החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חידת דיין

מאת:
הוצאה: | 2021 | 368 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.50

רכשו ספר זה:

ספר זה דן בסגנון מנהיגותו של משה דיין המדינאי. המחבר רוקם עלילה מרתקת ורבת-עניין של אדם ותקופה העשויה לעניין כל אדם שוחר דעת. זהו סיפור על לוחם מזהיר שנעשה מצביא ומדינאי שהחלטותיו המיניסטריאליות כשר החקלאות, הביטחון והחוץ שינו את פניה של המדינה וקבעו לשנים רבות את עתידה.
זו אינה ביוגרפיה היסטורית, אלא ניסיון להטיל אור מפרספקטיבה תאורטית על תכונותיו שהתגבשו במהלך חייו ועיצבו את דפוסי מנהיגותו כאחד המנהיגים הבולטים בגלריית המנהיגים בישראל.
דיין היה מנהיג שנוי במחלוקת, מנהיג של מלחמות ושלום. מעריציו רבים וגם משמיציו, אך דומה שאיש אינו מטיל ספק במרכזיותו לאורך שנות פעולתו. כאסטרטג מדיני הוא חורג מהקליסיקה המקובלת בקרב רבים מחוקרי העוצמה הקלסיים. הוא לא היה עסקן מפלגתי או ממשלתי, ובכל זאת תומכיו יטענו שבזכות תבונתו ואלתוריו היצירתיים היו הישיגיו רבים.
ד"ר דניאל בן-חורין חוקר את ההיסטוריה הפוליטית של הסכסוך הערבי-ישראלי, מורה ומרצה לשעבר בנושאי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והיחסים הבין-לאומיים באוניברסיטת חיפה, והוא מחברם של הספרים: מבט אחר; ענת חושבת פוליטיקה; חוכמת המהסס. זהו ספרו הרביעי.

מקט: 4-575-644
ספר זה דן בסגנון מנהיגותו של משה דיין המדינאי. המחבר רוקם עלילה מרתקת ורבת-עניין של אדם ותקופה העשויה לעניין כל […]

פרק 1
מבוא

הימים ימי משבר קשה: מצרים מטילה מצור ימי ומזרימה כוחות צבאיים רבים אל תוך סיני, ואלה מאיימים באופן חמור ביותר על קיומה של מדינת ישראל. בציבור הישראלי מהלכת אווירת נכאים ותחושה של אובדן דרך. המערכת הפוליטית עומדת לפני לחצים להסיר את טבעת החנק שהתהדקה על צווארה, ונשמעים קולות רמים למנות את משה דיין לשר הביטחון ולכונן ממשלה מורחבת. הממשלה בראשותו של לוי אשכול בוחרת במדיניות של המתנה, ובכך נענית לבקשת הממשל האמריקני לאפשר לו לפתור את המשבר באמצעים מדיניים. קולות צורמים נשמעים בצמרת הצבאית, בתקשורת ובחברה לפעול צבאית להסרת האיום.

ב־3 ביוני 1967 דנה הממשלה בסוגיה הקריטית שהעמידה בסכנה את קיומה של מדינת ישראל, ועוד באותו יום נכח שר הביטחון החדש, משה דיין, לראשונה בממשלה. הוא הניח על שולחנה הצעה לפתוח בפעולה צבאית מיידית והביא סדרה של נימוקים להצדקת עמדתו. בין השאר טען שאם ישראל תותקף ראשונה, יהיה לכך מחיר דמים כבד והצבא יימצא במצב של מגננה, ואין כלל ביטחון שידו תהיה על העליונה.

מנגד הוצגה בממשלה הצעה נוספת של נציגי מפ”ם. הם תבעו להמשיך את תקופת ההמתנה לעוד כשבוע נוסף ולדבוק בהחלטת הממשלה הקודמת מ־27 במאי כדי לתת לאמריקנים שהות דיפלומטית נוספת. ברוב קולות החליטה הממשלה לקבל את הצעתו של דיין. הנמקתו ונחרצותו ליכדו את הממשלה סביב מנהיגותו. תקופת ההמתנה תמה והדרך למלחמת ששת הימים נסללה. המכה המקדימה יצאה לדרך והביאה לתוצאה מזהירה. הציבור בישראל נשם לרווחה. קשה לדעת בוודאות מה היה קורה אילו התקבלה בממשלה הצעת שרי מפ”ם והצעתו של דיין נדחית, אך אפשר להניח שהתוצאות היו טובות פחות. התמקדות ברמה האישית והמיניסטריאלית נראית מוצדקת כדי להבין את היעילות המיניסטריאלית של דיין.

ב־10 במארס 1979, כעשור לאחר מלחמת ששת הימים, ניצב שוב משה דיין בעמדה מיניסטריאלית רבת־השפעה. הוא התמנה לכהן כשר חוץ בממשלתו של מנחם בגין ושימש שושבין מרכזי בתהליך השלום עם מצרים, שנחתם זמן קצר לאחר בואו של הנשיא האמריקני, ג’ימי קרטר, למצרים ולישראל, במטרה לנסות ולמצוא פשרה לשתי סוגיות אחרונות שעוד נותרו במחלוקת בין הצדדים. המצרים התעקשו למנות פקחים מטעמם ברצועת עזה ולהבטיח שזכר שלטונם בה לא יישכח. הם אף התנגדו למכור נפט ישירות לישראל משדות הנפט שישראל הייתה אמורה לפנות במסגרת הסדר השלום. ב־10 במארס נחת מטוסו של הנשיא האמריקני בקהיר, ויום לאחר מכן הגיע לישראל. הוא נאם בישיבה חגיגית שנערכה לכבודו בכנסת, ולקראת ערב היום השני לביקורו הסתמן משבר חמור שהעיב על היחסים עם ארצות הברית. הצדדים לא היו מוכנים לזוז מעמדתם, וקרטר הודיע שיחזור לוושינגטון עם ההסדר או בלעדיו. היה ברור שאם לא יושג הסכם, תוטל האשמה על ישראל. ראש הממשלה היה נואש וכמוהו רבים מהשרים. משה דיין, ששמע את דבריו של שמואל תמיר בתום ישיבת הממשלה, ראה בהם פתרון למשבר. הוא הגיש לממשלה הצעת פשרה, לא לפני שהציג אותה למזכיר המדינה האמריקני. בהצעה נכתב שלהסכם יצורף סעיף שיבטא את זכותה של ישראל לרכוש נפט בשוק המצרי, ככל מדינה אחרת; אך אם המצרים יתעקשו שלא למכור אותו, תהיה ארצות הברית מחויבת למכור אותו לישראל לאורך כעשור ומחצה. לגבי עזה הציע דיין שכאשר יהיה שלום, יהיו המצרים רשאים לבקר בכל מקום בישראל, כולל ברצועת עזה, דבר שמייתר את דרישתם לפקחים. שוב התברר שנחישות מיניסטריאלית עשויה להשתלם.

בראשית שנות השישים פעל משה דיין בהחלטיות כשר החקלאות להטות את הכף לטובת תקציב משרדו ולהטביע חותם אישי בנושא המים בישראל. הפעם ניצבו מולו ראשי מפלגתו הוותיקים ורבי־ההשפעה, לוי אשכול ופנחס ספיר, שנאלצו ליישר קו עם סדר העדיפויות הלא שגרתי שהציב לפניהם. הוא דרש לזרז את פעולות הבנייה של המוביל הארצי ולהחיש מים לנגב. הממשלה התכנסה פעמים מספר והנושא נדון בוועדת החוץ והביטחון. על הפרק עמדה שאלה מרכזית: האם להיענות לתביעת שר החקלאות ולאשר סכומי כסף גדולים לזירוז עבודות המוביל הארצי ובכך לקפח צרכים ביטחוניים של רכש צבאי? או להמשיך כמתוכנן בקידום הדרגתי של מפעל המים מבלי לפגוע בקידום תוכניות אחרות? הממשלה נחלקה לשני מחנות: האחת בראשות לוי אשכול ופנחס ספיר, שרי האוצר והמסחר והתעשייה, שתמכו בגישה הדרגתית. מולם עמד בנחרצות משה דיין ותבע שנה אחר שנה סכומי כסף נוספים לזירוז המיזם. בתווך ניצב ראש הממשלה דוד בן־גוריון שהכרעתו במקרה זה הייתה מהוססת.

משה דיין, שהיה בתחילת פעילותו המיניסטריאלית, לא ויתר, ובדיוני התקציב של שנת 1961/1962 אמר שלא יוכל להצביע בממשלה בעד תקציבה, אלא אם כן תתקבל החלטה שעבודת המוביל הארצי תיעשה בקצב מזורז, והממשלה תקציב לכך סכום כפול מזה שהתכוונה השנה וכך גם בשנים הבאות. לאחר ששר החקלאות הסכים לקצץ מתקציב משרדו, ניתן לו האישור להשלים את בניית המוביל במלוא הקצב האפשרי ללא מגבלות תקציביות. ואכן, מיזם המוביל הארצי הושלם שלוש שנים וחצי לאחר שדיין החליט להחישו, ובזכותו הוא זורז בשלוש שנים לכל הפחות. ב־31 במאי 1964 הוא הודיע לחברי הממשלה שמפעל המים פועל במלוא היקפו וישראל עברה, כהגדרתו, “מהפכה היסטורית, מהפכנית, בפיתוח ישראל.”[1] הנגב הצחיח הפך לחבל ארץ ירוק, מניב ועתיר יישובים. הייתה זו הצלחה שהושגה בזכות התעקשותו של שר החקלאות אל מול כוחות חזקים וּותיקים ממנו. שוב התברר שנחישות מיניסטריאלית עשויה להשתלם. דיין יכול היה לסחוף אחריו שרים עקשנים וגם מהססים לתמוך בהצעותיו. חזונו היה ברור, הוא תורגם למטרה פוליטית, והשגתה הסתייעה בתמרון פוליטי יעיל. השינוי היה משמעותי. מכסות המים לחקלאים גדלו ועימן גם התוצר החקלאי. החקלאים באזורי קו ההגנה הראשון יכלו להתקיים ולהתבסס. אלמלא כך היו מי המוביל הארצי מגיעים ליעדם רק ב־1967, וקשה לדעת איזו השפעה כלכלית וביטחונית הייתה עשויה להיות לכך על אירועי אותן שנים קריטיות.

בישראל ההכרעות הפוליטיות הן קולקטיביות יותר מאשר אישיות. הן מתקבלות בהצבעות רוב בוועדות, בממשלה ובכנסת. לכן, שלא כמו במשטרים נשיאותיים נוסח ארצות הברית, שבהם לנשיא סמכות אישית רבה יחסית, לשרים במשטר דמוקרטי פרלמנטרי, דוגמת ישראל או בריטניה, השפעת ראשי הממשלה, ועוד יותר מכך השפעת השרים, קטנה. ובכל זאת, ההיסטוריה מלמדת על שרים שהשפעתם הייתה רבה יותר משרים אחרים, והם ייזכרו בזכות החותם האישי שהותירו בתפקידיהם. בישראל, למשל, הייתה השפעתו של לוי אשכול כשר האוצר משמעותית ביותר בקביעת מדיניות הקליטה של העלייה ההמונית בשנים הראשונות להקמת המדינה. בהיותו שר חוץ, ולמרות תדמיתו המתונה, מנע משה שרת מבן־גוריון להגשים מדיניות אקטיביסטית בכמה נושאים משמעותיים, ומערכת סיני התאפשרה רק לאחר עזיבתו.

הפיחות היחסי של השפעת שר בישראל נובע מאופי המשטר וחלוקת הסמכויות. לשר בישראל אחריות מיניסטריאלית על ענייני משרדו, אך מאחר שהוא נושא באחריות משותפת כשאר השרים, הוא תלוי בהחלטות הממשלה בענייני תקציב ומדיניות משרדו. שר ניכר כיעיל, אם הוא הצליח להביא את הממשלה לתמוך במטרותיו הפוליטיות. אם הצליח בכך מספר רב של פעמים, התבטאה בכך במידה ניכרת מנהיגותו. הדרכים להשיג זאת תלויות ביכולותיו האישיות ובסגנון המנהיגות שלו.

כל הדברים הללו, ובכלל זה האירועים ההיסטוריים שתיארתי בפתח הדברים, עשויים להביא אחדים לידי מסקנה שנושא מנהיגותו המיניסטריאלית של משה דיין זכה לתשומת לב מחקרית רבה; אלא שזה רחוק מן האמת. רבים ניתחו את יומניו וכתבו את זיכרונותיהם במהלך חייו, וגם העריכו את פועלו לאחר מותו. ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות לצד מאמרי מחקר רבים ניסו להעריך את תרומתו ולנתח את אישיותו הרבגונית והמורכבת. אך רוב הכתיבה עליו התמקדה במהלכים שהביאו לתוצאות פעולתו ולתיאורן, ופחות לניתוח המשמעויות של המניעים שגרמו להן. ההתייחסות ליכולות שקשורות באופן, שבו פעל וקבע את סגנון התנהלותו כשר, הייתה מועטה במיוחד.

נקודת מבט אחרת, שלאורה אתייחס למשה דיין, אפשרית נוכח התפתחותה של גישה בספרות התיאורטית והמחקרית שהתמקדה בסגנון מנהיגותם של הנשיאים האמריקנים. בשנות השבעים טבע ריצ’רד נוישטדט (Richard E. Neustadt) את המונח “הפוליטיקה של השכנוע”, והפנה את תשומת הלב לכוח המנבא של יכולות השכנוע של הנשיא להצלחת ביצועיו.

כעשור מאוחר יותר הגדיר ג’יימס ברבר (James D. Barber) סגנון מנהיגות כדרך, שבה בוחר הנשיא במגוון אמצעים שהוא מעדיף לבחור כדי למלא את תפקידו. יש שהוא מעדיף לפעול בקבוצות קטנות, לנסח בעצמו את נאומיו ולהרבות לנאום לאומה ולהתראיין באמצעי התקשורת ההמוניים, ואילו נשיא אחר בוחר להתנהג באופן אחר: בקבוצות גדולות, באופן עקיף, והוא ממעיט בכתיבת נאומים בעצמו ואינו מרבה להופיע בתקשורת.

לפני כשני עשורים נעשה צעד נוסף, כאשר פרד גרינשטיין (Fred I. Greenstein) פירט טיפולוגיה של תבחינים והשווה באמצעותם את סגנון המנהיגות של נשיאי ארצות הברית. כל תבחין השתייך לאחת מן הקטגוריות האלה: יכולות קוגניטיביות, ארגוניות, תקשורתיות, פוליטיות ורגשיות. מנהיגים שונים אלה מאלה בבהירות ובלכידות של חזונם ובאופן שבו הם רואים בעיות ומציעים דרכים לפתרונן. מקצתם נחשפים יותר למידע מגוון וראשוני, ואחרים ניזונים מפחות מידע והוא פחות מגוון ויותר משני. יש המודעים יותר לכוחה של התקשורת הציבורית ועושים בה שימוש רב ומתוחכם, ואחרים פחות. מנהיגים שונים זה מזה ביכולת שלהם להקים ארגונים, שנושאי התפקידים בהם נרתמים להביא לידי ביטוי את כישרונם ומרצם לטובת מטרות ציבוריות. נושאי תפקידים שונים ביכולתם הפוליטית לברור מסגרות יעילות לפעולה וליצור שלל טכניקות בעיתוי ובתמרון נכונים, להגדיר יעדים מותאמים לחזונם, לראות את המציאות כהווייתה, נטולה עיוותים קוגניטיביים ועכבות רגשיות.[2]

התחושה שלי מקריאת הספרות התיאורטית הייחודית של שלושת ההוגים הללו הייתה, שזו עשויה להיות מסגרת תיאורטית מתאימה ומרחיבה את הדעת גם ביחס למשה דיין. בזיקה אליה אפשר להציע את השאלות האלה שהדיון בספר נסב סביבן: מה היה חזונו של דיין ביחס לבעיות בתקופת כהונתו כשר, ומה היו הפתרונות שהציע? מה היו היעדים הפוליטיים שרצה להגשים, ומה הייתה תחושתם של נושאי התפקידים סביבו לגבי כושר מנהיגותו? כיצד ברר ועיבד מידע, ומה היו הנימוקים להחלטותיו? מה היו דרכי פעולתו התקשורתיות, הפוליטיות והארגוניות שייחדו אותו, וכיצד התהוו וגובשו יכולותיו אלו במהלך חייו?

בספר זה אני דן במשה דיין במטרה לנתח את המקורות שעיצבו את יכולותיו כמנהיג מדיני, כפי שהוא ראה את הדברים וכפי שאחרים התייחסו אליו. ראשית, אני דן ברקע שעיצב את יכולותיו המנהיגותיות; בסביבות שגדל בהן ובהשפעות שנחשף אליהן. בחלק השני והעיקרי אני דן בממשלות שבהן כיהן: כשר החקלאות בממשלות בן־גוריון ואשכול, כשר הביטחון בממשלות אשכול וגולדה, וכשר החוץ בממשלת בגין. בפרק האחרון אני מנסה לתאר פרופיל מסכם לסגנון מנהיגותו המיניסטריאלית של משה דיין ואת מידת היעילות של פועלו.
[1] משה דיין, אבני דרך, אוטוביוגרפיה, עידנים, ירושלים 1976, עמ’ 381. [חזרה]
[2] ראו ספריהם של: [חזרה]

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.