אלכסנדר רוזנברג היה נער מתבגר נבון וסקרן שדיבר שפות רבות, אסף בולים, ניגן בכינור, וחי חיים מפונקים עם הוריו האמידים […]
פרק א:
הכיכר הקטנה I
1944, בוכנוואלד, הרייך השלישי
השמש שקעה לאִטה על הגבעות המושלגות ועל מבני העץ הקודרים, שהיו מוקפים תיל דוקרני עבה. קולות רחוקים של יללות חיות בר הפריעו את השקט מפעם לפעם. השמיים היו בהירים, והרוח המקפיאה שרקה באוזניים.
שלושים ומשהו אסירים עזבו את מקומם בשורת המִפקד אחד אחרי השני ברגע ששמותיהם נקראו, ונכנסו למשרד בצריף העץ. אבא היה אחד מאותם אסירים. לפחות תריסר חיילים חמושים וכלבי רועה גרמני אחדים סיירו לאורך בניין המנהלה המרכזי במחנה הראשי. אני השתדלתי מאוד לא לנעוץ את מבטי בעיניהם.
ואז נותרנו רק שלושה בכיכר הקטנה: קצין אס־אס בעל עיני איילה, ושני אסירים כחושים.
אבל רק אסיר אחד היה אמור לעמוד שם עכשיו לפני קצין האס־אס.
אני הייתי האדם המיותר, לבוש מדים בלויים של מחנה הריכוז ונעליים קרועות בעלות סוליות עץ.
הפעם לא היה לי לאן לברוח. אפילו היה, רגליי העייפות לא היו נושאות אותי למרחק רב. החודשים האחרונים כפו על אבא ועליי מצבים קשים מאוד, שהצלחנו להימלט מהם בעור שינינו. הפעם לא היה לי מוצא, לפחות לא כזה שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע. הייתי עייף מאוד.
אני זוכר היטב את המחשבות שעברו במוחי באותם רגעים. עלה בדעתי, בפעם הראשונה מאז שנתפסנו אחרי שנים של הסתתרות, שאינני רוצה למות בגיל שבע־עשרה, מפני שהייתי בן יחיד, ואמא — אם היא עדיין בחיים — לא תוכל לשאת זאת. ראיתי את פניה לנגד עיניי. לא ידעתי איפה היא. אם היא רעבה או פצועה. עברו שבועות מאז שאבא ואני ראינו אותה לאחרונה, כשהפרידו בינינו בכוח ברחבת הרכבת העמוסה בנובאקי (Nováki). לבסוף, עלה בדעתי שאבא, שנלקח אל מעבר לדלת המשרד ממש לפניי, לפני שלוש שעות, אולי כבר מת.
קצין האס־אס נעץ את מבטו בשתיקה ברשימות שבידו במשך דקות אחדות.
האסיר שעמד לימיני היה אולי בשנות ה־20 המוקדמות, אבל נראה הרבה יותר מבוגר. הוא דמה לשלד גבוה המשמש קולב לבגדים. התג שעליו העיד שהוא הומוסקסואל. לא פגשתי הומוסקסואלים לפני שהגעתי למחנה. העור שלו היה תלוי מעצם הצוואר, הכותונת שלו התנופפה ברוח כאילו היא חלולה לגמרי. הייתה לו עווית עצבנית בפנים והוא נענע את מותניו קדימה ואחורה, נלחם בקור או מחפש יציבות. אני בוודאי נראיתי חסר אונים וחולני כמו שנראה היצור הזה מן השאול. עיניו העצובות, מטורפות למראה, נעו מצד לצד, מנסות להבין את המצב שמתפתח. מדוע לא קוראים לו להיכנס למשרד אחרי יתר הקבוצה האומללה? מה קורה?
קצין האס־אס, בלונדיני וגבוה, בגופו המלא, במדיו המגוהצים, מבוגר ממני בשנים אחדות בלבד, דפדף ברשימותיו המודפסות. נראה שעכשיו הוא כבר הבין מהן הנסיבות שעליו להתמודד איתן, ואז הוא גירד בעיפרון את ראשו מאחור ובחן בקפדנות את שני האסירים שעמדו לפניו. הוא ידע שלפי הרשימות שלו, רק האסיר שעמד לימיני, שכולו עור ועצמות, היה אמור להיות שם. הוא התבונן במספר האסיר שלי שוב ושוב, ואז התמקד במספר של האסיר האחר.
נתפסתי.
‘אתה, חזיר יהודי מלוכלך! אתה צריך להיות בחזרה במחנה הקטן!’ הוא צעק עליי והתקרב. ‘מה אתה עושה כאן? מי אמר לך להצטרף לקבוצה הזאת? לא הכרזתי את השם שלך או את המספר שלך הבוקר! מה חשבת לעצמך?!’
תחשוב, אלכס, תחשוב. אף נורה לא נדלקה במוחי; אז ברירת המחדל שלי הייתה להתרפס.
‘אני מצטער אדון קצין, אדוני, בבקשה… כנראה ששמעתי את השם הלא נכון כשקראו את השמות. בבקשה, סלח לי, אדוני. מאז הפציעה שלי השמיעה שלי לא טובה,’ פטפטתי וקשקשתי, התחננתי על חיי. אין סיכוי שהאיש הזה יקנה את השטויות שלי.
תחשוב, פשוט תחשוב. עצמתי את עיניי. אז עלה בדעתי עד כמה אני רעב.
התחלתי לחלום בהקיץ. ראיתי לפניי שינקן מעושן, מונח על פרוסה טרייה של לחם פומפרניקל ששומן מטפטף ממנה, ושמיר טרי מפוזר עליו, על הדלפק בחנות המעדנים של משפחתנו, ואמא, יושבת שם על ספת עור משובחת ומחייכת, לבושה במעיל הפרווה הפרסית החביב שלה, סיגריה בידה, נושפת עשן ומחייכת אל בנה.
לא שמתי לב שהקצין עמד עכשיו ממש לידי.
הבעיטה הראשונה שלו פגעה בכלוב הצלעות שלי, משמאל, ונפלתי ארצה, מתנשף באימה. בפרץ של זעם הוא התחיל לבעוט, בראשי, בפניי, בכתפיי, בגבי וברגליי. נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לצרוח, בקול שלא הכרתי.
‘אבא! עזור לי! עזור לי! הוא הורג אותי!’
‘תמשיך לצעוק! אף אחד לא יכול לשמוע את הצרחות שלך! יהודי מלוכלך, טיפש, מכוער,’ צרח, תוך שהוא ממשיך לבעוט בי. גם הוא נשמע כאילו נעתקה נשימתו. ‘אתה תשלם על זה.’ הפה שלו התמלא קצף ושיניו היו קפוצות.
‘עזרו לי! מישהו!’ צרחתי בכל כוח ריאותיי.
אמא יקרה, איפה שלא תהיי, אני כל כך מצטער, אני לא אוכל לקיים את הבטחתי. אבא החלש יצטרך להישאר לנפשו.
עיניי נעצמו. כל מה שיכולתי לראות עכשיו היו שדות החיטה הזהובים שהקיפו את עיר מולדתי סצ’ובצה (Sečovce), את נהר טרנבקה (Trnavka) הרדוד, זורם לאטו כשנחיל דבורים מזמזם מעל השיחים הנמוכים. הרגשתי את הדם נוטף על פניי כשגופי ההלום סופג מתקפת בעיטות.
אני לא אצליח לחזור הביתה. הממזרים מנצחים.
שניות אחדות לפני שאיבדתי את ההכרה, עמדתי לעלות על הרכבת השלישית שלי בחודש הזה, והפעם לתחנה הסופית.
אין עדיין תגובות