החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חג המשק

מאת:
הוצאה: | 2022 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

"…ואל תקראי לי אלה אם אני לא מעלה כאן מופע חג משק שבכל תולדות התנועה לא נראה כמותו, ואני לא מדברת על עין הנוטר, כן? אני מדברת איתך על מופעים שבקיבוצים הכי עשירים לא הפיקו מעולם. אני מדברת איתך על מופע שיוציא לכל הקיבוץ את העיניים, ובמיוחד לגבע הזה, מנהל הקהילה החדש, שמשום־מה החלטתם שהוא מכולם יהיה זה שיקבע מי יקבל את הדירה של יהודה סמש, והוא מכולם זה שמטרפד לי את המשך הלימודים, והוא מכולם זה שיש לו סיבות שבכלל לא קשורות לקיבוץ ולתפקיד שלו למרר לי את החיים, והוא מכולם האחרון שאפשר לחשוד בו שיהיה אובייקטיבי בכל מה שקשור אלי ואל משפחת צביאלי כולה. אגב, אין לי מושג איך את מסתדרת איתו, בעיני כדאי לך מאוד לשמור על התחת שלך, ואם כבר מדברים על תחת, אל תקראי לי אלה אם עד חג המשק אני לא יורדת לפחות ארבעה קילו!"

השנה היא 2002, וקיבוץ עין הנוטר עומד לפני אחד הרגעים הדרמטיים בתולדותיו. במקביל להכנות ל"חג המשק", חגיגת שישים שנה להיווסדו, מתכונן הקיבוץ ל"יום הקובע", היום שבו יוכרע שיוך הדירות בקיבוץ העובר תהליך הפרטה סוער.

לעין הסערה מוטלת, או אם לדייק  לחלוטין מטילה עצמה – אריאלה (אלה) צביאלי, בת למשפחה ידועת שם בקיבוץ, החולמת מסיבותיה שלה להוכיח את עצמה ולשדרג סוף סוף את חייה המדשדשים זה שנים במקום. אך בקיבוץ האמוציות גואות; מאבק עתיר יצרים על הדירה הפנויה היחידה שנותרה; משקעים לא פתורים מתקופת הצבא; סודות משפחתיים שכבר אי אפשר לקבור; נבואה של דרוזית זקנה, ואולי יותר מכולם, גבע, מנהל הקהילה החדש, החתיך, הלא קיבוצניק והלא פנוי, מטילים את אלה לקלחת אישית, רומנטית, משפחתית ואידיאולוגית שלא פשוט לצאת ממנה.

שני הדר, מציגה ביצירת הביכורים שלה, חג המשק, קומדיה רומנטית שנונה, קולחת ומקומית מאוד. מפוכחת, אך מלאת אהבה לקיבוץ על כל מגרעותיו ומעלותיו; על החיבוק ועל חיבוק הדוב; על המשפחה הביולוגית והמשפחה הקיבוצית; על המר והמתוק.

מקט: 15101525
"…ואל תקראי לי אלה אם אני לא מעלה כאן מופע חג משק שבכל תולדות התנועה לא נראה כמותו, ואני לא […]

פרולוג

1994

‘לאן את צריכה?’

‘לעכו, בית הספר לקציני ים.’ מהאופן שבו התרוממו משקפי השמש מדגם רייבאן מעל הגבות שלו, יכולתי לראות שהוא לא ציפה לתשובה הזאת. הוא חייך חיוך רחב ונד בראשו רק ניד אחד, של הבנה, ואז ענה, ‘היכנסי בבקשה,’ ואני נכנסתי, ואמרתי, ‘תודה,’ והתיישבתי במושב שלידו, והידקתי עלי את חגורת הבטיחות, ושתקתי. תורךָ, אמרתי לעצמי בלב.

‘כל כך צעירה וכבר במדים? אין לך מה לעשות בחיים?’ הוא לא איכזב ואני חייכתי, אבל המשכתי להסתכל קדימה, אל הכביש שנבלע במהירות תחת הרכב. מזווית העין הצלחתי לראות שהאף שלו קצת סולד, ושהידיים שלו האוחזות בהגה חזקות ושזופות. שהשערות הבהירות שעליהן זורחות בשמש ושהוא נראה בערך בגילי, אף שהיה ניתן להניח שהוא כבר אחרי צבא, נוהג בנינוחות ברכב בגוון פיסטוק בוהק מניקיון, מדגם שכמותו לא נראה מעולם במגרש החניה הגדול של הקיבוץ. הוא הדיף ניחוח של ניקיון גברי, וכשתופף ביד אחת על הברך, לקצב מוזיקה שלא הכרתי, הוא נראה לחלוטין שבע רצון מעצמו.

‘איזה יורם! מה אתה עושה בחיים המשעממים שלך?’ התנערתי ועניתי במהירות. הוא צחק צחוק גדול תוך שהוא זורק את הראש לאחור, ויכולתי לראות שיש לו גומות עמוקות וארוכות שמגיעות כמעט עד העיניים. רציתי שהשיחה תימשך, אבל בתשדיר השירות ששנינו ציטטנו, הדיאלוג נקטע ברגע הזה בדיוק, ואני לא ידעתי איך ממשיכים, כי לא ידעתי איך מפתחים שיחה עם אנשים שלא מכירים. זה לא משהו שלימדו בקיבוץ. אז המשכתי לפזול אליו בזהירות ולהתעסק בדיסקית שלי.

הוא לבש מכנסי דגמ’ח בצבע חאקי בהיר, ואני ניחשתי שלרגליו הוא נועל טימברלנד זהובות, כבדות, של גברים מפרסומות לסיגריות קאמל. הסריג שלבש נראָה רך ויקר. אני לא באמת מבינה משהו במחירים של סריגים, ובכלל בבגדים שקונים בחנויות. מרבית הבגדים שלי לוקטו באהבה בסלסילות היד־שנייה שניצבות תמיד במחסן הבגדים מתחת למכונת הסימון. המראה המסודר למשעי שלו היה שונה מאוד מגדודי הפלאנלים שהיינו אנחנו, מג’ינס הליווי’ס המרופט ומגופיות הכותנה הלבנות שלבשנו כולנו בקיבוץ. השיער שלו היה חום בהיר עם נגיעות של זהוב, וכשהוא צחק, העיניים שלו נהיו קצת סיניות.

אם הייתי יחיעם צביאלי, כבר הייתי פוצחת בשיחה. כבר הייתי מתחבבת עליו בחיוך כובש, כבר הייתי שואלת מי הוא ומה הוא עשה כאן בקיבוץ, ושל מי הוא ומה הוא הביא. אנשים לא סתם נכנסים אל הקיבוץ ויוצאים ממנו. אם הייתי אבא שלי, כבר מזמן הייתי מוצאת איזה קצה חוט לאחוז בו מתוך פקעת החוטים המבולגנת, כבר מזמן הייתי מושכת בעדינות פיסה שתתיר קצה של קשר מסורבל. איזה מישהו שמכיר מישהו ששנינו מכירים, איזה דוד שלו שבטח היה עם אבא שלי בחטיבה שבע או במילואים, ואז הייתי מצליחה אולי להמשיך את השיחה הזאת, שאפילו לא התחילה. התרמיל העצום הכביד לי על הברכיים ודחק את הגב שלי אל משענת המושב, ואני ניסיתי לנשום וגם לחשוב על משהו טוב להגיד.

ואז הוא התחיל לשרוק. הוא שרק לא רע, זאת האמת. אני יכולה להרוג אנשים ששורקים. זה נשאר לי עוד מההפלגות במסגרת הימייה של הקיבוץ, ששנאתי בכל לבי. גם נפטון, אל הים, שונא ששורקים. הוא חושב ששורקים לאישה שלו ואז הוא מחולל סערה, ובגלל זה אסור לשרוק בים וזה ידוע, וחוקים נכתבים בדם וגם זה ידוע, אבל מי שמכיר אותי, יודע טוב מאוד שגם ליד אלה צביאלי אסור לשרוק. זה עושה לי צמרמורת, מהסוג שקורה כשמגרדים בטעות את הציפורניים בבטון בזמן שמכינים משרוקית מגוגו של מִשמש על המשטח שמחוץ לבית הילדים. אבל הוא שרק לא רע, וזה היה האוטו שלו, אז לא אמרתי כלום, ובכל מקרה — לא מצאתי שום דבר חכם להגיד, אז שתקתי. קצת קיוויתי שהוא ישאל איפה אני משרתת, אבל הוא לא שאל, וחשבתי שבטח אני נראית לו קטנה ועלובה עם המדים האלה שלי, שאני נראית בהם בת שתים־עשרה, ועם מעיל הדובון. ניסיתי להגיד לעצמי שמה אכפת לי ממנו בכלל, עם השריקות האלה שלו, והבגדי־ערב, והזחיחות.

הוא שיחק עם הרדיו, חיפש ודילג מתחנה לתחנה, וכשכל הנחלים הלכו לים ואריק לביא פרץ מרשת ג’ כמו הד שעולה מההרים והכריז, ‘רוצה לדעת למה? כובע!’ לא התאפקתי והכרזתי גם אני איתו. ברגע הזה הוא סובב אלי שוב את הראש, ושוב חייך, כי את ה’כובע!’ קראנו בקול שנינו יחד, ושוב הוא הרים את הגבות, נדמה לי שהיה שם אפילו מבט של התפעלות. ‘אבא שלי לא סובל את אריק לביא,’ אמרתי בשקט. ‘סבתא שלי היתה פעם מאוהבת בו,’ הוא ענה. ‘אז נראה שזה לא יקרה בינינו,’ החזרתי.

‘לאן את צריכה להגיע? איפה את משרתת?’

‘רחוק, אזור צפת.’

‘יב’א?’ הוא הפגין בקיאות.

‘מודיעין.’

‘איפה במודיעין?’

‘לא יכולה להגיד לך. אני אצטרך להרוג אותך וזה.’ לא האמנתי שזה יקרה, אבל הוא צחק.

‘אז של מי את?’

‘של מי אני?’

‘מהקיבוץ, את יודעת. מאיזו משפחה?’

‘למה, את מי אתה מכיר?’

‘מכיר, מכיר,’ גם הוא היה די חשאי.

‘צביאלי.’

‘מה צביאלי?’

‘אני. צביאלי.’

‘אבא שלך זה יחיעם?’

‘אתה מכיר אותו?’

‘יש מישהו שלא מכיר את יחיעם צביאלי?’ הוא לא חייך כמו שבדרך כלל מחייכים האנשים שמכירים את אבא שלי.

‘מאיפה אתה מכיר את אבא שלי?’

‘מכיר, מכיר,’ הוא הינהן באיטיות ושוב הגביר את הרדיו, ושתק והתרכז מאוד בנהיגה. גם אני התרכזתי מאוד באבזמים של התיק שלי, שפתחתי וסגרתי ופתחתי וסגרתי, וחשבתי מה דפי היתה אומרת עכשיו, כי לדפי בטוח היה מה להגיד, לדפי תמיד יש מה להגיד, ובהיתי ישר בכביש והרגשתי את הים בקצה של עין שמאל ואת רכס הכרמל בקצה של עין ימין, מטושטשים לי בתוך הדרך, ורציתי שתיגמר כבר הנסיעה הזאת, וגם רציתי שתימשך וקיוויתי שיתחיל שוב שיר מצחיק ברדיו, אבל אז אריק איינשטיין התחיל עם שיר השיירה המעצבן שלו, ואני אמרתי בשקט, ‘מה זה, יום האריק היום?’ וראיתי שהוא קצת מחייך וקצת גם לא.

רגע לפני שנחלצנו מהרכב שלו בתחנה המרכזית של חיפה, קודם התרמיל הכבד ואז אני, הוא סובב אלי את מחצית גופו, זרוע שמאל שזופה ומקופלת שרוול חבקה את ההגה. ושוב הוא חייך חיוך מלא גומות ואז שאל, ‘וזמן לבלות נשאר לך?’ ואני נעניתי בחיוך מצועף, ובשתיקה נשאתי מבט מרמז לכיוון הים. קיוויתי ממש שהוא הבחין שהחיוך שלי מצועף ושהשיער שלי טיפה התבדר הודות לרוח הים המלוחה. הוא צחק שוב ודהר משם, ובצחוק הזה שלו, כשראשו מוטה לאחור, הוא נראה בעיני לרגע ‘שאגו בחורים’, ואני דימיתי ששנינו עכשיו בגוונים של שחור ולבן ואפור ובג’יפ פתוח, אני במטפחת קשורה מתחת לסנטר, חמושה במשקפי שמש גדולים, ורוח אלוהים מנשבת על פני הים.

אי אפשר היה ממש לראות משם את הים, שהיה חבוי מאחורי תחנת דלק מטונפת. האוטובוס האדום של אגד נשף על הפנים שלי אוויר חום רוגז, כשלרגע עוד עמדתי שם, מבולבלת. פתאום הבנתי שהזר הזה, שבאופן שאי אפשר להסביר במילים נדמה שהוא קצת מכיר אותי, נסע משם עם הרכב החדש והמצוחצח בירוק פיסטוק שלו, ואין לי שום מושג מי הוא. שאין לי מושג בכלל מה הוא עשה בקיבוץ, ושבטח בחיים לא אראה אותו שוב, כי מה הסיכויים, ושאם הייתי מפטפטת איתו קצת יותר מלצטט בנוסטלגיה תשדיר שירות מהטלוויזיה של ילדותנו בשנות השמונים, אולי, רק אולי, אבל אני הרי לא ידעתי בכלל איך לדבר עם זרים, כלומר אנשים שהם לא מהקיבוץ, גם לא מהמשפחה שלי וגם לא בני הכיתה שלי. אלה, את מטומטמת, סיכמתי לעצמי, אבל כשהגעתי לבסיס, אחרי שלוש שעות של בחילה עמוקה באוטובוס שהתפתל בעליות לצפת, כבר כמעט שכחתי איך התחיל לי היום הזה, וכשדפי קפצה עלי ואמרה שקורסיסטים חדשים אמורים להגיע ושכדאי שנעבור ביחד על הרשימה, כבר כמעט לא היו לו פנים, לנהג מהטרמפ.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.