החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אחרי ההלם החיים

מאת:
הוצאה: | 2018 | 505 עמ'
זמינות:

27.30

רכשו ספר זה:

רומן בן 505 עמודים הכוללים ברצף אחד את "אחד בלב", "הכול לקחה האש" ו"אחרי החיים", שמביא את סיפור חייו של אלי בן-שמעון, את נפילת חברו מילדות בקרב שבו יצאו יחד ללחום, את ההלם שבו הוא שקע, את אהבת רעייתו ואת אהבתו הגדולה והגואלת לאשת חברו שנפל.
יוסף כהן אלרן לא היה שם. יוסף כהן אלרן לא הלום קרב. אבל מי כמוהו מבין את נפשם של אותם אנשים שמוראות הקרב מלוות אותם כל חייהם, ומי כמוהו מצליח לחדור אל העולם המיוסר שבו חיים, אך בכל זאת מוצא שיש בו סדק של אור המוליך אל אהבה אמתית עמוקה ומנחמת.

מקט: 4-794-243
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


זכרתי אותה. דמות מטושטשת. אישה. אורנה. יושבת ליד מיטתי בבית החולים, ואני בדמדומים שט בתוך הכאב ובתוך הטירוף. יושבת ונראית בוכה. רוצה ללטף אותי, ואני בשארית יכולותיי חומק. לא מניח לה. דוחה אותה. לא רוצה את הליטוף שלה, לא רוצה את נוכחותה לידי. שונא את החום ושונא את הקור ושונא את הרעד שגופה פולט ליד גופי. והיא חוששת לגעת בי. קל כל כך היא מצליחה לגעת בכתפי. ואני קולט את הבעת התחינה שעל פניה ואת הדמעות שעל לחייה.

“אלי, זו אני. אלי?” ממלמלת בחשש. ואין בי תגובה. היא נוגעת שוב מתוך חשש שאכעס, ואני חומק. רק אצבעותיה נוגעות בכתפי. “אלי?” כך קולה מגיע אליי והוא כמו זר. “דבר אליי, למה אתה לא עונה לי?”

“עידן.”

שאלתי עליו, על הילד שלי.

וקולה רעד אליי: “הוא בסדר. הוא שואל עליך. הוא מתגעגע.”

ופעם אמרתי: “רבקה.”

והיא לחשה: “רבקה?”

ואני שאלתי: “איך רבקה?”

“איך רבקה יכולה להיות?” אמרה. “אבל היא לא מפסיקה לשאול עליך. אתה יודע כמה אתה יקר לה. תמיד אמרה שאתה האח שאין לה. ואני כאן. כמעט כל הזמן. לידך, דואגת. ביקשתי שיעבירו אותך מכאן קרוב לבית. אני לוחצת. ברגע שיתאפשר יעשו את זה. קשה כאן, קשה לבוא עד באר שבע. ואתה, למה אתה לא יכול להסתכל עליי?”

“למה את דואגת לי?”

“למה אתה שואל שאלה כזאת? אני אשתך. אני אוהבת אותך. מה, אני הבאתי את המלחמה הזאת, אלי? אני אשמה? אני הבאתי אותה?”

“יגאל הביא אותה, כנראה.”

“אני לא מבינה. תסתכל עליי. אני לא מבינה אותך.”

“לא יותר טוב שהוא היה כאן?”

“אלי, זה נורא לכולם.”

“אבל אולי היה עדיף, לא?”

“די, אלי. אני מנסה להבין, אבל די. בסדר? מה קורה לך?”

“ורבקה?”

נאנחה אנחה עמוקה ואמרה: “רבקה תבוא באיזה יום לראות אותך. היא צריכה כוח. היא אומללה ודואגת.”

“כבר אי אפשר לדאוג לו. ולמה לדאוג לי?”

“למה לא לדאוג לך? איזה מין שאלה זו?”

“אבל אני בכל זאת שואל.”

“ואולי תסתכל לכיוון שלי? אתה שונא אותי עכשיו? לא רוצה לראות אותי?”

“לא. לא רוצה לראות אף אחד. לא רוצה לראות אותך. לא רוצה לראות את רבקה. אל תבואו לכאן.”

“אלי, אני כבר לא יודעת מה להגיד לך. אלי!”

“אל תגידי,” לחשתי וחשתי את גל הכאב. “לכי. אל תגידי.”
*

אבל רבקה באה. לא שעתה לי ובאה. רבקה היקרה, כמה ירדה זו לעומקי. אותה לא ביעתו ביעותיי. היא לא זכרה אותו כפי שאני זכרתי. היא לא שמעה את הקול ההוא כפי שאני שמעתי. היא חיה את העובדה שאיננו. ובכל זאת, רבקה, איך היא עומדת בכך?

פתאום באה. בלי התראה. ואני, איזו שעה קשתה עליי יותר? אותה שעה שבה נדלק הטנק וידעתי שאני מאבד את יגאל או אותה שעה שבה עמדה היא מעליי? איזה מעמד היה נורא יותר? אותה זעקה שהשמיע יגאל מתוך הטנק הבוער או אותה שתיקה של רבקה בעומדה שם? איזה כאב היה חזק יותר? כאב הבשר החרוך אשר טיפס בי או כאב הכלימה ורגש האשם?

לא, רבקה, לא, זעקתי בתוכי, כשהבחנתי בה פוסעת אליי, וידעתי כי לא אוכל. ראיתי אותה קרבה בשמלה ירוקה ואמרתי כי תמיד תצפה לו. הייתי מברך אותה שעה על עילפון, אילו אך בא. למה באת, רבקה, למה באת עד לכאן?

ואולם ירוק עמד מול עיניי, ואני ידעתי כי עילפון הוא כחול. והוא אפור. והוא לבן. והיא בשמלה ירוקה באה, פוסעת שחוחה אך מביטה נכחה. בת יגון. השידפון כבר פשה בה. עיניים עמוקות כבאר שחרבה. שיער מדובלל כשדה שנזנח. והיה בה כל אותו מדבר בוער. והכול בחטף. בחטף באה. והיא פוסעת אליי, פוסעת לאיטה, צעד אחר צעד ועיניה מישירות אליי את מבטן.

מהלומה. יגאל שתלה בי עיניו לכוד בתחתית הטנק. יגאל פסע בה. מלאך בשחור מסתתר בה. ורק הירוק של שמלתה מאחז עיניים ומתכחש. ואומר לא. ואומר אני לא אתאבל. אומנם לא ישוב, אך לא הלך. והירוק השדוף השחוח אומר כי הוא יחיה בי. ימות אך יחיה בי. יחיה בי ויחיה בך. אתה והזוועה שלך, אני והזוועה שלי. אתה והטירוף שלך, אני והטירוף שלי. תמיד תהיה בינינו הבנה שקטה. תראה, אלי, תראה איך באתי אליך. לא אבֵלה באתי אליך. מוכה אך לא אבלה. שנינו נהיה לו מצבתו החיה.

וכשבאה לא יכולתי עוד. כשם שרותקתי, כך נותקתי. במין מכווה נוראה. כל עוד הייתה מרוחקת – יכולתי, אך לא עתה. לא העיניים. הסטתי את עיניי, כווי מן האש, כווי מעיניה. להבה בירוק. להבה בשחור. ועיניים שהיו כמו אפר נתלו בי. אל תביטי כך, רבקה, אל תביטי בי. אך הכול כאין וכאפס היה לעומת הרגע שבו ביטאה את שמי. אלי. כך אמרה. אלי.

“אלי?”

אורנה עמדה מאחוריה וכמו לא הייתה. לא זכרתי אותה פוסעת לצידה, אך היא הייתה מאחוריה. רק את רבקה ראיתי. ואולי לא את רבקה. אולי את יגאל. אך אורנה כמו לא הייתה, הייתה ואיננה. כצל הזה החושש ונסתר מאחור, מוזרה וחוששת. יודעת כי דברים מוזרים בי וחוששת. ואז שוב ביטאה רבקה את שמי במחנק שלא היה עוד כמותו. בלחש שאבדה לו התקווה. כאותן עיניים של יגאל בתחתית הטנק הבוער, שאולי הבין כי לא תהיה לו תוחלת. ורק הירוק נכרך עליה ונשדף עימה בשלכת לא-מודעת, בתוחלת כוזבת וכאובה. איזה מוות מנוכר.

“אלי!”

המוות ששב מן המדבר. זה אני, רבקה. לא אלי. אני בשר חרוך וכואב, צער וחרדה. לא אלי. אני שארית מעונה. מה ראו עיניי ומה לא ראו עיניי. בבוֹאה דומה שחדלתי מלכאוב, חדלתי מלראות, חדלו הפצעים. ואך דבר הרסני ונורא התרסק בי, התבקע מבפנים והתיז את חזי החוצה. לא יכולתי עוד. לא הכלתי עוד. כה עז, עד כי בא הבכי. לפתע נבקעתי. לא יכולתי לשאת את הקול שקרא אליי וקיווה לאחר. פרץ הבכי בא בעוצמה, בזעקה שחוטה, בחוסר בושה. בכי של דור. בכי חרדה. בכי שכל הזוועה הסתננה לתוכו.

היא באה כל הדרך הזאת לראות אותי. ואני הלוא אמרתי לאורנה כי לא אוכל. ועמדה. עמדה ושתקה. מין אלם. לא באה אליי לבכות. לא רצתה לבכות. לא תבכה. אילו רצתה לבכות, כי אז לבשה שחורים. והיא בשמלה ירוקה באה אליי.

“אלי.”

שוב. ושל מי היד? של מי היד הרועדת עליי כאילו היא בוכה?

“אל תתייסר בגללי,” שמעתי אותה.

אבל קולך, רבקה. נאום המיוסרת. וכי למה לא אתייסר? היד שלך נוגעת וכווה באלפי גחלים. ואיך? את אינך יודעת. אני יודע דברים. אולי יבוא יום ואספר לך. אם נחיה. אם לא תפרוץ עוד מלחמה מחר. מי יודע. ומהי עוד מלחמה, באמת, במקום הזה? יום אחד אספר לך. לא אוכל לחמוק. אם נחיה.

“למה לא להתייסר? איך?” נשנקתי.

“באתי לראות אותך. דאגתי. לא באתי להכאיב לך.”

מים אל פי. ליקקתי את שפתיי. אורנה.

“שתה, שתה,” לחשה לי, “תירגע.”

ואז הרפתה ממני רבקה ואמרה: “אני אהיה בחוץ,” וקולה נשנק. ואמרה אל אורנה: “אני אשב בחוץ ואחכה לך. מוטב לו ככה. אל תמהרי. תהיי קצת על ידו.”

עצמתי את עיניי. מישהו גהר מעליי, ולא יכולתי. הינה יד לוטפת למצחי. אנא, רבקה, לא. ואחר כך נושקת לי. אלי הטוב, היא נושקת לי. איך כבו השפתיים, איך חרבו בך. איזה יובש. את יודעת למי את נושקת?

“אהיה בחוץ, אלי. אהיה בחוץ בינתיים. תנוח.”

הידקתי את עיניי. הצריבה. אילו יכולתי למות. אך לא יכולתי. ואז היא ניתקה ממני, ואני שמעתי את תזוזת הבגד, ונעל נוקשת ומתרחקת. ורק אורנה נותרה שם, נותנת אל פי את הכוס שבידה.

“שתה,” היא ביקשה.

“תעזבי אותי.”

“שתה, אלי.”

“לכי. קחי אותה ותיסעו. לכי.”

“אתה הורג אותי.”

“תיסעו הביתה.”

היא שתקה. הסיגה את הכוס והניחה לי. ואולי הלכה.

אבל רבקה חזרה.

“באתי להגיד שלום,” לחשה לי.

עשיתי תנועה בראשי. לא יודע. והיא נגעה בידי החבושה. הרגשתי את ידה.

“לא יכול, רבקה.”

“טוב. כן. נדאג שיעבירו אותך. נחכה לך. אני הולכת.”

הבטתי בה על אף הכול. ראיתי אותה סבה ללכת, ושמלתה נסבה אחריה. והינה אורנה, מנפנפת לי בידה, אינה יודעת איך לנהוג בי. נבוכה מבולבלת ומוטרפת. אורנה, אורנה. מה עשית לנו אורנה. מה עשית לנו אַת ומה עשה לנו יגאל ומה עשיתי אני. ורבקה בשמלתה הירוקה מתרחקת, גופה מתרופף רועד ובוכה היה.
*

הזמן מתערבל בראשי. אין מוקדם ואין מאוחר. שולה יושבת מולי בפעם הראשונה. רגליה שלובות, ידיה מושטות אל השולחן. מקבילה את אצבעות ידיה ומגיעה קצות אלה באלה. משלחת לעברי מבט תוהה. תוהָה עליי. עיניים כהות ועמוקות מבט משתהות ומשייטות מעל פניי. הקמטים שמסביב להן אומרים שהיא בשנתה החמישים בערך. פה ושם מבצבץ בלתי מוסתר הגוון הכסוף בשערה. רגעים ארוכים היא שותקת, מרפה ושבה להביט בי, עוגנת ושבה לשוט, יוצאת ממני ושבה אליי. אחר מכן עושה תנועה חבויה בזווית פיה, משהו חומק ממנו לתוך עצמה. אין בה שמחה.

ואני עומד ובוהה לעברה.

אני בחדר הגדול של הפגישות והביקורים של בית החולים המוזר ההוא, שעון אל הקיר שמאחוריי, ידיי בכיסי מכנסיי ובוהה בה. ככה, עומד ושותק ובוהה. בוהה ותוהה. מיהי ומהי האישה הזאת. רוצה לדעת. יש בי צלילות מפתיעה הבוקר. כאילו חדרה השמש אל המקום הזה והוארתי. זמן רב לא הייתה בי צלילות כזאת. אבל הצלילות מכאיבה לי.

ועכשיו היא מתחייכת אליי.

“בוקר טוב,” היא אומרת.

“נהדר,” אני עונה.

מוסיפה לחייך. צד אחד של פיה מחייך יותר מהצד השני.

אומרת: “כל בוקר וכל יום זה נהדר.”

“אולי צריך לשמוח?” אני שואל.

“בוודאי צריך לשמוח.”

“על מה לשמוח, גברת?”

“שולמית,” היא אומרת בקול בוטח. “או שולה.”

“על מה לשמוח?”

“על היום החדש. על כך שאנחנו חיים. שאנחנו מרגישים.”

“מרגישים? חיים?” אני נאנח וקובע בה את עיניי. “ומה נותנים לנו החיים?”

“את החיים עצמם,” היא אומרת בבטחה.

הגירוד ברגליי מתחיל שוב. אני מרגיש את העקצוץ הדק, וגיחוך נמרח על פניי.

“זה שטויות,” אני אומר מתוך העקצוץ. “שטויות, הכול טיפשי.”

“מדוע טיפשי?”

אני מוציא יד אחת מכיס מכנסיי ומגרד את רגליי. היא בוחנת אותי וממתינה.

ואז אני שואל: “מי את?”

מרפה את אצבעותיה ונעה על כיסאה. מושכת את כתפיה קלות לאחור, כמי העיקו עליה. אחר כך שבה ומניחה לאצבעותיה למצוא אלה את אלה.

“אמרתי לך, אני שולמית.”

“את שולמית, את שולה. אבל מה את רוצה?”

“באתי לשוחח איתך.”

“איתי? על מה את רוצה לשוחח איתי?”

“על הרבה דברים.”

“מתי, על הרבה דברים?”

“אני אבוא אליך. אני אבוא בכל יום שתהיה מוכן לשוחח.”

אני מחכך את גבי בקיר שמאחוריי. למעלה קבוע החלון הצר והרחב שממנו נשפך האור פנימה ונופל לעברה. היא פותחת את זרועותיה ונשענת, עיניה קבועות בי, ואני כמעט רוצה לחמול עליה.

“אבל בשביל מה?” אני אומר, “ועל מה? על מה בכלל לדבר?”

“על מה שתרצה. כל דבר שקשור בך אבל על כל מה שתרצה.”

שתי ידיי שוב בתוך כיסיי. אני נאנח ותולה בה מבט ממושך.

“גברת, שולמית, שולה, טוב? אני לא מכיר אותך. עד היום לא ראיתי אותך. או אולי כן, פעם אחת, בבית החולים. בכוויות, אני מתכוון. זה מעורפל. ופתאום את באה לכאן ומוכנה לבוא ולשוחח איתי ככל שארצה. אני כל כך מעניין? כל כך חשוב לך? מה את רוצה ממני?”

“אני רוצה שתדבר אליי. אני רוצה שתיפתח אליי. שתוציא ממך את הדברים שחונקים אותך. זה מה שאני רוצה.”

אני רואה את מצחה נקמט מתוך יגיעה פנימית כאשר אני אומר: “למדת עליי, נראה לי. את למדת עליי, נכון?”

“כן,” היא אומרת, מהנהנת. “בוודאי. ואני מצפה שתוציא מעצמך דברים.”

רגע. אולי יותר. אני שומע את האנחה של עצמי. כל כך רוצה להיות חד ומרוכז, אבל הבהירות מציקה לי. מביט אל החלון הגבוה, אל המשקוף שצבעו התקלף. המשקוף מרתק אותי. מה שמעבר לחלון לא מעניין אותי. מלבד האור. מלבד הבהיר ההוא. לא רוצה במה שיש שם. מה שמעבר לחלון כמו זר לי. ורק האור. ואז אני שב להביט בה, והיא נראית לפתע נינוחה, חלק מן הנינוחות הזאת מתכוונת לדבוק בי. כאילו היא רוצה להדביק אותי.

“להוציא דברים, את אומרת? יש דברים שאולי לעולם לא יצאו,” אני אומר, והיא מביטה בי. “יש דברים שהם רק ממני אליי ולא יצאו ממני. אין לי בפנים דברים יפים כל כך. אין בי שמחה גדולה בכל בוקר. אני רוצה את האור, זה קצת פותח אותי, אבל זה הכול. זה הכול.”

“אבל תשמע את עצמך, אלי,” היא אומרת, ונדמה לי שצד אחד של פיה רוצה לחייך. “תקשיב לעצמך, תקשיב איך אתה בכל זאת שמח בתוכך על הבוקר ועל האור שהוא מביא איתו.”

אני חש שהיא מנסה להוביל אותי ונרתע. הצלילות הפתאומית שלי עדיין מצויה בי.

אני אומר: “את לא מבינה. את אולי משחקת איתי וצדה מילים, אבל את לא מבינה.”

“עזור לי להבין,” היא מבקשת. נרכנת אל השולחן ומקרבת מעט לעומתי את פניה.

“אבל למה לך? כל זה לא עניינך. את לא מבינה, אני לא רוצה לחזור לאור המזויף ההוא. אבל לא האור עצמו מזויף, מה שהוא מאיר מזויף. ואני לא רוצה לחזור לאותם הדברים. לא רוצה לחזור אליהם.”

“כי אתה מונע את עצמך,” היא מתעקשת. “לא ייתכן שאתה לא רוצה, אתה מונע.”

“את אומרת,” אני רוטן אליה.

“אני אומרת, אבל אל תכעס. בבקשה. אני אומרת, לא משום שאני פיקחית יותר ממך. אבל אני באה משם, אלי, באה משם ולכן יודעת.”

“אני הייתי שם.”

“שכחת.”

“שכחתי? ומה את יודעת שאני שכחתי?”

“אני יודעת ששם יותר טוב. בפירוש יותר טוב. ואל תאמר לי שטוב לך כאן, בבית החולים הזה, במחלקה הזאת. לא הספיקו לך חודשי האשפוז והטיפול בכוויות שלך? לא הספיק לך להיות מרותק למיטה, ואחר כך להסתובב בפרוזדור של המחלקה, לשקוע לתוך עצמך? אל תאמר לי שטוב לך כאן. זה לא המקום בשבילך. אדם בריא לא אמור להיות כאן, ואתה לא צריך להיות כאן. כי אתה בריא, אלי, אתה בריא. ואני אבוא אולי כל יום ואומר לך את זה. כדי שתבין. אבוא ונשוחח על כך, ועל כך שאתה חושב שהפקרת למוות את חבר הילדות שלך. וגם על כך שאתה לא רוצה לראות את אשתך. גם על הבן שלך נדבר. מה אשם הבן שלך? ואולי על דברים שאני לא יודעת עליהם נדבר. בוודאי יש דברים שאני עדיין לא יודעת.”

אני מביט בה. ויש בי טינה וגיחוך וחמלה. מטילה עול על עצמה.

ואז אני ממלמל: “עד מתי? כמה זמן זה ידרוש ממך?”

“ככל שיידרש ממני. אתה תחליט, וכשתצא מכאן נסיים ותשכח אותי. מהר מאוד אתה יכול לשכוח אותי. עד שתצא.”

“אני טוב לי כאן,” אני אומר.

מגביהה את גבותיה וחונקת אנחה.

“לאף אחד לא טוב כאן, לאף אחד. אתה צריך לשאוף לצאת מכאן, לא לשקוע. הטיפול שלך הסתיים, הכוויות שלך נרפאו, אבל אתה מדכא את עצמך. נכון, לא ראית אותי עד היום, חוץ מאותם רגעים בבית החולים. אבל אני ראיתי אותך. שאלתי עליך. אני מכירה אותך, אני חושבת. הכנתי שיעורי בית למענך. אני הייתי בביתך, אלי, ראיתי את הבן המקסים שלך. קראתי שירים שכתבת.” ואז היא מהססת מעט, בוחנת אותי ואומרת: “לקחתי ספר שלך. הרשיתי לעצמי ולקחתי ספר שלך. אני מקווה שאתה לא כועס. ביקשתי מאורנה, והיא נתנה לי. גם עליה אל תכעס. היא גאה בך. ולי יש העונג.”

ספר שלי. השירים שלי. אני חש צביטה ורתיעה.

“זה שטויות,” אמרתי.

“אבל כתבת אותם. קראתי אותם.”

“מישהו אחר. לא אני. פעם. מזמן.”

“וכאן?” היא אומרת, “קראתי שורות. הראו לי. מתגאים בך, מתגאים בדברים שכתבת. כאן, בשעות קשות מאוד שלך. אולי תכנה אותם שירי מלחמה, אבל אני קראתי בהם חרדה. איזו חרדה, אתה שואל? חרדה, אלי. אבל הם טובים מאוד, אני אומרת.”

“ככה את אומרת.”

“כן, כך אני אומרת. יש לך דברים שאתה רוצה לומר, ואל תדכא אותם בתוכך.”

“אני טוב לי כאן, נוח לי עם עצמי. זה מה שיש לי לומר לך.”

“זה נדמה לך. אתה עושה לעצמך תרגילים של ייאוש וגורם לעצמך לשקוע. אומרים שיש בייאוש ובשקיעה איזה קסם, איזו רומנטיקה מדומה, איזו נפילה וחוסר אחריות. אל תשקע פה, זה קסם מדומה. לך הביתה. כל מה שאתה זקוק לו נמצא שם. צא אל חייך. לחיים שלך.”

“החיים שלי, הבית שלי…”

“כן, אלי, כן. החיים שלך והבית שלך. אותם חיים ואותו בית שהיו לך.”

“איפה זה, הבית שלי? איפה אותו בית ואיפה אותם חיים?”

“במקום שהיו.”

“שום דבר לא נשאר באותו מקום. שום דבר לא כמו שהיה.”

“הכול שם, שום דבר לא השתנה.”

“מה מחכה לי שם?”

“החיים שלך. אלי, החיים שלך, בן-אדם! אשתך הדואגת. הילד שלך שמתגעגע. איזה ילד נהדר בן שנתיים וחצי יש לך.”

“אשתי? הבן שלי?”

עיניה מצטמצמות מעט לעברי. איזה יום בהיר. יום חד היום הזה, דבר לא נעלם ממני. אף לא הבוהק הלח והדק שבעיניה. האם יום כזה אמור להיות יום נהדר, כדבריה? שם, אי-שם, בארץ ההיא?

“ובכן, אלי?” היא ממלמלת.

“באמת אכפת לך?”

“תתפלא,” היא אומרת, ויש יגעות בקולה. “באמת אכפת לי.”

אני חש שאני מגחך לעברה. אולי בתוכי, אבל חש בכך. אל עצמי, על עצמי, על חיי. לא יודע. ומוזר. אני לא מכיר אותה, לא יודע מי האישה הזאת. זרה היא לי, ואכפת לה. ואיך? ושוב אני אומר: “זה שטויות, שטויות כל זה.”

“תוכל להסביר לי מדוע? מה זה השטויות אצלך?”

היא כועסת? אני חש שאני מתחיל לכעוס.

“מה הם החיים, גברת?”

חשה את הגאות שבי. מקמטת את מצחה.

“שמי שולמית, אלי. אני לא גברת. והחיים הם החיים עצמם.”

“יופי. שולמית, שולה. בסדר שולה. אין לי עוד כוח. החיים הם החיים עצמם, והשטויות הן השטויות עצמן. זהו.”

ואז היא אומרת: “בסדר.”

ואני ממלמל: “יופי.”

היא קמה ממקומה, ואני עומד שם שעון אל הקיר, ידיי עדיין בכיסי מכנסיי. מבטה לא ברור, אולי נבוך, קצה חיוך נטוע באחת מזוויות פיה. בז ואולי מר ואולי צוחק. אבל כך או כך ובכל מקרה היא נעצבת. באשה הזאת אין שמחה. היא נוטה להשמנה, וקמטים כבר חורשים את פניה. ואחר כך היא עושה צעד אחד ועוצרת.

אני רוצה שתחדל משאלותיה. אבל דומה שאני רוצה שתישאר לשבת שם, שתתלה בי את עיניה. מה יש בעיניה? אחר כך אני מוצא את עצמי חושב על כך, חש את הרגעים ההם. אני אבוא ככל שתרצה, היא אומרת, שולמית הזאת.

והיא אומרת: “אני אבוא מחר.” ויש בדבריה נימת שאלה. והיא מוסיפה: “אולי.”

אני לא עונה לה. והיא פוסעת משם, הולכת אל הדלת, שולחת בי עוד מבט אחד ומנידה בראשה לשלום, אחר יוצאת וסוגרת את הדלת אחריה. שקט. אור נופל על השולחן מהחלון הגבוה. כמו פס שתפח, והוא תואם את לוח השולחן. אני נע ממקומי, הולך ויושב על הכיסא ששימש אותה. מוציא את ידיי מכיסיי ומושיט אותן אל השולחן. הייתי בביתך, היא אמרה. קראתי שירים שלך. גם כך היא אמרה. אני קובע את מבטי במקום שבו עמדתי קודם לכן. אני לא שם. כלום אין שם. רק הקיר מביט בי.

והיכן אני? היכן הייתי? טרוף טורפתי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אחרי ההלם החיים”