החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המצאת הכנפיים


מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ' | הוצאה: | 2015-02 | 367 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

הֶטי "הֶנדפוּל", שפחה שחורה עירונית בצ'רלסטון של ראשית המאה התשע-עשרה, כמהה לחיים מעבר לחומות המחניקות של בית משפחת גרימקֶה העשירה. היא הוענקה כמתנת יום הולדת 11 לבת המשפחה – שרה – נערה סקרנית וחתרנית שיודעת מגיל צעיר כי נועדה לעשות דבר גדול בעולם, אך היא כבולה למגבלות הכפויות על נשים. הרומן החדש והסוחף של סו מונק קיד מתחקה אחר מסען המופלא של הֶטי ושרה על פני שלושים וחמש שנים, בעוד שתיהן שואפות לחיים משלהן, ואחר מערכת היחסים המורכבת שלהן, הרוויה אשם, התרסה, ניכור ודרכי אהבה נפתלות. הנדפול חווה אובדנים וצער ואט-אט מוצאת תעוזה ומגבשת את זהותה העצמית. שרה חווה בגידות ואכזבות ומצטרפת לבסוף לאחותה הצעירה ונטולת המורא, אנג'לינה, כחלוצות בתנועה לביטול העבדות ובתנועה לשוויון האישה. בהשראת דמותה ההיסטורית של שרה גרימקה, קיד מרחיקה לכת מעבר לתיעוד אל דמויות בשר ודם, אמיתיות ומומצאות כאחד ומביטה בעיניים פקוחות באחד הפצעים ההרסניים ביותר בתולדותיה של אמריקה. סו מונק קיד היא סופרת אמריקנית, מחברת רבי-המכר עטורי הפרסים ה"חיים הסודיים של הדבורים" ו"כיסא בת הים", שנמכרו ביותר מ-7 מיליון עותקים ותורגמו ל-23 שפות; ראו אור בארץ בהוצאת כנרת.

מקט: hamtzaat_hacnafaim
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הֶטי הֶנדפוּל גְרימקֶה

היתה תקופה באפריקה שאנשים ידעו לעוף. מָאמא סיפרה לי את זה לילה אחד כשהייתי בת עשר. היא אמרה, “הֶנדפוּל, סבתא שלך ראתה את זה בעיניים שלה. היא אמרה שהם עפו מעל עצים ועננים. היא אמרה שהם עפו כמו קיכלים. כשבאנו להנה השארנו ת’קסם הזה מאחורה.”

מאמא שלי היתה פיקחית. היא לא ידעה לקרוא ולכתוב כמוני. כל מה שהיא ידעה בא מהחיים בצד הנדיר של החסד. היא הסתכלה לי בפנים, איך שהם נשטפו בצער וספק, ואמרה, “את לא מאמינה לי? מאיפה את חושבת הגיעו השכמות שלך, ילדה?”

העצמות הדקות האלה הזדקרו לי מהגב כמו גוּלות. היא טפחה עליהן ואמרה, “זה מה שנשאר מהכנפיים שלך. עכשיו זה רק מין עצמות שטוחות כאלה, אבל יום אחד את תקבלי אותן בחזרה.”

אני הייתי פיקחית כמו מאמא. כבר בגיל עשר ידעתי שהסיפור הזה על אנשים שעפו הוא שטות גמורה. לא היינו אנשים מיוחדים שאיבדו את הקסם שלהם. היינו עבדים ולא הלכנו לשום מקום. רק אחר כך הבנתי לְמה היא התכוונה. ידענו לעוף ועוד איך, אבל לא היה לזה שום קשר לקסם.

ביום שהחיים הפכו למשהו שהעולם לא יכול לתקן, הייתי בחצר העבודה והרתחתי מצעים של עבדים; הוספתי פחמים לאש מתחת לדוד הכביסה, והעיניים צרבו לי מטיפות של תמיסת בורית שעפו ברוח. הבוקר היה קר — השמש נראתה כמו כפתור לבן קטן שתפור חזק לשמים. בקיץ לבשנו שמלות כותנה תוצרת בית מעל התחתונים הארוכים, אבל כשהחורף הגיע לצ’רלסטון כמו נערה עצלנית בנובמבר או ינואר, נכנסנו לשקים שלנו — המעילים הכבדים מחוטי טווייה עבים. סתם שק ישן עם שרוולים. לי היה מעיל שמישהו זרק, והוא הגיע לי עד הקרסוליים. לא היה לי מושג כמה גופים לא רחוצים לבשו אותו קודם, אבל כולם הואילו להשאיר שם את הריח שלהם.

בבוקר ההוא הגיברת כבר הראתה לי עם המקל שלה על האחוריים כי נרדמתי בזמן התפילות שלה. כל יום, כל העבדים, כולנו מלבד רוזטה שהיתה זקנה ומשוגעת, נדחסנו בחדר האוכל לפני ארוחת הבוקר כדי להילחם בשינה בזמן שהגיברת לימדה אותנו משפטים קצרים מכתבי הקודש, כמו “וישו בכה”, והיא התפללה בקול רם על הנושא שאלוהים הכי אוהב, צייתנות. מי שנרדם חטף ממש בְּאמצע אלוהים אמר ככה ואלוהים אמר ככה.

אני התחצפתי כהוגן לאחות־דודה על כל העסק העלוב הזה. הייתי אומרת, “תעבור־נא מעלי הכוס הזאת,” מדקלמת את אחת השורות של הגיברת. הייתי אומרת, “ישו בכה בגלל שהוא כלוא שם בפנים עם הגיברת, כמונו.”

אחות־דודה היתה הטבחית — היא היתה עם הגיברת מאז שהגיברת היתה ילדה קטנה — חוץ מטוֹמפְרַיי, המשרת, היא ניהלה את הכול. היא היתה היחידה שיכלה להגיד לגיברת מה לעשות בלי לחטוף עם המקל. מאמא אמרה לי לשמור על הפה אבל אף פעם לא עשיתי את זה. אחות־דודה נתנה לי בטוסיק שלוש פעמים ביום.

הייתי טִרחה. אבל לא בגלל זה קיבלתי את השם שלי. הנדפול היה שֵם הסלסילה שלי. האדון והגיברת, הם נתנו את השמות האמיתיים, אבל כל מאמא היתה מסתכלת על התינוק שלה ששכב בסלסילה והיה עולֶה לה שם, משהו שקשור למראה של התינוק, ליום בשבוע, למזג האוויר, או סתם לאיך שהמילה נראתה ביום ההוא. שֵם הסלסילה של מאמא היה סאמֶר אבל השם האמיתי שלה היה שרלוט. היה לה אח ששם הסלסילה שלו היה הַארדטַיים. אנשים חושבים שאני סתם ממציאה אבל זה הכי נכון שיש.1

1 Handful פירושו טִרחה; Summer — קיץ; Hardtime — זמנים קשים. [הערת המתרגמת]

אם את מקבלת שם סלסילה לפחות יש לך משהו ממאמא שלך. אדון גרימקֶה קרא לי הֶטי אבל מאמא הסתכלה עלי ביום שבאתי לעולם, איך שנולדתי מוקדם מדי, והיא קראה לי הנדפול.

ביום ההוא בזמן שעזרתי לאחות־דודה בחצר, מאמא היתה בבית וטיפלה בשמלת סאטן בצבע זהב בשביל הגיברת, עם המון בלגן מאחורה, מה שהיא קראה שמלת וָאטוֹ. היא היתה התופרת הכי טובה בצ’רלסטון ועבדה עם המחט עד שהאצבעות שלה התאבנו. בחיים לא ראיתם מלבּוּשים כמו שמאמא ידעה לתפור, והיא לא השתמשה בדוגמאות. היא שנאה דוגמאות מספרים. היא בחרה את המשי והקטיפה בעצמה בשוק והכינה כל מה שהיה לאדון וגיברת גְרימקֶה — וילונות, תחתוניות בדוגמת טלאים, סלים קלועים, מכנסיים מעור צבי ומין בגדי רכיבה מקושטים כאלה לשבוע המירוצים.

דבר אחד אני יודעת — אנשים לבנים חיו בשביל שבוע המירוצים. הם עשו פיקניק, נשף ובילוי מגונדר אחד אחרי השני. המסיבה של גיברת קינג היתה תמיד ביום שלישי. ארוחת הערב של רוכבי הסוסים ביום רביעי. הבלגן הגדול הגיע בשבת עם הנשף בסנט ססיליה כשכולן דידו עם השמלות הכי יפות שלהן. אחות־דודה אמרה שלצ’רלסטון יש מחלת אצילוּת. עד שהייתי בת שמונה בערך חשבתי שאצילות זאת מחלה של חִרבּוּנים.

הגיברת היתה אישה נמוכה עם מותניים עבים, ומה שנראה כמו כדורי בצק קטנים מתחת לעיניים. היא לא הסכימה להשאיל אותה לגברות אחרות. הן התחננו בפניה, וגם מאמא התחננה, כי היא היתה שומרת חלק מהשכר לעצמה — אבל הגיברת אמרה, אני לא מסכימה שתכיני להן משהו יותר טוב משאת מכינה לנו. בערבים מאמא קרעה רצועות מהבדים שלה בזמן שהחזקתי את נר החֵלֶב ביד אחת וסידרתי את הרצועות בערימות ביד השנייה, תמיד לפי הצבע, מסודר טיפ־טופ. היא אהבה צבעים עליזים, לחבר גוונים שאף אחד לא חשב עליהם — סגול עם כתום, ורוד עם אדום. הצורה שהיא הכי אהבה היתה משולש. תמיד שחור. מאמא הוסיפה משולש שחור כמעט לכל שמיכת טלאים שתפרה.

היתה לה קופסה מעץ עם חתיכות בד בשביל הטלאים, נרתיק למחטים ולחוטים ואצבעון פליז אמיתי. מאמא אמרה שהאצבעון יהיה שלי יום אחד. כשהיא לא השתמשה בו, שמתי אותו על קצה האצבע כמו תכשיט. מילאנו את שמיכות הטלאים בכותנה גולמית ושאריות צמר. המילוי הכי טוב היה, והוא עדיין, נוצות, ומאמא ואני אף פעם לא ראינו אחת כזאת נחה על הארץ בלי להרים אותה. לפעמים מאמא היתה באה עם כיס מלא נוצות אווז שהיא תלשה מחורים במזרונים בבית. כשהרגשנו צורך עז למלא שמיכה, היינו קורעות את הטחב מעץ האלון בחצר העבודה ותופרות אותו בין הריפוד לכיסוי, עם הפרעושים והכול.

זה היה הדבר שמאמא ואני אהבנו, הזמן שבילינו עם השמיכות.

לא משנה מה אחות־דודה אמרה לי לעשות בחצר, תמיד הסתכלתי למעלה אל החלון שמאמא ישבה ותפרה בו. היה לנו סימן. כשהפכתי את הדלי ליד בית המטבח, זה אמר שהשטח פנוי. מאמא היתה פותחת את החלון וזורקת לי טופי שגנבה מהחדר של הגיברת. לפעמים הגיע גם צרור של רצועות בד — כותנה, מוסלין ופשתן מיובא, יפים ממש. ופעם אחת, אצבעון הפליז האמיתי. מה שהיא הכי אהבה לעשות היה לקחת חוט אדום־ארגמן. היא היתה מגלגלת אותו בתוך הכיס שלה ופשוט יוצאת מהבית.

היתה הרבה פעילות בחצר ביום ההוא אז לא קיוויתי שטופי ייפול מהשמים הכחולים הצלולים. מריה הכובסת נכוותה ביד מהפחם של המגהץ ושכבה במיטה. אחות־דודה השתוללה בגלל העיכוב עם הכביסה. טומפריי שלח את הגברים לתפוס חזיר שהשתולל וצווח עד לב השמים. כולם היו שם, מאולד סנואו הרַכָּב ועד למנקה האורוות, פּרינס. טומפריי רצה לגמור עם השחיטה מהר מהר כי הגיברת שנאה רעשים בחצר.

רעש היה אחד הדברים שהיא שמה ברשימה של חטאי העבדים, שידענו אותה בעל פה. מספר אחת: גניבה. מספר שתיים: אי־ציות. מספר שלוש: עצלנות. מספר ארבע: רעש. עבד אמור להיות כמו רוח הקודש — לא רואים, לא שומעים, אבל הוא תמיד מרחף בהיכון.

הגיברת קראה לטומפריי שישתיק את הרעש, גיברת לא צריכה לדעת מאיפה מגיע הבייקון שלה. כששמענו את זה אמרתי לאחות־דודה, הגיברת לא יודעת מאיזה קצה נכנס הבייקון שלה ומאיזה קצה הוא יוצא. אחות־דודה נתנה לי סטירות כאלה שראיתי כוכבים.

לקחתי את המוט הארוך שקראנו לו מקל־מלחמה ודגתי את המצעים מדוד הכביסה ותליתי אותם נוטפים על המעקה איפה שאחות־דודה ייבשה את עשבי התיבול שלה. על המעקה של האורווה היה אסור בגלל שהעיניים של הסוסים היו יקרות מדי בשביל הבורית. עיניים של עבד זה סיפור אחר. הכנסתי לסדינים ולשמיכות מכות רצח עם המקל. קראנו לזה להוציא לכלוך.

אחרי שגמרתי עם הכביסה נשארתי בלי עבודה ושמחתי ליהנות מחטא מספר שלוש. שתים־עשרה פעם ביום הלכתי בשביל שסימנתי בעפר מרוב משחקי שמיניות בגיל עשר. התחלתי מאחורי הבית הראשי, עברתי ליד בית המטבח ובית הכביסה עד שהגעתי אל עץ ההשתרעות. חלק מהענפים היו עבים יותר מהגוף שלי וכולם הסתלסלו כמו סרטים בקופסה. רוחות רעות מתקדמות בקו ישר, ובעץ שלנו לא היה אפילו מקום אחד לא עקום. אנחנו העבדים השתרענו מתחתיו בשיא החום. מאמא אמרה לי, אל תגרדי ת’טחב האפור בגלל שהוא מסתיר את השמש וגם את העיניים המציצות.

עברתי ליד האורווה ובית הכרכרות. השביל חצה את כל מפת העולם שהכרתי. אז עוד לא ראיתי את הגלובוס המסתובב שהיה בבית ושהראה את שאר העולם. המשכתי ללכת וקיוויתי שהיום יעבור כדי שאני ומאמא נוכל ללכת לחדר שלנו. הוא נמצא מעל בית הכרכרות ולא היה לו חלון. הריח של החרא מהאורווה ומהרפת היה כל כך חזק שם, שהיה לנו נדמה שהוא ממלא את המיטה שלנו ולא קש. לשאר העבדים היו חדרים מעל בית המטבח.

הרוח הצליפה וניסיתי לשמוע מפרשים של ספינות זזים בנמל מעבר לדרך, מקום שהרחתי ברוח אבל אף פעם לא ראיתי. המפרשים היו מצליפים כמו שוטים וכולנו הקשבנו כדי לדעת אם מצליפים באיזה עבד בחצר השכנה או אם זאת ספינה שמתכוננת לעזוב. ידענו לפי הצרחות שהתחילו או לא.

השמש שקעה והשאירה רק קמט בעננים, כאילו נפל שם כפתור. הרמתי את מקל־המלחמה שעמד ליד דוד הכביסה, ותקעתי אותו בלי סיבה בתוך דלעת בגן הירק. העפתי אותה מעבר לחומה והיא התפוצצה שם ברעש גדול.

ואז האוויר השתתק. הקול של הגיברת נשמע מהדלת האחורית, “אחות־דודה, תביאי את הֶטי הנה תכף ומיד.”

הלכתי הביתה וחשבתי שהיא בטח כועסת בגלל הדלעת. אמרתי לאחוריים שלי להתכונן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המצאת הכנפיים
”