גבר עוזב את הכפר ועולה צפונה, צועד בין היערות העבותים, חוצה כרי עשב ופלגים, מחפש לעצמו אדמה. שם יבנה את […]
1
המשעול הארוך מעבר לביצות, במעבה היער – מי כבש אותו? אלמוני, בן אנוש, הראשון שהגיע לכאן. לפניו לא היה משעול. בעקבותיו פסע בשביל המטושטש בעל חיים כלשהו, מעבר לבָּתָה ולביצות, והרחיב אותו, ובעקבות זה התחיל לאפּי כלשהו לחשוף את השביל ולצעוד בו כשעבר משדה לשדה ורעה את אייליו. כך נוצר המשעול דרך האדמה הציבורית רחבת הידיים שאינה בבעלות איש.
מגיע הגבר וצועד צפונה. הוא נושא שק, השק הראשון, שמכיל צידה לדרך וכמה כלים. הגבר חסון ומחוספס, בעל זקן אדום כברזל חלוד וצלקות קטנות בפניו ובידיו – פצעים שהעלו ארוכה, האם זכה להם בעבודה או בתגרה? ייתכן שנידון למאסר והוא מבקש להסתתר; ייתכן שהוא פילוסוף שמחפש שלווה. תהא אשר תהא הסיבה, הוא מגיע לשם, לשיממון העצום. הוא מוסיף והולך, הציפורים ובעלי החיים דוממים סביבו, ומפעם לפעם הוא ממלמל לעצמו מילה או שתיים: “אח, אלוהים אדירים!” הוא אומר. כשהוא מגיע בין הביצות לאזורים נעימים יותר, למַעֲרֶה יער, הוא מניח את השק ומתחיל לסקור את סביבתו ולבחון את תנאי השטח, וכעבור שעה קלה משיב את השק על גבו וממשיך ללכת. כך זה נמשך כל היום, בעודו צופה בתנועת השמש בשמיים, עד שהלילה יורד והוא נשכב על שיח אברש ומניח את ראשו על זרועו.
לאחר כמה שעות הוא ממשיך ללכת, אח, אלוהים אדירים! שוב פניו מועדים צפונה, צופה בתנועת השמש בשמיים, אוכל פרוסת לחם עם גבינת עזים, שותה מים מפלג וממשיך הלאה. לאורך כל היום ימשיך לסייר, כי עליו לבחון מקומות נעימים רבים ביער. מה הוא מחפש? אדמה? ארץ? אולי הוא מהגר מאחד הכפרים. עיניו בולשות סביבו, ומדי פעם הוא מטפס על תלולית ומשקיף. לבסוף השמש שבה ושוקעת.
הוא ממשיך בצידו המערבי של עמק המיוער לסירוגין בנשירים ובני־שיח, הזמן חולף, כבר שעת דמדומים, אך פכפוך חרישי של נחל צד את אוזנו, והפכפוך החרישי נוסך בו חיים. הוא מעפיל ומביט בעמק אפוף הצללים למרגלותיו ובשמיים הנפרשים מדרום. הוא נשכב ארצה.
בבוקר הוא ניצב מול נוף של יער וכרי עשב. הוא יורד באשדה הירוקה ורואה במרחק את הנחל וארנבת שחוצה אותו בקפיצה. הגבר מהנהן כאילו יאה הדבר שאין הנחל רחב יותר מקפיצה. נקבת שכווי שדוגרת על ביציה מצליפה לפתע במקורה ברגלו ופולטת קרקור זועם, והגבר מהנהן בשנית – יש כאן ארנבות ועופות, עוד יתרון! הוא מטייל בין שיחי אוכמניות שחורות וחמוציות, בין שרכים קטנים ועצים משונני עלים. כשפה ושם הוא עוצר לחפור באדמה בכף ברזל, הוא מוצא רקבובית וכבול – דשן של אלפי שנות נשירת עלים וריקבון ענפים. הגבר מהנהן באישור שזה המקום להקים מחנה, וכך הוא עושה. ביומיים הבאים הוא ממשיך לסרוק את הסביבה, אך מדי ערב שב לאשדה. בלילות הוא ישן על מצע מחטים, וכבר מרגיש שזה בית, עם מצע המחטים תחת סלע מזדקר.
החלק הקשה ביותר היה למצוא את המקום, שאינו שייך לאיש מלבדו; כעת תמלא העבודה את ימיו. מיד החל להפשיט את קליפות העצים הרחוקים כל עוד הם מלאים שרף, ואת הקליפות רידד וייבש, ולאחר שאסף חבילה גדולה נשא אותה לאורך כל המיילים חזרה לכפר ומכר אותה כחומר בנייה. כששב הביתה לאשדה נשא עמו שקים חדשים של מזון וכלים, קמח, קותלי חזיר, סיר, את חפירה, כך הלוך ושוב במשעול עם משאותיו. סבל מלידה, סירת משא דרך היער, אח, כאילו אהב את ייעודו לצעוד הרבה ולשאת הרבה, כאילו ללא משא על הגב היו אלה חיי בטלה, חסרי ערך עבורו.
באחד הימים הגיע עם משאו הכבד ובנוסף משך ברצועה שתי עזים ותיש צעיר. הוא היה מרוצה מהעזים שלו כאילו היו פרות והתייחס אליהן יפה. זר חלף בדרכו, היה זה לאפּי נודד, שראה את העזים והבין שלפניו אדם שהתיישב כאן.
“אתה מתכוון להישאר כאן?” שאל.
“כן,” השיב הגבר.
“איך קוראים לך?”
“איסַק. אתה מכיר אישה שיכולה לעזור לי?”
“לא. אבל אני אברר.”
“בבקשה! כי יש לי חיות משק ואין מי שיטפל בהן.”
איסַק ידע שהלאפּי הפראי יספר שהגבר בשדה אינו פליט שנמלט מאי־שם, הוא מסר את שמו. הוא נמלט? הרי היו מוצאים אותו. הוא רק איש עמל נחוש, שגוזז את פרוות החורף של העזים שלו, מתחיל לנקות ולחרוש את השדה, לסקל אבנים ולערום אותן לחומות. עד הסתיו הקים לעצמו בית, בקתה לאפּית עשויה כבול וקליפות עצים, חמה ומוצקה, שלא חרקה בסערות, שלא יכולה לעלות באש. היה ביכולתו להיכנס פנימה ולסגור את הדלת ולהרגיש בבית, היה ביכולתו לעמוד בפתח ולקבוע את בעלותו על המבנה אם מישהו יגיע. הבקתה חולקה לשניים, הוא גר בצד אחד, וחיות המשק בצד השני. תחת מחסה סלע מזדקר הניח את ערמת החציר. הכול היה שם.
באחד הימים הגיעו שני לאפּים אחרים, אב ובנו. הם נשענו על מקלותיהם הארוכים בשתי ידיים והתבוננו על הבקתה ועל השדה, ולאוזניהם הגיע צליל פעמוני העזים הרועות באשדה.
“שלום,” אמרו, “אנשים נפלאים הגיעו לאדמה!” כך תמיד מתרפסים הלאפּים.
“אתם לא מכירים אישה שיכולה לעזור לי?” השיב איסק. זו הייתה המחשבה היחידה בראשו.
“עוזרת? לא. אבל אנחנו נברר.”
“אתם ללא ספק אנשים טובים! יש לי כאן בית ואדמה וחיות משק, אבל אין אישה שתעזור לי, אתם מבינים.”
הוא חיפש עוזרת כל אימת שהגיע לכפר עם קליפות העצים, אך לשווא. אלמנה וכמה רווקות מבוגרות שקלו את הצעתו, אך לא ההינו להסכים לה, ואיסק לא הבין מדוע. הוא לא הבין? מי תרצה לעבוד בבית אדם שחי בארץ פראית, שאין בה נפש חיה מרחק מיילים רבים, וכדי להגיע לשכן נדרש מסע של יום שלם! והגבר עצמו לא היה מקסים או נאה מראה, ההפך הוא הנכון, וכשדיבר לא בקע מפיו קול טנור שמימי, אלא קול מעט חייתי וגס.
וכך נותר לבדו.
בחורף הכין כלי עץ גדולים ומכר אותם בכפר, ונשא חזרה הביתה בשלג שקי מזון וכלים. היו אלה ימי הליכה קשים עם המשא על גבו. חיות המשק נותרו לבד באין מי שיטפל בהן, ולכן לא היה ביכולתו לעזוב את הבית לזמן רב, אז מה עשה? הכורח מעורר את כושר ההמצאה, ומוחו היה חזק, פנוי לשימוש ומאומן היטב. ראשית, לפני שיצא מהבית שחרר את העזים החוצה כדי שיוכלו ללחך עשב ביער. אך עלה בדעתו רעיון נוסף: הוא תלה סיר גדול ליד הנחל והניח לטיפות המים למלא אותו; נדרשו לכך ארבע־עשרה שעות. כשהתמלא הסיר עד שפתו בדיוק במשקל הדרוש, הוא צנח ממקומו, וכשצנח משך חוט שהיה מחובר למחסה החציר, שפתח אשנב. שלוש מנות נפלו החוצה והחיות קיבלו את מזונן.
כך הוא טיפל בעניין.
המצאה גאונית, ואולי השראה מאלוהים, והעזרה כבר לא נדרשה לו. זה פעל היטב עד שלהי הסתיו, כשהגיע השלג, והגשם, ושוב השלג, והפעם שלג שנערם על הקרקע. המתקן לא פעל כשורה, הסיר התמלא מהמשקעים והאשנב נפתח בטרם עת. הגבר כיסה את הסיר, ולזמן מה שב המתקן לבצע את פעולתו, אך כשהגיע החורף קפאו טיפות המים והמכונה עמדה מלכת.
כמוהו נאלצו העזים שלו ללמוד להתמודד עם המחסור.
היו אלה ימים קשים, הגבר הזדקק לעזרה, אך איש לא סייע בידו, ועם זאת לא היה חסר אונים. הוא המשיך לעבוד ולטפל בבית. הוא קבע חלון בבקתה עם זגוגית כפולה, והיה זה יום משונה ומואר בחייו, כי כבר לא נאלץ להבעיר אש בבור כדי לראות, היה ביכולתו לשבת בפנים ולהכין את כלי העץ לאור היום. כך היה טוב יותר ובהיר יותר, אח, אלוהים אדירים! מעולם לא קרא בתנ”ך, אך לעיתים קרובות חשב על אלוהים, בעל כורחו, מתוך תמימות ויראה. כוכבי השמיים, רחש העצים, הבדידות, השלג העז, עוצמת האדמה והשמיים עוררו בו מחשבות דתיות עמוקות פעמים רבות במהלך היום. חוטא היה וירא אלוהים, ובימי ראשון התרחץ לכבוד היום הקדוש, אך עבד כבימי חול.
האביב הגיע, הוא חרש את אדמתו הקטנה ושתל תפוחי אדמה. העדר גדל, כל עז המליטה תאומים, וכעת היו שבע עזים בנחלה, קטנות וגדולות. הוא הרחיב את הדיר לקראת הלידות הבאות וקבע גם שם חלון זכוכית. כעת מכל עבר היה בהיר וטוב יותר.
באחד הימים הגיעה העזרה. זמן מה פסעה הלוך ושוב באשדה עד שאזרה אומץ להתקרב, ובשלב זה כבר ירד הערב – הייתה זו אישה בריאת גוף, בעלת עיניים חומות, שופעת חזה ופשוטת מראה, עם ידיים גדולות וטובות, שנעלה מגפי עור איילים אף שלא הייתה לאפּית ועל גבה נשאה שק מעור עגל. היא עשויה להיות מבוגרת, אך האדם המנומס היה מעריך שהיא בת שלושים.
לא היה לה ממה לפחד, אך היא בירכה אותו לשלום ואמרה במהירות: “פשוט חציתי את ההרים ופניתי במשעול הזה.”
“אהא,” השיב הגבר. הוא בקושי הבין אותה, כי סבלה מליקוי בדיבור והפנתה את פניה ממנו.
“כן,” אמרה. “והדרך ארוכה מאוד!”
“כן,” השיב. “הגעת מעבר להרים?”
“כן.”
“מה עשית שם?”
“המשפחה שלי שם.”
“אהא, המשפחה שלך שם. איך קוראים לך?”
“אינגֶר. איך קוראים לך?”
“איסק.”
“אהא, איסק. אתה זה שגר כאן?”
“כאן אני גר, כפי שאת רואה.”
“זה לא נראה נורא!” החמיאה לו.
כמנהגו המחשבות כבר התרוצצו בראשו, וכעת תמה מאיזו סיבה יצאה מביתה למסע של יומיים כדי להגיע אליו. ייתכן ששמעה שהוא זקוק לעוזרת.
“היכנסי פנימה לנוח,” אמר.
הם נכנסו לבקתה והיא אכלה מצידתה ושתתה מחלב העזים שלו. לאחר מכן הכינה קפה שהביאה עמה בנרתיק עשוי שלפוחית אייל. הם נהנו משתיית הקפה עד שעלו על יצועיהם. בלילה תשוקתו בערה בו אליה והוא שכב עמה.
בבוקר לא המשיכה בדרכה וכך במשך כל היום, תחת זאת הושיטה יד וחלבה את העזים, וקרצפה את הסירים בחול דק עד שהבריקו. שוב לא תמשיך בדרכה. אינגֶר היה שמה. איסַק היה שמו.
וכך השתנו חייו של הגבר הבודד. אומנם אשתו סבלה מפגם בדיבור ותמיד הפנתה את פניה כי הייתה לה שפה שסועה – שפת ארנבת, כפי שהדבר מכונה – אך זו לא הייתה עילה לתלונה. אלמלא העיוות בפיה לעולם לא הייתה באה אליו, השפה השסועה הייתה מזלו. גם הוא אין בו מתום. איסק, עם זקנו האדום כברזל חלוד וגופו המגויד, אדם דמוי סֶרֶן רֵחַיִים מטיל אימה, שנדמה כאילו מביטים בו דרך השמשה ביום גשום. וארשת פניו תמיד הייתה כה חמורה! כאילו בכל רגע עלול בר־אבא להתפרץ החוצה. היה זה פלא שאינגר לא ברחה.
היא לא ברחה. כשיצא לדרכים וחזר הביתה אינגר הייתה בבקתה. השתיים היו לאחת, הבקתה והיא.
היה לו אדם נוסף לפרנס, אבל זה השתלם, כי חופשי היה לצאת לדרכים. בנוסף היה הנחל הנעים, ופרט לכך שהיה נעים להביט בו גם היה עמוק וזרימתו מהירה. הנחל לא היה קטן ולבטח נבע מאגם מים גדול בהרים. הוא השיג ציוד דיג וחיפש את האגם, ובערב שב הביתה עם סלסלת דגי שמך. אינגר קיבלה את פניו בפליאה והתרגשות. היא מחאה כף ואמרה: “יברך אותך אלוהים!” היא שמה לב שהוחמא מדבריה והתמלא גאווה, והמשיכה להרעיף עליו מילים טובות: שמעולם לא ראתה כדבר הזה, ושאינה מבינה כיצד צלח הדבר בידו!
אינגר הייתה ברכה גם בדרכים אחרות. אף שלא הייתה יפהפייה וראשה לא שפע מחשבות עמוקות, היא הביאה מאחד מבני משפחתה שתי כבשים עם טלאים. היה זה הדבר החיוני ביותר שנדרש לבקתה, כבשים עם צמר וטלאים, ארבעה בסך הכול, והעדר צמח להפליא. בנוסף הביאה אינגר בגדים וחפצים אחרים שבבעלותה, ראי, מחרוזת חרוזי זכוכית, מסרקים לניפוץ הצמר וכישור לטוויה. אם תמשיך כך תתמלא הבקתה במהרה עד אפס מקום! מן הסתם איסק התפעם למראה החפצים הנפלאים, אך כאדם שתקן באופיו שהתקשה להתבטא, רק השתרך החוצה והביט במזג האוויר מפתח הדלת, ואחר השתרך חזרה פנימה. אין ספק שהתמזל מזלו והוא חש שגוברת בו יותר ויותר האהבה, או התשוקה, יהיה אשר יהיה שמה של התחושה הזו.
“את לא צריכה להביא כל כך הרבה!” אמר.
“יש לי עוד. וגם אצל דוד סִיבֶרְט, שמעת עליו?”
“לא.”
“כן, הוא איש עשיר. הוא גזבר הנפה.”
האהבה עושה מהחכם טיפש, והוא ביקש בדרכו להסב לה קורת רוח, מעל ומעבר לנדרש. “כוונתי הייתה,” אמר, “שאל לך לטרוח כך בערוגות תפוחי האדמה. אני אעשה זאת כשאשוב בערב.”
בזאת נטל את הגרזן ויצא אל היער.
היא שמעה אותו חוטב ביער, שלא היה רחוק משם, ושאון החבטה בקרקע הודיע לה שכרת עצים גדולים. לאחר שהאזינה זמן מה יצאה אל השדה לעמול בערוגות תפוחי האדמה. האהבה עושה מהטיפש חכם.
בערב הגיע הביתה כשהוא גורר עמו בחבל בול עץ אדיר ממדים. איסק הפשוט וההגון העלה שאון רב ככל האפשר, כחכח בגרונו והשתעל, כדי שהיא תצא החוצה, תחזה בו ולא תמעיט עוד ביכולתו.
“אתה משוגע!” אמרה ברגע שיצאה. “אתה רק בן אדם!”
הגבר לא ענה. דבר לא עלה בדעתו לומר. האדם גובר על העץ כעניין שבשגרה.
“ומה בדעתך לעשות עם העץ הזה?” שאלה.
“אני לא יודע,” קימץ בתשובתו.
אך כעת ראה שהיא טיפלה בערוגות תפוחי האדמה ביעילות המשתווה כמעט לשלו. הוא שחרר בזעף את החבל מבול העץ ופנה ללכת.
“אתה שוב יוצא?” שאלה.
“כן,” השיב ברוגז.
הוא חזר עם בול עץ נוסף, בלי להתנשף ובלי להרעיש, ורק גרר אותו כמו שור אל הבקתה.
לאורך הקיץ גרר בולי עץ רבים אל הבקתה.
אין עדיין תגובות