אל האופק, הכרך השלישי בטרילוגיית הרומנים האוטוביוגרפיים, נפתח במפגש משמעותי של הסופר־מספר עם כומר יווני־אורתודוקסי על חוף הים באשדוד ב־1973 […]
כרך שלישי זה של סיפורי האוטוביוגרפי שאתה מחזיק בידיך, אתה, הקורא הנאמן שלי, קראתי לו: אל האופק, מהסיבה הפשוטה, שמאז שאני מכיר את עצמי, שאפתי תמיד למימוש רוחני, ובעיניי רוחני ואינטלקטואלי הולכים יד ביד. כך שהרוח אינה יכולה לשגשג בשום צורה בהיעדר בסיס אינטלקטואלי, דהיינו בהיעדר חשיבה ביקורתית. והאופק אינו אלא שאיפה מתמדת לאותו יעד שכל בר אנוש, בעל הכרה מלאה, שואף אליו ללא סוף. בזאת אינני אומר שאותו יעד ניתן להגדרה כלשהי, ובוודאי וודאי הוא לא ניתן לכיבוש. זה אינו מקום שמגיעים אליו בסוף נסיעה כלשהי, כי אז נזדהה עם עצמנו לבלי סוף, ונאבד את הממד הטרנסצנדנטלי שבישותנו, וזהו אולי הממד היחיד שמקיים אותנו.
מאידך, אני סמוך ובטוח שבכדי להפיק תועלת מרבית מהקריאה של כרך אחרון זה, צריך לעבור דרך שני הכרכים הקודמים, המלאכה השומרת ורחשי סביבה, המכינים את הקורא לכרך אחרון זה, בגלל הכרונולוגיה, הגם שאינה עקבית כלל, ובוודאי לא קווית, שבצורה זו או אחרת, משתקפת בהם. יש ללא ספק המשכיות זמנית מסוימת ביניהם, אך שלושת הכרכים דנים בשלוש תקופות שונות בחיי, ואי לכך, אפשר להתייחס אליהם ללא קשר הכרחי ביניהם.
ואין מן הנמנע שאזדקק לכרך רביעי כדי להשלים את כל המסכת הנרטיבית שלא הספקתי להשלים בשלושת הכרכים הראשונים. מה גם שכל עוד אנו חיים, הניסיונות והחוויות ממשיכים להצטבר, ויחד איתם כל הסיפורים המלווים אותם. ובמיוחד במדינה כמו שלנו, הנמצאת רוב הזמן במלחמת קיום. במדינתנו, בלית ברירה, הזמן ההיסטורי ממשיך להתרחב ולהתפשט לאין ערוך מתוקף ריכוז המאורעות היומיומיים, הן במרחב הפרטי והן ובמיוחד במרחב בציבורי.
זה לא אומר שהסיפור יצליח לכסות את כל המאורעות ההיסטוריים, אך לפחות הוא ישאף לכך על מנת שכולנו נשכיל להבין איפה טעינו, ומה עלינו לעשות על מנת להביא לשיפור כלשהו בחיינו ובחיי מדינתנו. כפי שציינתי, הכרונולוגיה הסיפורית מתקיימת בסיפורי, למרות ששלושת הכרכים עצמאיים לגמרי ומתייחסים לתקופות שונות בחיי, ושני הכרכים הקודמים מובילים ישירות אל הכרך השלישי הזה, הן מבחינת השתלשלות הזמנים, הן מבחינת התפתחותי הרוחנית־אינטלקטואלית לאורך השנים.
ובל נשכח, שבסיכומו של דבר, כרונולוגיה היא תמיד עניין אידיאולוגי שאנו מכריחים על מאורעות חיינו, שהם ביסודם, אינם מצייתים לסידור שרירותי שכזה. זוהי קונוונציה ספרותית, ותו לא! וקונוונציות ספרותיות משתנות מעת לעת, בהתאם לציפיות קהל הקוראים, וקהל הקוראים עצמו משתנה בהתאם לנסיבות. רולן בארט, למשל, ארגן את האוטוביוגרפיה שלו לפי מפתח האלף בית, כך שהוא התפטר מהכרונולוגיה הקלאסית, יחד עם זאת הוא יצר כרונולוגיה מסוג אחר.
מאורעות החיים, לא ניתן לומר עליהם שהם מסודרים או שאינם מסודרים, כי הסדר, סדר כלשהו, הוא עניין חיצוני שההכרה מכריחה על הדברים. ולא ניתן לומר בשלב כלשהו בחיינו שהגענו למימוש כל יעדינו, ובמיוחד למימוש יעד הייעוד שלנו בחיים האלה, זהו תהליך שאנו שואפים אליו עד ליומנו האחרון על האדמה הזאת. או לפחות, אנו אמורים לשאוף אליו — תהליך שבמהותו נותר טרנסצנדנטלי לעד, וכל זמן שאנו כאן, השאיפה לאותו יעד אינה נפסקת, וכידוע, שאיפה ותקווה הולכות יד ביד.
אני נזכר כעת באחד מהסופרים הצרפתים הגדולים של המאה העשרים, סופר דגול ממש, אלן בוסקט Alain Bosquet, אנטול ביסק במקור, יהודי שנולד באוקראינה ב־1919 ושנהפך במרוצת הזמן לאחד הסופרים הפוריים ביותר של הספרות הצרפתית במאה העשרים. ערכתי עם עוד קולגות ספר, אסופת מאמרים, סיכום כנס בינלאומי שקיימנו לזכרו כאן באוניברסיטת חיפה לפני כמה שנים.
בוסקט כתב ספר אחרון בשם נסיעה (un départ) או יותר נכון, יציאה למסע, והוא על ערש דווי, ללא שום תקווה שהוא יוכל לחזור לחייו הקודמים. הוא בכוונה נתן את הכותרת "יציאה למסע אחד" ולא המסע האחרון בה' הידיעה, והרי זה היה ממש לפני מותו, סיכום חייו האחרון, אך בכל זאת הוא התייחס לנסיעה האחרונה כנסיעה אחת מיני רבות ולא כ"הנסיעה האחרונה והאולטימטיבית" שאחריה אין כלום. הוא, אם כן, בצורה זו נטרל את הממד הגורלי שיש במוות. במובן מסוים, התאפשר לו לשלוט במוות שלו, אם דבר כזה ניתן לעשייה, או לפחות לצמצם במידת מה את גורליותו.
ותקוותנו היא שבכותבנו את העמוד האחרון של סיפור חיינו נתמזג, אם לא ניטמע באופן מלא, באותו יעד שקבענו לעצמנו, אם אומנם קבענו אותו. התקווה היא שאותו יום אחרון — שלעולם אין אנו יודעים מתי הוא בדיוק יגיע, מאחר שהמוות מופיע בהפתעה גמורה בכל מצב, כי כל עוד אנחנו כאן, בנצח הזה, אין אנו שם, באינות המוחלטת או, לפי טענתם של כל מיני אידיאולוגים, בנצח האחר, או לעתיד לבוא — יביא למיזוג של כל שאיפותינו עם הווייתנו, ללא שום פערים, אם דבר כזה אפשרי בכלל! אותו עמוד אחרון אמור לבשר את יום לכתנו מכאן, ואם אין אנו עדיין מסוגלים לכותבו, נותרת לנו האפשרות להגות בו.
כל האוטוביוגרפיה הזאת, על שלושת כרכיה, אינה ביסודה אלא אוטוביוגרפיה רוחנית־אינטלקטואלית, דהיינו השלבים הארוכים השונים שעברתי לאורך חיי בהתפתחותי הרוחנית־אינטלקטואלית מאז שאני מכיר את עצמי, דהיינו מאז ילדותי הרכה ביותר. כך שאין לי ולא היה לי שום עניין ב"ווידויים" נוסח ז'אן־ז'ק רוסו. אומנם הקדשתי חלק ממחקריי המוקדמים לסופר הדגול הזה, שחי לו בצרפת של המאה השמונה עשרה, והוא מאז משמש, למעשה, עבור מרבית הסופרים המערביים שכתבו אוטוביוגרפיות, כמודל האולטימטיבי לאוטוביוגרפיה המערבית המודרנית, אך אני עצמי לא השתמשתי בו כלל כמודל עבור האוטוביוגרפיה שלי.
ההנחה היסודית בהתפתחות הסוגה הזאת במיוחד, כך טוענים בספרות הביקורתית, היא שאי אפשר לכתוב אוטוביוגרפיה לשמה, דהיינו אוטוביוגרפיה קלאסית כרונולוגית, מבלי לעבור דרך הווידויים של רוסו. ניתן לומר שהוא היוצר של הסוגה הספרותית הזאת בעידן המודרני. הוא היה מודל לחיקוי עבור סופרים רבים מאז המאה השמונה עשרה ועד ימינו אלה ממש, סופרים שונים בעולם המערבי, או אפילו בעולם השלישי הפוסט־קולוניאלי, ממשיכים לכתוב ברוח הזאת, הכוונה לכרונולוגיה קווית, לטקסט שמלווה, עקב בצד אגודל, את מאורעות חייו של המספר.
את הכותרת הזאת ליצירתו, הווידויים, ללא ספק, רוסו לקח מאוגוסטינוס הקדוש. אך שני טקסטים אלה, למרות הכותרת המשותפת, חופפים האחד עם השני בצורה מזערית בלבד, ולא דין טקסט שנכתב במאה הרביעית לספירה, שבו מככבת שרשרת ההוויה של ימי הביניים — שבראשה מככב אלוהים, בורא העולם, ובתחתיתה, העצמים הדוממים, כגון אבנים, וכדומה, כשהמלאכים מתחת לאלוהים, וכל צורות החיים האחרות עוקבות בשרשרת מתחת למלאכים — לטקסט שנכתב במאה השמונה עשרה על ידי ההוגה של האמנה החברתית, שבו נוכחות האלוהות מאוד חלקית, אם לא מזערית.
אותה שרשרת הוויה הולכת ונעלמת בהדרגה מהשיח המערבי, ויש מבין התיאורטיקנים הטוענים, שמושג שרשרת ההוויה נמשך עד המאה השמונה עשרה. ובל נשכח שמבחינה צורנית הווידויים של אוגוסטינוס הקדוש, אינו טקסט הומוגני ועקבי. זהו למעשה טקסט המחולק לשני ספרים די עצמאיים: תשעת הפרקים הראשונים מתארים את חייו והתפתחותו של המספר, בעוד ארבעת הפרקים האחרונים דנים במהותו של האל ובבריאת העולם והזמן על ידי האלוהות. אפשר בהחלט להשמיט את ארבעת הפרקים האחרונים, אם אנו מעוניינים אך ורק בסיפור חייו של המספר, ואז הווידויים האלה יהפכו לאוטוביוגרפיה מערבית סטנדרטית.
ניתן לומר שאותו מבנה היררכי אנכי, אותה שרשרת ההוויה, נהפך לסטרוקטורה אופקית, שלכאורה כל המשתתפים בה נמצאים על אותו קו, על אותו מישור. כך אני תופס את השינוי ההיסטורי בשיח המערבי, שהתקבע עם המתודה של דקרט. והרי המתודה של דקרט לא הופיעה יש מאין: היו כבר מתודות אחרות לפניה, במיוחד זו של רמוס במאה השש עשרה. מדובר באותו מישור שבו כולם אמורים להיות שווים לכולם, שהכרה אחת שווה להכרה אחרת, ללא כל הבדל, לכאורה.
זהו למעשה הבסיס של האמנה החברתית: שישנו שוויון חברתי בין כל המשתתפים באותה אמנה, לפחות שוויון פורמלי, בהיעדר שוויון חומרי. זהו, אם כן, הרעיון שמאחורי האמנה החברתית של המאה השמונה עשרה, שהרבה הוגים מהתקופה נתנו עליו את דעתם. אני מתכוון, קודם כול, להובס, וולטר, מונטסקייה, רוסו והרבה הוגים אחרים. מושג זה היה באווירה של המאה השמונה עשרה, או אם תרצו, פרדיגמה של אותו שיח, דהיינו העסיק את מרבית ההוגים של התקופה.
אוגוסטינוס הקדוש, מהיפו שבתוניסיה של היום, שעקב התנצרותו חנך כבר במאה הרביעית לספירה את סוגת הווידויים, למרות שיצירתו אינה ממש חופפת מבחינה צורנית את וידויי רוסו, כפי שרמזתי, משום שהממד הדתי הרבה יותר מצוי לאורך כל הטקסט של יצירת אוגוסטינוס הקדוש — דבר שייעלם בהדרגה מהסוגה האוטוביוגרפית בתקופה המודרנית, המתרכזת לרוב בהתפתחותו הפסיכולוגית והאינטלקטואלית של האני המספר, כי הכרתו של היחיד, האני המספר, תופסת יותר ויותר מקום במרכז השיח, מאז המאמר על המתודה של דקרט. מאידך, ידוע לנו מהי הקונוטציה המיידית של וידוי, שהיא דתית במהותה, וזהו עניין זר לגמרי לפרויקט האוטוביוגרפי שלי.
אין עדיין תגובות