא קיווה למצוא אישה עם כסף בבנק. ‘אבל אם אתה לוקח את הכסף בבנק, אתה צריך לקחת את הפרצוף שבא איתו,’ הוא אמר, ‘ולפעמים זאת לא מציאה גדולה.’

בבית שגרנו בו היו חדרים גדולים גבוהי־תקרות עם תריסים ירוקים כהים בחלונות. כשהתריסים היו מוגפים מפני השמש, אהבתי להזיז את ראשי כדי לראות את האור מבליח מבעד לחרירים ולחרכים. עוד דבר שאהבתי להביט בו היה כתמי הפיח מהארובה, ישנים או טריים, שיכולתי להפוך לחַיות, לפנים של אנשים, אפילו לערים רחוקות. סיפרתי לשני הבנים שלי על זה, ואבא שלהם, דן קייסי, אמר, ‘אתם מבינים, ההורים של אמא שלכם היו כל כך עניים, שהם לא יכלו להרשות לעצמם טלוויזיה, אז היו להם את הכתמים האלה בתקרה — אמא שלכם היתה צריכה להסתכל על כתמים בתקרה!’ הוא תמיד אהב להקניט אותי על המחשבה שעוני הוא איזה עניין מרשים.

כשאבא שלי היה זקן מאוד, הבנתי שמפריע לו פחות שאנשים עושים דברים חדשים — למשל, אני כשהתגרשתי — ויותר שיש להם סיבות חדשות לעשות אותם.

תודה לאל שהוא מעולם לא נאלץ לשמוע על הקומונה.

‘אלוהים אף פעם לא התכוון,’ הוא נהג לומר. כשישב עם יתר הזקנים בבית האבות במרפסת האפלולית הארוכה מאחורי שיחי הספיראה, הוא היה אומר שאלוהים לא התכוון שאנשים יסתובבו ברחבי המדינה על אופנועים ורכבי שלג. ושאלוהים לא התכוון שמדֵי אחיות יכללו מכנסיים. לאחיות לא היה אכפת כלל. הן קראו לו ‘חתיך’ ואמרו לי שהוא זקן מתוק ממש, ג’נטלמן דתי ממש. הן התפעלו מהרעמה השחורה העבותה שנותרה על ראשו עד יומו האחרון. הן חפפו וסירקו אותה יפה, סילסלו את שערו הרטוב באצבעותיהן.

לפעמים הוא היה מדוכדך קמעה חרף הטיפול המסור שלהן. הוא רצה לחזור הביתה. הוא חשש לפרות, לגדרות, תהה מי קם מוקדם להדליק את האח. הבזקים ספורים של רשעות — ספורים מאוד. פעם הוא נעץ בי מבט ערמומי עוין כשנכנסתי; הוא אמר, ‘אני מופתע שעוד לא שחקת את כל העור בברכיים שלך.’

צחקתי. שאלתי, ‘איך? בקרצוף רצפות?’

‘בתפילות!’ הוא אמר בקול שנשמע כמו יריקה.

הוא לא ידע עם מי הוא מדבר.

אני לא זוכרת את שערה של אמי אלא לבן. שערה הלבין בשנות העשרים לחייה, והיא לא שמרה אף קווצה משׂער נעוריה החום. הייתי מנסה לשדל אותה לספר איזה מין חום.

‘כהה.’

‘כמו של בּרֶנט או כמו של דוֹלי?’ אלה היו שני סוסי העבודה שלנו, צוות.

‘אני לא יודעת. לא כמו שיער של סוס.’

‘כמו שוקולד?’

‘משהו כזה.’

‘לא הצטערת כשהוא הלבין?’

‘לא. שמחתי.’

‘למה?’

‘שמחתי שכבר לא יהיה לי שיער בצבע של אבא שלי.’

שנאה היא תמיד חטא, אמרה לי אמי. זכרי את זה. טיפה אחת של שנאה בנשמתך תתפשט ותכתים הכול כמו טיפת דיו שחורה בחלב צח. הדימוי הפעים אותי והתכוונתי לנסות אותו, אבל ידעתי שאסור לי לבזבז חלב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גלגולי האהבה”