החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הרגע הנוכחי

מאת:
מצרפתית: שי סנדיק | הוצאה: | 2022 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

"זכור שיש לנו שני חיים — השני מתחיל

ביום שבו אנו מבינים, שיש לנו רק אחד."

 

ליסה חולמת להיות שחקנית. כדי לממן את לימודי המשחק שלה, היא עובדת בבר במנהטן. ערב אחד היא פוגשת את ארתור קוסטלו, רופא צעיר. החיבור ביניהם מיידי.

במבוך העיר שאינה נותנת מנוח, ליסה בוחרת לשים על ארתור את כל הקלפים. אבל ארתור אינו כמו האחרים. עד מהרה הוא חושף לפניה את האמת הנוראה:

"מה שקורה לי הוא בלתי נתפס, ובכל זאת מאוד אמיתי…"

שנתיים קודם לכן הוא ירש מגדלור מבודד ישן, שבו מרתף חתום ונעול. למרות שנדרש לא לעשות זאת, ארתור פרץ את דלת המרתף ונשאב אל מערבולת שטורפת את חייו.

הפגישה שלו עם ליסה משנה הכול ונותנת לו תקווה. מכאן ואילך, לארתור וליסה יש רק אובססיה אחת: לסכל את המלכודת שכפה עליהם האויב האכזרי ביותר – הזמן.

גיום מוסו, יליד צרפת, 1974, הוא הסופר המצליח ביותר בצרפת. בנה של ספרנית, שכבר בגיל עשר חלם להפוך לסופר. ספריו תורגמו ל־40 שפות ונמכרו עד כה ב־33 מיליון עותקים. ספריו קולו של המלאך, מחר, סנטרל פארק, הנערה מברוקלין, דירה בפריז והחיים הסודיים של הסופרים ראו אור בהוצאת כנרת־זמורה והיו לרבי־מכר.

"מותחן פסיכולוגי מסחרר עם סוף מטלטל… גיום מוסו הוא אמן המתח!"  לה פיגארו

"רומן מורכב ביד אמן עד לסופו המפואר."   ל'אקספרס

"רומנטיקה, דרמה ומתח – גיום מוסו מביא עוד יצירה שלו לכלל שלמות!"    פנאק

מקט: 15101500
"זכור שיש לנו שני חיים — השני מתחיל ביום שבו אנו מבינים, שיש לנו רק אחד."   ליסה חולמת להיות […]

מגדלור

אני שואלת את עצמי מה צופן לנו העבר.

— פרנסואז סאגאן

1.

בוסטון

אביב 1991

בשבת הראשונה של חודש יוני אבא הגיע אליי הביתה בהפתעה בעשר בבוקר בדיוק. הוא הביא לחם גנואה וקנולי לימון שאשתו הכינה לי.

‘אתה יודע מה, ארתור? נוכל לבלות יחד את היום,’ הציע והדליק את מכונת האספרסו כאילו הוא אצלו בבית.

לא ראיתי אותו מאז חג המולד האחרון. נשענתי על השולחן במטבח והבטתי בהשתקפות שלי בדופן הטוסטר המתכתי. פנים עטויות זקן, שיער פרוע, עיגולים שחורים תחת העיניים, מחסור בשינה ויותר מדי אֶפּל מרטיני. לבשתי חולצת טריקו של להקת בּלוּ אוֹיסטר קאלט שקניתי בימי התיכון ותחתוני בוקסר דהויים של בארט סימפסון. ערב קודם לכן, אחרי משמרת של ארבעים ושמונה שעות, ישבתי לשתות כמה־כוסות־יותר־מדי ב’זנזי בר’ עם ורוניקה ילנסקי, האחות הכי סקסית והכי פחות ביישנית בבית החולים הכללי מסצ’וסטס. הפולנייה היפהפייה בילתה איתי חלק מהלילה, אבל היה לה מספיק שכל לנטוש שעתיים קודם לכן עם שקית הגראס הקטנה ונייר הגלגול. בכך היא פטרה את עצמה מסקירה מדוקדקת ולא רצויה של עיניו הבוחנות של אבא שלי, מבכירי המנתחים בבית החולים שבו עבדנו שנינו.

‘אספרסו כפול, אין דרך טובה יותר לפתוח את היום,’ אמר פרנק קוסטלו והניח ספל קפה חזק לפניי.

הוא פתח את החלונות כדי לאוורר את החדר שהיה אפוף ריח חריף של גראס, אבל לא אמר מילה. נגסתי בקנולי, מציץ בו מזווית העין. לפני חודשיים הוא חגג את יום הולדתו החמישים, אבל בגלל השיער הלבן והקמטים שעיטרו את פניו, נראה מבוגר יותר בעשר או חמש־עשרה שנים. ובכל זאת ארשת פניו הייתה נעימה, תווי פניו ברורים ועיניו כחולות כמו אלה של פול ניומן. הבוקר הוא ויתר על החליפות המחויטות והמוקסינים בעיצוב אישי לטובת זוג מכנסי חאקי, סוודר מרופט ונעלי עבודה מגושמות מעור.

‘החכות והפיתיונות בטנדר,’ אמר ושתה מהקפה השחור. ‘נצא מיד ונגיע למגדלור לפני הצהריים. נאכל בדרך ונוכל להציק לדגים כל אחר הצהריים. אם הדיג יהיה מוצלח, נעצור בבית כשנחזור. נצלה את הדגים בנייר כסף עם עגבניות, שום ושמן זית.’

הוא דיבר כאילו אנחנו ממשיכים שיחה מאתמול בערב. הוא נשמע נחמד ונעים, אבל קצת לא מחובר לעצמו. בזמן ששתיתי מהקפה שלי, תהיתי מאין הגיע פתאום הרצון לבלות זמן במחיצתי.

בשנים האחרונות כמעט לא היה קשר בינינו. בקרוב עמדו למלוא לי עשרים וחמש. הייתי הצעיר במשפחה, אחרי אח ואחות. בהסכמתו האדיבה של אבי, אחי ואחותי השתלטו על העסק המשפחתי שהקים סבא שלי — משרד פרסום צנוע במנהטן — והפכו אותו למשגשג, עד כדי כך שבשבועות הקרובים הייתה אמורה להיסגר מכירה שלו לחברת תקשורת גדולה.

תמיד נשארתי מחוץ לעניינים מבחינתם. הייתי חלק מהמשפחה אבל ‘מרחוק’, קצת כמו איזה דוד בוהמייני שגר בחו’ל ששמחים לפגוש אותו כשהוא מגיע לסעודת חג ההודיה. האמת היא שברגע שהייתה לי הזדמנות, נסעתי ללמוד כמה שיותר רחוק מבוסטון: קדם־רפואה באוניברסיטת דיוק, קרוליינה הצפונית, ארבע שנים של בית ספר לרפואה בברקלי ושנת התמחות בשיקגו. חזרתי לבוסטון רק לפני כמה חודשים לשנת ההתמחות השנייה ברפואת חירום. עבדתי כשמונים שעות בשבוע, אבל אהבתי את העבודה ואת האדרנלין. אהבתי את האנשים, אהבתי את הקצב המטורף של חדר המיון ולהתמודד עם המציאוּת במלוא אכזריותה. בשאר הזמן ביליתי בברים בנורת’ אנד, עישנתי גראס וזיינתי בחורות מטורללות נטולות כל סנטימנטים כמו ורוניקה ילנסקי.

במשך תקופה ארוכה אבא שלי הסתייג מאורח החיים שלי, אבל בקושי השארתי לו פֶּתח לתקוף אותי או להביע ביקורת: מימנתי את לימודי הרפואה בלי לבקש ממנו פרוטה. בגיל שמונה־עשרה, לאחר מותה של אמי, אזרתי אומץ לעזוב את הבית ולא לצַפּות ממנו לשום דבר. ולא נראה שהמרחק הזה הפריע לו. הוא התחתן שוב עם אחת המאהבות שלו, אישה מקסימה וחכמה שהייתה מסוגלת לסבול אותו. ביקרתי אותם פעמיים־שלוש בשנה, והתדירות הזאת התאימה לכולם.

הבוקר, התדהמה שלי רק גברה. כמו שֵד שיוצא מקופסה, אבא שלי הופיע שוב בחיי ותפס אותי בשרוול כדי לגרור אותי לנתיב פיוס, שזה מכבר הפסקתי לצַפּות לו.

‘נו, מתחשק לך לדוג או מה??’ התעקש פרנק קוסטלו, משלא הצליח להסתיר עוד עד כמה השתיקה שלי מעצבנת אותו.

‘בסדר, אבא. רק תן לי זמן להתקלח ולהחליף בגדים.’

הוא שלף מהכיס חפיסת סיגריות בשביעות רצון, והדליק סיגריה בעזרת מצית כסוף ישן שהכרתי מאז ומעולם.

מופתע כולי אמרתי, ‘אחרי שגמרת עם הסרטן בגרון, חשבתי שהפסקת…’

עיני הפלדה שלו פילחו אותי.

‘אחכה לך בטנדר,’ הוא אמר, קם מהכיסא ונשף פרץ ארוך של עשן כחלחל.

2.

הנסיעה מבוסטון למזרח קייפ קוד ארכה פחות משעה וחצי. זה היה בוקר יפהפה בשלהי האביב. השמיים היו בהירים וצלולים, אור השמש הציף את השמשה הקדמית של הרכב, זורה גרגירי זהב ששטו על פני לוח המחוונים. אבא שלי כדרכו לא טרח ליזום שיחה, אבל השתיקה לא הכבידה עליי. בסוף השבוע הוא נהנה לנהוג בטנדר שברולט שלו ולהאזין לאותן קלטות שוב ושוב: המיטב של פרנק סינטרה, הופעה של דין מרטין ואלבום קאנטרי זניח של האחים אֶבֶרלי, שהוקלט בשלהי הקריירה שלהם. בשמשה האחורית הייתה מדבקה שתמכה במועמדות של טד קנדי לבחירות לסנאט, 1970. מעת לעת נהנה אבי להתנהג כמו איכר נבער, אבל הוא היה מהמנתחים הנחשבים ביותר בבוסטון, ומעל לכול החזיק מניות בחברה בשווי עשרות מיליוני דולרים. בעסקים, כל מי שהלך שולל אחרי דמות האיכר שלו שילם ביוקר.

חצינו את גשר סָגָמוֹר, ואחרי ארבעה קילומטרים עצרנו במסעדת פירות הים של סם כדי לקנות כריכי לובסטרים, תפוחי אדמה צלויים ושישיית בירה.

קצת אחרי שתים־עשרה בצהריים נכנסנו לשביל העפר שהוביל לקצה הצפוני של מפרץ וינצ’סטר.

מקום פראי, מוקף ים וסלעים, שהרוח צלפה בו כמעט בלי הרף. שם, בשטח מבודד, תחום בצוקים סביב־סביב, עמד מגדלור 24 הרוחות.

מבנה העץ הישן בצורת מתומן הגיע לגובה שנים־עשר מטרים. הוא ניצב ליד בית עשוי קורות לבנות צבועות וגג רעפים משופע. ביום שטוף שמש הוא היה בית קיט נחמד, אבל עם בוא מזג אוויר סוער או גשום או עם רדת ערב התחלף הנוף הציורי בתמונה חולמנית קודרת, כמו ציור של אלברט פינקהאם ריידר. המבנה עבר בירושה במשפחה כבר שלושה דורות. סבא שלי, סאליבן קוסטלו, קנה אותו ב־1954 מאלמנתו של מהנדס אווירונאוטיקה, שקנה אותו ב־1947 במכירה פומבית של ממשלת ארצות הברית.

באותה שנה, בגלל מצוקה כספית, מכרה הממשלה הפדרלית כמה אתרים שכבר לא הייתה להם חשיבות אסטרטגית. כך קרה גם למגדלור 24 הרוחות, שאבד עליו הכלח לאחר שהוקם מגדלור מודרני יותר בלנגפורד היל, חמישה־עשר קילומטרים דרומית משם.

סבא שלי התגאה מאוד ברכישה וגמר אומר לשפץ את המגדלור והבקתה ולהפוך אותם לבית נופש נוח. בראשית סתיו 1954, במהלך השיפוצים, הוא נעלם באופן מסתורי.

מצאו את המכונית שלו חונה בחזית הבית. הגג הנפתח של השברולט בֶּל אֵייר היה פתוח, המפתחות מונחים על לוח המחוונים. במהלך הפסקות הצהריים שלו, סאליבן אהב לאכול את הארוחה שלו בישיבה על הסלעים. בתוך זמן קצר הגיעו למסקנה שהוא טבע. על אף שהים מעולם לא פלט את גופתו חזרה אל החוף, סבא שלי הוכרז כמת בטביעה בחוף מיין.

למרות שלא הכרתי אותו, לעתים קרובות שמעתי את חבריו ומכריו מתארים אותו כדמות ססגונית וייחודית. את שמו הפרטי ירשתי כשם אמצעי, והואיל ואחי הגדול לא רצה אותו — גם ענדתי את השעון של סאליבן, ‘לואי קרטייה טנק’ מראשית שנות החמישים, שעון מלבני עם מחוגים בצבע כחול.

3.

‘קח את שקית הנייר ואת הבירות, נעשה פיקניק בשמש!’

אבא שלי טרק את דלת הטנדר שלו. שמתי לב שהוא נושא תחת זרועו את תיק העור המרופט שאמא שלי נתנה לו כשהייתי ילד, באחד מימי הנישואים שלהם. הנחתי את הצידנית על שולחן עץ ליד גריל הלבֵנים שהיה בנוי במרחק כעשרה מטרים מהכניסה לבית. ריהוט הגן ושני כיסאות העץ הרחבים שהתלוו אליו שרדו במשך שני עשורים את כל פגעי מזג האוויר, אלוהים יודע איך. השמש עמדה גבוה בשמיים, אבל האוויר היה צלול. רכסתי את הז’קט שלי והתחלתי לפרוק את כריכי הלובסטר. אבא שלי הוציא אולר שוויצרי מהכיס, פתח שני באדווייזר והתיישב על אחד מכיסאות העץ.

‘לחיים!’ אמר והושיט לי בקבוק.

לקחתי אותו והתיישבתי לידו. בעודי מתענג על לגימת הבירה הראשונה, ראיתי מבט מודאג מבזיק בעיניו. לאחר מכן השתררה דממה. הוא נגס כמה נגיסות בכריך שלו ומיהר להדליק עוד סיגריה. שרר מתח ניכר, והבנתי שהוא לא הביא אותי לכאן כדי לבלות אחר צהריים שקט של אב ובנו, ושלא יהיו שום ניסיונות דיג או טפיחות על השכם או דג צלוי בנייר כסף בנוסח איטלקי.

‘יש לי משהו חשוב לספר לך,’ אמר ופתח את התיק. הוא שלף כמה מסמכים בתיקיות קרטון. בכל אחד מהם ראיתי את הלוגו של משרד עורכי הדין וקסלר ודֶלאמיקו, שטיפל בענייני המשפחה כבר עשרות שנים.

הוא שאף ארוכות מהסיגריה והמשיך. ‘החלטתי לעשות סדר בענייניי לפני שאלך.’

‘תלך לאן?’

חיוך קל עלה על שפתו התחתונה. התגריתי בו, ‘כלומר, לפני שתמות?’

‘בדיוק. אבל אל תמהר מדי לשמוח. זה לא יקרה מחר, גם אם המועד בהחלט מתקרב.’

הוא צימצם את עיניו וניסה ללכוד את מבטי לפני שהכריז בפניי בקול רם וצלול, ‘מצטער, ארתור, אבל לא תקבל אפילו דולר ממכירת העסק. גם לא דולר מפוליסות ביטוח החיים שלי או מכל הנדל’ן.’

בקושי הצלחתי להסתיר את תדהמתי, אבל בתוך פרץ הרגשות שהציף אותי, ההפתעה גברה על הכעס.

‘אם הבאת אותי לכאן כדי להגיד לי את זה, חבל על הטרחה. אתה אמור לדעת שהכסף שלך לא מעניין אותי…’

הוא הניד בראשו לעבר תיקיות הקרטון שעל השולחן, כאילו לא שמע מילה אחת מדבריי.

‘נקטתי בכל הצעדים המשפטיים שיאפשרו לירושה לעבור לאחיך ולאחותך.’

קפצתי אגרופים. מה משמעות המשחק המעוות שלו? נגיד שאבא שלי רוצה לנשל אותי מהירושה, למה לעשות מההכרזה כזאת הצגה גדולה?

הוא שאף שוב מהסיגריה.

‘הירושה היחידה שלך…’

הוא מעך את בדל הסיגריה והשהה זמן־מה את המשך המשפט כדי ליצור מתח שעיצבן אותי.

‘הירושה היחידה שלך תהיה מגדלור עשרים וארבע הרוחות,’ אמר והצביע על המבנה. ‘הקרקע, המבנה, המגדלור.’

הרוח גברה והעלתה ענן אבק. הייתי בהלם מוחלט, ונדרשו לי כמה שניות כדי להגיב.

‘מה אתה רוצה שאעשה עם החורבה הזאת?’

כשפתח את פיו למסור לי פרטים, הוא התחיל להשתעל בצורה מדאיגה. צפיתי בו מתנשף והתחרטתי על כך שבאתי איתו לכאן.

‘קח את זה או לך, ארתור,’ הוא הזהיר אותי והסדיר את הנשימה. ‘ואם אתה מקבל את הירושה, תצטרך לעמוד בשני תנאים. שני תנאים שלא עומדים למשא ומתן.’

העמדתי פנים שאני קם ללכת בעודו ממשיך. ‘קודם כול אתה מתחייב לעולם לא למכור את הנכס. אתה שומע אותי? לעולם לא. המגדלור מוכרח להישאר במשפחה. לנצח.’

זה עיצבן אותי. ‘ומה התנאי השני?’

הוא שיפשף ממושכות את עיניו ונאנח אנחה ארוכה. ‘בוא איתי,’ הכריז והתרומם מכיסאו.

הלכתי אחריו באי־חשק. הוא גרר אותי לביתו לשעבר של שומר המגדלור. בקתת עץ קטנה וישנה, אפופה ריח מעופש וטחוב. הקירות מעוטרים ברשתות דיג, חכת עץ מבריקה וכמה ציורים של אמנים מקומיים שהציגו את נופי האזור. על תנור האח היו מנורת שמן וסירת מפרש מיניאטורית כלואה בתוך בקבוק.

אבא פתח את דלת המסדרון — מסדרון מרוצף שאורכו עשרה מטרים, שחיבר בין הבקתה למגדלור — אבל במקום לעלות במדרגות אל ראש המגדל, הוא הרים דלת סתרים ברצפה שאיפשרה גישה אל המרתף.

‘בוא!’ הוא פקד עליי והוציא פנס מתיק המסמכים.

התכופפתי וירדתי בעקבותיו בגרם מדרגות חורקות עד לחדר התת־קרקעי.

כשהדליק את מתג האור, גיליתי חדר מלבני עם תקרה נמוכה ולבנֵי קיר אדמדמות. המקום היה מכוסה בקורי עכביש. חביות וארגזי עץ ניצבו בערימה בפינה, מאובנים בתוך אבק עתיק יומין. רשת של צינורות רעועים נפרשה בעיגול על התקרה. למרות שאסרו עלינו לבקר כאן, זכרתי היטב שבילדותנו באתי לפה עם אחי. אבא העניש אותנו אז בצורה כזאת, שמעולם לא רצינו לחזור.

‘מה הקטע שלך, אבא?’

במקום תשובה הוא הוציא גיר לבן מכיס החולצה וצייר צלב גדול על הקיר. הוא הצביע עליו.

‘במָקום הזה, מאחורי הלבֵנים, יש דלת מתכת.’

‘דלת?’

‘זה מַעבר שחסמתי את הגישה אליו לפני יותר משלושים שנה.’

קימטתי את מצחי. ‘מעבר לאן?’

אבי התחמק מהשאלה ופצח בעוד התקף שיעול.

‘זה התנאי השני, ארתור,’ אמר והסדיר שוב את נשימתו. ‘אסור לך לפתוח את הדלת הזאת לעולם.’

לרגע באמת חשבתי שהוא נהיה סנילי. היו לי עוד שאלות לשאול אותו, אבל הוא מיהר לכבות את החשמל ולצאת מהמרתף.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.