שני נערים, שתי נערות, שני עולמות, שתי שיטות שלטון אימא אחת ושעון שלא מפסיק לספור לאחור… במה הם יבחרו […]
פרק 1
סוֹלי
אנחנו מחכים לגזר הדין. יושבים על ספסלי הברזל האפורים וממתינים לאַמָל, המפקד שלנו, שיוביל אותנו במסדרונות המפותלים והחשוכים של הכוורת אל משרדי המפקדה. “לדבר כזה אף אחד לא ציפה,” אמר בפנים רציניות לפני שהורה לנו לשבת ולחכות לשובו. הוא פנה לאחור ויכולתי לראות איך מבין קצוות שערו הקצוץ מציצה קרחת משורטטת בצורה של חרמש. נעלי העור השחורות והגבוהות שלו רקעו על גשר הברזל, אשר התנדנד מעל לגחלים הלוחשות שבתחתית התהום, והוא נעלם באפלה.
הסתכלתי על גאיה. היא נצמדה לקצה המרוחק של הספסל וישבה בגו מתוח. ידיה נצמדו אל ירכיה, שהתהדקו זו אל זו, ושערה האדום הבוהק היה אסוף, כהרגלה, בקוּקוּ מהודק וגבוה שממנו השתלשלה צמת דג ארוכה. עיניה הירוקות הביטו אל נקודה לא ברורה באופק וכמו תמיד היא שתקה. ניסיתי ללכוד את מבטה, לשלוח חיוך מעודד שירמוז לה שאנחנו נהיה בסדר, במקום החיבוק שבאמת רציתי לתת, אבל גם הפעם לא הצלחתי לחדור מבעד לקיר הבלתי נראה שהיא הציבה בינה ובין כולם. הכרתי את גאיה מאז שהתרוצצנו יחד בבית הילדים, אך מאז “המסירה” היא אף פעם לא הורידה את החומה – כאילו ניתן היה להגיע אליה רק עד גבול מסוים ומשם ואילך הכניסה הייתה אסורה.
“אל תדאג, אנחנו עשינו את שלנו. הרי לא יכולנו לדעת שזה
מה שיקרה,” אמר גוֹרְדוֹן שישב לצדי ומשך בכתפיו הרחבות. בניגוד לגאיה ואליי, גורדון לא נראה מתוח. “יש עוד סיכוי שנקבל אישור ל’הטבעה’ ואם זה יקרה,” הוסיף והיטה את ראשו לעבר כתפו, כשהוא מצביע על הווריד הבולט שבצווארו, “אני כבר בחרתי עבורה את המקום המושלם.”
“אני לא מבין איך אתה כל כך רגוע. הרי מישהו יישא באחריות למחדל הזה ולי ממש לא בא לבלות את שש־עשרה השנים הבאות בקרצוף סירים במרתפים של הכוורת, במיוחד אחרי שראיתי מה יש שם בחוץ,” אמרתי והבטתי על גב כף ידי. שאריות בודדות של ההטבעה הזמנית שקיבלנו כדי שנוכל לצאת החוצה לבצע את המשימה, עוד דבקו לעורי השחום. ניתן היה לראות רק רמזים דלים מהשרטוט שהתנוסס שם, אך ההטבעה החד פעמית התפוגגה כשנגמר לנו הזמן והיעדרה, כמו כל הדברים שאליהם אנו כמהים ואינם בהישג ידינו, היה עבורי כמו אגרוף בבטן. יותר מכול רציתי לעבור את מבחן המשימה ולזכות בהטבעה הקבועה שתאפשר לי לעלות לעולם העליון, ורציתי את גאיה, אך שני הדברים האלו נראו באותו הרגע רחוקים מתמיד.
“אולי אם הייתם מבזבזים פחות זמן על מריבות במוזיאון, לא היינו מגיעים למצב הזה,” ירתה גאיה את המילים לעברנו והפנתה אליי מבט קר.
התרוממתי ממקומי בשתיקה ונשענתי על קיר הזכוכית שמול הספסל, אשר הקיף את כל הקומה החמישית והעגולה של הכוורת –
קומת המגורים של בני ה־16-12. היינו אמורים לעזוב את החדרים שלנו מחר, עם חגיגות השנה העשירית שלנו בטַרְטָרוֹס. החגיגות היו אמורות להיערך בדיוק יום אחד אחרי משימת המבחן שתקבע אם נהיה בין הבודדים שיזכו להטבעה, או שנבלה את שארית חיינו בכוורת כפועלים ללא אישור לעלות למעלה – כפי שקובעים החוקים. הבטתי מסביבי אל דלתות הברזל המעוגלות והכסופות של הכוכים הקטנים שבהם התגוררנו. רציתי להיכנס לכוך שלי, לסגור את הדלת מאחוריי ולהיעלם, אבל אסור היה לי ללכת לשום מקום עד שאַמָל יחזור. ידעתי כי ממילא לא אוכל לברוח ממבטה של גאיה, שהשאיר אותי ער בלילות מאז היום שבו הצילה אותי מהנפילה, ועכשיו הקפיא את לבי. סובבתי את גבי אליה והידקתי את אגרופיי המכוּוצים אל קיר הזכוכית הדק. לא העזתי להביט למעלה, אל הלשכה שממנה אמור היה לשוב אמל, אז הבטתי למטה. יכולתי לראות את כל עיגולי הקומות של הכוורת, שהתפתלו אחד מעל השני כמו סליל, ואת התהום השחורה הפעורה בתחתית, שנצנוצי הגחלים הבזיקו בה מדי שניות ספורות. גשרי ברזל מתנדנדים היו תלויים בין צדי הקומות וגרמי מדרגות מפותלים וצרים הובילו מקומה אחת לשנייה. מה יעלה בגורלנו? תהיתי ויכולתי להרגיש איך אגלי זיעה מצטברים על עורפי. האם מישהו מאיתנו יזכה לעבור להתגורר בקומה שמעלינו, במגורי המוטבעים? או אולי, כך חששתי, נוגלה אל המקום הגרוע מכול, אל מגורי הפועלים שבקומת המרתף, ולעולם לא נוכל שוב לצאת החוצה. לעולם לא נראה עוד שמיים כחולים.
“תתעלם מהלחוצה הזאת,” אמר גורדון, שנעמד לצדי, ונד בראשו לעבר גאיה. “היא בחיים לא תהיה מרוצה. אני אומר לךָ, אנחנו חזרנו לכוורת בזמן. בוודאות. הסתכלתי בשעון ממש לפני שנכנסנו פנימה, הייתה לנו עוד שנייה,” ידו טפחה על כתפי בעידוד.
“אולי השעון שלך לא היה מכוון ובגלל זה הכול נדפק,” גאיה לא נותרה חייבת. יכולתי לראות את שרירי ירכיה הארוכים נמתחים כשנעמדה בדריכות מאחורי גורדון. מבנה גופה היה רזה
ואף על פי שהייתה גבוהה ותמיד עמדה זקופת קומה, ליד גורדון הענק היא נראתה לי פתאום קטנה. אבל ידעתי שזו רק מראית עין. שהנערה הזאת קשוחה יותר מכל שאר הבנים והבנות של הקומה
החמישית בטַרְטָרוֹס.
“אולי את מחפשת כל הזמן את מי להאשים כי בפעם הראשונה שבה הצליחה בת להצטרף לשלישיית הפודיום, הכול התחרבן?” גורדון הסתובב וכל מאה ותשעים הסנטימטרים של גופו האדיר נעצרו במרחק סנטימטר מפניה של גאיה. הוא היה קרוב אליה, קרוב מדי לטעמי. הגבה הימנית שלו, שהייתה מגולחת בחלקה, התרוממה והווריד שעל מצחו תפח. אבל היא אפילו לא מצמצה. נותרה זקופה, כששפתיה מהודקות זו לזו ועיניה יורות גיצים ירוקים.
“עזוב אותה,” מיהרתי להיכנס ביניהם ולהרחיק את גורדון ממנה, “אל תשכח שהיא זו שמצאה את הדרך לפתוח את הכספת של המפה.”
“אני מסתדרת יופי. לא צריכה שתגן עליי, תודה,” אמרה גאיה ושילבה את ידיה בכעס. הרמתי את ידיי בכניעה. ככל שאני מנסה להתקרב אליה כך היא יותר מתרחקת, חשבתי וחזרתי לשבת על הספסל, מתאמץ לשמור על ארשת פנים אדישה שלא תחשוף לרגע את הכאב החטוף שעבר בי. גורדון וגאיה התרחקו זה מזה. היא נעמדה מול קיר הזכוכית ואצבעה רפרפה עליו שוב ושוב, משרטטת מילה שקופה, כאילו שהזכוכית הדקה הייתה לוח כתיבה. כיווצתי את עיניי בניסיון להבין מה היא כותבת שם, לפענח את האותיות. אלף, למד, דלת… לפתע נעצרה ידה באמצע המילה והיא הסתובבה לעברי בחדות. “הוא בא,” אמרה ונדה חפוזות בראשה. הזדקפתי במהירות, מותח את שולי חולצתי השחורה, ושלושתנו נצמדנו אל קיר הזכוכית והבטנו למעלה אל אמל שחצה את הגשר שבקומה העשירית. הבטתי בו מרחוק וניסיתי למצוא רמז לפסק הדין בפניו המאורכות, אך הן היו חתומות. קומה עשירית, תשיעית, שמינית, שביעית, שישית – שמעתי את הלב שלי דופק יחד עם נקישות מגפיו של המפקד שעשה את דרכו חזרה אלינו. הוא ירד בזריזות במדרגות הברזל ונעצר במדרגה האחרונה שלפני הקומה החמישית. “בואו.” סימן לנו בידו ומיד הסתובב לעלות בחזרה.
מיהרנו בעקבותיו, הולכים בשורה מסודרת – גאיה ראשונה, אני אחריה וגורדון במאסף. קיוויתי שאמל יבחר לחזור בדרך הארוכה, אבל הוא החל לצעוד בביטחון אל עבר הגשר, פוסע בקלילות של מי שאינו יודע פחד. לא להסתכל למטה, לא להסתכל למטה – המשכתי להביט ללא הרף בצמתה האדומה של גאיה שהתנדנדה מול פרצופי מצד אל צד, כמו הגשר שחרק מתחת לרגלינו, וחזרתי על המילים שוב ושוב בלבי. הידקתי את לסתי העליונה אל התחתונה, מתאמץ בכל כוחי לא לשלוח את זרועותיי אל מעקה הגשר ולהצליח ללכת זקוף כמו הנערה החידתית שפסעה לפניי, בלי לפחד ליפול. יכולתי להרגיש מאחוריי את צעדיו הכבדים של גורדון שהרעידו את מוטות הברזל הדקים שמתחת לרגליי, ובחילה טיפסה בגרוני. לקחתי נשימה עמוקה ועצמתי לשנייה את עיניי, אך רק לרגע – לא היה לי יותר מזה. לפתע שלחה גאיה את ידה לאחור. היא סובבה במהירות את ראשה לעברי, לחצה את ידי לחיצה קצרה, ומיד מיהרה להסתובב חזרה ולצעוד מאחורי אמל, כמו לא קרה דבר. איש לא הבחין בכך מלבדי, אבל אני ידעתי שהילדה ההיא מבית הילדים עוד נמצאת שם בתוכה. אותה הילדה שבדקות האחרונות של יום המסירה עזבה את אִמהּ, רצה לעברי, השתטחה על קורות הברזל המתנדנדות של הגשר, תפסה את זרועי שנאחזה בה נואשות אחרי שמעדתי בין הרווחים של קורות הגשר, והצילה את חיי.
עברנו את הגשר, אבל עדיין לא יכולתי לשחרר את האוויר שהיה כלוא בין צלעותיי ולנשום לרווחה. ידעתי שהקומה העשירית מחכה לנו – המקום הכי מאיים בטרטרוס, שכולם שאפו להגיע אליו ובו זמנית רצו לברוח ממנו הכי רחוק שאפשר.
“שבו!” הורה לנו אמל ואז הצביע על הספסל הכסוף ונכנס פנימה ללשכת הרמטכ”ל. בעודי מביט על הדלתות האליפטיות, ששומרים מקועקעים וגבוהים חסמו את פתחן, לא יכולתי להפסיק לחשוב מה יקרה לנו בפנים? מה אם הרמטכ”ל יחשוב כמו גורדון ויאשים את גאיה? מה אם הוא יחליט שזו הייתה טעות לצרף בת לשלישיית הפודיום? היא הרי התעקשה להחזיק את המפה בידיה, להיות מי שתיכנס איתה ראשונה לכוורת, למרות שעל פי התכנון המקורי זה היה התפקיד של גורדון. מבחינה פיזית, הוא היה החזק ביותר משלושתנו ולכן במקרה שהעניינים יסתבכו, היה בטוח יותר שהמפה תהיה בידיו. אבל הגיע לה לשאת את המפה. היא זאת שמצאה את הדרך לחלץ אותה מהמוזיאון והייתי גאה בה. הייתי גאה בה בכל פעם שחטפה מכות באימונים והתרוממה מחדש, כשראיתי אותה מתבודדת בהפסקות עם ספר האימונים – משננת אותו שוב ושוב, הייתי גאה בה כשבאחת מתורנויות השמירה חלפתי לפנות בוקר במסדרון הריק וראיתי אותה עולה ויורדת בגרם המדרגות כשזיעה מבריקה מכסה את מצחה, כשהלכה והתחזקה, כשהביסה את הבנות ולאט־לאט גם את הבנים האחרים. אפילו בקרב שבו שלחה אל אפי אגרוף לא מהוסס – הייתי גאה בה. וכשעמדה לצדי על הפודיום, לקול מחיאות הכפיים של בני שכבתנו, ידעתי שעכשיו גם האחרים מבינים את מה שתמיד היה לי ברור – שיש בנערה הזאת, עם השיער האדום והעיניים הירוקות המלוכסנות, משהו מיוחד.
הדים עמומים של צעקות נשמעו מבעד לדלת הלשכה הסגורה. “חבורת טיפשים! חבורת אפסים! מה זאת אומרת נעלמה?”
התכווצתי במקומי. גאיה ישבה זקופה על הספסל בפנים קפואות ובשפתיים מכוּוצות. נזכרתי שאמל, שהיה מהמוטבעים הוותיקים, לימד אותי שדווקא הענפים הכי נוקשים של העץ – הענפים החזקים ביותר שאינם יודעים להתכופף ברוח, הם אלו שנשברים בסוּפה. אז שלחתי את זרועי לעבר ירכה של גאיה. היא מיהרה לזוז הצדה, והפתח הצר שנפער בחומה שלה לפני דקות ספורות בלבד, כשלחצה את ידי על הגשר, נסגר בחבטה – כאילו לא נפתח מעולם. גורדון נדנד את רגליו על הספסל ונדמה היה שהמתיחות אחזה כעת גם בו. החזרתי את זרועי במבוכה לחיקי, מרגיש כמו טיפש. על מה אתה נלחם? שאלתי את עצמי. למה אני רודף אחרי הנערה הזאת? הרי שום דבר לא באמת בורח ממך אם אתה לא ממשיך לרדוף אחריו. גורדון צדק. היא בחיים לא תפשיר.
“תמצאו לי אותה מיד בחזרה! תמצאו לי את כולם, אחד־אחד, או שתשלמו על זה ביוקר!” נשמעו הצעקות החדות מבפנים כשדלת הלשכה נפתחה. שלושת הלבקנים יצאו ממנה חפויי ראש והדלת נטרקה אחריהם.
היינו כל כך קרובים. הצלחנו להגיע למוזיאון, להפיל את השומרים, להגיע למקום שבו נשמרה בקפידה המפה ולברוח איתה – הכול בדיוק על פי התוכנית, בלי להשאיר עקבות, בלי להיתפס. הגענו ממש עד לפתח המתחם… הזיכרונות הציפו את ראשי כמו סרט שמריצים בהילוך מהיר. אנחנו רצים, טסים כמו מחוג השניות שמתחיל לצפצף בשעונים של כולנו, מסמן שהזמן שמותר לנו להיות בחוץ עומד להיגמר. אני מאבטח אותם מאחור, כפי שהתאמנתי לעשות. לפניי אני רואה את הפתח של טרטרוס ואת גאיה שרצה קדימה בעיניים מכוּוצות, כמו חץ מתוח, ומגדילה את צעדיה כשידה האחת אוחזת במפה. גורדון עוקף אותה ומסמן לגאיה להעביר אליו את המפה. הוא שולח את זרועו אליה בציפייה, נוגע במפה ומנסה לתפוס אותה, אבל היא מתעלמת ממנו ורק ממשיכה לאחוז במפה ולשעוט קדימה. ורגע לפני שהיא נכנסת פנימה, כשהשעון שעל ידי כבר מהבהב באדום ומצפצף בקול מחריש אוזניים, המפה מתפוגגת מידה של גאיה, כמו גרגרי אבק שמתפזרים ברוח, ונעלמת.
ואם יאשימו את גאיה ויפרידו בין כולנו? תהיתי בלב רועד כשדלתות הלשכה נפתחו בשנית ואמל סימן לנו בפנים רציניות להיכנס פנימה. מה יקרה אם יאפשרו לגורדון ולי לעבור את ההטבעה ואותה ירחיקו? האם אהיה מוכן לשלם את המחיר של החופש, אם זה אומר להיפרד ממנה?
אין עדיין תגובות