"חשבתי על ההצעה שלך", הוא אומר באיטיות, "יש משהו שאני רוצה שתעשי בתמורה לבקשה שלך למחוק את החוב". על הצלחת […]
פרק 1
“אריאה, תתעוררי!”
כרית ורודה בצורת לב נזרקת במהירות שיא על ראשה, עוד לפני שהיא מספיקה להבין במה מדובר. היא הולמת בה שוב ושוב ללא הפסקה.
“יונתן, עוף מפה!” צועקת אריאה חסרת סבלנות. הוא בהחלט הצליח להרוס לה את הבוקר.
“קומי או שתאחרי לריאיון העבודה שלך, שדרך אגב יתחיל בעוד רבע שעה”. יונתן מתיישב על הכיסא בחדר ומחייך.
“רבע שעה?” היא פוקחת עיניה בבהלה ומביטה בשעון, קמה במהירות מהמיטה ומתחילה להתארגן בחיפזון.
“שיט, אין לי זמן, למה לא אמרת כלום?” היא צועקת, בזמן שהוא קורן מאושר למראה הבהלה שלה.
“אני אמרתי לך, את פשוט לא מקשיבה”.
אריאה דוחפת אותו מהדלת כדי שתוכל להמשיך ולהתארגן, מקווה שהפעם לא תגיע באיחור כמו בפעמים האחרות.
“בהצלחה בריאיון, יפה שלי, אני בטוחה שתשיגי את העבודה הזאת”, אומרת אימה לפני שאריאה יוצאת מהבית, מאמינה בה בכל ליבה.
“היא שוב תאחר, היא אף פעם לא תקבל את העבודה הזאת”. יונתן מעמיס פנקייקים על הצלחת הריקה שלו ומזלזל באריאה כהרגלו.
“אתה לא צריך להיות כבר בבית הספר?” אביו שואל בעוקצנות, לא נותן לו את האפשרות לזלזל באחותו כאילו הוא מצטיין בלימודיו. יונתן מגלגל את עיניו בתגובה שקטה, חוטף פנקייק נוסף ויוצא החוצה.
***
הבוקר של אריאה רק הולך ומסתבך, והיא נקלעת לפקקים ארוכים שמעכבים אותה כבר עתה בחצי שעה. רגע לפני שהיא מגיעה אל בנייני המשרדים בהמשך הרחוב, הרכב שלה מקרטע עד שהוא נעצר לגמרי. ענן שחור סבוך מתחיל לצבוע את השמים שלה, והיא מביטה בו מיואשת.
“אוי, לא באמת, לא עכשיו!” היא יוצאת מהרכב מצוברחת, מנפנפת בידיה כדי להרחיק את העשן האופף אותה ומנסה להבין איפה הבעיה.
“לא, אני לא מאמינה!” ממלמלות שפתיה כשהיא פותחת את מכסה המנוע. היא מתקשרת אל יסמין חברתה הטובה שמבינה בצרות האלה יותר ממנה.
“למה את ערה מוקדם כל כך?” יסמין נשמעת מופתעת שהיא עונה לשיחה הזאת.
“אני צריכה את העזרה שלך, ג’ס. האוטו הפסיק לעבוד באמצע הכביש ואני ממש־ממש מאחרת לריאיון עבודה שלי הבוקר, ו–”
“אני בדרך אלייך, שלחי לי מיקום”, היא קוטעת אותה כשהיא ממשיכה לדבר בפאניקה, ומתארגנת ליציאה עם הכלים הדרושים לה.
אחרי שיסמין גוררת את הרכב אל המוסך הקטן שלה, אריאה יוצאת החוצה בעוד חברתה מרימה את מכסה המנוע ומנסה לאתר את הבעיה.
“אוקיי, יש לי בשורות טובות ובשורות רעות. הבשורות הרעות הן שאת לא תספיקי להגיע לריאיון העבודה בזמן”. בחיוכה המאולץ היא מנסה לגרום לאריאה להישאר חיובית אחרי הכול, אך אריאה חורקת את שיניה באנחה.
“בסדר, לא הייתי מצליחה להגיע לשם בכל מקרה”, היא ממלמלת.
“הבשורות הטובות הן שתוכלי לקחת מפה את הרכב כבר בסוף היום. אל תתבאסי, ארי, תבקשי מהם לדחות לך את הריאיון למחר, ובינתיים נצא לשתות משהו רק שתינו״, מציעה יסמין, אך חברתה מבטלת את ההצעה הזו בהנפת יד מיואשת.
“זאת הפעם השנייה שהם דוחים לי את הריאיון. אם אבקש שוב, אני בספק אם בכלל יישאר לי ריאיון להגיע אליו”, היא נאנחת. “אני פשוט צריכה לעבוד כבר. אני רוצה להתחיל לחסוך ולגור בבית משלי”. אריאה נשמעת ממוקדת במטרה שלה, אך למרות זאת, בתקופה האחרונה היא לא מצליחה להחזיק מעמד בכל עבודה חדשה יותר מיומיים שלמים.
“את יכולה לעבור לגור איתי”, יסמין מציעה בחיוך מסנוור. היא באמת מאמינה שזה יהיה פתרון זמני מצוין עבור חברתה, בעוד היא תשמח להעביר במחיצתה את זמנה הפנוי.
“תודה”, מגחכת אריאה, “אבל אני לא בדיוק בקטע של לחלוק מיטה אחת ביחידת דיור קטנה עם שני חתולים”.
“יש לך מזל שאנה ואלזה לא כאן כדי לשמוע אותך אומרת את זה”. יסמין מזעיפה פנים ואריאה צוחקת. יסמין מתיישבת לידה, דוחקת בה את מרפקה כדי שתחייך. אריאה לא נעתרת בקלות, אבל לאט־לאט היא נרגעת.
“אז… מה את מתכוונת לעשות?” שואלת יסמין.
“ההצעה לשתות משהו ביחד עדיין בתוקף?”
יסמין מחייכת. “בהחלט, תני לי כמה דקות כדי להחליף בגדים”.
היא פונה אל ביתה הסמוך, בעוד אריאה נשארת יושבת על שפת המדרכה, מצמידה את רגליה אל החזה שלה ותוהה איך תצליח למצוא עבודה מתאימה ולעבור לדירה משלה.
במסעדה בשרית בפינת הרחוב הן מחליטות לאכול המבורגר לארוחת צהריים מוקדמת.
“אני אוהבת את המסעדה הזו”. יסמין נוגסת בהמבורגר שלה שוב.
“הכי טובה בעיר!” אריאה ממשיכה אותה.
“עם השירות הכי טוב בעיר, את מתכוונת”. יסמין בועטת ברגלה של אריאה מתחת לשולחן, כשתום האחראי מתקרב לעברן עם המשקאות שלהן.
“בבקשה, בנות, השתייה שלכן”, הוא מחייך ופותח עבורן את בקבוקי הזכוכית בקלות רבה. פעולת ידיו המהירה מושכת את תשומת הלב של שתיהן.
“תודה, תום”, אריאה אומרת בחיוך.
“אם אתן צריכות משהו נוסף, אני בדלפק”. עיניו הכחולות מוסטות לזוג לקוחות שנכנס עתה, והוא נעלם חזרה למקומו.
“תאמיני לי, לפעמים אני לא מבינה איך את מסרבת לבחור הזה”. עיניה של יסמין מלוות את דמותו של תום, שהולך ומתרחק מהן.
“שתקי כבר!” אריאה מגלגלת את עיניה וממשיכה לאכול, לא רוצה שחברתה תמשיך להטריד אותה בנושא הזה.
“לא, ברצינות, תסתכלי עליו. הוא חתיך, יש לו מסעדה משלו ועוד הכי טובה בעיר. זה אומר שתוכלי לאכול פה כמה שרק תרצי מבלי לשלם, וגם אני כמובן, כי אני חברה שלך”. היא מצחקקת, רואה את ההתלהבות בעיני חברתה כשהיא מזכירה המבורגרים בחינם.
“והוא אוהב אותך. נכון שהשיער הארוך הזה נוראי, אבל אפשר לטפל בזה. הוא בערך חלומה של כל בחורה”, ממשיכה יסמין.
אריאה נאנחת במהרה. “אני ותום חברים טובים, אבל אם את כל כך רוצה להיות בת הזוג שלו – תפני אליו. אני בטוחה שהוא יהיה בעניין”. היא מחייכת חיוך מקניט.
“אם תמשיכי לא לקחת אותו ברצינות, אולי באמת אקח את ההצעה הזו לידיים”. יסמין מנסה לעצבן אותה אך לא מצליחה בכך. אריאה נוגסת שוב בהמבורגר שלה מבלי להניד עפעף.
“לכי על זה”. אריאה רגועה מתמיד, היא מוותרת על המלחמה הזו ושותה מהקולה זירו שלה.
לפתע הן שומעות זעקות תחנונים מבחוץ, ועיניה של יסמין מייד מחפשות מהיכן הם מגיעות. אין זו הפעם הראשונה שפורצות מריבות בשכונה שכזאת, כך שהסביבה כאן מורגלת לקולות האלה. היא מבחינה בנער צעיר שהותקף במרחק־מה מהן, ומשהו בו מצליח לתפוס את תשומת ליבה.
“היי, מה קורה שם לדעתך?” היא מביטה מאחורי אריאה, כמעט בטוחה שהיא רואה את יונתן מוחזק בידי גבר בלבוש כהה.
“בטח שום דבר… ילדיו של בעל החנות ממול שוב גנבו משהו מתחנת הדלק ההיא”. אריאה לוקחת את בקבוק השתייה שלה ומקרבת אותו אל פיה, לא נותנת לאירוע הזה להפריע לארוחת הצהריים שלה.
“לא, ארי, תראי, אני חושבת שזה יונתן שם!”
אריאה ממהרת להסתובב, מצליחה לזהות את דמותו של אחיה הנמצא בסכנה. תחילה הן מביטות זו בזו בבהלה, אך מייד הן יוצאות אחת אחרי השנייה בריצה לכיוון יונתן והאיש המחזיק בו, משאירות את שאר האנשים במסעדה מבולבלים ומפוחדים, כשתום מנסה להרגיע את כולם.
“יונתן!” אריאה צועקת, ומצליחה לשים את ידיה על גופו של הבחור המגודל הרוכן מעליו. יסמין מגיעה מייד אחריה חסרת נשימה, אך עוזרת לה בכל כוחה להדוף את הבחור לאחור.
יונתן מוגן עתה מאחורי גבן של הבנות, אך עדיין חושש לחייו ובמיוחד לחיי אחותו וחברתה שהעזו להתערב באירוע.
“מי אתה? מה אתה רוצה ממנו?” שואלת אריאה, בעוד הבחור נעמד על רגליו ומנקה את האבק מעל בגדיו.
“אל תפריעו לי לעשות את העבודה שלי, אחרת גם אתן תהיו בצרות”, הוא אומר בקול חד וקריר.
“אני מבינה שאין לך מושג עם מי אתה מדבר״. יסמין מנסה להישמע מפחידה, אך היא רק נשמעת מגוחכת וגורמת לו לצחוק מדבריה בזלזול.
“אריאה, פשוט תלכו מפה, אני אהיה בסדר”, יונתן מנסה להרגיע אותה אך לשווא. ברור לה שהיא לא תשאיר את אחיה להתעמת לבדו עם הבחור הזה, כי אם רק יוכל – לא ישאיר אותו בחיים.
“תגיד לי כבר מה אתה רוצה ממנו?” היא מתעלמת מדבריו של אחיה, ופונה שוב אל הבחור המגודל.
“אחיך הקטן חייב לבוס שלי כסף, ולמרות שהוא היה סלחן איתו עד עכשיו – הוא כבר לא יכול להתעלם מזה”. כך הוא אומר ומשאיר אותן מבולבלות.
“מה?” אריאה מביטה לרגע בעיניו הכבויות של יונתן, אך הוא מסיט אותן ממנה במהירות.
“מיליון ומאתיים אלף דולר, ליתר דיוק, ואם הוא לא יחזיר את החוב בימים הקרובים – הבוס שלי לא יהיה מרוצה. ולא כדאי שאתחיל להסביר לכן מה קורה כשהוא לא מרוצה”.
עיניה של אריאה נפערות כגודל סכום החוב, אבל לא רק בגלל גובה הסכום אלא בעיקר מכיוון שיונתן לא סיפר דבר – לא לה ולא להוריהם.
“חכה שנייה”, היא עוצרת את הבחור בנחישות, “אני רוצה לדבר עם הבוס שלך”. היא עצמה מופתעת מבקשתה, אך הוא שוב מגחך בזלזול עוקצני.
“אי אפשר, זה לא עובד ככה”, הוא משלב את ידיו על חזהו בזחיחות.
“אז תגרום לזה לעבוד ככה. אם אתה והבוס שלך רוצים את הכסף שלו בחזרה, תגיד לו שאני רוצה להיפגש איתו. אחרת שום חוב לא ישולם”. אריאה מביטה ישירות לתוך עיניו ללא כל פחד, ומושכת את יונתן ויסמין אחריה חזרה אל המסעדה.
עמוק בתוכה היא מבולבלת ונסערת מאוד. הרגליים שלה עדיין רועדות, כי היא חששה מאוד שהתגובה החצופה שלה תכעיס אותו ותגרום לו לפגוע בהם. אך לא הייתה לה ברירה. היה עליה להוכיח שהיא חזקה, כי אחרת הם לא היו יוצאים משם בשלום.
***
למזלה של אריאה, הרכב שלה תוקן מוקדם מהמתוכנן. היא אילצה את יונתן להצטרף אליה כדי לאסוף את הרכב מהמוסך של יסמין, ויסמין אפשרה להם לדבר לבדם.
הנסיעה חזרה הביתה הייתה שקטה ומתוחה מאוד. לאריאה היו המון שאלות אך היא שתקה, רוצה לתת לו את ההזדמנות להסביר את האירוע עד לפני שהיא התערבה בו.
יונתן היה חסר סבלנות ועקב אחר תנועותיה. האופן שבו החזיקה בחוזקה את ידיה על ההגה, גרם לו להבין שהיא עלולה להתפוצץ עליו בכל רגע. הוא ידע שהיה לא בסדר, ששום דבר מזה לא היה קורה אם רק היה מדבר איתה על הכול עוד קודם… אבל מה הטעם לדבר עכשיו על כל מה שקרה?
“את מתכוונת לספר להורים?” הוא מחליט לשאול פתאום, רוצה להוריד את האבן הזו מליבו.
“זה מה שמעניין אותך כרגע? כן, אני מתכוונת לספר להורים, יונתן. למה שתעשה דבר כזה? אתה יודע כמה האנשים האלה מסוכנים, למה אתה מסתבך איתם?”
שתיקתו נמשכת והלהט בתוכה רק מתגבר. אריאה לוקחת נשימה נוספת, עוצרת בעצמה מלהגיב בדחף לא רצוני.
“אם היית צריך כסף, למה לא באת לבקש אותו ממני?”
היא מאוכזבת. עד היום חשבה שהיא מכירה אותו הכי טוב בעולם, חשבה שיש לו כל מה שצריך כדי להיות מאושר. מעולם לא חשבה שעובר עליו משהו חמור כל כך, עד שהוא מעדיף לבקש את עזרתם של אנשים אחרים, ולא מהסוג הטוב.
“במה את כבר יכולה לעזור לי, אריאה? אני מזכיר לך שאת בת עשרים וארבע, לא סיימת בית ספר ואת לא מצליחה להחזיק יום אחד בעבודה מבלי שיפטרו אותך או שתתפטרי בעצמך”. הוא יורה עליה את תסכולו, מרגיש שהיא לא נמצאת במָקום שמאפשר לה לשפוט אותו. בתוכו מתחוללת סערה, אבל במקום להושיט לה את היד כדי שתעזור לו למצוא מקום בטוח – הוא מתעמת איתה עד שהוא הולך לאיבוד לגמרי.
“אני לפחות לא לקחתי כסף מאנשים כאלה. אם חשבת שאני לא אוכל לעזור לך, היית צריך לבקש כסף מההורים עד שתסתדר –”
“ביקשתי, אבל לא יכולתי להמשיך ולשקר להם כל הזמן. שנאתי את זה, אבל זה היה הרבה יותר קל מאשר לספר להם שאני…” הוא קוטע אותה, לא מצליח לסיים את דבריו.
הדברים שאמר גורמים לה להבין עד כמה הייתה רחוקה ממנו בתקופה האחרונה, כך שלא הבחינה כלל במה שעובר עליו.
“חשבתי שאנחנו מספרים הכול אחד לשני”, היא אומרת מופתעת, ועוצרת את הרכב בפתח הבית. היא מנסה לסרוק מעט מהבעת פניו, את מה שהוא מותיר לה לראות, אבל בהזדמנות הראשונה הוא פותח את הדלת ונכנס הביתה במהירות, אינו מרגיש בנוח להמשיך את השיחה הזאת.
אריאה נכנסת אחריו ועוצרת בסלון שבו יושבים ההורים. היא מרגישה שמחובתה – כאחות גדולה – לספר להם על כל מה שקרה היום, על המצב שיונתן נמצא בו. ההורים כבר מודאגים לנוכח כניסתו המפתיעה של בנם, ומחפשים תשובות בעיניה העצובות. היא יושבת לצידם ומתחילה לדבר.
למשמע הדברים, הדמעות של אימה זולגות על פניה ללא הפסקה ואביה מטיח את אגרופו על הקיר בכעס. יונתן יוצא מהחדר בשנייה שהוא שומע את תגובתם. אימו פורסת את ידיה כדי להעניק לו חיבוק חזק, אך באותן ידיים גם סוטרת לו. מהר מאוד מתחיל להיווצר בבית כּאוֹס גדול. אביהם מחליט לשנות ממנהגו ולהקשיח את עמדתו כלפי בנו בעקבות האירועים האחרונים. מעתה יונתן לא ייצא מהבית חוץ מאשר ללימודים, ובכוונתו לעקוב אחריו במשך עשרים וארבע שעות כדי להבטיח שהוא לא מסתבך שוב. במקביל בודקת אימם את כספי החיסכון שבידיהם עבור הילדים, כדי לדעת אם יספיקו לתשלום החוב של יונתן. אך פנייה לא מבשרות טובות.
אריאה מרגישה חנוקה בתוך הבית, במיוחד אל מול עיניו של יונתן שמשדרות אליה אשמה ושנאה, והיא פותחת את דלת הבית ובורחת החוצה. ברחוב, בחוץ, היא לוקחת פסק זמן מכל מה שקורה בפנים, נושמת אוויר צח לריאותיה. היא לא שוכחת את העיניים המאשימות של יונתן שהביטו בה, לא חוסכות ממנה שום טיפה של כעס ושל כאב. בשקט היא נאלצת להזכיר לעצמה, שוב ושוב, שלא משנה כמה זה יכאב עכשיו – זה הדבר הנכון שיש לעשות כרגע.
במהירות מפתיעה מגיחה “ריינג’ רובר” שחורה ועוצרת סמוך אליה. גופה נדרך לאחור למחשבה שנהג שתוי כמעט מתנגש בה למוות, אך כשהיא רואה שני בחורים בלבוש שחור יורדים מהרכב והולכים לכיוונה – היא מבינה שלא מדובר בטעות.
“מה אתם עושים? תעזבו אותי!” היא מתחילה לצרוח כשידיהם המחוספסות אוחזות בה בחוזקה, גוררות אותה פנימה לתוך הרכב.
אחד הבחורים אוזק את ידיה וחוסם את פיה, כדי שצעקותיה לא ימשכו את תשומת ליבם של העוברים ברחוב, והם מסתלקים משם במהירות. הנסיעה אינה ארוכה, אך בכל הזמן הזה היא לא מפסיקה לצעוק ולדרוש מהם לשחרר אותה. כשדלת הרכב נפתחת שוב, ליבה מחסיר פעימה והיא כבר מדמיינת בראשה את כל התסריטים הגרועים ביותר על בחורה חטופה.
הם מובילים אותה אל מקום המפגש, שם הוא מחכה לה. עיניה מכוסות בבד לבן שמקשה עליה לראות, אך ריח הטחב שעולה באפה מוכר לה. היא מנסה לזהות את המקום שאליו הובאה בעזרת מעט הפרטים שהיא מצליחה לאתר.
“תוריד כבר את הידיים שלך ממני!” אריאה נאבקת בהם בכל כוחה, מתישה אותם. “נראה אם תוכל להתמודד איתי בלי שתפתיע אותי מאחורי הגב”. היא לא מפסיקה לצעוק, יודעת שעליה לפחד כשמדובר בחטיפה שכזו. אך היא מבינה שאם תשב בשקט, מבלי לנסות לצאת מכאן, היא לעולם לא תסלח לעצמה.
הבחורים מושיבים אותה על ספסל חום רעוע שעליו חריטות משונות, ומורידים את החבלים ההדוקים מידיה.
“עכשיו נראה אותך…” היא ממהרת להוריד את המטפחת הלבנה שכיסתה את עיניה, מופתעת לגלות בחור מגודל ומטופח למראה יושב על ידה בנחת.
“שלום, אריאה”. קולו נעשה מחוספס כשהוא מזכיר את שמה, מפתיע אותה בבקיאותו.
אין עדיין תגובות