פרק 1

קנט, אוגוסט 1879

״בשום פנים ואופן לא. איזה רעיון אווילי, אנאבל.״

בעיניו של גילברט הייתה ההבעה הזאת של ארנב שיודע שכלבי הציד עלו עליו.

אנאבל השפילה את ריסיה. היא ידעה שכך היא תיראה חסודה, והבעה זו בדרך כלל הרגיעה את בן דודה כשהיה נסער כל כך. מבין כל הטיפוסים שלמדה להסתדר איתם, הטיפוס ״הנבער אך המלא בעצמו״ לא היה בדיוק המאתגר ביותר. עם זאת, דווקא כאשר גורלה שלה היה בידיו של גבר מעין זה, הדבר הוסיף חטא על פשע. גילברט ייקח את ההזדמנות החד־פעמית הזו ממנה כאן, בחדר העבודה הצפוף והקטן שלו, ויחזור ישר להתפעל מהפרפרים שזה עתה נעץ בתוך תיבת התצוגה העומדת על המִכתבה שהפרידה ביניהם.

״ומה הרעיון הבא שלך,״ הוא אמר, ״להצטרף לקרקס? לנסות להיבחר לפרלמנט?״

״אני מבינה שזה קצת יוצא דופן,״ היא אמרה, ״אבל —״

״את לא תלמדי באוקספורד,״ הוא נהם וחבט בידו במִכתבה.

מִכתבתו העתיקה של אביה. אביה הורישּה לגילברט, לא לה. הרהיט הנאה לא הועיל לבן דודה: פריט מיושן בעל ארבע רגלי אריה מגולפות. הוא היה מאדיר את סמכותו של כל גבר היושב על כיסאו מאחוריו, אבל גילברט נותר מנופח כתרנגולת מבוהלת. טוב. אפשר להבין שהוא הרגיש לכוד. היא הפתיעה אותו. אחרי חמש שנים ארוכות כמשרתת של גילברט לכל עניין ודבר, היא לא ציפתה שתרגיש השתוקקות עזה אי־פעם בחייה. היא הרכינה את ראשה, נעצה את רגליה בקרקע והשלימה עם העובדה שגבולות העיירה צ׳ורליווד יהיו הגבולות של חלומותיה. ואז הלמה בחזהּ הידיעה, שאוניברסיטת אוקספורד פתחה קולג׳ לנשים, בעוצמה של חץ הנורה מקשת.

היא רצתה להתעלם מכך, אולם אחרי פחות משבוע השליטה העצמית שלה, שעמלה עליה בכל כוחה, קרסה.

אבל הרי לא ייתכן שמדובר כאן רק בכך שהיא רוצה יותר מדי. מי יודע עוד כמה זמן יעמוד משק הבית הרעוע של גילברט בינה לבין דלות מוחלטת? בינה לבין מצב שבו היא תהיה טרף קל לבעל בית שטוף זימה? במהלך היום היא עשתה את עבודות הבית השגורות בצורה מכאנית. בלילות, חלחלה לתוכה המודעוּת שהיא ניצבת כל הזמן על סף תהום, ושם עמוק בתחתית, מחכה לה הזִקנה בבית המחסה. בסיוטיה, היא ראתה את עצמה נופלת ואין מה שיעצור את נפילתה.

אצבעותיה גיששו אחר המעטפה הדקיקה שבכיס סינרה. מכתב הקבלה לאוקספורד. השכלה ראויה עשויה לקטוע את נפילתה.

״השיחה הזו הסתיימה,״ אמר גילברט.

ידיה נקפצו לאגרופים. רגועה. הישארי רגועה. ״לא התכוונתי לריב איתך,״ היא אמרה בשקט. ״חשבתי שתשמח.״ זה היה שקר בוטה.

מצחו של גילברט נחרש קמטים. ״אשמח, אני?״ משהו דמוי דאגה הופיע בארשת פניו. ״את מרגישה טוב?״

״בהתחשב ביתרונות שיוכלו להיות לכך למשפחה שלך, חשבתי שתקדם בברכה את ההזדמנות.״

״יתרונות —״

״אני מבקשת את סליחתך, בן דוד. לא הייתי צריכה לבזבז את זמנך היקר.״

״רק רגע, אל תנהגי בפזיזות,״ אמר גילברט ונופף בידו. ״שבי, שבי.״

היא התבוננה בו במבט בהיר. ״אני יודעת שאתה מצפה לגדולות מהבנים,״ אמרה, ״ואומנת עם תעודות מאוקספורד עשויה לעזור בזה.״

״אומנם אני מצפה לגדולות מהבנים, לגדולות ונצורות,״ צקצק גילברט, ״אבל שליטתך ביוונית ולטינית כבר עולה על הנחוץ, ודאי יותר מן הראוי. וידוע לכולם שהשכלה רבה מדי משבשת את מוחה של אישה, ומה היתרון בזה לנו, אה?״

״אוכל להציג את מועמדותי למשרת אומנת או בת־לוויה באחוזה.״

זה היה הניסיון האחרון — אם אזכורו של הברון אשבי, אדון האחוזה שעמדה בראש הגבעה והבעלים של העיירה שלהם, לא יזיז את גילברט מעמדתו, שום דבר כבר לא יעשה זאת. גילברט סגד לקרקע שהאציל דרך עליה.

ואכן, הוא התאבן. היא כמעט הייתה יכולה לשמוע את גלגלי מוחו נעים, פועלים כמו אבן המשחזת הישנה ביותר במטבח, ישנה מפני שלגילברט מעולם לא היו מספיק מטבעות כדי לתחזק את הקוטג’. תוצאה הגיונית, מאחר שמשכורתו הדלה תמורת צלצול בפעמוני הכנסייה לא השתנתה, בזמן שמשפחתו צמחה בהתמדה.

״טוב,״ אמר גילברט, ״זה יוכל להעניק לנו הכנסה נאה. האדון משלם בעין יפה.״

״אכן. אבל אני מבינה. אפילו הון לא יצדיק התנהגות בלתי הולמת.״

״אמת, אמת, אבל זה לא יהיה לגמרי בלתי הולם, נכון, בהתחשב בכך שזה ישרת תכלית נעלה יותר.״

״אה,״ היא קראה, ״אני לא אוכל ללכת, מאחר שהצגת בפניי את כל מגרעותיה של התוכנית שלי — מה יקרה אם תשתבש עליי דעתי…״

״באמת, אל תגזימי,״ אמר גילברט. ״הראש שלך כבר רגיל לספרים. עם זאת, לא נוכל להסתדר בלי העזרה שלך למשך שבוע אפילו. אני אצטרך לשכור עובדת במקומך.״ הוא שלח לעברה מבט ערמומי באופן מדאיג. ״התקציב לא יאפשר לי דבר כזה, כפי שאת יודעת.״

כמה נורא שהוא גילה את נפלאות התכנון הפיננסי עכשיו. הוא ללא ספק רצה שהיא תפצה אותו על כל הוצאה שהעזיבה שלה תמיט עליו, מפני שהיא עלתה לו משהו כמו… כלום. לרוע המזל, המלגה הקטנה שקיבלה תספיק לה בדוחק רב למחיה ולביגוד.

היא רכנה לפנים בכיסאה. ״כמה תצטרך לשלם למשרתת, בן דוד?״

עיניו של גילברט התרחבו בהפתעה, אבל הוא התעשת במהירות רבה למדי.

הוא שילב את זרועותיו. ״שני פאונד.״

היא הרימה גבה. ״שני פאונד?״

ארשת עקשנית הופיעה בפניו. ״כן. בת׳ שוב, אה, מְצַפּה. אני אשכור עזרה נוספת.״

הוא לא, אבל היא הצליחה להוציא מקולה את הנימה הנשכנית. ״אז אני אשלח לך שני פאונד בכל חודש.״

גילברט הקדיר פנים. ״ברצינות, איך תעשי את זה?״

״בקלות רבה למדי.״ אין לי שמץ של מושג. ״יימצאו ודאי הרבה מאוד תלמידים שיזדקקו לשיעורים פרטיים.״

״אני מבין.״

הוא לא השתכנע, וגם היא לא, מפני שגם המשרתות באחוזה לא השתכרו שני פאונד בחודש, ואם היא תצליח לגרד שני שילינג זה יהיה בגדר נס.

היא קמה והושיטה את ידה מעבר לשולחן. ״אני מבטיחה לך.״

גילברט התבונן בידה כאילו הייתה יצור שלא מהעולם הזה. ״תגידי לי,״ אמר אז, ״איך אוכל להיות בטוח שהאווירה והחן של אוקספורד לא ישפיעו עלייך ושתחזרי הנה בסופו של דבר?״

מוחה התרוקן. מוזר. כל תכלית שידולו של גילברט, וקבלת הרשות ממנו נועדו לשמור על מקומה במשק ביתו — אישה זקוקה למקום, יהא המקום אשר יהא. אבל משהו נסער בתוכה למחשבה שעליה להבטיח שתחזור.

״לאן אלך אם לא לכאן?״ שאלה.

גילברט כיווץ את שפתיו. הוא טפח על כרסו בהיסח הדעת. הוא השתהה בטרם חזר לדבר. ״אם תפגרי בתשלומים,״ אמר לבסוף, ״איאלץ לדרוש ממך לחזור.״

מוחה הפך במילים באיטיות. דרישה לחזור פירושה שקודם יצטרך לשחררה. הוא משחרר אותה.

״מובן,״ הצליחה לומר.

לחיצת אצבעותיו הרכות הורגשה בדוחק כנגד כף ידה המיובלת. היא ייצבה את עצמה מול השולחן, הדבר היציב היחיד בחדר שהתערפל לפתע.

״תזדקקי למלווה, כמובן,״ שמעה אותו אומר.

היא לא הצליחה לכבוש קול צחוק, צליל גרוני שכמעט הבהיל אותה. ״אבל אני בת עשרים וחמש.״

״הממפ,״ אמר גילברט. ״אני מניח שעם כזו השכלה, את לא תהיי ראויה לנישואים בכל מקרה.״

״אז איזה מזל שאין לי שום רצון להינשא.״

״כן, כן,״ אמר גילברט. היא ידעה שהוא אינו רואה בעין יפה רווקות מרצון, שזה מנוגד לדרך הטבע. אבל כל דאגה שהביע בנוגע לתומתה נועדה לפרוטוקול בלבד, והוא ודאי חשד בכך. או כמו כל תושבי צ׳ורליווד, הוא ודאי חשד במשהו.

וכמו על פי אות מוסכם, הוא הזעיף פנים. ״יש עוד דבר אחד שאנחנו צריכים להבהיר, אנאבל, בהחלט להבהיר.״

המילים כבר ריחפו ביניהם, כמו עופות דורסים הנכונים לתקוף.

שינברו בתוכה; בשלב זה, רגשותיה היו קהים כמו היבלות שעל כפות ידיה.

״אוניברסיטת אוקספורד, כפי שאנחנו יודעים, היא מקום של התהוללות,״ פתח גילברט, ״קן צרעות, שקועה בשכרות ומעשי זימה. אם תתפתי למשהו שאינו הולם, אם יהיה צל של ספק אשר להתנהגות המוסרית שלך, את תאבדי את מקומך בבית הזה, עד כמה שהדבר יכאיב לי. גבר במעמדי, משרתה של הכנסייה האנגליקנית, חייב להתרחק מכל שערורייה.״

הוא התייחס, ללא צל של ספק, לשערוריות מהסוג שמעורבים בהן גברים. לא הייתה לו סיבה לחשוש בעניין זה. עם זאת, היה צריך להביא בחשבון את עניין המלגה שלה. נראה שגילברט הניח שהיא ניתנה לה על ידי האוניברסיטה, אבל לאמיתו של דבר, מי שעמדה מאחורי מעשה הנדיבות הייתה האגודה הלאומית לזכות הצבעה לנשים, הסופרג׳יסטיות, שבתמורה דרשה ממנה לתמוך במאבקן למען מתן זכות הצבעה לנשים. להגנתה, היא שמעה על האגודה דרך ליידי לוסי תדבורי והמוֹדעות שלה למלגות לנשים, לא מפני שגילתה עניין באקטיביזם הפוליטי שלה, אבל ניתן יהיה לומר בבטחה שבסולם דירוג המוסר של גילברט, זכות הצבעה לנשים נמצאת אי־שם בשפל המדרגה לא הרחק משערוריות של תשוקה.

״למרבה המזל, רווקה זקנה מהכפר תהיה מוגנת למדי משערורייה כלשהי,״ היא אמרה במאור פנים, ״אפילו באוקספורד.״

כיווץ העיניים של גילברט חזר והופיע. היא נדרכה כשהוא בחן אותה. האם הגזימה? אומנם סומק הנעורים נעלם מפניה, והעבודה בשדה בקטיף תפוחי אדמה ברוח, בשמש ובגשם כבר חרצה כמה קמטים כמעט בלתי נראים סביב עיניה. אבל המראה בבוקר עדיין הראתה לה פנים בראשית שנות העשרים, את אותן עצמות לחיים גבוהות, את האף המעודן, ובזכות מורשתה הצרפתית, את השפתיים שתמיד נדמו שהן על סף שרבוב מפונק. שפתיים שגרמו לגברים להשתגע אחריה, או כך נאמר לה.

היא עיקלה את שפתיה בציניות. כל אימת שפגשה את בבואתה במראה, היא ראתה את עיניה. הניצוץ הירוק שבהן התעמעם זה מכבר בשל מוּדעות שככל הנראה לא תימָצֵא בעיניה של נערה צעירה, מוּדעות שהגנה עליה טוב יותר משערוריות מכפי שיוכל לעשות מראה חיצוני שנחלש. באמת, הדבר האחרון שרצתה היה להיכנס שוב לצרות עם גבר.