החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מזהה פנים

מאת:
הוצאה: | 2019 | 228 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

"הבניין עמד מולי על עשר קומותיו, מטיל צל מאיים. הייתי כבר בהרבה זירות מוות בחיים שלי, חלקן במקומות איומים. חדרי מדרגות מצחינים בדרום תל אביב, פחי אשפה מסריחים בסמטאות נידחות. אף אחת מהן לא הפחידה אותי כמו הבניין הזה."

כשדניאל זלצר התגייס למשטרת ישראל, הוא היה בטוח שהשאיר את עולם ההייטק מאחוריו לתמיד. מוות מסתורי בחברת סטארט-אפ תל אביבית מכריח אותו לחזור לעולם שנטש. המעורבים בחקירה – החל ביזם הנמרץ שיעשה הכול בשביל ה"אקזיט" הנכסף, דרך מנהל הפיתוח הבטוח שהוא פסגת היצירה האנושית וכלה באחרון המתכנתים – כל אחד והאינטרס שלו, עומדים בדרכו העיקשת של דניאל לפיצוח התעלומה. בדרך לשם, דניאל ייאלץ להתמודד עם שדי העבר שלו וללמוד כמה דברים חדשים על עצמו.

 

אריאל גרייזס, בן 43 , נשוי ואב לשלושה, דוקטור בהנדסה ביו-רפואית. עובד בהייטק קרוב ל-20 שנה. בעל בלוג ספורט ותרבות באתר הבלוגים דה באזר, כתב ב-וואלה, טיים אאוט ובלייזר, זהו ספרו הראשון.

מקט: 4-1272-494
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

חגי עמד חסר מנוחה ליד המחשב שלו, מעביר את משקלו מרגל לרגל, מחכה שהקבצים כבר יעלו לשרָת לפני שימהר לכבות את מסך המחשב ולצאת מהמשרד. הוא היה צריך לוודא שהקוד עובד כמו שצריך אבל לא היה לו זמן לזה עכשיו. אם ראש הצוות שלו יגלה שהוא העלה אותו ככה, בלי לבדוק קודם, הוא יוריד לו את הראש, אבל הוא מיהר ועכשיו היה הזמן האופטימלי לצאת. אני כבר אתחבר מהבית ואבדוק את הקוד, חשב לעצמו, אני חייב לנצל את העובדה שאין הרבה אנשים במשרד ושאפשר לברוח לפני שמישהו ישים לב. השעה הייתה חמש וחצי והוא הבטיח לענת שיצא מוקדם כדי שהם יוכלו להספיק לראות כמה דירות. כבר שבועיים היא לוחצת עליו, אבל הוא היה עמוס בעבודה ולא הצליח לפנות לזה זמן.

במרכז חדר הישיבות עמד שולחן עמוס מגשים ובקבוקי משקאות קלים. לקרן מהצוות שלו הייתה תיאוריה שאפשר לדעת מה מצב החֶברה לפי איכות המאפים בהאפי האוור. היו תקופות שהם היו מקבלים עוגות בארבעים שקלים מ’חדווה’ והיו תקופות של בורקסים עבשים משופרסל, שהפה שלך היה מתייבש בשנייה שהיית נותן בהם ביס. הפעם מסתמן שהדברים מתקדמים לכיוון הנכון, כי במבט החטוף שהוא נתן נראה שהביאו את הדברים האיכותיים היום. באותו מבט הוא היה יכול לראות גם את ג’רי מציג את הישגי החודש. חגי אהב את ג’רי אבל המצגות שלו היו די בלתי נסבלות. הדבר היחיד שג’רי אהב יותר מאשר מצגות הוא את הדגים במשרד שלו. ג’רי לא שמע על זה שזמן שווה כסף וככה כל מצגת הכילה לפחות שלושים שקפים, לפעמים אפילו יותר. לידו כרגיל ישב אילן, מי שהיה יד ימינו של ג’רי, אם כי לאף אחד לא היה מושג מה בדיוק התפקיד הרשמי שלו. הם כמעט אף פעם לא החליפו מילה יותר מאשר ‘בוקר טוב’ מזדמן. השמועה הייתה שהוא המוח האמיתי מאחורי החברה, אבל חגי לא ראה שום אינדיקציה לכך מעולם. אילן ישב עם הגב אליו, אבל חגי לא התקשה לדמיין את החיוך המתחנף מרוח על פרצופו, מהנהן בכל משפט של ג’רי. הוא נשם לרווחה כשהצליח להגיע לדלת המשרד בלי ששמו לב אליו. לא היה לו חשק להקנטות הקבועות.

‘רק לא להיתקל באורי, רק לא להיתקל באורי,’ חגי מלמל לעצמו במסדרון המוביל החוצה, אבל מסתבר שהוא לא היה בר מזל. זה כמו שמאיר אריאל שר, הוא חשב: ‘פעם שנדפקת, אתה לא יכול להיגמל מזה.’ הנה אורי מגיח מהשירותים בדיוק מולו. ‘חצי יום, הא?’ זרק לו עם חיוך אווילי על הפנים תוך שהוא ממשיך לכיוון חדר הישיבות. אורי היה צעיר ממנו בכמה שנים טובות, נעול בכפכפי אצבע ולבוש כרגיל בגופייה דקה שחשפה את כתפיו הרחבות. תוצאה של עבודה אינטנסיבית בחדר הכושר, כמו שהקפיד לספר לחגי בכל בוקר. הוא ואורי היו שכנים למשרד כבר שנה, רק שני מסכי 23 אינץ’ חצצו ביניהם ולמרות יחסי העבודה הסבירים שהיו ביניהם, חגי למד עם הזמן לתעב אותו. שום דבר רציני, סתם הדברים הקטנים. התיפופים על השולחן עם האצבעות, הרגליים שהוא היה שולח עמוק לתוך הטריטוריה של חגי, ובמיוחד סנופי, הכלב המעצבן שלו שהתעקש לנבוח על חגי בכל פעם שהוא נכנס לחדר, סתם ככה. לא היה בוקר שבו חגי לא התגעגע קצת לחברה הקודמת שבה עבד, שם היו מחיצות קטנות בין עמדות העבודה, כך שלפחות הייתה לך אשליה של פרטיות.

חגי הגיע למעלית ונעמד מול הסורק, גם הפעם לא התאפק וחייך לעצמו. הוא לא תמיד אהב את העבודה שלו, היא הייתה כרוכה בשעות ארוכות ובוסים תובעניים שלא מוכנים להתפשר על פחות מתוצאה מושלמת. אבל הסיפוק כשיכולת לראות את התוצאות היה מדהים. סורק הפנים של המעלית היה אחת מהן, כזו שהיה יכול לראות יום-יום כשהגיע לעבודה.

‘שלום חגי,’ בקע הקול הנשי מהמיקרופון שהותקן ליד הסורק, ‘שיהיה לך יום טוב.’

כמו תמיד הוא חשב איך יוכל להתחכם עם התוכנה של הסורק. בימים הראשונים לאחר שהיא הותקנה, לפני מספר שבועות, הוא היה עונה לה בנימוס שהלך והפך עם הזמן לסרקזם עצבני בציפייה לשמוע את התגובה שלה. החלק של העיבוד הקולי היה שייך לצוות אחר והוא היה סקרן לגלות עד כמה הוא טוב. פעם אפילו אמר למעלית שתלך להזדיין ועדיין קיבל תגובה מנומסת. זה קצת עיקר את העניין שלו במערכת. הוא היה עושה את זה לגמרי אחרת.

הוא התכוון לאחל לסורק ערב טוב, כמו שהיה נוהג לעשות עם השומר של הבניין, אך צפצוף מהטלפון שלו קטע את מחשבותיו. בטח ענת, שוב כועסת שהייתה צריכה לחכות לו כל כך הרבה, חשב חגי בעודו שולף את הטלפון כדי לקרוא את ההודעה שלה. העובדה שהם עדיין מחזיקים מעמד יחד כבר שלוש שנים למרות האופי המאוד שונה שלהם הייתה תמיד לפלא בעיניו. אכן, הודעה מענת. אני כבר מגיע, הוא חשב, קצת סבלנות. הוא לחץ על המסך והתחיל להקליד שהוא בדרך למטה תוך כדי שהוא פוסע לתוך המעלית שנפתחה, לא שם לב שלא מחכה לו בפנים כלום חוץ מאשר חלל גדול וריק.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מזהה פנים”