החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חשפן

מאת:
הוצאה: | 2015-09 | 216 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

שלוש הנובלות בחשפן מציגות את מלוא כישרונה של רוני פלומן להתבונן במבט רענן, מפוכח ואינטליגנטי בסבך האנושי שיוצרים כסף, מעמד וכוח, בשאלות של זהות מגדרית ובעולמות של מהגרים.
ב"אוזניים" יזם הייטק אמריקאי, ישראלי לשעבר, נאלץ להתמודד עם כישלון החברה שהקים, שנרכשה בידי מתחריו, ומן הצד השני עם רב-המכר שכתבה בתו, המתאר את משפחת המהגרים שלה ושלו מנקודת מבט הומוריסטית שאינה נראית לו; ב"כפרייה" מסתבכים חיי השגרה במושב כאשר קשישה החיה בבית ישן בנחלתו של בנה מתוודעת דרך המנקה הפיליפינית שלה לבן משפחה אובד. סוד ובגידה מן העבר הרחוק מולידים סוד ובגידה עכשוויים מאוד; ב"חשפן" עורכת-דין שאפתנית מנסה להיטמע בעולם הכסף והעסקים הגבריים, אך מופתעת לגלות במסיבת רווקות שחילופי התפקידים המגדריים אינם כל מה שחשבה.

מקט: 978-965-7563-03-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


במשרד

יוסי הראל, עדיין המנכ"ל של חברת איקְסְקוֹ, ישב בחדר הישיבות הקטן, שעד לא מזמן היה ממלכתו הבלעדית. מולו ישב פיטר פֶּרי. מאז שהמשא ומתן התחיל להתנהל ברצינות בילו שניהם שעות רבות כל־כך יחד, עד שנדמה היה לו שהוא מכיר כל העוויה בפניו של פיטר, כל דפוס דיבור שלו, שהוא יודע עליו הרבה יותר ממה שהיה רוצה לדעת. השהות הכפויה יצרה אצלו גלים לא רצוניים של תיעוב עמוק כלפי פיטר. את הסימנים המקדימים כבר הכיר היטב. רק שזה לא יתפרץ לו היום. חשוב להתאפק. עליו לחכות שפיטר יגיד מה הוא רוצה. החוזה כבר נסגר. הוא ייחתם בשבוע הבא, אחרי כל מיני בדיקות מיותרות של עורכי־דין. בזמן שנותר עד לחתימה עליו לעשות בדיוק מה שפיטר רוצה, ודווקא אתמול פיטר ביקש פתאום פגישה נוספת בארבע עיניים: בלי עובדים, עוזרים או סמנכ"לים של איקסקו, ובלי עורכי־דין.

פיטר היה סמנכ"ל לפיתוח עסקי בחברה שעמדה לקנות את איקסקו על כל מה שיש בה. בכיר, אבל לא הכי בכיר. את המנכ"ל של החברה הרוכשת פגש יוסי פעמים ספורות בלבד. וכך נאלץ, למגינת ליבו, לנהל את המשא ומתן עם איש נמוך ממנו בדרגה. הרי עדיף שמנכ"ל ידבר עם מנכ"ל וסמנכ"ל עם סמנכ"ל, זה ברור. אם יחליט לכתוב ספר על ביזנס אחרי שיפרוש, אין לו ספק שכמה עמודים שמסבירים את העיקרון הזה יכולים להפוך ללהיט. מעניין אם אפשר לעשות מסֵפר כזה גם כסף.

בכותרת ההסכם בין איקסקו לחברה הרוכשת נכתב "הסכם רכישה", עובדה שיוסי הדגיש פעמים רבות בפני כל מי שהתעניין, וביניהם גם בפני רינה אשתו. ובכל זאת צצו כל מיני שמועות עיקשות, מרושעות, שחדרו אפילו אל תוך עולם הנשים והיוגה שרינה חיה בו. אמרו שזו אינה רכישה, שזו בעצם פשיטת רגל, השתלטות ופירוק. הזכירו פרטים שיוסי היה משוכנע שהם חסויים. הסבירו שלא המניות של איקסקו נרכשות אלא נכסיה. שפושטים את עורה. אמרו שיוסי כבר לא יזכה ששמו יתפרסם בשום עיתון כלכלי, אפילו לא בעיתון כלכלי בישראל, שבו העיתונאים מוכנים לפרסם כל דבר, גם כזה שהם בקושי מבינים, בתנאי שנדמה להם שכרוך בו יותר כסף ממה שהם עצמם מרוויחים.

זה בהחלט סוף תקופה, חשב יוסי בפעמים המעטות שבהן הצליח להתיק את מחשבותיו מהעִסקה ומהעתודות הפיננסיות של המשפחה. תמו דברי ימי איקסקו. ניתן אישור רשמי לכך שאין עוד טעם לקוות שביקוש פתאומי יציל את מוצריה. מות התקווה לא מנע ממנו, עוד בשבוע שעבר, לנסוע להודו כדי לנסות למכור את מוצרי איקסקו לטייקון הודי: הוא הציע לו לקנות אותם במחירים נמוכים ממחירי העלות במשך השנה הראשונה, והבטיח לו שבזכותו לכל ילד בהודו יהיה מחשב. ששמו ייחרת על דפי ההיסטוריה. לחברה הרוכשת סיפר שהוא בחופשה משפחתית.

בילדותו היה יוסי סבור שאביו, שהפעיל מונית שירות בקו פתח־תקוה–ירושלים – כשכיר, לא כבעלים – מתמרמר הרבה יותר מדי, ועסוק בספירה אובססיבית של כספו. גם כשיצא לדרך במונית מלאה, וגם כשהמונית הייתה חצי ריקה, היה אביו עורך חשבונות מנטליים אינסופיים של רווח והפסד. יוסי התבייש בו אז, אבל מיום שנכנס לעולם העסקים נעשה מחשב חישובים כאביו, ולא הייתה לו הזדמנות לבקש ממנו סליחה, כי אביו כבר לא היה בין החיים.

כבר עשרים שנה שיוסי מחשב את מה שהוא מכנה "העתודות הפיננסיות של המשפחה", תוך התחשבות בתוחלת החיים הצפויה לו ולרינה, בהוצאות בלתי צפויות וביכולת ההשׂתכרות של ילדיו. החישובים התחילו בחדר השירותים של החברה האמריקאית הראשונה שבה עבד, המקום היחיד שאפשר היה למצוא בו פרטיות בחברה ההיא, שדגלה באופֶּן ספֵּייס. החישובים היו מייצרים רגע של שלווה מדומה. לפעמים נדמה לו שאם יחשב את הזמן שהקדיש לכל פעילות בחייו, יתברר לו שבילה שנתיים או יותר בחישובי עתודות פיננסיות. שהשחית את כוחותיו לשווא. לפני חצי שנה כבש אותו חישוב מסוג חדש: הניסיון לכמת את הסיכויים לנס עסקי. הוא המציא שיטה לחישוב ההסתברות לנס שיציל את איקסקו: ההסתברות שהטכנולוגיה תוכר כמובילה, ההסתברות שיצליחו לייצר את הטכנולוגיה בעלויות נמוכות מהצפוי ולקבל על המוצרים רווח גולמי של 45 אחוז ולא של 17 אחוז, ההסתברות שיתגלו מקורות מימון חדשים, שהעובדים באיקסקו יתחילו לשאת בעול, שהצרכנים יתחילו פתאום לדרוש דווקא את הטכנולוגיה שלו בתוך המכשירים שלהם. ההסתברות שתהיה לו הזדמנות נוספת בחייו. הוא היה צריך לדעת שמכפלת ההסתברויות תמיד תוביל אותו לאפס, כי איש לא התעניין במוצרי החברה. למעשה, כל הניסים האלה, שאת ההסתברות שלהם חישב, היו זהים לְמה שהבטיח למשקיעים כשגייס מהם את הכסף, דברים שנראו לו אז מחויבי המציאות, לא ניסיים בכלל. בינו לבין עצמו קרא לחישוביו "התוחלת־פקטור", חצי עברית וחצי אנגלית: אנגלית השׂפה ששבתה את שׂכלו, עברית השפה שבה כעס. "תוחלת" היא מילה אופטימית, אמר לעצמו. הוא חישב את התוחלת־פקטור בישיבות, בחדרו, באמבטיה, באוטו, בשירותים, מותיר אחריו שרטוטים לא ברורים על ניירות, תרגילי כפל וחילוק ארוך, שוכח את התוצאות רגע אחרי שסיים ואז מתחיל לחשב הכל מהתחלה. הוא ידע שהוא מבזבז את זמנו – יושב בחדר המנכ"ל, חדר עם כיסא ושולחן ונוף יפה של דרום עמק הסיליקון, ומשרבט. כל זה לא שונה מהחישובים של אביו, שהיה מזיע במוניות לא ממוזגות על מושבו עם כיסוי החרוזים שנועד להמריץ את הדם.

אכן, סוף תקופה. תמו הימים שבהם יכול היה להסתגר במשרדו, כשהוא קורא 'הארץ' או 'ידיעות' באינטרנט או משרבט חישובים, בשעה שמעבר לקיר עבדו אנשי הכספים והפיתוח העסקי של איקסקו, אלה שהוא עצמו מינה.

בהתחלה – לפני שמונה שנים – היו העובדים אמורים להגדיר את מוצרי החברה ואחר־כך למכור אותם. כשנכשלו, היה עליהם להבין היכן טעו, ואז למצוא מישהו אחר שייטיב למכור אותם. הם לא מצאו. אחר־כך הוא שלח אותם לתור אחר מידע שיבהיר מה יש למתחרים. הוא גם הרשה להם להיפגש עם המתחרים, בתנאי שיתאמו איתו את המפגשים. עסקים רבים מאוד מבוססים על תחרות שיש בה שיתוף פעולה. ערן, הבן שלו, קורא לזה קוֹאוֹפֶּטישן. אבל איש לא רצה לשתף פעולה עם איקסקו. אצל חלק מהסמנכ"לים של המתחרים נבע הסירוב מרגשי נחיתות. חלק מהם נטרו ליוסי על שסירב בעבר לפגוש אותם פנים אל פנים והתעקש לדבר רק עם הממונה עליהם, בשם הכלל של מנכ"ל מדבר עם מנכ"ל. זה היה בימי הזוהר הקצרים של איקסקו, אי אז בתחילת דרכה. חבל שמתחריו כל־כך פרנואידים. שיתופי פעולה יכולים להיות משהו מאוד יצירתי, ויצירתיות היא המפתח לניהול עסקי.

בסוף נשלחו העובדים למצוא לאיקסקו קונה ויוסי נזכר בכל הפעמים שהסביר לאחרים שמחיר רכישה נמוך הוא בעצם פירוק.

קרחתו השזופה של פיטר הבהיקה לעומתו, מפגינה סיפוק גופני, כאילו כדי להזכיר לו שבחוץ מתרונן הקיץ. פיטר נוהג להתרברב באימונים המפרכים שלו לקראת הטריאתלון בסן־פרנסיסקו. הוא שוחה במי המפרץ הקפואים, רוכב על אופניים במעלה גבעות העיר התלולות, רץ על החוף. התוצאות שלו הולכות ומשתפרות ואפילו כשהיה בן עשרים לא היה בכושר נפלא כזה. לפגישה היום הגיע לבוש בגדי התעמלות, כאילו יוסי הוא הפסקה שולית בשגרת הכושר שלו.

כרגיל היה פיטר רכון על המחשב הנייד שלו, מחפש שם מידע ועורך חישובים. הוא נהג תמיד כמי שאין לו צורך להסתמך על עוזרים או מזכירות. מסוג האנשים שסומכים רק על עצמם. אופייני לבני דורו, חשב יוסי, ילדים שגדלו עם מחשב אישי בחדר ועם ההרגשה שהם כל־יכולים. אביו ואמו ודאי היללו אותו מבוקר עד ערב, כמנהג המקום.

לעיתים היה יוסי משוכנע שפיטר עובד במקביל על עסקה אחרת, אולי עסקה משתלמת יותר, אסטרטגית יותר, אולי עסקה שתבטל את מעט הערך שיש עדיין לאיקסקו. אז היה התיעוב כלפי פיטר מתחלף בפחד.

פיטר הרים לרגע את ראשו ממסך המחשב והתנצל: הוא מתכנן חופשה משפחתית והוא חייב לוודא שהזמנת המלון סגורה. פיטר היה נשוי אבל בלי ילדים. אנשים מסוגו, חשב יוסי בטינה, עסוקים כל־כך בטיפוח עצמי שאין להם זמן לעשות ילדים ולטפל בהם. אפילו הוא, יוסי, נאלץ עכשיו לבטל את זמנו ולהמתין לפיטר הזה, עד שיסיים את ענייניו האישיים ויואיל לפצות את פיו.

כשסוף־סוף הרים פיטר את עיניו הצרות מצג המחשב הנייד, נאלץ יוסי להסיט את מבטו. הוא חשש שפיטר יראה את מחשבותיו.

פיטר כחכח. יש נושא אחרון שהוא רוצה לדון בו, נושא שלא מופיע ברשימה. מסוג הדברים שעדיף לדבר עליהם בארבע עיניים.

מאז שפיטר ביקש את הפגישה הזאת, נטולת העוזרים ועורכי־הדין, ניסה יוסי לחשוב מה הוא עלול לרצות, משהו שאי־אפשר, כנראה, להכניס לחוזה, שלפחות חלק ממנו יהיה גלוי לביקורת ציבורית. יש כללים: החברה הרוכשת נסחרת בבורסה. ואף־על־פי־כן יש דברים שאפשר להסוות: אופציות אקזוטיות, דמי לא־יחרץ, אולי חוזה ייעוץ שמן. העתודות הפיננסיות של המשפחה יכולות להשתנות פלאים, לטובה או לרעה. אמנון ישיב מבין בדברים כאלה, ויש לו מן הסתם משנה סדורה מה כדאי לעשות במצב הזה, אבל יוסי לא ייתן לו את העונג לשמוע אותו מבקש עצה.

"אפשר להגיד שזה לא העסק שלנו, העסק עם העובדים," אמר פיטר, והבעה מיופייפת עלתה על פניו, "אבל איך שאני רואה את זה, זה כן ענייננו. לי, אישית, חשוב מאוד לעשות עסקים כמו שצריך."

"הכל מעניינכם," אמר יוסי. "כל העסק הולך להיות שלכם בקרוב. אתם משלמים עליו, על המוצרים, על הידע. אנחנו נעביר לכם כל מה שאנחנו יודעים על השוק והלקוחות. וגם העובדים יביאו את הידע שלהם."

הוא ניחש שלחלק מן העובדים יש כבר עבודה אחרת. הם נעדרים בבקרים, יוצאים כביכול לסידורים ולמעשה הולכים לראיונות עבודה אצל המתחרים.

פיטר הביט בו בעייפות. "אתה יודע שאנחנו לא נעסיק את העובדים שלך. זה כתוב בהסכם כבר חודש או חודש וחצי. העובדים הולכים לדרכם. כבר דיברנו על זה. וזה בדיוק הנושא שרציתי לדבר עליו."

מילים יפות יש לו: דרכים, הליכה, יעדים. מיומנות לשונית חלקלקה שחסרה ליוסי, גם בעברית וגם באנגלית. היכולת לומר דברים גסים בעדינות. גם יוסי משתמש באותן המילים בדיוק: דרכים, הליכה, יעדים. הוא לא אומר סתם כך פיטורים, חיסול המוצרים, מגיע לי כסף. אבל אצלו גם המילים הכי יפות נשמעות כאילו יצאו מפיו של בעל דוכן בשוק, כמעט כמו ילד שאומר מילים גסות.

"אתם מפטרים אותם?" שאל יוסי.

פיטר הביט בו, מופתע.

"איקסקו תפסיק את חוזי ההעסקה שלהם לפני שתעבירו לנו בעלות על החברה. זה כתוב בחוזה. אני בטוח שקראת אותו."

יוסי נזכר. בחוזה היו הרבה דברים שרצה לשכוח.

איזה סבלנות וכבוד הפגין פיטר כלפי העובדים של יוסי כשהם הציגו לו את המוצר החדש של איקסקו, כאילו כל פרט מעניין אותו. הנה עוד תכונה מעצבנת של הפיטר הזה, הסבלנות הזאת כלפי כל אדם, הפגנת כבוד שאין לה שום ערך, שום כיסוי. כבר אז פיטר ידע שהם לא מתכוונים להמשיך להעסיק את העובדים. מילא שהם סירבו להצעותיו של יוסי לתת להם שירותי ייעוץ, את זה עוד אפשר להבין. אולי הם חושדים בו שהוא נוטר להם טינה על עצם הרכישה ולכן אין להם אמון בו, אבל לוותר על כל קווי המוצרים? על העובדים שרק הם יודעים לתכנן, לייצר ולשווק את המוצרים שלו? מתברר שמה שאמר לו אמנון ישיב כשנפגשו לפני חודש היה נכון: הם קונים את איקסקו רק כדי לסלק אותה מהשוק.

בכל זאת יוסי התאמץ לחייך. פיטר רוצה לבקש ממנו משהו, והמשהו הזה, אם מדברים עליו בארבע עיניים, אולי ייצוֹר רצון טוב שיועיל בסופו של דבר לעתודות הפיננסיות של המשפחה. ליצור עכשיו עימות, או לבקש בעצמו משהו, יהיה צעד שגוי מבחינה טקטית. קצת סבלנות לא תזיק. הכל יסתדר.

פיטר כחכח שוב ואמר שהוא רוצה להציע ששני הצדדים, המוכר והקונה, יסייעו לעובדי החברה להתמודד עם מצבם החדש. הוא רואה בזה ערך ראשון במעלה. מסיבה זו רצה להיפגש עם יוסי ביחידות.

כמה מתועבים בני השלושים שמדברים על ערכים ומחויבות חברתית. יפי נפש.

"ודאי," אמר יוסי, "הרי אם תשמרו את המוצרים שלנו תזדקקו לידע של העובדים."

אולי עוד אפשר לשכנע אותו. אם הם ישאירו את העובדים לא יוכלו הלשונות הרעות לומר שהיה פה פירוק.

"אני יודע שאנשים מהשבט שלך נהנים להתווכח," אמר פיטר. "אבל אתה יודע שהעובדים הולכים."

המילה 'שבט' הדהדה לרגע בחלל המשרד. איזה שבט בדיוק? רינה וכל משפחת הצברים האשכנזים המיוחסים שלה היו מתפלצים למשמע המילה הזאת. הם היו מעדיפים משהו אירופי יותר. שושלת משפחתית, יהדות אירופה, משהו כזה. אבל השנים בארצות־הברית לימדו את יוסי שדווקא בגלל תחושת החשיבות העצמית הזאת הם מדיפים סירחון פרובינציאלי הרבה יותר חזק מזה שהוא מדיף, עולה עני מעיראק. בני המשפחה של רינה תלו את ייחוסם בשנים של פיקוד בצבא, או שירות ב'משרד ראש הממשלה', שם יפה למוסד, או באיזו רבנות נעלמת בפולין של לפני המלחמה. הוא, לעומת זאת, היה חסר ייחוס, או חסר ייחוס שיכול להיחשב בעיניהם, בעיקר מפני שמשפחתו הייתה ענייה, ולכן הוא פחות עסוק בענייני השבט מהם, משוחרר יותר להצליח.

"תראה," אמר פיטר, "יש לי מומחית למשאבי אנוש שיכולה לבוא להיפגש עם העובדים, לברר יחד איתם את האפשרויות שלהם. ואני אשמח להעמיד אותה לרשותך. אבל אנחנו רוצים שבשיחה הזאת, שהיא קשה מאוד לעובדים, תשתתף גם אתה."

כך מקובל אצלם, המשיך פיטר להסביר: המנכ"ל של החברה הנרכשת מדבר ראשון.

ומה עליו? מי ינחם אותו על קץ הקריירה שלו, על מפעל חייו האבוד? למה דואגים רק לעובדים של איקסקו? הרי הבינוניות שלהם הובילה לכישלונו.

אידיוט הפיטר הזה.

לא, הוא לא רוצה לחשוב על העתיד של עובדיו, מהנדסים צרי אופקים, אנשי מכירות תאבי בצע, אנשי שיווק מכורים לתשומת לב, החשבת הלסבית ומנהל הכספים הבלתי נסבל. הם כבר ימצאו עבודה. שיסתדרו לבד. הוא פשוט ילך הביתה.

יוסי קם לאטום את הווילון הוונציאני. חדר הישיבות ממוקם בקומת הקרקע, ואסור שמישהו בחוץ יראה מה קורה בפנים. בחוץ היה יום יפהפה של ראשית הקיץ. העצים הניעו את ענפיהם ברוח, כמו ריקוד, תחילה הענפים הגדולים, ואז ענפים דקים יותר שמתפצלים מהם, ולבסוף העלווה כולה. בישראל החום הזה מדכא, נטול יופי, מזכיר חורבן ובצורת. כשהוא מגיע לביקור בארץ הוא מופתע תמיד מהחום הלח, ומביט באי־אמון בעצים הירוקים שממלאים את הערים ומתריסים בזרותם, באי־שייכותם למקום, כנגד צחיחותה של האדמה. הוא מדמיין לפעמים את תל־אביב או את הקיבוצים אחרי ההתחממות הגלובלית: כל הגינות הירוקות קמלות ונעלמות. לא, הוא לא אוהב להיות שם. טוב לו כאן. הוא לא צריך לפחד כל הזמן מהעתיד הפוליטי, מהמלחמה הבאה.

פיטר פרשׂ את כפות ידיו על השולחן. הטבעת שעל זרתו, טבעת שסמל אוניברסיטת הרווארד קבוע בה, נקשה על העץ. פיטר בערך בן גילו של ערן הבן שלו. טוב, לפחות דבר אחד ברור: ערן מצליח אפילו יותר ממנו.

"איך היה בהרווארד?" שאל יוסי והחווה במבטו על הטבעת.

"נפלא. הקשרים, הכלים המצוינים שקיבלתי להתמודד עם בעיות…"

"את ערן הראל אתה מכיר?" שאל יוסי, מחייך.

"אה, אז הוא הבן שלך? הבחנתי שזה אותו שם משפחה, אבל לא חשבתי שיש קִרבה… בחור רציני. עבדתי איתו על יזמות עסקית בשנה השנייה. הוא גם שחקן טניס נהדר."

"הוא הבכור שלי," השיב לו יוסי. "אני אשאל אותו אם הוא זוכר אותך," אמר וצחק צחוק גדול.

ערן זוכר את כולם וכולם זוכרים אותו.

"בטח, תשאל!" ענה פיטר. "תגיד לו שניצחתי בהתערבות שערכנו באחווה – כבר התחתנתי! אשתי בהיריון!"

יוסי נע על כיסאו בחוסר נוחות.

מאז שהיה בן עשרים מונה ערן את התחנות בחיי אביו. "כשהיית בן שש עלית ארצה מעיראק. כשהיית בן שש־עשרה כבר פירנסת את אמך ואחיך הקטנים. כשהיית בן שמונה־עשרה לחמת במלחמה. בגיל עשרים ושתיים כבר היית נשוי. בגיל עשרים וחמש היית אב לשני ילדים ובאמצע תואר שני." ולמרות שערן שאפתן מאוד, ומצליח בכל קנה מידה, אפילו יותר מילדיו של אמנון ישיב, הרי שכל התחנות החשובות שהוא מונה בחיי אביו – ילדים, משפחה, אחריות – נעדרות מחייו. לערן אין משפחה ואין אשה ואין אהבה. עד כמה שיוסי יודע, כמובן. העובדה שערן התערב על חתונה וילדים עם פיטר מפתיעה כשלעצמה. אולי זה סימן טוב, סימן שערן לא "עבר לצד השני" כמו שרינה הציעה פעם, מודאגת, ושאולי יום אחד יביא הביתה אשה, ולא גבר.

"פעם עבדת אצל אמנון ישיב," המשיך פיטר את השיחה האישית, מסיט אותה לכיוונים שעניינו אותו יותר. "למה לא הצטרפת אליו כשהקים את החברה הנוכחית שלו? אתה יודע שהם עומדים להימכר לאינטל?"

מה הוא יגיד? שאמנון לא רצה בו? אמר לו שהגיע לקצה גבול יכולתו? שהוא ישב בבית שנתיים בלי עבודה? מה פיטר חושב, שכל הישראלים יושבים אחד בסלון של השני, בנים לאותו "שבט"?

משלא נענה שאל פיטר, "ומה הבת שלך עושה?"

יוסי לא זכר מתי שאלו אותו בפעם האחרונה את השאלה הזאת. עלה בדעתו לומר: "בי־איי כללי בקולג' למטומטמים ומסוממים." כך בדיוק ערן קרא לקולג' ההוא. רינה אמרה שערן אמר את מה שאמר מתוך קנאה וצרות עין, כי אורלי הייתה מוקפת אז בחברים, וערן לא. אבל אורלי סיימה את לימודיה מזמן. הוא והיא מדברים בזמן האחרון מעט מאוד. ועכשיו היא עסוקה בספרים האלה שלה. הוא מתחמק משיחות איתה. אפילו כשרינה ביקשה ממנו לברך אותה אחרי שהספר שלה הוכרז רשמית כרב־מכר – לא רב־מכר כמו 'אבא עשיר, אבא עני', אבל בכל זאת נמכר בעשרות אלפי עותקים – הוא לא הצליח להגיד לה שום דבר על הספר.

"היא כתבה ספר," אמר וחייך בחמיצות.

"יפה!" אמר פיטר. "צריך הרבה אומץ והתמדה בשביל זה. מימוש עצמי זה חשוב."

מהמזכירה שלו למד יוסי שהשיחה עם העובדים כבר נקבעה ליום שלישי. הפגישה נקבעה לבקשת פיטר, עוד לפני שהוא חילץ מיוסי, רגע לפני שיצא מהחדר, הסכמה להשתתף בה. המזכירה הוסיפה, כשהבעה של חסיד שוטה מתפשטת על פניה, שפיטר עומד לצאת עם אחיו וגיסיו למסע דיג או ציד, ולכן חשוב לו לנצל את הימים לפני חופשת הארבעה ביולי ולערוך את השיחה בהקדם.

"הוא איש משפחה," סיכמה, מחייכת.

"מה פתאום קבעת בלי לשאול אותי," יוסי נזף בה. "אני משלם לך, לא הוא."

"לבטל?" היא שאלה. עיניה הוצפו דמעות והוא נזכר בבעלה המבוגר ובקשיים שלהם להשיג תרופות מהביטוח הרפואי. היא שאלה אותו יותר מפעם אחת בשבועות האחרונים אם תהיה לה עבודה גם אחרי הרכישה, והוא התחמק מתשובה. מה הוא צריך את הדמעות שלה. פתאום החליט להתרצות. אולי הכי טוב לגמור עם זה מהר.

"תעזבי," אמר, "זה דווקא נוח לי. ערן צריך להגיע לביקור מהחוף המזרחי. עדיף לגמור את זה לפני."

אולי זה לא הסוף. אמנון ישיב מבוגר ממנו בארבע שנים ועדיין עובד. רן פרייבורג משקיע את כספו בחברות סטארט־אפ. המנהלים שלהן ממש מתחננים שיוסי יבוא לייעץ להם. וגם הכסף טוב, אומרים. הוא לא רוצה לאכול את העתודות המשפחתיות, שמורכבות בעיקר מכספים שהרוויח כשעבד בשביל אמנון, עם תוספת קטנה מדי מהשנים באיקסקו. אולי הוא עוד יכול לשנות את המצב אם יעבוד.

למפגש עם העובדים איחר יוסי בעשרים דקות. הוא עדיין איש עסוק. בחדר ההפסקות הישן ניצבו כשמונים נשים וגברים בחצי גורן, עומדים כמו חבורת ספנים, שלובי ידיים ונעים מצד לצד, אדישים לכך שהם עולים לחברה יותר ממיליון דולר בחודש.

כל העתודות נשפכות אל הים והים בולע הכל.

ממש משורר, גיחך לעצמו.

יוסי הגיע למשרד מפגישה אצל יועץ ההשקעות שלו. הוא רצה לברר מה אפיקי ההשקעה הכדאיים לכספים שיעברו לרשותו עם סגירת העסקה. הוא קיבל המלצות חמות על היועץ הזה, אבל המאפה העבש שהגיש לו, ותחושת חוסר הברירה שליוותה את אכילתו (בטנו כאבה והוא קיווה שאם יאכל משהו היא תירגע), המאיסו אותו עליו. נכון שרן פרייבורג המליץ עליו, אבל לך תדע אם הפרייבורג הזה לא גוזר איזה קופון בדרך. רן ממזר בן ממזר.

הוא נעמד מול העובדים, ראה שהאשה ממשאבי האנוש כבר הגיעה ושהמזכירה שלו דאגה לכיבוד. "כולנו עוברים זמנים קשים," פתח יוסי את דבריו, "אבל אנחנו עדיין מאמינים בשוק, בחברה, במוצריה. אנחנו היינו הראשונים שניסו להיענות לצמא של השוק למוצרים טובים יותר, ובמידה רבה גם הצלחנו. את זה אי־אפשר לקחת מאיקסקו."

בעבר היה מאפשר להם הצצה אל הדינמיקה של השוק, סוקר את החברות המתחרות, משמיע הערכות זהירות. עכשיו חפר בבהלה במוחו. הוא נזכר בכתבה שפורסמה לפני כשבועיים בעיתונות המקצועית, השוואה של מהירויות וגדלים. המוצר שלהם היה בשלישייה הפותחת. לא הכינו אותו בכלל למה שהוא אמור להגיד להם, ועכשיו הוא לא יודע מה אי־אפשר לומר, ובעיקר מה אפשר. מנהל הכספים שלו, שסידר לעצמו פיצויי ענק כאילו הוא עובד במפעל הסתדרותי בישראל ולא בחברה בעמק הסיליקון, היה צריך להכין אותו לשיחה הזאת, אבל הוא לא היה במשרד כשיוסי התקשר בבוקר ולא היה נוכח גם עכשיו.

כן, הוא היה צריך לקבל ייעוץ משפטי לפי שבא לדבר עם העובדים. הרי אם ידבר יותר מדי על הפיטורים הוא עוד עלול להסתבך משפטית. הוא תלה את מבטו בתצלומים שהיו תלויים על הקיר מולו, ממסיבת ההולידיי האחרונה שערך בביתו, אירוע שדחס את חנוכה וחג המולד למסיבה אחת, עם חליפות ושמלות ערב ויותר מדי אלכוהול. מישהו שיוסי לא זיהה חייך חיוך גדול למצלמה. זרועו השמנה הייתה כרוכה סביב צווארה של רינה כאילו הם בני אותה משפחה.

ואז החליט. על הפיטורים לא יאמר דבר. לשם כך בדיוק הוזמנה לכאן הבחורה המפורכסת הזאת, דקת הזרועות והרגליים, המומחית למשאבי האנוש של החברה הרוכשת. היא עמדה שלובת ידיים ליד שולחן הכיבוד, גבה אל העוגיות ובקבוקי המשקאות הקלים. הרי לא ייתכן שיסתכן מבחינה משפטית והעתודות המשפחתיות ייפגעו. נכון, הוא הבטיח לומר משהו על אובדן הפרנסה, על הסיוע בחיפוש עבודה חדשה, על התרומה של העובדים לחברה, אבל לשם מה משלמים לאשה הזאת? הרי שכרו שלו לא ישולם החל מן החודש הבא. שתתמודד בעצמה עם המצב.

"יש שאלות? אני אשמח להשיב עליהן," אמר.

העובדים התלחשו. בדרך כלל אין שאלות קשות בפורום כזה.

צפצוף הביפר של סרגיי רחמנינוב הפר את הדממה. סרגיי הוא האחראי על התמיכה. לא מבריק אבל יסודי, רציני, בן חמישים, עם מבטא רוסי כבד. לא פשוט למצוא עבודה בתנאים כאלה. שיגיד תודה. ברוסיה בטח לא היה לו יותר טוב.

נו, מתי כבר סרגיי יענה למי שמחפש אותו? הוא הרי הנחה במפורש את עובדי התמיכה לענות תמיד על הביפר, אפילו בשירותים.

אבל סרגיי רצה לשאול שאלה.

"כן סרגיי," אמר יוסי. "שאלה קצרה ותשובה קצרה, אני מקווה, כדי שתוכל להתפנות לביפר."

סרגיי שפשף את פניו בכף ידו, כאילו הוא עייף מאוד. "מה יהיה עם המוצרים שלנו?" שאל.

"במהלך כל המשא ומתן התרשמה החברה הרוכשת עמוקות מהמוצרים שלנו," אמר יוסי.

"אז מה יקרה?"

"הם שוקלים את העניין בחיוב," אמר יוסי. "נודיע לכם."

המומחית למשאבי האנוש הזדקפה והביטה בו.

"אמרת שהמוצר שלנו טוב מכל המתחרים בשלושת הפקטורים החשובים ביותר," אמר סרגיי.

המומחית למשאבי האנוש התקרבה אליו ונגעה בזרועו.

הוא התעלם.

"וזה נכון," אמר יוסי, ונזכר בטקסט שהכין יחד עם ערן באחד מביקוריו הנדירים בחוף המערבי. לא הייתה לו ברירה אז, והוא ביקש את עזרתו. כמה שמח לגלות שלערן יש את הטאץ' השיווקי הקסום, ממש ברמה של אמנון ישיב. הוא אפילו הציע לערן להיות המנכ"ל. הוא היה משוכנע שערן מסוגל לזה, למרות שהדירקטוריון עלול לפקפק בניסיונו. ערן לא רצה.

"אז איך זה קרה?" שאל סרגיי.

יוסי אמר שיש לו פגישה דחופה והוא מפנה את הבמה למנהלת משאבי האנוש של החברה הרוכשת, שהיא היחידה המוסמכת לענות על שאלותיהם.

"אני מבין שיש למנהלת משאבי האנוש כמה הודעות חשובות בעניין זכויותיכם. תקשיבו טוב," ניסה לחייך כאילו הוא מספר בדיחה, "אין שידור חוזר."

אף אחד לא החזיר חיוך.

המומחית למשאבי אנוש נעמדה במרכז החדר, בידיה הכחושות ערימות טפסים.

"היי," אמרה והציגה את עצמה, "אני בטוחה שיש לכם שאלות…" הדלת הפניאומטית נסגרה אחריו באיטיות.

אם היו קוראים אחריו קריאות בוז לא היה מופתע.

יוסי פסע במסדרונות הריקים. חדרו נמצא בקצה הבניין. שאר החדרים היו ריקים. אפילו המזכירה לא ישבה בעמדתה. בצעד חריג אישר לה להשתתף בישיבת העובדים ולהפסיק לאייש את הטלפונים.

הוא נכנס לשירותים. הוא חייב לשטוף את פניו, הן דביקות ולחות. מובטחת לו פרטיות לכמה רגעים. הוא התבונן בבבואתו שבראי, בצוואר הרפוי, בעיניים העייפות. הבוקר הוא שכח לסדר את את שׂערו, שנראה מדובלל, עם בליטה משונה מצד שמאל. מעניין אם זה עשה רושם רע על יועץ ההשקעות. הוא לא לוקח את הכספים של כל אחד.

הוא חש דחף עצום לשבת. לרגע הרגיש שהוא עומד להתעלף. הוא התיישב בחבטה על אסלה סגורה.

איך זה קרה, איך זה קרה, איך זה קרה. המוצר היה דפוק מהתחלה. ותמיד היה מין סרגיי כזה שמציע כל מיני תיקונים מיותרים שעולים מיליוני דולרים. וסטיב. מתחנף ומבטיח לבנות מוצר טוב יותר בגרסה הבאה, אבל ממשיך להתבונן בך בעיני כלב מוכה. והתחרות בשוק – נוראה.

הבטן שלו כאבה. הוא הרים את מכסה האסלה, הפשיל את מכנסיו והתיישב שוב. לא נורא, יש לו שקט, העובדים עוד בישיבה, איש לא ראה אותו נכנס, איש לא יראה אותו יוצא, איש לא ישמע את התקתוק של הסלולרי. הוא התיישב על האסלה והתבונן במסך הטלפון הסלולרי שלו, מחפש משחק שהוא לא מכיר. גם השירותים האלה, המוכרים לו כל־כך, עומדים לצאת מחייו.

אנקה קטנה נפלטה מפיו. זה כאב, והוא חש תערובת של בושה והיטהרות. הגוף דורש את שלו. ריח חריף, כריח האימה, מילא את חלל התא. אחרי כמה דקות של כאבים והתכווצויות נזכר שהעובדים יסיימו את הפגישה בקרוב. הרי אין הרבה מה לומר בפגישות כאלה. הוא ניגב את עצמו בחופזה, שטף את ידיו בלי להביט בעצמו במראה, ויצא.

הוא פסע לבדו במסדרונות הריקים, מעביר את ידו על הקירות ועל חיפוי הבד שעל הקיוּבּיקְלס, כמו כדי להיפרד מהם. הוא עצר בפינת המטבחון ומזג לעצמו מים, שתה מעט, ואת כוס הקלקר השליך לפח האשפה הכתום. בטנו התכווצה שוב. כדאי שימהר הביתה.

הוא יבקש מהמזכירה לשלוח לביתו את מעט חפציו האישיים. אחר־כך יבקש מרינה לשלוח זר פרחים לביתה, להודות לה על שנים של שירות. באפו עמד הריח המוכר כל־כך של המטבחון, ריח קפה פילטר שרוף בקנקן זכוכית כדורי, ולצידו ריח מלבין הקפה, ריח וניל וסוכר ועוד משהו, שמנוני, בלתי מוגדר. תמיד קישר את הריח הזה לאמביציה שלו, לתשוקה להצליח דווקא בארץ הזאת. ריח של קפה תעשייתי ומלבין שמנוני תדלקו את שאפתנותו והרגיזו את מעיו. אבל כעת הוא פורש. החברה שלו חדלה להתקיים ועוד כמה חודשים תישכח לגמרי. אפילו שם החברה שנצרב על לשונו ועל לשונות העובדים, איקסקו, כמו שם חיבה של ילדה אהובה או אשה נערצת, יימוג מן הלשונות. חישובי העתודות הפיננסיות יאבדו את שארית טעמם, הוא נידון להתקיים מהעתודות האלה. הוא לא איש עני. ומן המטבחונים האלה ייוותר רק טעם מרירות שרופה וטעם מתיקות שמנונית. ואחרי תום ימי איקסקו, הוא, יוסי הראל, אזוק במסמכים משפטיים שאוסרים עליו לעסוק בתחום של איקסקו או לשכור את עובדיו הישנים, כאילו שהוא רוצה בהם בכלל, יאופסן בתוך מין מוך משונה ולא יעשה עוד דבר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חשפן”