החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נרקיס 232

מאת:
הוצאה: | 2021 | 203 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

אני מתקרב לסיום שנתי השלישית בכלא, כמעט חצי מהתקופה שאני אמור לרצות במקום הזה, שהגעתי אליו ספק בשל טעות ספק בשל גורל. אני מוקף בחברים טובים, שלא בטוח שהייתי פוגש בחוץ, בחיים האמיתיים.

אנחנו מנהלים ב”נרקיס” עסק שמתנהל לא רע, ומעניק לנו קצת יותר חופש מהרגיל וגם מעסיק אותנו ומעביר לנו את הזמן. למדתי על בשרי שאתה יכול לתכנן מה שאתה רוצה, וברגע אחד הקלפים נטרפים לך מול העיניים, כללי המשחק משתנים, ואין לך שום שליטה בזה. אבל הכי חשוב זה לעצור, לקום על הרגליים, להסתכל על הדברים מלמעלה, ללמוד את הכללים החדשים, וכמובן לגייס כוחות ולשמור על שפיות.

לפעמים צריך לדעת לוותר ולבלוע את הגאווה שלך. פוליטיקה, תחכום וסבלנות חייבים להיות בארגז הכלים שלך, וכמובן תמיד תסתכל שני צעדים קדימה. אם יש לך את כל אלה, הניצחון שלך מובטח, ובסופו של יום תוכתר כמנצח.

 

ג’וני (ראובן בכר) הוא ילד טוב בסך הכול שגדל במקום הלא מתאים, ומשתדל להתרחק מהרע שדבק בחבריו. למשך זמן-מה נראה כי הוא מצליח בכך בזכות כישרון הציור יוצא הדופן שלו.

מקרה טרגי ומצער, שג’וני הפעיל בו שיקול דעת מוטעה, מביא אותו לכלא. ג’וני אומנם אינו בעל השכלה גבוהה, אך בעזרת חוכמת הרחוב שלו, מוחו החריף וסביבת החיים שבה גדל, הוא מצליח לבסס את מעמדו בין כותלי הכלא ולשרוד את ההתנהלות שם.

 

הסופר חן הלר אומנם אינו ג’וני אך כמו חייו של ג’וני גם חייו של חן הם תמונות פאזל בעל חלקים רבים של תקופות. לעיתים נדמה כי הקצב המהיר מאוד ומספר החלקים העצום של הפאזל יכולים להרכיב חיים של יותר מאדם אחד. האירועים שחן חווה, המקומות שבהם חי והתקופות השונות שחווה במהלך חייו הם שעיצבו את דמותו והעניקו לו את הניסיון וחוכמת החיים שלו.

מקט: 4-1272-1371
אני מתקרב לסיום שנתי השלישית בכלא, כמעט חצי מהתקופה שאני אמור לרצות במקום הזה, שהגעתי אליו ספק בשל טעות ספק […]

פעמון הדלת בשילוב דפיקות חזקות והמילים כמו בסרטים: משטרה! לפתוח!!! קפצתי מהמיטה ורצתי לכיוון הדלת. לילך יצאה מהמטבח. כנראה הייתה עסוקה בבישולים. הסתכלתי עליה והיא עליי. עשר שניות שנראו כמו נצח. זהו, אכלתי אותה. נתפסתי. בלי לחשוב יותר מדי לילך תפסה לי את היד ורצה איתי לכיוון המרפסת, פתחה את התריס ואמרה לי: תסתתר מאחורי התריס. הדפיקות התחזקו, והקול נעשה תקיף יותר: לפתוח! משטרה! לפתוח!!! עמדתי בין התריס למעקה הבניין, כולי משקשק מִפַּחַד ולא מפני נפילה למטה. לילך פתחה את הדלת. לא ראיתי כלום, אבל שמעתי הכול. ראובן בכר, אנחנו מחפשים את ראובן בכר. איפה הוא? שאל אחד השוטרים בקול רם. אין לי מושג, ענתה לילך. הוא בטח בעבודה בסטודיו. הוא לא שם, גברת. כבר היינו שם והסטודיו סגור. האוטו שלו כאן. איפה הוא היה אתמול בלילה בין שלוש לארבע לפנות בוקר? השוטר שאל את לילך. בלי לחשוב פעמיים היא ענתה: כאן, איתי. כל הערב. אכלנו יחד ארוחת ערב וראינו סרט. שמעתי את השוטרים מסתובבים בבית ועורכים חיפוש. דלתות נפתחו ונטרקו. מה אתה עושה שם בחלון??? הינה הוא! מסתתר בחלון!!! נשמעו צעקות מעברו השני של הבניין. סובבתי את הראש לחפש את הבן זונה שהלשין עליי, ולא הצלחתי לזהות מאיפה הקריאה הגיעה. הינה, הוא מסתתר בחלון, המשיך הקול לצעוק. אחד השוטרים רץ לכיוון החלון, תפס את המעקה, הסתכל ימינה ושמאלה, ואני תקוע שם. אין לי לאן לברוח. זהו. אכלתי אותה, נתפסתי. ברקע שמעתי את לילך צועקת על סף בכי: מה הוא עשה? תגידו לי, מה הוא עשה? השוטר הושיט לי יד, ואני לא הייתה לי ברירה אלא לצאת אליו. השוטר אזק את ידיי מאחורי הגב תוך כדי דקלום המשפטים האלה כמו בסרטים: ראובן בכר, אני עוצר אותך באשמת פגע וברח. והוא המשיך והוסיף עוד כל מיני האשמות. בשלב הזה כבר נעלמתי לתוך עצמי, הסתכלתי על לילך בעיניים דומעות. לילך ניסתה לעודד אותי: ג’ונג’ון, ג’ונג’ון, היא קראה לי. אל תדאג, אני אשחרר אותך, ניסתה לעודד אותי. עוד הלילה תישן בבית, היא צעקה אליי, בוכה. סרט של כל החיים שלי עבר בראשי בעשרים שניות: אבא, אימא, סיוון, שון. כולם התערבבו לי עם התמונות של הבחור ששוכב על השול. מה עשיתי? מה עשיתי?

אני נמצא בתא מעצר עם עוד שני עצורים. אחד מהם נראה נרקומן גמור, מתנדנד וכמעט נופל. השני יושב על הספסל, בוהה בדלת ולא אומר מילה. יש לך סיגריה? שואל אותי הנרקומן. לא, אני לא מעשן, אני עונה לו. אתה לא מעשן ולא שותה ולא משחק סנוקר, נכון? הוא ממשיך כולו מתנדנד, מסטול. סתום ת’פה שלך, יא זין, צועק לעברו הבחור שבוהה בדלת. כבר אמרתי לך קודם. תפסיק לזיין ת’שכל. אני רוצה שקט כוס אמכּ ערס. אני שותק. מוריד את הראש. איך הגעתי לכאן? אני חושב לעצמי. אחרי עשר דקות נפתח הצוהר בדלת: בכר! נשמע קול, וזוג עיניים מסתכלות עליי, בכר, קום! בוא לפה! הדלת נפתחת בחריקת צירים. תושיט ידיים קדימה, אומר לי השוטר ואוזק אותי. בוא, הולכים אל החוקר התורן, הוא אומר לי בנימה מזלזלת. אנחנו הולכים יחד עד שנעצרים על יד חדר 28, חדר חקירה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.