החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ככל שיתר הזמן

מאת:
הוצאה: | 2018-08 | 320 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

חיוג שגוי אחד מציב את רחלי – מוכרנית בכירה, רווקה וכבר לא כל כך צעירה, המאוהבת בבוס שלה רודף הנשים שלא מחזיר לה אהבה – בדרכה של מרתה, קשישה מלאת חיים וחשוכת ילדים, שבעלה מאושפז כבר שנים בבית חולים פסיכיאטרי. השתיים מייסדות ידידות על בסיס תועלתני למהדרין — רחלי תגיע לביתה של מרתה עם פריטים מובחרים ממגוון המוצרים המיותרים תוצרת סין, שמשווקת החברה שהיא עובדת בה, “עסקה מצוינת”, ומרתה תקבל את פניה עם ריבה מתוקה תוצרת בית ושפע סיפורים מרים על חייה שבעי התלאות, עד שישֹבּעו השתיים זו בחברתה של זו. את הזוגיות האידילית הזו מפר קובי הקצב, גרוש קלאוסטרופובי שבור לב, הנכנס אל חייה של רחלי הבודדה וטורף את כל הקלפים.

אך לא רק מערכות היחסים הללו נוגעות ונגועות בעת ובעונה

אחת – גם העיר שהן מתרחשות בה נעה בין יופי לכיעור. זוהי חיפה של מטרוניתות כבודות ומטרוניות מפויחת, של תפארת עבר וזיהום ההווה, שמעליה מרחף ענן אמוניה. עיר שחזירי בר נוברים בחוצותיה אחר מזון, ושגם ענייני חזירות אנושית אינם זרים לה.

את כל אלה מתארת אריאלה גולדמינץ בדיוק עילאי ובאוזן כרויה לשפה שמעוררת את דמויותיה לחיים. חיים אלו אולי נטולי הוד והדר, אך הם מפעמים בכוח ובאמת. העברית שתופרת גולדמינץ, לפי הזמנה, לגיבוריה, מתקיימת במרחב שבו חפצים ואנשים מתערבבים אלה באלה, שבו פס דק של אירוניה מעטר את הלשון, ושבו מה שצורכים ומה שצריכים קרוב מתמיד.

ככל שיתיר הזמן הוא הרומן השני של אריאלה גולדמינץ. קדם לו הספר מרוץ שליחים שזכה לשבחי הביקורת ולאהבת הקוראים.

 

"… אחד מספרי הפרוזה העבריים היפים ביותר שיצאו בשנים האחרונות. יש בו מיזוג עדין ומדויק של הומור וחמלה, של לגלוג עם אמפטיה, ויש בו כתיבה לא וולגארית על וולגאריות וכתיבה על קיטש שהיא מרוחקת לגמרי מקיטש."

עמוס עוז על מרוץ שליחים

 

אריאלה גולדמינץ מתגוררת בכרמל, בחיפה. נשואה ואם לבן.

בוגרת החוגים לספרות אנגלית ולתולדות התיאטרון באוניברסיטה העברית, ובעלת תואר שני בחוג לספרות עברית והשוואתית בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה.

ככל שיתיר הזמן הוא ספרה השני. קדם לו מרוץ שליחים שזכה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם ובמענק מטעם קרן גולדברג.

מקט: 15100930
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בסיכון גבוה

בימים הארוכים האלה, כשהזמן מזדחל לו בעצלתיים לאורך הקירות ובין המיטות של בית החולים ‘בני ציון’, לעתים נדמה שאפילו נסוג מעט לאחור, קונות אחיזה אצלי בראש מחשבות מיותרות בהחלט בסגנון ‘מה היה אילו’. מיותרות, הנה אני מודה, יותר משעון מטוטלת יפהפה בצורת נמר סיבירי, או מתליון פרת משה רבנו במבחר צבעים זרחניים. אפילו מחשבות מזיקות צצות להן, לא עלינו. מזיקות כמו ידית האחיזה הדקורטיבית הנצמדת בוואקום לגיל השלישי, שכבר גרמה ללקוחה ותיקה שלנו ליפול על רצפת חדר האמבטיה. מפני שהידית הזאת, שעלתה לא מעט, גם בזה אני מודה כאן ועכשיו, לא עשתה את הדבר האחד שנולדה לעשות, והוא להיצמד לקיר החרסינה בצבע בז’ עם דוגמת הפרח הקטן, כאילו אין מחר. מובן שקיבלנו את המוצר בחזרה מבלי להגיד מילה, אחרי שביקרתי אצל הלקוחה בזירת האירוע כדי לעמוד על אמיתות הסיפור שמכרה לנו, ולמרות שהידית היתה דבוקה יפה מאוד לקיר האמור חודשיים תמימים לפני שנפלה ולפני שאותה גברת החרתה החזיקה אחריה.

אצלי בראש אין ואקום וכשאין לי דברים לתקתק, בגלל שעכשיו אני בשמירת היריון מאוד מאוד קפדנית — הפרופסור נחמזון בעל השם הבין־לאומי שמנהל אצלנו את המחלקה הוא בית שמאי, וכל אחת שיושבת אצלו על סיכון גבוה שוכבת לפי הוראה שלו באפס מעשה מוחלט — מחשבות מגיעות בהמוניהן. אני מרחמת על העובר שגדל אצלי ברחם כי אני חושבת המון מחשבות חסרות תוחלת ומזיקות בשביל שניים, בשביל שלושה אנשים, אפילו בשביל גדוד, ולא נעים אצלי שם בפנים. לא נעים. גם ככה יש סכנה גדולה, בגילי, לרעלת. לסוכרת. להיפרדות שליה. לפרֵדה מאשליות רומנטיות על חתונות בגני שקמים ליד נחלים עם הרכבי ג’אז רך בקבלות הפנים ופרצי זיקוקים. ללידה מוקדמת. לדיכאון לפני לידה. ואחריה. בכלל, ההיריון שלי הוא בסיכון כל כך גבוה שכל המחלקה נעמדה על הרגליים כשהגעתי. עשו לי קבלת פנים כאילו הייתי הגרף פוטוצקי בכבודו ובעצמו שבא ללדת.

כדי לא לאבד את השפיות או את העובר או גם וגם, פיתחנו לנו הבּנות כאן במחלקה הווי מיוחד. אנחנו קוראות לעצמנו ‘בנות ציון’, שרות שירים להעלאת המוראל כמו בטיול שנתי כשצריך לסחוב עוד קצת בעלייה, בהבדל קטן שאצלנו המשקל נמצא בבטן ולא על הגב, ומכבדות זו את זו בכיבוד שקיבלנו מהבית. אנחנו אוהבות לחקות את הרופאים ואת האחיות שמטפלים בנו ברגע שהם יוצאים מהחדר, בייחוד את פרופסור נחמזון, הקלגס הראשי, ואת מלכה, האחות שהוא מאוהב בה, שיש לה חוש ריח של חזיר והיא יכולה להרגיש שמישהי מהבנות עישנה במרפסת גם אם נעדרה לשבועיים מהמחלקה כי מתחה לעצמה את הפנים. עוד קודם לכן, בחושי החיה החדים שלי אני עצמי, הרגשתי שגם היא מעוניינת להיראות יפה בשביל הפרופסור ומכרתי לה, כשלראשונה בחיי אני מבצעת עסקה כשאני נתונה במצב מאוזן ובסיכון גבוה, מתקן פלסטיק משוכלל, עם חוט שמגיע במבחר צבעים, בשביל להעלים בצורה אלגנטית ומתקדמת את חתימת השפם שלה.

ובינתיים, בצד השני של העיר מר עזרא, הבוס שלי, נכנס לכזאת פאניקה מההיעדרות הכפויה שלי ומהחשש שאלך מעולמו לעולמי, עד שהתחיל להניח תפילין בכל בוקר, וגם נָדר נֶדר שאם אשאר בחיים מכל העסק, הוא יפריש לי לקרן השתלמות. את זה סיפרה לי אשתו הטרייה יחסית בבוקר שבו התחוללה ביניהם מריבת אוהבים. היא באה לבקר אותי בבית החולים מפני שלא ידעה לאן עוד היא יכולה ללכת, וגם ביקשה, כנקמה בבעלה, לחשוף בפני כמה מסודותיו הכמוסים. מר עזרא עצמו משתדל לא להראות כמה הוא לחוץ כשהוא מגיע לבקר אותי בכל יום שלישי לתה של מנחה שמוגש פה בכוסות פלסטיק כחולות נטולות־חן, גם כדי לא להדאיג אותי וגם כדי שלא אנצל את המצב העדין שהוא נקלע אליו בשביל לסחוט ממנו עוד הטבות. גם ככה החברה שלנו, ‘עסקה מצוינת’, נמצאת פיננסית על הקרשים, ולא מעט גופים בעלי־עניין וקצרי רוח כבר שוקלים להתחיל לנשות בנו.

תמיד כשהוא מגיע הוא מביא איתו חדשות חמות ומפולפלות מהעולם החיצון ונותן לי תמונה מלאה ועדכנית של שוק הסחורות העולמי. לצערנו, החברה נמצאת בקשיים לאחרונה גם בגלל הנוהג האכזרי שהשתרש בקרב ציבור הצרכנים כפוי הטובה: קניות באינטרנט. אנשים נעשו קרי לב ומנוכרים, וכבר אינם מעוניינים במגע האישי של המוכרן או המוכרנית הטלפוניים ובשמיניות באוויר שהוא או היא עוֹשֶׂה או עוֹשָׂה כדי שיקנו, כולל לחץ קל, חנופה והתשה. הכול בימינו זה רק אינטרסים. לחיצה על מקשים. הכול תיק־תק. תיק־תק. גם תיקים אנחנו מוכרים. מעור, מעור הפוך ומדמוי עור. בקיצור, האיש היקר אמר לי, שאפילו דיבר כמה פעמים עם הנוכחית שלו על אפשרות שיסגור את החברה, וששניהם יפרשו לבהאמס עד קץ כל הימים.

ובכל זאת, לזכותו של מר עזרא ייאמר שלמרות המצב, הוא תמיד משתדל להגיע אלי עם איזה פריט ביד, בדרך כלל זר פרחים שבילה את הימים הראשונים לחייו באגרטל בביתו שלו. זה יכול להיות גם משהו שנתקענו איתו. תנין ירוק יפה מגומי שהוא גם מעצור לדלת, מעצור מסיבי לדלת שאפשר להשתמש בו גם כמשקולת לניירות או אפילו כנשק להגנה עצמית אם כלו כל הקִצין, ובביקור האחרון, משקולת לניירות שאפשר לאמן את שרירי הידיים באמצעותה. לקראת הלידה הממשמשת ובאה קיבלתי ממנו מארז של שלוש חזיות הנקה עם פטנט רשום עליהן. כל פריט כזה שהוא מעניק לי, הוא עוטף בדרכו המגושמת והמרגשת וכמעט מתעלף ממתח בריא עד שאני מואילה בטובי, הרי בכל זאת זכותי להיות זהירה ואטית עד אימה עכשיו, לפתוח את השי ולצייץ בהתפעלות בשביל שניים.

מר עזרא גם נוטה לפתוח בשיחה עם רופאים הפוקדים את החדר שלנו או עם כאלה החולפים כרוח סערה במסדרון ומנסה להסביר להם בסבלנות חד־סטרית שהוא הבוס הגדול של חברה שאולי שמעו עליה בשם ‘עסקה מצוינת’ ושאם לא שמעו אז חבל על כל רגע שמתבזבז אצלם באיכות חיים נחותה. הרי מי כרופאים המיילדים, מתפייט מר עזרא שלנו, בטח ובטח אלה ממחלקת הסיכון, יודע כמה קשה להגיע בכלל לעולם הזה. אז אם כבר עשית את כל הדרך והצלחת, כדאי לחיות את החיים כמו שצריך ולא לחסוך על טוסטר זול שיקפיץ לך מחר את כל הפיוזים או על מזוודה רכה טרולי מתפרקת שמגיעה לבדה ולא עם עוד שתיים, קטנות יותר, כמו המזוודות אצלנו. אחרי הדברים האלה הוא נוטה לשלוף מכיס המכנסיים שלו כרטיס ביקור שהוא נותן לרופא התורן שהקשיב לו או לכמה מעמיתותי, היולדות בסיכון. לא מן הנמנע שעם עוד כמה כרטיסים שישלוף ושיעניק ברוחב לב, יאחל גם ‘בקרוב אצלך’ לאיזו אחות או מנקה שאכלו, כנראה, מעט יותר מהראוי, יזרוק ‘שהחיינו’ לחלל חדר האשפוז ויבטיח לי, בפעם המאה, לפתוח שמפניה ממש יקרה, בלי נדר, לכשייוולד הילד ‘שלנו’.

דא עקא שלמרות הביקורים העולצים ומצב הרוח הטוב שמר עזרא מנסה להשרות על סביבתו, עוד בטרם נודע לנו ב’עסקה מצוינת’ על מצבי העדין, הזמנו, כדרכנו בקודש, סטוק עצום של דברים מיותרים לקראת החורף בניסיון אחרון להציל את החברה הגוועת. והנה, בעוד הסטוק המדובר עושה את דרכו לישראל על פני ימים ויבשות מסין הרחוקה, באותה השעה בדיוק בכירת המוכרניות מוטלת על גבה במיטת בית החולים כאבן שאין לה הופכין, מחכה ללדת משהו (אני, את מין העובר, ביקשתי לא לדעת. גם לי, הרחלי המשרדית הרווקה, מגיעה מדי פעם איזו הפתעה נעימה). הוא אפילו רמז לי בפירוש, האיש היקר, כמה אני חסרה, לו ולקהל הלקוחות. אחת הלקוחות שלי, למשל, שנהגתי להתקשר אליה מדי יום בצהריים, לשוחח איתה על הא, על דא ועל המוצר היומי שלנו, נתקעת ולא יודעת איך להמשיך את היום בלעדי. אחרת הגיעה עד למשרדי החברה כדי לחפש אותי ועושה מרד קניות. הכי הרבה מר עזרא חושש מכך שכל הלקוחות המאוכזבים האלה יזלגו למתחרים ויגלו עולם חדש ונפלא שלא ידעו על קיומו, עם פריסה לשנים־עשר תשלומים במקום השמונה שאצלנו ועם אפשרויות אין־סופיות לחרטה ולקבלת החזר כספי אפילו אחרי חודש (!). גם ככה, כאמור, בכל התקופה האחרונה, כשנמצאתי כרגיל בעבודה כי לא היה לי כלום בבטן שצריך לשמור עליו בשבע עיניים, זו כבר היתה מלחמת להיות־או־לחדול והמילים ‘פשיטת רגל’, גילתה לי תיקי שלנו, שתמיד אוהבת לצותת לו בזמן ההפסקה שלה כשהיא נוגסת בכריך לחם חי קל, כבר לא נשמעות למר עזרא שתי מילים מבהילות שלא קשורות ואף פעם לא תהיינה קשורות אליו.

בוקר טוב, מר עזרא! סוף־סוף, כשהחרב מונחת לך על הצוואר נזכרת כמה טוב שיש רחלי בעולם, למרות שאתה צריך לשלם לה גם נסיעות ופנסיה צוברת כי יום אחד, אחרי ששתתה קצת, במסיבת ראש השנה של המשרד, היא העזה לדפוק עם היד על השולחן ולדרוש את זה, כמו גם הטבות נוספות שתבעה, שלהן אמרת שתסכים רק על גופתך המתה. סוף־סוף הבנת עד כמה האישה הזאת, שחייה תלויים עכשיו על בלימה, היא בשר מבשרו של העסק ועצם מעצמותיו. בכלל, אני חושבת שמאז התקופה שהייתי בזוגיות, והיה לי הקן לציפור שלי (למרות שקובי המשיך לקנן בדירה משלו כדת משה וישראל, אך בל נקדים את המאוחר, זמן הרי יש לי פה בשפע), מר עזרא אולי קצת התאהב בי ואולי קצת הצטער על כך שכל השנים התייחס אלי כאילו הייתי אוויר וכאילו היה לו בקנה עוד גדוד שלם של עובדות מסורות כמוני.

הכוכבת הראשית והבלתי מעורערת של המחשבות המיותרות והמזיקות שלי היא, כאמור, המחשבה ‘מה היה אילו’. בכל ‘אילו’ כזה אני מרגישה את הבטן שלי מתהפכת. בשום אופן זה לא יכול להיות התינוק שבטח נהיה צר לו המקום לתרגילי קרקע. את הבעיטות של העובר שלי, שיחיה, אני מרגישה היטב כבר כמה שבועות. הן הולמות בי מבפנים לא כאילו הוא רוצה לצאת, אלא כאילו הוא לא רוצה להישאר שם עוד. הרי אין די מי שפיר בעולם כדי לתת לו את התחושה שהכול שפיר במקום שהוא עומד להיוולד אליו. אבל גם הקרבה הכפויה לקרביים המתהפכים שלי היא לא פיקניק. האופן שבו אני אוכלת את עצמי מבפנים. החרטות על מה שעוללתי שכבר לא יקימו לתחייה אף אחת בשם מרתה. נקיפות הלב. השלפוחית הרגיזה. ייסורי המצפון, שלפי אחת האמונות הרווחות שוכן בין הלבלב לטחול. כל אלה לוחצים בוודאי על העובר. החשכה ההולכת וסוגרת עליו ככל שאנו מתקדמים, שבוע אחר שבוע. לא אתפלא אם הוא לוקה בהתקפי קלאוסטרופוביה. התינוק שלי. שום מכשיר אולטרסאונד לא ידגים את הבהלה שלו.

וגם לא את שלי, אם כבר מדברים על זה.

לפני זמן לא רב התפלצנו פה, הבנות מסיכון, כששמענו שבגלל הזיהום הכבד שמגיע מהמפרץ, התינוקות שלנו, גם אם יתגברו על כל הסיכונים האחרים, עלולים להיוולד זעירים ועם ראש קטן בלי מספיק מקום כולם־יודעים־לְמָה. ודווקא האימהות במחלקה הן אחת אחת. אינטליגנציה שאת רק קוראת או שומעת עליה. כשנודע לנו אילו השלכות עלולות להיות לזיהום האוויר על פרי בטננו, ישר התחילה אצל כמה מאיתנו תופעה של עוויתות, התכווצויות וצירים מדומים ושל תאווה כזו למתוק, שכשהבינו במחלקה כמה זה רציני, האחות מלכה התנדבה לרוץ מיד לקיוסק של המתנדבות למטה ולהביא לנו משם ממתקים ושתייה מומתקת. גם ציוו עלינו לשכב יומיים בלי לנשום כמעט. וכך שכבנו לנו, בוהות בתקרה ומדמיינות איך נוסף על הרעל הרגיל שאנחנו מעבירות לעוברים שלנו דרך שק ההיריון עם כל נשימה תמימה, זה שכולל גנטיקה פגומה, מטענים משפחתיים, סכסוכי עבר, מרירות, קנאות, שנאות, חרדות, פוביות ספציפיות, לחץ כללי ושונות, אנחנו מעבירות להם גם חומרים אורגניים נדיפים שעלולים להקטין אותם בצורה ניכרת, לגרום להם פגיעה בשלד או במערכת החיסונית לא עלינו, וכשיגדלו, אולי גם יביאו עליהם מחלות איומות ומוות בטרם עת. לפעמים אנחנו יושבות במרפסת, כשלפרופסור נחמזון יש יום טוב והוא מאשר זאת, וצופות בתבנית נוף מולדתם של הילדים שייוולדו לנו. הנוף מדהים, בואו נודה בכך. מפרץ וים עד קצה האופק. כחול וירוק ובתים יפים, לקצתם גגות אדומים וגינות. וכבישים שנוסעות בהם מכוניות צעצוע ואוניות שטות בנמל להשלמת התמונה. ואני חושבת על איך הרעל נמזג לתוך היופי ולהפך, תוהה איפה נגמר האחד ומתחיל השני. אבל אולי אין כאן שני הפכים בכלל. אולי אי אפשר להפריד. אולי זה כמו עם התינוק שלי, הקטן והשביר, שכבר התחלתי לפתח אליו רגשות וכבר אני מוכנה למות בשבילו אם אדרש לכך. והנה לפעמים, בכל זאת, בייחוד עם רדת הערב, אני מרגישה שמשהו נורא ומפלצתי, גוף זר, נורא ואיום, חי אצלי בבטן, מאיים לאכל אותי מבפנים בכוחות האין־סופיים שהטבע העניק לו. באופן רשמי אנחנו עדיין צריכים לעבוד על הריאות שיתפתחו היטב ועל עוד כמה כוונונים עדינים, ככל שיתיר הזמן. אבל אז, גם אם ייוולד תינוק מושלם, עם ריאות של רוכב אופניים חשמליים אפילו ועם היקף ראש שאפשר לקבוע על פיו את הנורמה העולמית, מה אז? מיד עם צאתו לאוויר העולם הוא ישאף אל הריאות האלו, שאנחנו כולנו עמלים כל כך כרגע על הפיתוח שלהן, כלור וברום, תחמוצות גופרית ותחמוצות חנקן, דיוקסינים ופוראנים, דוכלורואתאן ובנזן, ואולי אפילו את המלכה האם, האמוניה. אני קוראת את זה ונגמר לי האוויר. התינוק שלי. לפעמים אני רוצה לבכות בשביל שניים.

במרפסת של הסיכון־גבוה נהיה קריר. אד חום־אפרפר רעיל עולה מכיוון המפרץ ומתחיל להתפזר מולנו על העיר היפה שאט־אט נדלקים בה האורות. אנחנו מתכנסות אישה אישה במחשבותיה או בבהייתה הריקה. ואז אנחנו זוחלות בחזרה למיטות כדי לא להגדיל את הסיכון. גם אני נכנסת למיטה שלי, וכרגיל מרתה נשכבת שם לצדי, לבושה טרנינג רקום, מחייכת חיוך מחוזק בשפתון אדום חי. מתה לגמרי.

ההיכרות שלי עם מרתה, זכר צדקת לברכה, היכרות שלצערנו הקודר הביאה עליה בסופו של דבר את מותה, התחילה ממש במקרה, בגלל חיוג שגוי. יותר נכון, בגלל שילוב הרה אסון של חושך סמיך, הסחת דעת, הגורל שנכתב מראש בעבור האישה המסכנה, ורק אז החיוג השגוי.

ואני תמיד אומרת: הכול בידי שמים. חוץ ממכירה מוצלחת.

בערב שבו דיברנו בטלפון לראשונה, נותרו לי עוד שתים־עשרה דקות עד ליציאת האוטובוס שלי מהעבודה הביתה. התחנה נמצאת ממש מתחת למשרדים של ‘עסקה מצוינת’, והחלטתי לא לבזבז זמן ולעשות עוד כמה טלפונים בזמן שאני מסתדרת, שמה קצת סומק ומסקרה, כי סברתי, ובצדק מבחינתי, שאף פעם אי אפשר לדעת כמה נחשקים ייראו בעינַי הנהג או אחד הנוסעים שאולי גם הם נמקים ברווקותם כמו שאני נמקה כבר לא מעט שנים. בזמן הקצר שנותר לי, המשכתי, אם כן, להסתובב בין החדרים כדרכי בסופו של יום, עם הטלפון האלחוטי החדיש בעל עשרים סוגי המנגינות הפוליפוניות, שבאותה תקופה רק הופיע בשוק וכבר נחטף כמו לחמניות חמות, ולכבות את כל האורות והמכשירים זוללי החשמל במשרד כדי לא לזרוק לפח כסף טוב. באותו שבוע היינו צריכים לדחוף קצת מתקנים מהודרים לייבוש כלים שנתקענו איתם. בדרך כלל יש לי בראש את כל הרשימה ואת כל התיאורים של מוצרי הקטלוג החודשי ואני יכולה לדקלם את מה שמופיע שם בעיניים עצומות עם יד אחת קשורה מאחורי הגב וגם אם מעירים אותי באמצע הלילה. וכך, בעודי מחייגת, עכשיו כבר בעלטה, וגם דעתי מוסחת בגלל נזילה שגיליתי באחד המזגנים, הגעתי בטעות, מעשה שטן, במקום לצילה נווה — קשישה חביבה שאיבזרנו לה את כל המטבח בפלסטיק סיני וגם הכנו אותה, לא פעם, לחורף — לאחת, מרתה לורן פרקש, שמעולם לא שמענו עליה וגם היא, בכל שנות חייה הארוכות, התברר שלא שמעה עלינו ולא היתה מודעת כלל לקיומנו.

התחלנו לדבר, אני ואותה מרתה, הטעות שלי במספר, שגם היא נשמעה קשישה חביבה. בדרכה. מהר מאוד הפכה השיחה משיחת תענוגות לשיחת עסקים. כשגמרתי לתאר לה את מהות העסק שלנו ואת ההשלכות החיוביות שיהיו להתקשרות שלה איתנו, איך כל הדברים הלא יקרים שנשלח אליה עד לפתח הבית ישפרו לה את איכות החיים בצורה שהיא לא יכולה אפילו לחלום עליה, כבר הייתי חייבת לעוף, אוטובוסים הרי לא עוברים ליד העסק שלנו לנצח, ואיך שהערב מתקדם הם נעלמים כמו חתולים שבורחים מפנתר. הבטחתי למרתה שאתקשר שוב למחרת, הפעם בכוונה גדולה יותר ובשעה מוקדמת יותר כדי שיהיה לנו זמן לקשקש קצת ואולי גם לסגור עניין. מרתה אמרה שזה ממש מתאים לתוכניות שלה כי היא כבר רעבה ומאוד מעוניינת לאכול ארוחת ערב ותוך כדי כך לעכל את ההצעה שלי ואם תספיק, גם להתייעץ עם יועצת סודית שיש לה שזו, כפי שהקשתי מכל הרמזים, השכנה מלמעלה, על מנת לקבל ממנה חוות דעת שנייה לגבי כל הסיפור לפני שהיא קושרת את גורלה בגורלנו. למחרת התקשרתי. מרתה ענתה לי כבר בצלצול הראשון. שום פעמוני אזהרה לא צילצלו אצלה או אצלי בראש. היא נשמעה מאוד נלהבת, תנוח על משכבה בשלום, כשאמרה שהיא מהצהריים המוקדמים יושבת על הכורסה החומה בסלון, ככה איך שהיא, עם הבגדים והנעליים שהיתה איתם בדואר, בלי להכניס כמעט כלום לפה, מחכה לטלפון שלי, כי יש לה הצעה בשבילי שאני יכולה לסרב לה.

ואז היא הציעה, האישה היקרה, שכנראה היתה לה תוכנית חומש להמשיך לחיות עוד לא מעט שנים, לרכוש מאיתנו מוצרים. כל זה, אם יהיה איזה מבצע יפה שלא יפשוט ממנה את העור ויותיר אותה עם הלשון בחוץ מול הפקיד בבנק ואם אהיה מוכנה להביא אותם לביתה באופן אישי ולשבת איתה קצת כדי להחזיר לעצמי את הנשימה, בכל זאת אני מגיעה מבחוץ. ואז, בזמן שאני יושבת, שותה תה ואוכלת משהו קטן, כמו ריבה, לא למהר לעזוב כאילו השד רודף אחרי, אלא לפטפט קצת ביחד לא חשוב על מה. לא חסרים נושאים בעולם. אפשר על איך הגדולים בממשלה ובבנקים גונבים את הזקנים ועושים להם חגיגות שחיתות על הגב, אפשר על המלכה אליזבת ובכלל על בית המלוכה הבריטי, זה נושא שתמיד משך אותה. אפשר, אם יתייבש לנו הפה מרוב דיבורים, לראות תוכנית נהדרת בטלוויזיה ביחד ואפשר, היא אמרה, להתחיל עם הסידור הזה תכף ומיד, אפילו באותו הערב, אם יש לנו טרנינג יפה לעונת המעבר במידה 46, משהו לא זקן מדי אך גם שלא תיראה בו כמו ליצן. או מגש קטן לשתי כוסות.

מובן שהסכמתי. עדיין לא ידעתי אז מה יֵלד יום. המסירות שלי לעסק כבר מזמן הפכה לאגדה שנלחשה מפה לאוזן בעיר התחתית, ואולי אפילו נישאה על סיפון האוניות שעזבו את הנמל אל מעבר לים ושאחדים ממלחיהן היו יושבים ומתייבשים במשך שעות אצלנו למטה בעבודה, בכניסה לבניין, משחקים שש־בש ושורקים לי כשהייתי עוברת. וכשהייתי מיטיבה את השיער, את השמלה ואת ההליכה שלי, ניגשת לאחד כזה ושואלת אותו בחמה שפוכה מה בדיוק הבעיה שלו, או אם באותו יום קמתי הפוכה ממש ובעקבות כך גם ליוויתי את התהייה בתנועת כף יד עדינה הסבה על צירה, היה המלח הלז מתבייש לעצמו, משים עצמו לא שומע וממלא פיו מים.

בקיצור, הגעתי למרתה כבר באותו הערב עם טרנינג יפהפה מעשה ידי אומן מאחת מארצות המזרח הרחוק. ישבנו על הספה החומה שלה שכבר ידעה ימים טובים יותר. או שלא. את זה עדיין לא יכולתי לקבוע. התכבדתי במרקחת תות שדה מעשה ידיה, בכוס מים קרים, בשני סיפורים מסמרי שיער ובסיפור אחד די משעשע, כולם מהקורות אותה, סיפורים שכבר הבנתי שהגיעו מארסנל מכובד של סיפורים דומים. מרתה אמרה שלפני שנעבור לשוחח על מלכת אנגליה ועל איך אישה בגילה החזיקה מעמד כל הטיסה לאוסטרליה, בכל זאת, מלכה או לא הגיל לא הולך ברגל, אז לפני כל זה היא רוצה לספר לי על הקרובים שלה. לא היו לה הרבה כאלה. בעלה. אחותה. הבת של האחות באמריקה. כדי להחזיק אותי במתח, היא רמזה לי שהחמיצה פעם הזדמנות לדבר בטלוויזיה, אך הזיכרון הזה עדיין מכאיב לה ובלי להבטיח כלום היא תנסה לספר לי על זה, אולי אפילו במפגש הבא, כשאביא לה כיסוי לקרש גיהוץ שעלה בשיחה שלנו ושנראה לה שהיא עשויה לגלות בו עניין. בור ללא תחתית של סיפורים היתה מרתה והיא נידבה אותם ביד כה רחבה עד שבסוף הערב ההוא שלנו, ראשון מרבים שבאו אחריו, התחלתי לחוש סחרחורת לא־בלתי־נעימה, סיימתי בעצמי צנצנת שלמה של ריבת תות וכמעט נעצמו לי העיניים. עכשיו, כשאין מרתה, כבר אין הריבה הזאת בדיוק. לכל אשת־ריבות, הרי, יש הריבה שלה, שבזמן שהיא רוקחת אותה, היא מכניסה בה עם הפירות והסוכר את חלבה ודמה. גם הסיפורים שלה, מלוא הבור ללא תחתית, נקברו איתה. גם הזיכרונות. לפחות אלה שלא סיפרה לי.

בצורה דיסקרטית, המכבדת את כל הנוגעים בדבר, הוחלפו בינינו בשעה מאוחרת סחורה וכספים. מרתה מדדה את הטרנינג היפהפה עם הרקמה האתנית העדינה שהבאתי לה ושהתאים לה כמו כפפה ליד. היה צריך רק לפתוח קצת בצדדים, מפני שמנוחתה עדן, רזה היא לא היתה, ולהוסיף שני משולשי בד פוּטֶר כחול, זה לא משהו, הבהרתי לה, שתופרת מיומנת לא תתגבר עליו חיש קל תמורת תשלום לא גדול. אני קיבלתי חבילת שטרות קטנה מגולגלת בגומייה לטובת ‘עסקה מצוינת’. הרגשתי ששתינו באנו על סיפוקנו ואף למעלה מכך.

זמן מה אחר כך רכשה מרתה לחגים את מאחזי הדגים החדשניים שלנו שנראה לי שאספיק להגיע לספר עליהם עוד לפני הלידה, אם לא אכרע, חלילה וחס, ללדת טרם הזמן, כי זה סוּפֶּר חשוב ושופך אור. הריבה שהגישה לי באותו הערב שהבאתי לה את המאחזים היתה ריבת שזיפים שהיא כינתה ‘פּוֹבִידְל’, ריבה בצבע סגול עמוק ושֵם שהוסיף לטעם המשובח שלה, והשיחה נסבה על הרגלי הבילוי של מרתה, אלה שלא היו קשורים לביקורים שלי. אבל זאת כבר אופרה אחרת לגמרי.

רוב השעות הארוכות של שמירת ההיריון, כשאני לא מארחת את מר עזרא, צוחקת עם הבנות, מזדהמת במרפסת או מנסה לפענח את הקשרים הרומנטיים האפלים הנרקמים מאחורי הקלעים של המחלקה, אני עסוקה במחשבה מה היה קורה אילו לא הייתי טועה במספר בערב הראשון ההוא כשהגעתי, בגלל טעות בחיוג, דווקא אל מרתה. הרי במקרה כזה לא הייתי מביאה עליה, בסופו של דבר, את מותה והיא עדיין היתה פה איתנו. לא איתנו ‘עסקה מצוינת’. ובכל זאת.

ומאוחר יותר בלילה, בכל לילה, מצונפת בחצי שלי של מיטת בית החולים שאני חולקת עם מרתה המתה, אני בוכה עליה אל תוך הכר, שפעם יש עליו הלוגו של משרד הבריאות ופעם זה של ‘בני ציון’. שיחליטו כבר.

וכי יכולתי לדעת באותו ערב הרה גורל של החיוג השגוי מה יֵלד יום.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ככל שיתר הזמן”