החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קן דרורים בגולגולת שור

מאת:
הוצאה: | 2015-01 | 190 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

קן דרורים בגולגולת שור מגולל סיפור אהבה בלתי אפשרי בין גמלאי של משרד הביטחון לבין ערבייה צעירה, סטודנטית לארכיאולוגיה, המתרחש על רקע פיגוע העומד להתבצע בחיפה על ידי ארגון מוסלמי קיצוני. העלילה נעה בין נופי עמק יזרעאל לקסם סמטאות העיר התחתית והמושבה הגרמנית בחיפה. הדמויות מייצגות קונפליקטים בחברה הישראלית: ותיקים מול צעירים; ערבים מול יהודים; ימין מול שמאל; רשויות החוק מול האזרח.

זהו ספר מתח הכורך הומור רב ברגעי עצב. הדיאלוגים משובצים פסוקים מן המקרא וציטוטים מהספרות ומהשירה העברית, אך כוללים גם שפת רחוב בוטה. כמה מהפרקים עוסקים בהיסטוריה, ואחרים — בהוויה הישראלית העכשווית. יש בספר חיים, אך יש בו גם מוות.

איציק גיסיס, בן 68, מתגורר ברמת ישי שבעמק יזרעאל. גמלאי של משטרת ישראל ודוקטור לארכיאולוגיה. נשוי לדליה, מורה לאמנות, אב לשלושה וסב לשניים. מטפל בנכדים בחצי משרה, ובזמן שנותר עובד בגינה, רוכב על אופניים, וקורא מכל הבא ליד.

מקט: 978-965-534-566-7
מסת"ב: 978-965-534-566-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


עוברים

את הבית מצאה נירה בעת שיחה אקראית עם מלכה, המורה

לתנ"ך. באחת ההפסקות, כשישבו שתיהן בחדר המורים, ובידיהן כוס תה וביסקוויט 'פתי בר' עבש, תינתה לה האחרונה את צרותיה במונולוג ארוך: "בני, כלתי ונכדיי עומדים לרדת מהארץ לקנדה. לפרק זמן מוגבל, כמובן, קשיים כלכליים, את יודעת," שחה והוסיפה בכאב, "מה, יעקב ואני כשהיינו צעירים, לא היו לנו קשיים? לא רק כלכליים, גם ביטחוניים וגם קשיי פרנסה. העמק היה מלא ערבים שהרגו, שדדו וגנבו. סכנת נפשות ממש. אז, ברחנו? לא! עבדנו קשה שנינו יום ולילה בכל עבודה, שמרנו ועבדנו ואכלנו הרבה 'דרעק', תסלחי לי, וגם את הלב לא פעם, ובידיים מיובלות הקמנו את המושב הזה.

כן, עם הזמן הייתה נטישה של צעירים רבים, אבל בשנים האחרונות הם חוזרים, לא בגלל שפתאום הם רוצים להשקיע בחקלאות, או לעבוד בלול או ברפת אלא בגלל הנדל"ן.

גם יחזקאל וכלתו חזרו לכאן מתל אביב לפני מספר שנים, ובנו בית ב'הרחבה'. הוא השקיע הרבה כסף בבנייה, נכנס לחובות, הנושים רדפו אחריו ואפילו עד כאן הגיעו, ואנחנו מכרנו חצי רפת בשביל להוציא אותו מהבוץ. וכעת, הטיפש מרים ידיים ונוסע מכאן.

לפעמים אני חושבת שלפי כמות השכל שאין לו, הוא בטח לא מהמשפחה שלי. אצל יעקב בעלי דווקא יש כמה טיפשים מדופלמים, שכנראה תרמו ליחזקאל חלק מהגנים, בעיקר במוח…

האמת, שאין לי כבר צער עליו, שלא לדבר על אשתו. היא ממגדל, ממשפחה של מפא"יניקים, ובתור שכזו לא הביאה איזה רעיון חיובי לתוך המערכת. אבל לנכדים שלי אני כבר מתגעגעת עוד לפני שנסעו, והמחשבה שלא אראה אותם כמה שנים מקרבת את קיצי. לפעמים אני שואלת את עצמי – איך יצאו ילדים מקסימים כאלו לשני דבילים חסרי מוטיבציה, שמרימים ידיים כל-כך מהר.

הוא אומר שהוא נוסע לקנדה כדי להתפתח. תגידי, נירה, אם הוא רוצה להתפתח, למה זה לא קרה לו עד עכשיו? עם הגיל מתפתחים פחות ופחות, נכון? מה, הוא לא יודע את זה? אם לא מהשכל אז לפחות מניסיון החיים הכושל שהיה לו עד כה. והיא, לא יכולה למנוע את זה ממנו? 'זוהי החלטה משותפת,' אמרו לי שניהם. נו, נגד מפגש רצונות כזה אין לי כבר מה לעשות," סיימה והשתתקה.

"והבית?" שאלה נירה.

"הבית יוצע בקרוב למכירה," השיבה.

"תשמעי, מלכה, מיכה ואני חושבים כבר זמן רב לעזוב את חיפה ולעבור לגור מקום אחר. את יודעת, הילדים עזבו את הבית, הדירה ריקה וענקית, הנוף נעלם תחת מגפי הקבלנים ובצל רבי הקומות, השכנים גם הם לא כמו שהיו פעם. בקרוב מיכה עומד לצאת לפנסיה והוא יקבל מענק פרישה יפה, אז נוכל גם למכור את הדירה שלנו בכרמל ובכסף נקנה משהו כאן בעמק. זוהי הזדמנות טובה, את לא חושבת?"

"אכן טובה. רגע, אבל בן כמה מיכה?"

"קצת יותר מחמישים."

"ובגיל כזה כבר יוצאים לפנסיה?"

"במקום שבו הוא עובד, זהו הגיל."

"אם כך, בסדר. אדבר עם יחזקאל ואם יסכים, אפשר לעשות עסק."

"למה שלא יסכים?"

"את יודעת, זה בגלל מקום העבודה של מיכה. יחזקאל הוא קצת שמאלן, ולא אוהב כאלו ששמים לערבים שקים על הראש ויוצקים להם מים לגרון נגד רצונם. אבל אני לא חושבת שתהיה כאן בעיה, איך אומרים – הכסף יעוור עיני פקחים."

"ועיני שמאלנים יורדים על אחת כמה וכמה," השיבה לה נירה מיני וביי.

"מה אמרת? לא שמעתי."

"לא חשוב. נתאם טלפונית לסוף השבוע. תגידי, הבית שמור?"

"ממש בונבון," השיבה מלכה.

את היישוב 'מעלה האלונים' אני מכיר מסיבוב האופניים השבועי שלי. מדי שבת בבוקר, כמעט בכל מזג אוויר, פרט למקרים ששבוע העבודה מחסל אותי ואני לא זז מרוב עייפות, אני מעמיס את אופני השטח 'ווילר 9900' שלי על הרכב, ונוסע מדירתי שבכרמל לתחנת 'רכבת העמק' בכפר יהושע. מחנה את הרכב ליד בנייני התחנה, פורק את האופניים ועושה מסלול בשדות עמק יזרעאל.

בכל פעם שהשעון מעיר אותי, מציצה נירה מבין השמיכות ומסננת בין שיניה: "שוב אתה הולך לרכוב על הפילגש שלך?"

"כן, אחותי, יש לה עשרים ושבעה הילוכים, היא טסה בירידות ומוציאה לי את המיץ בעליות. כשאני עליה אני מריח את שתן הפרות של בית שערים, רואה את הפריחות בשדות רמת דוד, ושומע את שקשוק מימי הקישון. היא מזרזת לי את מחזור הדם, מחזירה את הצבע ללחיי ועושה לי טוב. אני פשוט מרגיש יותר צעיר. מה, את מקנאה?"

"קצת," היא משיבה.

"את מודאגת?"

"למה שאהיה? כשאתה שב משם בחורף, רטוב וקפוא עד לשד עצמותיך, ואתה אומר, 'מאמי, הצטמקו לי הביצים וקפא לי הרוטב, תעשי משהו,' אני מחממת לך אותן… ואם אתה ילד טוב ונחמד, אני גם דואגת לרוטב."

"ומתי אני ילד טוב?"

"כשאתה סוגר את הפה ולא מקשה קושיות, ועכשיו בוא לאימא." מחבקת אותי ומחממת אותנו בחיקה, אותי, את הביצים ואת מה שביניהן. ואני נרדם וישן שנת ישרים כמו תינוק. ומבעד לערפילי השינה אני שומע אותה מסבירה לי: "ואתה רוצה לדעת באמת למה איני מודאגת? כי תינוק, ולא חשוב באיזה גיל הוא, לעולם לא יעזוב את אימא שלו. איש לא אוהב להישאר יתום."

באותה שבת חורפית בחודש פברואר ויתרתי על רכיבת הבוקר. נירה הכינה קפה במכונת האספרסו שרכש עבורנו בננו הבכור, ואני טרחתי על הטוסטים שלא יישרפו ומרחתי עליהם ריבת תפוזים מעשה בית. ריח הקפה העז התפשט בדירה. ישבנו דוממים בפינת האוכל החשוכה, שבעבר הייתה מוארת, וממנה נשקפו נוף הכרמל והים עד מבצר עתלית.

היום, בניין גבוה ומכוער מכוסה בדודי שמש ובצלחות טלוויזיה מסתיר את הנוף. ומפיסת הטבע שאיננו מסתיר, מבצבץ שחור השריפה המקוללת והקטלנית ההיא, גדמי עצים שרופים וצמחייה הממאנת להתחדש, כאילו אומרים: "נישאר כך ונזכיר לכולם את מה שהיה, כדי שלא יחזור."

הטבע נשאר אולי נאיבי, אבל אנחנו כבר לא. הכול נשכח וכולם כבר מחכים לשריפה הבאה, בטוחים שמה שהיה הוא מה שיהיה.

כשסיימנו לאכול נירה אמרה: "תן לי מספר דקות לזרוק עלי משהו ואנחנו נוסעים."

עברו יותר ממספר דקות, והיא צצה מחדר השינה כולה זוהרת. נכנסה לג'ינס כחולים שמבליטים לה את הישבן, סוודר שחור עם גולף שאמנם כיסה את צווארה אבל מסגר את פניה ה'סלאביים', עשתה 'קוקו' קשור בגומייה פשוטה, ונעלה מגפיים גבריים חומים עם עיטורים צרובים, שהבאתי לה מאחד ממסעותיי לאירופה.

אמרתי לה, "למרות גילך המופלג את פצצה לא נורמלית!"

"מה אתה שח? אתה אפילו לא יודע מה יש לך בבית. שאתה קצת חירש אני יודעת, אבל עיוור זה משהו חדש. ואולי אני בכלל לא מעניינת אותך כבר, או – שאיבדת את זה לגמרי."

"מה, את רוצה על הדרך לתפוס איזה מושבניק?" שאלתי.

"טוב מושבניק אחד ביד מבעל שלא שם לב איך אשתו נראית. ובכלל, אם זה יימשך כך אני אחפש לי איזה מחזר שגם יסתכל עלי וגם יחמיא לי, ולא רק בשבתות וימים טובים."

"ומה עם מדריך הגדנ"ע שלכם, זה שהיה עושה לך עיניים עד לאוזניים, כבר שכחת ממנו?"

"הא זה," היא עונה, "הוא כבר לא מוצא בי עניין. כעת הוא מתמקד במורות הרוסיות הצעירות שהגיעו לבית הספר. אלו, שרגליהן הארוכות יוצאות מהמקום שהעשרים סנטימטר של בד החצאית מסתיים, וכשהן מתכופפות מבצבצים משם תחתונים אופנתיים בצבע עור נמר."

"שמעתי אגדה אורבנית מיורם מהמשרד שלי, את מכירה אותו, זה מגבעת אלה. הוא מספר שבמגדל העמק יש רחוב שלם בו מתגוררות רוסיות, שגנבו את הבעלים המקומיים והתחתנו איתם."

"זה משהו הפוך מ'חטיפת הסביניות'," היא אומרת.

"מה זה?"

"משהו מההיסטוריה של רומא. אספר לך בדרך, וכמו שאתה בוודאי יודע, ההיסטוריה חוזרת על עצמה."

"מעניין שאין אגדות כאלו על רוסים, שחטפו את המקומיות וגרים באיזה רחוב," אמרתי.

"כי את ההיסטוריה תמיד עושות הנשים, טמבל. אנחנו מחזיקות אתכם חזק חזק, אתם תלויים בנו כל חייכם, אם אתם סוטים מהמסלול, אנחנו בדרכנו המיוחדת נותנות לכם קווץ' חזק בביצים, ואתם כמו פודלים עומדים דום ומזילים ריר. בדיוק כמו הכלבים בניסוי של פבלוב," אמרה ועברה למתקפה: "תראה מה אתה לובש."

"מה אני לובש?"

"שוב פעם ג'ינס וחולצת טי שחורה."

"מה רע במראה 'קז'ואל אה-לה שלמה ארצי'?"

"שום דבר לא רע, רק שאתה מתלבש כך כבר תשע מאות שנה. לא נמאס לך?"

"מה את רוצה, שאני אלבש את אחת החליפות שבארון ואקשור לעצמי עניבה, בשביל ביקור באיזה פקעקטר מושב?"

"הא לך תיקון," היא אומרת, "עניבה מעולם לא ידעת לקשור כי יש לך שתי ידיים שמאליות ודיסלקציה מובנית. ואני, למיטב ידיעתי, ואולי אני טועה, הייתי היחידה ששמה לך עניבה על הצוואר, קשרה והידקה. והמושב, הוא כבר לא פקעקטר. אתה יודע למה?"

"לא."

"כי אנחנו עוברים להתגורר שם."

"בסדר, אל תתעצבני," אני משיב, "אני אנעל מגפי עור ולא מגפי רפתנים."

"לפחות תיקח איזה מעיל נורמאלי."

"זה שנראה כמו מעיל רוח צבאי, בסדר? "

"לא, מה אתה, במלחמת יום כיפור? קח משהו אחר שיחמם אותך."

"בשביל זה יש לי אותך. יאללה לאוטו, את נוהגת. הוויכוח הזה עייף לי את התחת."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קן דרורים בגולגולת שור”