החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

זיכרונות לאין-קץ

מאת:
הוצאה: | 2013 | 144 עמ'
קטגוריות: ארץ ישראל, עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

זיכרונות לאין-קץ כולל שלושה סיפורים מרגשים: דמעות של אבן, בריחה אל הלא-נודע וכתב האישום האחרון של מר ישראל, המציגים עד דמעות את הכאב ואת הסבל של הקורבנות היהודיים במלחמת העולם השנייה.

כל סיפור בפני עצמו מציג את המציאות ברוח התקופה שבה מתרכז המחבר בתוארו את הגיבור העיקרי בעלילה. מטרת המחבר הינה לשמר את זיכרונותיו על חבריו מהשנים 1945-1940; והוא אכן הצליח לעשות זאת לאורך כל הספר.

אברהם "פרד" דניאלס נולד באמסטרדם בשנת 1932. בשנים 1945-1942 נאלץ להסתתר בהולנד, ארץ מולדתו. לאחר המלחמה למד משפטים באוניברסיטאות של אמסטרדם וניימאג'ן. מר דניאלס עלה לארץ בינואר 1968, הא מתגורר כיום בירושלים ועובד בעריכת דין.

מקט: 4-335-229627
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

פרק 1

למרות השעה המוקדמת, האוויר החם עטף אותי מכל עבר ברגע שפתחתי את הדלת אל דירתי. פניתי לעבר מכוניתי. נראה היה שהיום עומד להיות חם מאוד, במיוחד בתל אביב, עיר שבנייניה הגבוהים הרבים יוקדים מחום. נולדתי וגדלתי בהולנד, ועדיין לא התרגלתי ללהט הצורב של השמש הישראלית בקיץ. המזגן הנייד, שנשאתי עמי לכל חדר, היה חברי הטוב ביותר בימים לוהטים, נטולי עננים. לפני התנעת המכונית, כבר ניגבתי את אגלי הזיעה הראשונים ממצחי, כדי שאוכל לראות בבירור את הכביש המהיר המוביל מהרצליה לתל אביב.

דירת הרווקים שלי, עם הנוף המהמם אל הים התיכון, הייתה קרובה מאוד לכביש ומכונית הספורט שלי השתלבה במהירות בזרם הגובר של התנועה הנעה לכיוון הכרך הגדול, שם הקמתי משרד עורכי דין לפני מספר שנים. שלא כמו רוב ילידי הארץ שלטתי במספר שפות, כך שפנו אליי מספר רב של לקוחות, שחיפשו סיוע משפטי בנושאים של משפט אזרחי בינלאומי.

בכניסתי למשרד, כבר הקלידה גיטה מזכירתי במרץ רב. לאחר שיחת חולין קצרה עברתי כהרגלי על הדואר הנכנס. בינתיים היא ניגשה למטבחון כדי להכין לי כוס קפה.

גיטה היא ממש אוצר. לא רק שהינה קלדנית מהירה, היא גם מטפלת במיומנות בארכיב, שם היא שומרת את כל ספרי החוקים החדשים, תיקוני חוק ופסקי דין. בנוסף, היא רכשה את כל הציוד המשרדי הדרוש, ואף מוצאת זמן לתפור את הכפתורים שנפרמים מבגדיי. עמדתי במבחן הרווקות עד עתה. אף אחת ממזכירותיי הקודמות לא הצליחה להביאני אל מתחת לחופה, שם נחתם הקשר בין בעל לבין אשתו לעולמי עד. מעמדי כרווק, אותו ניצלתי לרעה מדי פעם, העלה את ערכי בשוק הנישואין. יותר מפעם אחת נכנעתי לרגל חשופה בצורה נועזת או לחזה מעוצב היטב, ללא צורך להתחייב לקשר ממושך.

הייתי עסוק בקידום משרד עורכי הדין שלי, אשר התפתח במהירות ולכן נאלצתי להפריד בין ענייני העסקים לבין ענייני הלבבות. מסיבה זו חיפשתי במרץ מזכירה שתדע, בנוסף למטלות המשרדיות, גם להגן עליי, ממני. וכך מצאתי את גיטה.

גיטה היא אישה בגיל המעבר, נשואה לאדריכל ואימא לשני נערים. כאישה, לא היה בה דבר אשר היה עשוי למשוך אותי אליה. היא שמנה להפליא, אך בעלת חזה שטוח. את רגליה הרזות מאוד מנסה בכל מאודה להסתיר עם חצאיות ארוכות. שיער חום־דוקרני עוטף את פניה המלאות.

נשמעה דפיקה בדלת. גיטה נכנסה לחדר, מחזיקה בידיה כוס קפה ויומן משרדי. היה זה הרגע בו התחלנו לעסוק בענייני עסקים. לגמתי מהקפה והבטתי בשמלתה עם הפסים הכחולים שהבליטה את זרועותיה הבשרניות. "גיטה, אם זכור לי היטב, עליי להיות בבית המשפט המחוזי בשעה 12:00 בעניין אליהו כהן, ולאחר מכן עליי להכין את הערעור". "זה נכון, מיכה", היא ענתה והמשיכה, "לקוח חדש התקשר הבוקר והוא מבקש להיפגש עמך בנוגע לירושה. הוא יגיע בשעה ארבע. שמו ד"ר הרמן פלושר והוא גר ברמת גן. הנה מספר הטלפון שלו. הוא קיבל את שמך ואת כתובתך מהשגרירות ההולנדית. הוא מדבר עברית במבטא הולנדי". "בסדר גמור", אמרתי, "אחזור מבית המשפט עד אז". היא יצאה מהחדר, ולאחר מספר דקות שמעתי אותה מתקתקת ללא הרף על מכונת הכתיבה.

מיזוג האוויר בחדרי פעל במלוא העוצמה והציף אותי בגלים של אוויר קריר. ממקומי ליד שולחן העבודה יכולתי ליהנות מהמראה המשובב של מפגש החוף עם המים שהעלו גלים קטנים שזהרו באור השמש הבוהק. מספר ילדים שיחקו בין הגלים והתיזו מים תוך כדי ריצה. סירות קטנות שטו במים והחביאו את האופק מאחורי מפרשיהן הקטנים. רציתי בכל מאודי לברוח מהמשרד, לקפוץ אל המים הקרירים ולצוף על הגלים המתפתלים והמרגיעים עד שאירדם.

אהבתי את הים התיכון. המים הפכפכים, שובי לב, פראיים ובלתי אמינים, שונים מאוד מהים הצפוני, שלחופו ביליתי את חופשות הקיץ יחד עם הוריי.

אספתי את המסמכים הדרושים ויצאתי לבית המשפט במרכז תל אביב. החום בחוץ כמעט הכניע אותי. עליתי על אוטובוס. זוהי הדרך היחידה כמעט להשתלט על החיפוש האינסופי והמעצבן של מקום חנייה. נסחפתי עם הנוסעים הרבים אל תוך האוטובוס, שם נלחצתי בין יפהפייה בעלת שיער שטני בחצאית מיני לבין גבר לבוש חליפה שחורה, שהיה שקוע בלימוד דף גמרא.

ישיבת בית המשפט הייתה קצרה מהצפוי וחזרתי לפני פגישתי. גיטה כבר עזבה את המשרד והייתי כה שקוע בקריאת המסמכים של המקרה הבא, שכמעט שלא שמעתי את צלצול הפעמון. השעה הייתה ארבע אחרי הצהריים. צעדתי במהירות לעבר הדלת ופתחתיה לקראת הלקוח החדש. הוא נראה צעיר ממני בעשר שנים; בן ארבעים לערך, חשבתי לעצמי. לראשו חבש כיפה סרוגה בצבעי כחול־לבן ומתחתיה הציץ שיער מתולתל וכהה. הוא היה נמוך, חסון ובעל כרס בולטת. הוא סקר אותי בעיניו החומות.

"ד"ר פלושר, היכנס בבקשה". פתחתי את הדלת לחדרי. "שמי מיכה לויאט. מזכירתי אמרה לי שהשגרירות ההולנדית בתל אביב המליצה עליי בפניך". פלושר הנהן בראשו בחיוב והתיישב. בשקט פתח את תיקו, הוציא מספר מסמכים והניחם בצורה מסודרת על שולחני. "מדובר בירושה של אשתי ואני זקוק לאישורה בידי שופט. להוריה של אשתי, שנספו במלחמת העולם השנייה, היו מספר נכסים בארץ ישראל ואנו רוצים לרשום אותם על שמנו, כפי שמתחייב על פי חוק. האמת, אף פעם לא ידענו שלהוריה היה נכס בארץ. גילינו זאת רק לאחרונה, כאשר אשתי החליטה למיין מסמכים ישנים שהיו שייכים להוריה, זיכרונם לברכה". הבטתי במסמכים. הערימה כללה מכתבים, תעודות וצוואה, לפיה מר וגברת אופנהיימר, תושבי אמסטרדם, מורישים את כל רכושם לילדיהם.

השם "אופנהיימר"… לא יכולתי לנשום, לבי החל לפעום בכל עוצמתו. רעדתי בכל גופי כאשר קראתי שוב ושוב את תעודות הפטירה ואת הצוואה.

"מהו שמה הפרטי של אשתך?" שאלתי את ד"ר פלושר בקול רועד. "מרים. אופנהיימר הוא שם הנעורים שלה", הוא אמר בתדהמה.

"האם לאשתך הייתה אחות בשם חנה אופנהיימר, שנספתה בשואה?", שאלתי בלחישה. "כן", ענה פלושר, "הייתה לה אחות בשם חנה, אך היא לא הכירה אותה מעולם. אשתי נולדה בזמן המלחמה, בת זקונים להוריה, והם מסרוה מיד לנוצרים, כדי להצילה ממוות בטוח. חנה ובני המשפחה האחרים ודאי חשבו שאמה הפילה את העובר. הוריה של אשתי הפיצו במכוון את השמועה כדי לשכנע את הגרמנים כי לא נולדה תינוקת כלל. רק לאחר המלחמה, הוריה האומנים של אשתי גילו לה את סיפור חייה. מרים החלה להתקרב ליהדות וגדלה בבית יתומים יהודי־הולנדי. שם נצלבו דרכנו. נישאנו וזמן קצר לאחר מכן עלינו לארץ". הוא פסק מלדבר והביט בי בתימהון.

"חנה גיסתך הייתה חברה טובה מאוד שלי, וסביר להניח שהייתה נישאת לי לולא נספתה באושוויץ. הסיפור ממש מתאים". דיברתי אל עצמי יותר מאשר ללקוח שלי. "לפני שחמותך נשלחה למחנה הריכוז, היא סיפרה לנו שההיריון הסתיים בהפלה. מסיבה זו לא ידעתי על קיומה של אשתך. אני עדיין רואה אותה בדמיוני בשמלת היריון פרחונית. חנה, הוריה, אמי ואני נשלחנו מווסטרבורק לאושוויץ. רק אני שרדתי. אבי נפטר כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה. לאחר סיומה גדלתי אצל דוד חשוך ילדים שהתחתן עם נוצרייה. סיימתי את לימודי המשפטים בהולנד ועליתי לארץ במטרה ברורה לברוח מזיכרונות האימה, ולאו דווקא מאידיאלים ציוניים". פלושר הביט בי כל העת במבוכה.

"העולם היהודי קטן כל כך", הייתה תגובתו הפילוסופית. "אולי תרצה לבקר אותנו ולפגוש את אשתי, שוודאי תשמח לשמוע פרטים נוספים אודות משפחתה". הבטחתי לשמור על קשר וליוויתי את מר פלושר לדלת. שם נפרדנו כידידים ותיקים.

המפגש הסעיר את רוחי. לא הצלחתי להתרכז בעבודתי, ולכן החלטתי לחזור הביתה. היה זה ערב חג השבועות ולאחריו השבת, כך שיהיה לי מספיק זמן להרהר באירועי היום. ידעתי שאני עומד לצאת למסע אל נבכי עצמי, והדרך תהיה מפותלת וערמומית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זיכרונות לאין-קץ”