החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גרני

מאת:
הוצאה: | 2018-08 | 274 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

27.00

רכשו ספר זה:

בגיל ששים זכתה גלדיס ליום הולדת מפואר שערך לה בעלה, יעקב, פרסומאי מצליח. באותו ערב העניק לה מפתחות לדירת חמישה חדרים באחד המגדלים המפוארים בתל-אביב.

כמה ימים לאחר מכן הודיע לה שרק היא תגור בדירה הזו ואילו הוא הולך לממש את נעוריו מחדש.

כשצפתה את עתידה, לא היה בו דבר מלבד בדידות ועגמומיות. שלושת ילדיה, נכדיה ונכדותיה נפוצו ברחבי העולם, הורים לא היו לה וחברים נעלמו מיד בהיוודע דבר רווקותה החדשה.

אך לא אחת כמו גלדיס תשב בחיבוק ידיים. היא יצרה קשר טלפוני עם דוקטור מילשטיין שהשיא לה עצות ועל פיהם נהגה. בגלל עצותיו, נסעה עם עובדיה הצעיר לאיביזה, שם השתובבה והשתכרה במועדוני הלילה כאוות נפשה. היא אימצה את הפאב של הרוניס' בפלורנטין והתאהבה בעמירם, האלמן האמיד המסתורי, שגרם לה להבין שבעידן המודרני, זוגיות אחת נגמרת רק כדי לפנות מקום לאחרת.

בנוסף לכך, מצאה שלא משנה את תחיה את חייה, דבר אחד לא ישתנה לעולם: לנצח תהיה אם וסבתא.

"גרני" הוא סיפור על בת דור הבייבי-בום שנולדה לתוך עידן של שינויים מהירים. הצורך להסתגל אליהם ולהשתנות לא חדל גם כשהתבגרה.

מקט: 4-800-1703020
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

פרק 11

 

למחרת בבוקר אף אחד מהם לא הקיץ לפני שעות הצהריים. גלדיס התקשרה אל עובד בסביבות השעה שלוש ומצאה מעבר לקו אדם מנומנם.

“אתה רעב? לא אכלת כלום מאתמול. חשבתי שנלך לאכול במסעדה קרובה למלון, כאן בסן אנטוניו.”

“אולי יותר מאוחר? נגיד, בחמש?” מלמל.

“אין בעיה. תתקשר אלי כשתהיה מוכן.” גלדיס עצמה התכוונה להלך בסביבות המלון ולשאול מקומיים על מקומות שניתן לבקר בהם או על פעילויות מומלצות שיתאימו ליומיים שנותרו להם באי.

“תיסעו לחוף קאלה-קונטה. רואים משם את כל האיים,” הציע פקיד הקבלה והוסיף שהחוף נמצא במרחק נסיעה של רבע שעה מהמלון. הוא התבונן בה שנייה נוספת, ראה מבט של עניין בעיניה והוסיף שהחוף הוא הקיצוני מבין כמה חופים סמוכים האחד לשני. המים בו מתאימים לשחייה קלה, אמר לה בנימוס. היא הייתה משועשעת מהרמז בדבריו המסיק שהיא מבוגרת מדי לשחות במים סוערים.

גלדיס רצתה להוסיף ולשאול אותו על איזה מועדון הוא ממליץ אך לא רצתה להכניסו למתח כי נראה היה שהוחדרו בו כבוד לגיל המבוגר והוא בוודאי לא היה רואה בעין יפה גברת מכובדת כמוה במועדון לילה, משתוללת כאחרונת הצעירות.

הפתרון שחשבה עליו היה שישוטטו באזור מלא המודעות המבשרות על די. ג’יי. זה או אחר המתקלט במועדון כלשהו ומתוך המודעות ידלו כתובות ושעות פעילות. היא רצתה שעובד יחווה את האטרקציות המפורסמות של האי, המועדונים. ליל האתמול גרם גם לסכר שלה להיפרץ והיא רצתה לטעום עוד קצת מההוללות שהייתה חדשה לה יחסית, אם כי הסתבר שהייתה חדשה גם לעובד.

הם אכלו ארוחת ערב במסעדה ביתית הצופה לכביש צר ומרוצף. היא הזמינה פאיה, שהיה מצע של אורז במחבת ועליו ירקות מאודים ומאכלי ים ועובד ביקש לעצמו צ’וריסוס, נקניקיות שמנות, שאכל את כולן בתיאבון רב. שניהם ביקשו לקנח עם קרמה קטלאניה שהיה לא פחות מאשר קרם ברולה ספרדי הכל ערב לחיכם מאד. אחרי הארוחה החלו לשוטט להנאתם ברחובות עד שהגיעו לחנות גדולה המוכרת בגדי חוף.

“בוא נקנה בגדי ים. המליצו לי על חוף שנוכל לבלות בו מחר,” הציעה גלדיס שידעה שבאף אחד מהם לא עלתה המחשבה לארוז בגד ים. עובד ראה את המחירים שהוצגו בחלון הראווה ונרתע.

“אולי במקום אחר? נראה שיקר אש פה. תראי איזה חנות קלאסה,” אמר בהיסוס והיא צחקה.

“כסף זה הדבר האחרון שצריך להדאיג אותך. בוא,” אמרה והלכה לפניו לתוך החנות אך בפתחה עצר מלכת.

“את חבל”ז, נדיבה ומפנקת. אני לא יכול לקבל יותר דבר ממך.” היא הרצינה פתאום למשמע דבריו ופסקה בצורה שלא משתמעת לשני פנים:

“את שאני עושה או נותנת, אני נותנת מעמקי ליבי. את התכונה הזאת יעקב לא הצליח לקחת ממני. אני לא רוצה לשמוע מילה נוספת על כסף. בוא!” הפעם משכה אותו פנימה ללא התנגדות מצידו.

עובד בחר מכנסי ברמודה בצבעי צהוב וכחול, גופיה כחולה לפי המלצתה ונעלי אצבע בצבעים תואמים. גלדיס הציעה שייקח גם בגד ים. תחילה סירב וחזר על כך שהיא משלמת מספיק עבורו אך המוכרת שחשבה שזיהתה תיירים בעלי ממון, כבר אחזה בידיה כמה בגדי ים במידה שהתאימה לו והוא נאות לבסוף לבחור לו אחד מהם. לגלדיס המוכרת הציעה מערכת של בגד ים בשני חלקים ושמלת חוף תואמת ולא הפסיקה להחמיא לה על גופה הרזה והחטוב לגילה.

“עכשיו נהיה חייבים ללכת לחוף,” אמרה גלדיס כשיצאו מהחנות. הם תחבו את השלל לתוך תיק הגב של עובד והמשיכו לשוטט עד שעצרו ליד מודעה המבשרת על בואו של די. ג’יי. מישראל.

“מוכרחים לתמוך בבן מולדתנו. לשם פנינו מועדות,” פסקה והרימה זרועה לעצור מונית. השעה הייתה תשע בערב. הדי. ג’יי. אמור היה להתחיל רק בחצות ולכן ישבו והמתינו בבר טאפאס קטן סמוך למועדון. היא הזמינה יין לשניהם.

עד שנכנסו למועדון כבר היו מבושמים מעט, מספיק כדי לעמעם את העובדה שעדיין כל אחד מהם נשאר דחוי על ידי מושא אהבתו למרות אלפי הקילומטרים מהבית. אלא שהייאוש נעשה נוח יותר באיביזה כמו בלונדון, כמאמר השיר, חשבה לעצמה מבלי להביע זאת בקול כדי לא לעורר בעובד זיכרונות כואבים.

המועדון דמה להיכל גדול המכיל אלפי רוקדים, כאשר במה מרכזית גדולה שעליה עמד הדי. ג’יי. התנשאה מהרצפה לגובה מטר. מסכים גדולים משני צידי הבמה מיקדו את עיני כולם אל עבר הדי. ג’יי. שהיה ללא ספק הכוכב. מודע לכך שהוא מצולם מכל זווית אפשרית, עודד את קהל מעריציו המשולהב בהשמעת מוזיקה קצבית רועמת שאיימה תחילה לפוצץ לה את עור התוף, עד שהתרגלה לדציבלים ושוב לא הפריע לה הרעש. אלא שלא שמעה מה עובד אמר והוא לא שמע אותה וכל שהיה להם לעשות היה להצטרף לרוקדים על רחבת הריקודים.

המקום היה מלא בבני ובנות גילו של עובד אך היו פה ושם אנגלים וגרמנים מבוגרים בין הרוקדים. היא הטיבה לרקוד ושימשה לעובד מדריכה. הוא ניסה לחקות את צעדיה משועשע מעצמו למדי.

לאחר כמחצית השעה הבחינה בבחורה שמפזזת סביבו בתנועות חושניות. עובד, תחילה מופתע ואחר כך מוחמא, חייך אליה ורקד עם שתיהן בו זמנית.

גלדיס לא חשה בעלות או קנאה. היא הייתה מרוצה שהוא הביע עניין בבחורה. בעיניה זו הייתה הדרך הקצרה ביותר להחלמה מלב שבור. היא עצמה לא ציפתה שדרכה שלה בגילה תהיה כל כך קצרה להחלמה. היא חשבה שלמרות ההפוגה באיביזה, עדיין תחכה לה הבדידות כשתחזור. גם אם יציפו אותה מאות גברים בגילה, ספק אם תוכל ליצור עמם אינטימיות כמו שהייתה בינה לבין יעקב. לפתע הבינה שבפחות מקשר מלא לא תסתפק ותעדיף את הבדידות בעתיד אם לא ימצא לה בן זוג שתאהב, בין אם האהבה בינה לבין יעקב תפרח שוב ובין אם יהיה זה גבר זר שיכבוש אותה.

לפחות את קורת הרוח מהתקדמותו המהירה של עובד תוכל לזקוף לזכותה, גם אם מטרתה הראשונה הייתה לשפר את מצב רוחה שלה. ואכן, התחושות הקשות שליוו אותה החלו לפנות מקומם לתחושות קלילות יותר. הכל קרה בימים הספורים ששהו באיביזה. היא חשה את השינוי ומצאה שהיא יכלה לנשום בחופשיות לעתים קרובות יותר בלא שתחוש בכל נשימה את הסכין ננעצת בליבה.

בשלב מסוים, משהמשיכה הבחורה לכרכר סביבו, החליטה גלדיס לתת לו את ההזדמנות לבלות לילה עם בת גילו ובאצילות רבה נטלה על עצמה לשקר שקר לבן ואמרה לו שהיא עייפה ורוצה לחזור למלון אך היא מתעקשת שימשיך ליהנות.

“את בסדר? באמת לא אכפת לך לחזור לבדך? אני יכול לחזור אתך,” הציע ברגש רב.

“בשום פנים ואופן לא. בפירוש לא. לא כל יום נמצאים באיביזה ותראה את הילדה שמולך, נראה לי שתתאכזב אם תלך ממנה.” היא התכוונה לכל מה שאמרה.

כשחזרה למלון לא עלתה מיד לחדרה. היא ישבה בלובי, שתתה קפה ושמחה על ההזדמנות לסדר את מחשבותיה ורגשותיה שמהם הצליחה לחמוק רוב הזמן מאז שהגיעו לאיביזה. הימים האחרונים גרמו לה לחשוב שהפרידה מיעקב היא עוד אחת מאותם שלבים שנאלצים לפעמים לעבור בחיים ואין הם החיים במלואם, גם אם היוו את רוב חייה. היא תהתה בינה לבין עצמה אם אכן יעקב מעמיד גם למיה את אותו רף גבוה של אישה כל יכולה כמו שהעמיד לה, או שמא על מיה לא מוטל לעשות דבר מלבד להיות יפה. היא חשבה על חבריו שאולי מתקנאים בו ומרחמים עליה.

“האם זו תחרות? האם עלי לרצות את מה שהוא רוצה רק כי זה צו הזמן, צו גברי בכלל? ואם אני רוצה להזדקן בשקט ולבד, מדוע זה לא יכבדו את רצוני?” הפכה בדבר אך הגיעה למסקנה שהייתה מעדיפה אהבה חדשה על פני הבדידות. הסיכויים שהאפשרות הזו תקרה בדרכה נראו לה קלושים ביותר ולכן הדפה אותה ממחשבותיה, חתמה למלצר על החשבון שהגיש לה ועלתה לחדרה.

בלילה היה קשה לה להירדם למרות עייפותה. היא חשבה על החזרה לתל אביב ולא רצתה לחזור. היא חשבה על אורח החיים החדש שלה וראתה רק אפשרות אחת. כיון שעולמה החיצוני הצטמצם ביחס לזה שהיה לה, בהכרח תהיה לה החובה להרחיב את עולמה הפנימי למען שלמות נפשה.

בדבר אחד זכתה, היא נפתרה מהביקורת התמידית של יעקב עליה ועל מעשיה. מעתה, אם תנוח עליה רוח שובבה כמו זו של הימים האחרונים, תוכל להמשיך ולהשתחרר ולהתנסות בדברים שעד כה לא שיערה שתתקל בהם. פתאום רצתה למתוח את החבל עד לקצה, לראות עד היכן תוכל לשנות התנהגותה, אורחות חייה ואולי מעט את אישיותה. ההזדמנות ניתנה לה למחרת.

היא לא שאלה בארוחת הבוקר והוא לא סיפר מה קרה בהמשך הערב הקודם. תחת זאת הוציאה מפה ופרסה בפניו את אפשרויות ההגעה לחוף קאלה-קונטה.

“במעבורת או באוטובוס?” התייעצה עמו.

“באוטובוס,” אמר, “אני רוצה לראות את הבתים של האנשים שגרים כאן, לראות איך אנשים חיים במקום הזה.” היא חשבה על השיפור שחל במצב רוחו בתוך כמה ימים אם היה מוכן לשכוח לרגע מעצמו.

עובד ישב ליד החלון באוטובוס ועיניו בלעו את המראות שעליהם חלפו. אט-אט נעלמו רבי הקומות של איביזה-טאון והם יצאו לכביש דו-כיווני צר שהתפתל מעט, כשמשני צדדיו עצים נמוכים ושיחים רבים. הם היו התיירים היחידים באוטובוס הישן. עובד הפנה מדי פעם את תשומת ליבה לבית מסויד בלבן שתריסי העץ הישנים שלו היו צבועים בצבעי אדמה. עציצי חרס רבים ברוב הבתים פוזרו במרחקים שווים אחד מהשני על רצפות טרה-קוטה. בתוכם צמחו צמחי גרניום אדומות. הוא ניסה לתאר לה את רגשותיו.

“זה נותן לי רעיון. מיד כשנחזור אקנה עציצי חרס חומים ואשתול בהם את הפרחים האדומים האלה. איך קראת להם?”

“גרניום,” עזרה לו.

“כן, נכון. אני חושב, ככה, שיש הרבה דברים שאני לא יודע בעולם ואולי טוב שאני לא נשוי כי יהיה לי זמן ללמוד.”

“עובד יקר שלי, זו התובנה החשובה ביותר שאני שומעת מפיך מאז הכרתיך. ואתה יודע מה? גם אני החלטתי שכאשר נחזור אעשיר את עולמי, ארחיב אותו עד שיתפוצץ מרוב ידע וחוויות. אתה ואני לא ניתן לאף אחד לרוקן אותנו ואם רוקנו אותנו בעבר, נמלא עצמנו מחדש.” היא החזיקה בידו ולחצה את זרועה כנגד זרועו.

אחר כך המשיכו לנסוע בשקט. כל אחד מהם חשב את מחשבותיו הוא לחוד עד שהגיעו לחוף קאלה-קונטה. החוף היה ממוקם בין שתי בליטות סלע. היה זה חוף זרוע פניני חול שעליו היו שרועים אנשים רבים שצפו על מימי הים התיכון הצבועים בצבע טורקיז.

אלא שבניגוד לנוף הטבעי, הרי סמוך לחוף שממנו נשקפים איים אחרים, ראו מגרש חניה גדול ומלא במכוניות פרטיות. המוני בני האדם דיברו בקולות רמים, בבליל שפות, כשהם וילדיהם מתרוצצים הנה והנה.

הנוף האנושי שנצפה גרע מהפסטורליות של המקום.

גלדיס ועובד התיישבו חשופים לשמש ונשענו על סלע. אף אחד מהם לא הציע לטבול במים.

“מאוכזב?” שאלה.

“קצת,” ענה.

“למה ציפית?” היא כל כך רצתה שיומם האחרון המלא באי יהיה טוב כמו קודמיו, אך נראה היה שיעבור סתם כך ללא חוויות שתזכרנה.

“חתיכות, חתיכים בשבילך, אני יודע… לא משפחות עם ילדים וטונות של מכוניות,” ענה בשקט והמשיך להתבונן על האופק מולו.

“אני מצטערת, אני מבינה שזה מעורר בך כאב החמצה.”

“למה? זו לא אשמתך. אני מודה לך מקרב לב על הימים האחרונים. יא ווראדי, כמה שהייתי זקוק לנסיעה כזו ולא ידעתי.” הוא שיחק בחול, חיבק את ברכיו ובהה בים.

“אתה עוד חושב על ארוסתך?” יצאה השאלה מפיה למרות שהבטיחה לעצמה שלא תדבר עליה במשך הטיול.

“יעבור. זה יקרה. אני מקווה שאלמד לקח. בעתיד אשחק אותה אחרת. לא אתן את כולי, רק טיפ טיפונת כל פעם. ואצלך?” היא היססה לפני שענתה.

“אצלי נמחקו יותר מארבעים שנות נישואים בשנייה אחת מבלי שנקפתי אצבע. אבל גם אצלי זה יחלוף וגם אני אדע לשמור על ליבי טוב יותר בעתיד,” והיא אכן האמינה בדבריה.

“יאללה, נדר. נסכים להתגבר ולהתחיל מחדש את חיינו מתישהו בעתיד.” הוא הושיט לה את ידו ללחיצה והיא לחצה לו אותה כשדעתה פזורה עליה. “הוא ודאי ישכח מהר את שברון הלב שחווה שכן כל חייו לפניו,” חשבה, “ודאי ימצא אהבה אחרת, טובה יותר. סיכויי לזוגיות משביעת רצון כל כך קלושים…” מיד גירשה שוב את האפשרות הבלתי מסתברת מבחינתה לחוות אהבה חדשה, אפשרות שמתעקשת לצוץ מדי פעם. היא לא רצתה לשגות באשליות. “לא זה הזמן והמקום להזיל דמעות,” אמרה לעצמה וקפצה על רגליה.

“יאללה,” החלה לאמץ את הסלנג שלו, “אנחנו כבר פה. הנה, שם יש מלתחות. בוא נחליף לבגדי ים,” הציעה לו. אחרי כמה דקות יצאו לבושים בבגדי הים שקנו ביום הקודם והחמיאו אחד לשנייה:

“את רזה כמו מקל,” סקר אותה עובד.

“אני יודעת.” היא לא רצתה לומר לו את הסיבה כדי שלא יחשוב שהייתה חלשה מכדי להתנגד ליעקב.

“את שאפה לגיל שלך. תנצלי את זה,” הציע והיא קיבלה את מחמאתו הכנה בחיוך.

כעבור כשעתיים של מאבק קל על שליטה בטריטוריה זעומה שתאפשר להם לשבת על שפת הים בלא הצורך להתגונן מפני כדורים טועים או ילדים מתרוצצים, חשו רעב.

“הנה מסעדה גדולה. שם,” הצביעה גלדיס על מסעדה בתוך בליטת סלע, שתקרתה ועמודיה התומכים נחצבו בתוך הסלע עצמו. כשנכנסו ראו שולחנות וכיסאות לבנים עשויים מבמבוק ועששיות לילה שהשתלשלו בהמוניהן מן התקרה. שקט ושלווה שררו במקום מלבד נקישות הסכו”ם, שנשמעו כמו קונצרט לכלי אוכל וגברו מעט על שאון הים. המסעדה הייתה מלאה בסועדים, כמעט כולם לבושים בבגדי חוף.

בריזה נעימה ליטפה את פניהם כשהתיישבו ליד שולחן הצופה אל אחד האיים. מיד ניגש אליהם הסומלייה, איש מבוגר עטור שפם עבה ומטופח כיאה לאיש האחראי על כבודו של היין במקום, והציע ממבחר יינות המרתף של המסעדה.

“אף פעם לא שתיתי כל כך הרבה יין. ערק היה החבר הטוב ביותר שלי,” הקניט אותה עובד לאחר שהסומלייה הלך, “זה הולך לי להיות בטבע לשתות יינות.” היא חייכה לנוכח ניסיונו לתאר את הרגשתו וחשבה שאל לה לתקן לו שגיאות דיבור שמא יחשוב שהיא מתנשאת עליו. בבוא היום אולי תציע להשלים לו את השכלתו.

“עד שהכרתי אותך, יכולתי לספור את הפעמים שהשתכרתי על יד אחת, והנה איתך אני מרשה לעצמי לחבב אלכוהול,” השיבה לו באותה מטבע והם צחקו, “החלטנו לשנות את גישתנו לחיים, אז הנה לך מנהג חדש, נשתה יין בכל ארוחה גדולה.” היא הרימה את כוסה והוא הרים את שלו מיד אחריה.

“לחיים,” השיקו את הכוסות. בתוכה חשבה שהשינוי מתחיל מהדברים הקטנים, שבהצטברותם מוליכים לדרך חדשה וארוכה, שבסופה שוב לא יכירו את עצמם יותר כפי שהכירו.

השעה הייתה שתיים בצהריים כשסיימו לאכול וגלדיס תהתה מה יעשו בהמשך יומם האחרון באי. החול עדיין דבק בהם ולמרות שבמסעדה היה נהוג להיכנס בבגדי ים, אף רטובים, הרי שלא ניתן היה להמשיך במצב זה לאתרים נוספים הדורשים לבוש מהוגן יותר.

“עלתה מחשבה בראשי. כיון שזה יומנו האחרון באי ומצויים חופים נוספים מסביבנו, הייתי רוצה לחזות בשקיעה אחת נוספת במקום הקסום הזה. מה דעתך שנחפש לנו חוף אחר, שקט יותר?”

“אחלה רעיון,” הסכים עמה ולגם מהקפה שלו.

הם שילמו בעבור הארוחה וירדו מהצד השני של המסעדה. הם לא היו מודעים לכך שהחוף מחולק לשני אזורים, האחד ששהו בו והיה מיועד למשפחות ותיירים, ואילו האחר, בחלקו הצפוני, מוסתר מעט מהעין, יועד לסוג אנשים אחרים.

לא חלפו דקות רבות עד שגילו שהגיעו לחוף נודיסטים. בחוף התהלכו להם, ערומים כביום היוולדם, בעיקר אנשים מבוגרים. רובם היו בעלי גוון עור בהיר. ניכר על המתרחצים שהיו בעיקרם גרמנים, צרפתים, אנגלים ורוסים. גלדיס הסמיקה מיד כמו שלא הסמיקה מימיה ואילו עובד פער זוג עיניים משתוממות.

המתרחצים לא נתנו באורחים הלבושים ולו מבט אחד. נדמה היה שכל אחד שרוי בעולמו השלו והנורמטיבי לדידו והעירום שמסביב נראה טבעי כמו הים והחול.

“מה עכשיו?” שאל עובד מבלי להעיף מבט אחד לעברה, כולו מבוכה.

“אפשר לחזור,” הציעה בשקט, עדיין כולה סמוקה.

“אפשר,” ענה, אך לאחר דקה ארוכה שבה לא זזו ממקומם, הוסיף, “ואפשר גם אחרת.”

“אחרת?” לא ירדה לסוף דעתו.

“אפשר להצטרף אליהם. מתי עוד תהיה לנו האפשרות להיות נודיסטים אחותי?”

“וואו, עובד, אני לא חושבת שזה רעיון טוב,” ענתה בהיסוס. היא עמלה רבות כדי לא להגיע איתו למצבים המזכירים ארוטיקה בשום צורה שהיא. עד עתה התנהלה איתו כחבר לצרה וכך רצתה להשאיר את מצב העניינים.

“למה? מי מכיר אותנו כאן? את מי אנחנו מעניינים פה? מי יזכור אותנו ערומים? ובכלל, תשימי לב שאף אחד לא מסתכל על השני. יאללה, בואי,” אמר ורץ לעבר הים תוך שהוא פושט את בגדיו וגורם לה כמעט להתעלף.

“אל תעשי כמוהו,” יצאה בת קול מתוכה, “אבל הנה לך ההרפתקה שרצית,” ענתה לה בת קול אחרת.

“בואי,” צעק אליה שוב והיא שמה לב שהוא עירום כביום היוולדו. אך היותו עירום לא עורר בה כל תשוקה. עברו כבר שנים מאז יעקב או כל גבר אחר נגע בה בנקודה זו. רק זיכרונות מעומעמים ממערבולות שהיו גואות בה למגעו של בעלה האהוב או לנוכח גבר מצודד זה או אחר שפלרטטו איתה בעבר, היו צצים לעתים רחוקות. עתה, למרבה הפלא, לא חשה ולו קמצוץ מזה.

חבל היה לה שנעלמו הרגשות הללו ממנה. היא נעצבה פתאום כי עלה בדעתה שלעולם לא תשוב לחוש אותם. היא חשבה על יעקב, שאצלו הדברים אחרת והוא ממשיך לפרוח בתחום הזה עם מיה.

“לעזאזל,” אמרה בקול נמוך, “מה כבר יכול לקרות? כולם זקנים פה ממילא וברור כשמש שעובד לא רואה בי אובייקט מיני וגם אני לא רואה אותו כך. אחת היא אם נהיה לבושים או לא.” לאט-לאט הורידה בגדיה ואחרי כל פריט שהורידה דאגה לקפל אותו יפה ולהניחו בערימה על מחצלת שפרסה מבעוד מועד.

כשהייתה עירומה לגמרי כיסתה את עצמה בידיה וזרועותיה והחלה לדדות בצעדים אטיים ומהוססים אל המים, שם עובד כבר השתכשך לו בהנאה.

הוא ראה אותה וסימן לה להצטרף.

“המים נהדרים,” אמר ולא התייחס להיותה עירומה.

לאחר שעה קלה, כשראתה שהכול היו שלווים מסביבה, שהשקט לא הופר מזה שהתפשטה ולא הייתה כל הפרה של שיווי המשקל, רק אז החלה לחוש בנוח. כשהתעייפו, השתרעו להם על החול ולגמו מים מינרלים, אכלו ענבים ועוגיות בעירום מלא ולא חשו מבוכה כלל וכלל.

בשלב מסוים התיישבו לא רחוק מהם זוג גרמנים עבי בשר בשנות הששים לחייהם. נוצר קשר עין שלווה בחיוך מצידם של הגרמנים אך גלדיס נדרכה. “אוי לא, אנחנו לא זוג ואין סיכוי לרביעייה, אם זה מה שאתם רוצים,” חשבה. אלא שהזוג הוכיח לאחר כמה דקות שכל שברצונם היה לנהל שיחה שטחית מתוך עניין בזוג המוזר, אישה מבוגרת ובחור כהה עור צעיר. לא היה בהתעניינותם זולת סקרנות תמימה.

גלדיס נרגעה. האווירה הפתוחה מסביב דבקה בה וגרמה לה לספר להם באנגלית הטובה שבפיה, שעובד והיא שבורי לב והחליטו להימלט מהארץ, מתקופה של חגים ששרדו עשרות דורות, רק בגלל העובדה שנחגגו במסגרות משפחתיות או דמויי משפחתיות. היא פתחה את סגור ליבה לחלוטין והוסיפה שעובד והיא מצאו עצמם לבד שלא בטובתם ועל כן לא היה מקום שיישארו בישראל המגויסת למסורת החגים.

תוך כדי הסבריה חשבה לעצמה, “כמה קל לומר את האמת לזרים מוחלטים שאינם מבינים לעומק את המסורת היהודית. כמה קל להודות שסר הטעם מהליכה לבית הכנסת בחגים אחרי שכל יסודות המשפחתיות התמוטטו. לעומת זאת, היה פשוט ומהנה להיות בחברת זרים במקום זר במקום.”

“גם לנו יש חגים משפחתיים כמו כריסטמס. אבל אנחנו מבינים שלא פותרים בעיות בחגים האלה ועם מה שאנחנו מגיעים לארוחת חג מבחינה רגשית, עם זה אנחנו גם הולכים הביתה. חוץ מזה אנחנו מרימים כל כך הרבה ‘לחיים’ שמהר מאד אנחנו משתכרים ונרדמים. זה המצב הטבעי אצלנו,” צחקה האישה שהציגה את עצמה בשם גרטרוד ואת חברה לחיים בתור אנדריאס או אנדי בשם החיבה שלו.

“אצלנו זה אחרת,” הפטירה גלדיס שלא ידעה להחליט איזה סוג משפחתיות עדיפה. היו שנים שבהן לא הייתה מחליפה ערבי חג במלון הכי מפואר בעולם בצפיפות ובהמולה שאפיינו את חגיה. חגים היו לדידה הבית.

“תארו לכם שלא היו מקפידים על מבנה חג מסורתי אצלנו וכל חג היה נראה שונה? מי יודע אם אז נשים וגברים לא היו מחליפים בני זוג פעם בשנה רק כדי ששולחן החג יראה שונה מקודמו,” אמרה והם הבינו את האירוניה מיד וצחקו לה.

“יתכן שאת צודקת ועדיף להעביר חיים שלמים כשמכירים רק תמונה אחת עם אותם אנשים, סביב אותו שולחן ואותה ארוחה מסורתית. אבל מהשנה הזו יהיה לך זיכרון שונה, האם אני צודקת?” שאלה גרטרוד וגלדיס חייכה להסכמה.

עובד לא הבין אנגלית ולכן הייתה צריכה לתרגם לו אך היא תרגמה לו את השיחה בקצרה והשמיטה פרטים כדוגמת השאלה שנשאלה בטבעיות גמורה, אם הם זוג, רק על מנת שלא יחוש מובך.

כשהשמש שקעה, הזוג הגרמני שהגיע ברכב שכור החזיר אותם למלון בסן אנטוניו. מבלי שיחליפו מספרי טלפונים, מבלי שתהיה הצעה שימשיכו את הקשר למרות שגילו במשך כמה שעות את סודותיהם אלו בפני אלו, נפרדו שני הזוגות באיחולי “חיים טובים” ותו לא.

“כמה נחמד,” הייתה המחשבה האחרונה שלה לפני שנרדמה, “שאפשר לפרוק כל כך הרבה כאב באוזני זרים ולבסוף לא לפגוש אותם לעולם שוב. אך הם נחרטים בלב בתור אלו שעזרו להקל על כאב רק בכך שהטו אוזן.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גרני”