החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חמישה רומאנים קצרים וסיפורים אחרים

מאת:
מאיטלקית: מירון רפופורט, יונתן פיין, מנחם פרי | הוצאה: , | 2021 | 428 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

הרומאנים הקצרים (romanzi brevi) שבספר זה הם הצַמָרות האהובות של גינצבורג מן השנים 1941–1961, בנוסח עברי חדש. אליהם מצטרפים חמישה סיפורים קצרים, החל מ"היעדר" שכתבה גינצבורג כתלמידת תיכון ועד "האם" המצמרר, הסיפור האחרון שלה.

 

ברומאנים שקובצו כאן – "הדרך ההולכת אל העיר", "ככה זה קרה", ולֶנטינו", "מזל קשת", "קולות הערב" – מספרות חמש צעירות את סיפוריהן. מחוקות קמעה הן מלַוות בהם, מן הצד, את סיפורו של מישהו סמכותי או נערץ. העלילות שהן מספרות פורשׂות כמיהות, תוכניות ותקוות, שסופן להתנפץ במפח־נפש ולהותיר חיי ויתור קצוצי־כנפיים.

 

"יריתי לו בין העיניים", אומרת אשה שהתחתנה בתקווה שתדע בכל שעה איפה בעלה. "היינו בעל ואשה ארבע שנים. הוא אמר שהוא רוצה לעזוב אותי, אבל אחר־כך הילדה שלנו מתה, וככה נשארנו יחד"… כך מסופרים הדברים, במשפטים פשוטים, קצרים, שגינצבורג שאפה ש"ייראו כמו סטירה". הטקסט שלה נצמד לפרטים עירומים וחף מכל רגשנות, פרשנות וספרותיות. ובה-בעת, הפרטים הצדדיים שאליהם מחליקה המספרת טוענים אותו ברגש עז.

 

המספרות של גינצבורג, שנדמות חלשות־רצון ופלגמטיות, מביאות את עולמן בפרטי־פרטים חריפים, רוטטים ומתפקעים מרוב חיוניות, הפתעות והומור. לא תמיד הן יודעות איזה שמות לתת לדברים שהן חוֹוֹת, או באיזה סיפור בדיוק הן משתתפות. אבל גינצבורג לא מתנשאת על דמויותיה. לחום האנושי השופע שלה זרה העמדה האולימפית של ידיעת־הכל. האמפתיה שלה נוטעת רושם שאילו היתה מספרת על עצמה, לא היתה מבינה יותר מהן.

כבר למעלה משלושים שנה נשמרת בארץ האהבה הבלתי־מסויגת לגינצבורג, הסופרת האירופית הגדולה של המחצית השנייה של המאה ה־20. בשנים האחרונות, בעקבות הפֶרַנטֶמַניה העולמית, מסתובבים הגלגלים מחדש גם באירופה ובארצות־הברית ומתחוללת תחייה של נטליה גינצבורג. "אם פרנטה היא החבֵרה, גינצבורג היא המֶנטור", כתב הגרדיאן הלונדוני.

מקט: 4-31-9006980
הרומאנים הקצרים (romanzi brevi) שבספר זה הם הצַמָרות האהובות של גינצבורג מן השנים 1941–1961, בנוסח עברי חדש. אליהם מצטרפים חמישה […]

ניני גר איתנו מאז שהיה קטן. הוא היה הבן של בן־דוד של אבי. כבר לא היו לו הורים, והוא נאלץ לחיות עם הסבא, אבל הסבא הִכה אותו במטאטא, והוא עבר אלינו. אחרי שהסבא מת אמרו לו שהוא יכול להישאר בבית שלנו לתמיד.

חוץ מניני, היינו חמישה אחים ואחיות. לפָני היתה אחותי אָזָלֶאָה, שהיתה נשואה וגרה בעיר. אחרי בא אחי ג’ובאני, ואחריו היו גַבְּריאֶלֶה וּויטוֹריוֹ. אומרים שיש שמחה בְּבית עם הרבה ילדים, אבל אני לא מצאתי שום שמחה בבית שלנו. קיוויתי להתחתן מהר ולהסתלק משם, כמו שעשתה אָזָלֶאָה. אָזָלֶאָה התחתנה כשהיתה בת שבע־עשרה. אני הייתי בת שש־עשרה ועדיין לא הציעו לי נישואים. גם ג’ובאני וגם ניני רצו להסתלק. רק הקטנים עוד היו מאושרים.

הבית שלנו היה בית אדום, עם פרגולת־גפנים מִקָדימה. את הבגדים שלנו היינו שמים על מעקה המדרגות, כי היינו רבִּים, ולא היו מספיק ארונות. “שׁוּ, שׁוּ”, היתה אמי אומרת כשגירשה את התרנגולות מהמטבח. “שׁוּ, שׁוּ…” הגרמופון הסתובב כל היום, ומפני שהיה לנו רק תקליט אחד, היה תמיד רק שיר אחד, שאמר:

 

יד קטיפה,

יד בְּשָׂמים,

במגע קסמים

אותי ליטפה.

 

את השיר הזה, שלמלים שלו היה סלסול כל־כך מוזר, אהבנו מאוד, ולא הפסקנו לחזור עליו כשקמנו וכשהלכנו למיטה. ג’ובאני וניני ישנו בחדר על־יד, ובבוקר היו מעירים אותי בשלוש דפיקות על הקיר. הייתי מתלבשת בזריזות, והיינו בורחים לעיר. זו היתה הליכה של יותר משעה. כשהיינו מגיעים לעיר, היינו נפרדים כמו שלושה שלא מכירים אחד את השני. הייתי נפגשת עם חברה ומטיילת איתה מתחת לשדרת העמודים. לפעמים הייתי נתקלת באזלאה, עם האף האדום שלה מתחת לצעיף, והיא לא היתה אומרת לי שלום, כי לא היה לי כובע.

הייתי אוכלת לחם ותפוזים על שפת הנהר, עם החברה שלי, או הולכת לאזלאה. כמעט תמיד מצאתי אותה במיטה, קוראת רומאנים, או מעשנת, או מטלפנת למאהב שלה ורבה אתו, כי היתה קנאית, ולא היה אכפת לה שהילדים שומעים. אחר־כך היה הבעל שלה חוזר, וגם אתו היתה רבה. הבעל כבר היה די מבוגר, עם זקן ומשקפיים. הוא בקושי שם לב אליה, וקרא עיתון, נאנח וגירד בראש. “שיעזור לי אלוהים”, היה ממלמל לעצמו. אוֹטַבְיה, המשרתת בת הארבע־עשרה, עם צמה שחורה עבה ופרועה, עם התינוק הקטן על הידיים, היתה עומדת בדלת ואומרת: “מגישים לגברת”. אזלאה היתה גורבת את הגרביים שלה, מפהקת, מביטה באריכות ברגליים שלה, וכולנו היינו מתיישבים ליד השולחן. כשהטלפון צילצל, היתה אזלאה מסמיקה, ממוללת את המפית, והקול של אוטביה היה אומר מהחדר השני: “הגברת עסוקה, תתקשר מאוחר יותר”. אחרי ארוחת־הצהריים היה הבעל יוצא שוב, ואזלאה היתה חוזרת למיטה ותיכף נרדמת. הפנים שלה נהיו אז חביבות ושלוות. הטלפון המשיך לצלצל, דלתות נטרקו, הילדים צרחו, אבל אזלאה המשיכה לישון, ונשמה עמוק־עמוק. אוטביה פינתה את השולחן ושאלה אותי כולה מבוהלת מה יקרה אם “האדון” יֵדע. אבל אחר־כך אמרה לי בלחש, בחיוך מריר, שגם “לאדון” יש מישהי. יצאתי. חיכיתי לערב על ספסל בגינה הציבורית. התזמורת בבית־הקפה ניגנה, ואני והחברה שלי הסתכלנו בבגדים של הנשים שעברו, וראיתי גם את ניני ואת ג’ובאני עוברים, אבל לא החלפנו מלה. נפגשתי איתם מחוץ לעיר, על הדרך המאובקת, כשאורות הבתים נדלקו מאחורינו, ותזמורת בית־הקפה ניגנה יותר בעליזות ויותר חזק. צעדנו באמצע השדות, לאורך הנהר והעצים. הגענו הביתה. שנאתי את הבית שלנו. שנאתי את המרק הירוק והמר שאמא שלי שמה לפנינו כל ערב, ושנאתי את אמא שלי. הייתי מתביישת בה אם הייתי פוגשת אותה בעיר. אבל כבר שנים שהיא לא ביקרה בעיר, והיא נראתה איכרה. היו לה שערות אפורות ופרועות, וחסרו לה שיניים מִקָדימה. “את נראית כמו מכשפה, אמא”, היתה אזלאה אומרת לה כשביקרה בבית. “למה את לא עושה לך שיניים תותבות?” אחר־כך נשכבה על הספה האדומה בחדר־האוכל, זרקה מעצמה את הנעליים, ואמרה: “קפה”. שתתה במהירות את הקפה שהביאה לה אמי, נימנמה קצת, והסתלקה. אמי היתה אומרת שילדים הם כמו רעל, ושאסור להביא אותם לעולם. היא העבירה את הימים בקללות לילדיה, אחד־אחד. כשאמי היתה צעירה התאהב בה איזה פקיד ולקח אותה למילנו. אמי נסעה לכמה ימים, אבל אחר־כך חזרה. תמיד סיפרה את הסיפור הזה, אבל אמרה שנסעה למילנו רק כי התעייפה מהילדים, והפקיד הוא המצאה של הכפר. “הלוואי שלא הייתי חוזרת”, היתה אמי אומרת ומנגבת באצבעות את הדמעות מכל פניה. אמי לא חדלה לדבר, אבל לא עניתי לה. אף־אחד לא ענה לה. רק ניני ענה לה לפעמים. הוא היה שונה מאיתנו, אפילו שגדלנו יחד. אפילו שהיינו בני־דודים, הוא נראה אחרת. פניו היו חיוורות, ואפילו בשמש הן לא השחימו, עם הבלורית שלו, שנפלה לו על העיניים. תמיד סחב בכיס עיתונים וספרים, וכל הזמן קרא, אפילו כשאכל קרא, וג’ובאני היה הופך לו את הספר כדי להרגיז אותו. הוא לקח בחזרה את הספר וקרא בשלווה, והעביר את האצבעות בבלורית. והגרמופון בינתיים חזר:

 

יד קטיפה,

יד בְּשָׂמים…

 

הקטנים שיחקו והרביצו, ואמי באה והעיפה להם סטירות, ואחר־כך התנפלה עלי, כי נשארתי לשבת על הספה ולא ניגשתי לעזור לה עם הכלים. ואז אמר לה אבי שצריך להתנהג אלי יפה. אמי התחילה להתייפח ואמרה שהיא הכלב של כולם, ואבי לקח את הכובע שלו מהמתלה ויצא. אבי היה חשמלאי וצלם, ורצה שגם ג’ובאני ילמד חשמלאות. אבל ג’ובאני אף־פעם לא הלך כשהזמינו אותו. הכסף לא הספיק אף־פעם, ואבי היה תמיד עייף ומרוגז. הוא היה בא הביתה לרגע ותיכף מסתלק, כי יש בית־משוגעים בבית, היה אומר. אבל אמר שלא אשמתנו שיצאנו כל־כך גרועים. שזאת האשמה שלו והאשמה של אמי. במראֶה שלו אבי נראָה עדיין צעיר, ואמי קינאה. הוא התרחץ ביסודיות לפני שהתלבש, ומרח את השיער בברילנטין. לא הייתי מתביישת בו אם הייתי פוגשת אותו בעיר. גם ניני היה נלהב להתרחץ, וגנב את הברילנטין של אבי. אבל זה לא עזר לו, והבלורית שלו רקדה מעל לעיניים שלו בכל מקרה.

פעם אמר לי ג’ובאני:

“ניני שותה גראפה”.

הבטתי בו נדהמת.

“גראפה? תמיד?”

“כשהוא יכול”, אמר, “בכל פעם שהוא יכול. הוא הביא גם בקבוק הביתה. הוא מחביא אותו. אבל מצאתי אותו וטעמתי. היא טובה”, אמר לי.

“ניני שותה גראפה”, חזרתי ואמרתי לעצמי בהתפלאות. הלכתי לאזלאה. מצאתי אותה לבדה בבית. היא ישבה ליד השולחן במטבח ואכלה סלט עגבניות, מתובל בחומץ.

“ניני שותה גראפה”, אמרתי לה.

היא משכה בכתפיים באדישות.

“נו, צריכים לעשות משהו בשביל לא להשתעמם”, אמרה.

“כן, משתעממים. למה משתעממים כל־כך?” שאלתי.

“כי החיים אידיוטיים”, אמרה לי והזיזה את הצלחת. “מה אפשר לעשות? מתעייפים מהר מהכל”.

“למה הכל משעמם כל־כך?” אמרתי לניני בערב כשחזרנו הביתה.

“מה משעמם? אני לא משתעמם בכלל”, אמר ופרץ בצחוק ואחז בזרוע שלי. “אז את משתעממת? למה? הכל כל־כך יפה”.

“מה יפה?” שאלתי אותו.

“הכל”, אמר לי, “הכל. אני מסתכל מסביב ונהנה מהכל. לפני רגע נהניתי לטייל בעיר, עכשיו אני הולך בשדות וגם מזה אני נהנה”.

ג’ובאני צעד קצת לפנינו. הוא נעצר ואמר:

“עוד מעט הוא יעבוד בבית־חרושת”.

“אני לומד חרטוּת”, אמר ניני, “ככה יהיה לי כסף. בלי כסף אי־אפשר להסתדר. אני סובל. מספיקות לי חמש לירות בכיס כדי שארגיש יותר שמח. אבל כסף, כשמישהו רוצה אותו, צריך לגנוב או להרוויח. בבית אף־פעם לא הסבירו לנו כמו שצריך. הם תמיד מתלוננים עלינו, אבל ככה הם מעבירים את הזמן. אף־אחד אף־פעם לא אמר לנו: עוּף וסתום את הפה. זה מה שצריך לעשות”.

“אם היו אומרים לי: עוּף וסתום את הפה, הייתי מטיס אותם בבעיטה דרך הדלת”, אמר ג’ובאני.

בדרך פגשנו את הבן של הרופא, שחזר מהציִד עם הכלב שלו. הוא תפס שבעה או שמונה שְׂלָווים, ורצה לתת לי שניים. הוא היה בחור נמוך ושמן, עם שפם שחור גדול, שלמד רפואה באוניברסיטה. הוא וניני התחילו להתווכח, וג’ובאני אמר לי אחר־כך:

“ניני שם את הבן של הרופא בכיס הקטן. ניני הוא לא אחד כמו כולם, אפילו שלא למד”.

אבל אני הייתי נורא מרוצה שג’וּליוֹ נתן לי במתנה את השלווים והביט בי ואמר שכדאי שנלך יום אחד יחד לעיר.

בינתיים בא הקיץ, והתחלתי לחשוב איך לחדש את כל הבגדים שלי. אמרתי לאמי שאני זקוקה לבד תכלת, ואמי שאלה אותי אם אני חושבת שיש לנו ארנקים של מיליונרים, אבל אז אמרתי לה שאני צריכה גם זוג נעלי שעם, ואני לא יכולה בלעדיהן, ואמרתי לה: “קללה על האמא שילדה אותך”. חטפתי סטירה ובכיתי יום שלם, סגורה בחדר. את הכסף ביקשתי מאזלאה, שבתמורה שלחה אותי לבית מספר עשרים בוִיָה גֶ’נוֹבָה, לשאול אם אלברטו בבית. כשנודע לי שהוא לא בבית, חזרתי לתת לה את התשובה וקיבלתי את הכסף. במשך כמה ימים נשארתי בחדר ותפרתי את השמלה, וכמעט שכחתי איך נראית העיר. כשגמרתי את השמלה לבשתי אותה ויצאתי לטייל, והבן של הרופא תיכף התלווה אלי, קנה עוגיות, והלכנו לאכול אותן בחורשת האורנים. הוא שאל אותי מה עשיתי סגורה בבית כל הזמן הזה. אבל אמרתי לו שאני לא אוהבת שמחטטים בעניינים שלי. ואז הוא ביקש שלא אהיה כזאת רעה. אחר־כך ניסה לנשק אותי וברחתי.

שכבתי כל הבוקר שרועה במרפסת של הבית, שהשמש תשזף לי את הרגליים. היו לי נעלי שעם, והיתה לי שמלה, וגם היה לי ארנק מקש קלוע, שנתנה לי אזלאה, כי לקחתי לה מכתב לוִיָה ג’נובה מספר עשרים. ועל הפנים, הרגליים והזרועות, עלה צבע חום יפה. באו ואמרו לאמי שג’וליו, הבן של הרופא, מאוהב בי, ואמא שלו עושה לו בגלל זה סצנות גדולות. אמי נהיתה פתאום כולה עליזה ונחמדה, וכל בוקר הביאה לי חלמון מוקצף, כי אמרה שאני נראית לה קצת מוזרה. אשתו של הרופא עמדה בחלון עם המשרתת, וכשראתה אותי עוברת טרקה את החלונות כאילו ראתה נחש. ג’וליו חייך חצי חיוך והמשיך לצעוד על־ידי ולדבר. לא הקשבתי למה שאמר, אבל חשבתי שהבחור השמן הזה, עם השפם השחור, עם המגפיים הגבוהים, שקרא לכלב שלו בשריקה, יהיה עוד מעט הארוס שלי, והרבה בחורות בכפר יבכו מרוב כעס.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.